מיכאל בר-זוהר

מיכאל בר זוהר (יולזרי) (נולד ב-30 בינואר 1938 בסופיה, בולגריה) הוא סופר, היסטוריון וביוגרף ישראלי, שכיהן גם כחבר הכנסת. חיבר ספרים רבים בנושאי ביטחון והיסטוריה פוליטית.[1]

מיכאל בר-זוהר
מיכאל בר זוהר
מדינה ישראל  ישראל
תאריך עלייה 1948
סיעה המערך (השני)
חבר הכנסת
20 ביולי 198113 באוגוסט 1984
(3 שנים)
21 בנובמבר 198813 ביולי 1992
(3 שנים ו-33 שבועות)
כנסות 10, 12
יו"ר ועדת החינוך והתרבות ה־9
24 בינואר 198913 ביולי 1992
(3 שנים ו-24 שבועות)
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

בר-זוהר עלה לישראל בשנת 1948. למד בתיכון עירוני ה' בתל אביב. שירת בחטיבת הצנחנים. השתתף במבצע קדש ובשירות המילואים לחם במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה בתקופה בה כיהן כחבר הכנסת.

את התואר הראשון קיבל מהאוניברסיטה העברית במדע המדינה ויחסים בינלאומיים. קיבל תואר דוקטור בהיסטוריה מאוניברסיטת הסורבון בפריז.

ב-2001 זכה בעיטור אביר לגיון הכבוד הצרפתי. בשנת 2015 עלה למסכים הסרט "טוביאנסקי", בבימויו של ריקי שלח, על פי תסריט של בר-זוהר, אודות פרשת הוצאתו להורג של מאיר טוביאנסקי, בימי קום המדינה.

קריירה פוליטית

בר זוהר היה ממקימי רפ"י. לאחר מלחמת ששת הימים היה דובר משרד הביטחון. אחר כך חבר לשכת ומרכז מפלגת העבודה. ב-1977 היה פעיל במטהו של שמעון פרס לראשות מפלגת העבודה. נבחר במקום לא ריאלי בבחירות לכנסת ה-9, ולאחר מכן כיהן כחבר הכנסת מטעם מפלגת העבודה בכנסת ה-10 ובכנסת ה-12. שימש חבר בוועדת החינוך, התרבות והספורט בכנסת ה-10 ויו"ר הוועדה בכנסת ה-12.

בר-זוהר השתתף בפריימריס בבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 ולכנסת הארבע עשרה ב-1996, אולם בשתי הפעמים לא הוצב במקום ריאלי ברשימה לכנסת.

ב-2008 עזב יחד עם אפרים סנה את מפלגת העבודה ועבר למפלגת ישראל חזקה, והגיע למקום ה-11 בבחירות המקדימות ב"ישראל חזקה", אך פרש מהרשימה לקראת הבחירות לכנסת ה-18.

יצירתו הספרותית

יצירתו הספרותית של בר זוהר מגוונת וכוללת ספרי עיון, ביוגרפיות ומותחנים. כתיבתו עוסקת במגוון תחומים, ובהם פרשיות ריגול, מלחמת העולם השנייה, ופוליטיקה ישראלית. חלק מספריו ראו אור לראשונה באנגלית תחת שם העט Michael Hastings.

בשנת 1965 זכה בפרס סוקולוב על ספרו "גשר על הים התיכון".

בנובמבר 1964 ניגש בר-זוהר לכתיבת ביוגרפיה של דוד בן-גוריון. בן-גוריון, שמעולם לא פגש את בר-זוהר לפני כן, העמיד לרשותו את ארכיונו הפרטי ואת יומניו, והסכים שיתלווה אליו בעבודתו בביתו בתל אביב, בביתו בשדה בוקר ובנסיעותיו ברחבי הארץ. בר-זוהר התלווה אליו הן בשיחותיו עם אנשים שונים בחדר עבודתו והן בכנסים פומביים, במשך שנה וחצי, מנובמבר 1964 ועד אפריל 1966. הביוגרפיה נתפרסמה לראשונה בלועזית בשם "בן-גוריון, נביא נושא נשק", והופיעה במספר ארצות: צרפת, אנגליה, ארצות הברית, גרמניה, ספרד, הולנד וברזיל. לצורך פרסום הביוגרפיה בעברית, ערך בר-זוהר, החל משנת 1968, מחקר מחודש.[2]

בשנת 2013 הגיש העיתונאי רונן ברגמן תביעה כנגד בר זוהר וניסים משעל, בטענה שלצורך כתיבת ספרם "המוסד - המבצעים הגדולים", השניים העתיקו מספריו חלקים נרחבים, וזאת ללא ציון שם המקור[3]. בתגובה, הגישו בר-זוהר ומשעל תביעה נגד ברגמן על השמצה ולשון הרע.

ספריו

  • "גשר על הים התיכון" יחסי ישראל-צרפת 1947 - 1963, הוצאת עם הספר, 1964
  • "ציד המדענים הגרמניים", הוצאת שוקן, 1965
  • "בן-גוריון, נביא נושא נשק", 1965, בצרפתית
  • "החודש הארוך ביותר" 12 במאי - 10 ביוני 1967 (מלחמת ששת הימים), הוצאת לוין-אפשטין, 1968
  • "ספר הצנחנים" (עם איתן הבר), הוצאת לוין-אפשטין, 1969
  • "הנוקמים", הוצאת לוין-אפשטין, 1969
  • "הממונה" איסר הראל ועלילות שירותי הביטחון, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, 1970
  • "האמת השלישית", הוצאת ויידנפלד וניקולסון, 1972, מהדורה שנייה של הספר יצאה בהוצאת ידיעות אחרונות, בשנת 2013
  • "האיש שמת פעמיים", הוצאת ויידנפלד וניקולסון, 1973
  • "הרשימה הסודית", ספרי עידן בשיתוף ידיעות אחרונות, 1975
  • "בן-גוריון", (3 כרכים), ביוגרפיה מדינית, הוצאת עם עובד 1975, הוצאת כתר 1977
  • "התעלומה" ("אניגמה"), עידן מהדורת ידיעות אחרונות, 1979; מהדורה שנייה של הספר יצאה בהוצאת מגל בשנת 2009
  • "תיבת פנדורה", ספרי ידיעות אחרונות הוצאת עידנים, 1983
  • "קשר הזהב", הוצאת עידנים, 1984
  • "משחק כפול", עם עובד, 1984
  • "המרדף אחרי הנסיך האדום" (עם איתן הבר), הוצאת זמורה ביתן, 1984
  • "בן-גוריון" האיש מאחורי האגדה, הוצאת משרד הביטחון, 1986
  • "החייל האלמוני", ספרית מעריב, 1988 (על מלחמת וייטנאם)
  • "ספר המופת" (עורך), משרד הביטחון, 1987
  • "מול המראה האכזרית" ישראל ברגע האמת, ידיעות אחרונות, 1990
  • "ביום נקם" פרשת הנקם היהודי בנאצים, הוצאת טפר-מגל, 1991 - הופיע בגרסה קודמת בשם "הנוקמים"
  • "מרגל בחורף", הוצאת מעריב, 1992; הוצאה מחודשת ידיעות אחרונות, 2013
  • "מזימה" סיפור המרגל היהודי של היטלר, הוצאת כתר, 1992
  • "אחים", הוצאת מגל, 1994; הוצאה מחודשת ידיעות אחרונות, 2013
  • "בושם מר", ידיעות אחרונות, 1996 (עוסק בחדירת הנאצים לצמרת לוריאל וכניעתה לחרם הערבי)
  • "ספר הגבורה" (עורך), משרד הביטחון, 1997
  • "הרכבות יצאו ריקות" ההצלה הנועזת של יהודי בולגריה מהשמדה, הוצאת הד ארצי, 1999
  • "בגידה", הוצאת מגל, 2000
  • "צפנת פענח" חייו ומותו של נסיך יהודי, ד"ר יעקב הרצוג - הביוגרפיה", משכל, 2003
  • "ארץ מולדת" (עורך), משרד הביטחון, 2004
  • "נקמת מינכן" (עם איתן הבר), זמורה ביתן, 2005 (מהדורה מעודכנת של הספר יצאה בשם "המרדף אחר הנסיך האדום")
  • "כעוף החול" שמעון פרס - הביוגרפיה, ידיעות אחרונות, 2006
  • 100 אנשי מופת וגבורה (עורך), משרד הביטחון, 2007
  • "באשמת רצח", הוצאת מגל, 2008
  • "המוסד - המבצעים הגדולים" (עם ניסים משעל), הוצאת ידיעות ספרים, 2010
  • (יחד עם ניסים משעל) "צה"ל - המבצעים הגדולים", ידיעות ספרים, 2013
  • "החודש הארוך ביותר - 50 שנה למלחמת ששת הימים", ידיעות ספרים, 2017
  • "חיסול ממוקד, שב"כ - המבצעים הגדולים", ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2017
  • "קיצור תולדות ישראל", ידיעות ספרים, 2018.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מיכאל בר זהר, ניסים משעל, המוסד, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2012[דרושה הבהרה]
  2. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, הערת המחבר, עמ' 9.
  3. ^ נתי טוקר, רונן ברגמן משיב מלחמה: תובע 4 מיליון שקל מניסים משעל ומיכאל בר-זהר, באתר TheMarker‏, 10 בנובמבר 2013
30 בינואר

30 בינואר הוא היום ה-30 בשנה בלוח הגרגוריאני, נשארו עוד 335 ימים (336 בשנה מעוברת).

בוריס השלישי, מלך בולגריה

בוריס השלישי, מלך בולגריה (בבולגרית: Борѝс III Обединител, ‏30 בינואר 1894, סופיה, נסיכות בולגריה - 28 באוגוסט 1943, סופיה, ממלכת בולגריה) היה מלך בולגריה מ-3 באוקטובר 1918 ועד יום מותו.

בוריס השלישי עלה לכס השלטון לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה וסיום כהונתו של אביו פרדיננד הראשון. עד אמצע שנות ה-30 לא היה מעמדו של המלך איתן, הוא ניצל ממספר ניסיונות התנקשות בחייו כאשר במקביל התחוללו בממלכתו הפיכות וניסיונות הפיכה במחיר דמים גבוה. נסיבות סיום מלחמת העולם הראשונה וכפיית חוזה ניי על בולגריה, הובילו לאי-שקט חברתי ופוליטי ומשבר כלכלי חריף שהקשה על התנהלות הממלכה. החל מאמצע שנות ה-30 התקרב המלך במדיניותו לגרמניה הנאצית והעניין הניב פירות כלכליים ומדיניים לבולגריה. המלך חיזק את מעמדו ושלטונו הפך אוטוקרטי. בלחצה של גרמניה העבירה רומניה לבולגריה במסגרת הסכם קראיובה את חבל דרום דוברוג'ה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה ממלכת בולגריה על נייטרליות, אך בהמשך הצטרפה להסכם התלת-צדדי ובתמורה קיבלה לחזקתה את חבלי תראקיה היוונית, ומקדוניה הווארדארית. צעד זה העלה מאוד את הפופולריות של בוריס השלישי בקרב ההמונים והוא זכה לכינוי "המלך המאחד" על השבת השטחים שאבדו לבולגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בוריס השלישי, אשר חשש לחזור על טעויותיו של אביו, סירב לצרף את הצבא הבולגרי לקרבות החזית המזרחית ולהכריז מלחמה על ברית המועצות והעניין הוביל למתיחות בין בולגריה לגרמניה, ובכלל זה מתיחות אישית בינו לבין אדולף היטלר.

החל משלהי שנות ה-30, ובמקביל לחיזוק הקשרים עם גרמניה הנאצית, אימצה בולגריה מדיניות אנטי-יהודית. בספטמבר 1939 גורשו 4,022 מיהודי בולגריה, שהוגדרו "נתינים זרים", במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים". בהמשך חוקק בבולגריה החוק להגנת האומה ובמסגרתו נשלחו 9,000 גברים יהודים בגילאי 20–40 לעבודות כפייה. במרץ 1943 גירשו הבולגרים בצו שאישר בוריס השלישי את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה והעיר פירוט אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. במקביל, נכשל ניסיון גירושם לטרבלינקה של לפחות 6,365 מיהודי בולגריה "הישנה".ב-28 באוגוסט 1943 מת בוריס השלישי מהתקף לב לאחר ששב לבולגריה מפגישה קשה ומתוחה עם היטלר. סביב נסיבות מותו רווחו תאוריות קשר רבות שלא הוכחו. מותו סימן את קץ ימיה של ממלכת בולגריה. בנו, יורש העצר סימאון, היה בן 6 ולכן מונתה מועצת עוצרים בראשות הנסיך קיריל, אחיו של בוריס השלישי. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה בבולגריה הפיכה, שהובלה על ידי חזית המולדת של בולגריה. המשטר הפרו-מלוכני הודח ובהדרגה השתלטו הקומוניסטים על המדינה. בפברואר 1945 הוצא הנסיך קיריל, אחיו של בוריס להורג, ב-1946 כוננה הרפובליקה העממית של בולגריה ובני משפחת המלוכה הצטוו לעזוב את בולגריה.

דוברי בוז'ילוב

דוֹבְּרִי חָאדְזִ'יָאנְקִיֶיב בּוֹזִ'ילוֹב (בבולגרית: Добри Хаджиянакиев Божилов;‏ 13 ביוני 1884, קוטל, רומליה המזרחית, האימפריה העות'מאנית – 1 בפברואר 1945, סופיה, ממלכת בולגריה) היה פוליטיקאי וכלכלן בולגרי, אשר כיהן כראש ממשלת בולגריה במהלך מלחמת העולם השנייה.

החוק להגנת האומה

החוק להגנת האומה (בבולגרית: Закон за защита на нацията) היה חוק גזע אנטישמי, שהיה בתוקף בממלכת בולגריה מ-23 בינואר 1941 עד ביטולו ב-5 בספטמבר 1944. החוק דמה במתכונתו לחוקי נירנברג והגביל את זכויותיהם של יהודי בולגריה. הוא תאם את מדיניותו של בוריס השלישי, מלך בולגריה, שבאמצעות ממשלתו והעומד בראשה בוגדאן פילוב נקט צעדי התקרבות לגרמניה הנאצית במטרה לזכות בתמיכתה הכלכלית ובסיועה להשיב לבולגריה את השטחים שנגרעו ממנה במסגרת חוזה ניי בתום מלחמת העולם הראשונה.

ב-1935, לאחר הפיכת הליגה הצבאית, נטל המלך בוריס השלישי את מושכות השלטון וריסן את גורמי האופוזיציה למשטרו. שלטונו הפך אוטוקרטי, תוך הסתמכות על סיוע כלכלי וצבאי מגרמניה הנאצית בהיקפים שגדלו בהתמדה. כחלק מתהליך זה, החלה בולגריה לאמץ מדיניות גזע אנטי-יהודית שהוחמרה בהדרגה עד להחלת החוק להגנת האומה.

גורמים שונים מקרב האליטה האינטלקטואלית, חברי פרלמנט וראשי הסינוד בבולגריה הביעו את התנגדותם לחוק, אך הוא אושר ברוב גדול בפרלמנט. במסגרת החוק נאסר על קיומם של ארגונים יהודיים שונים והופקע רכושם, הוטל נומרוס קלאוזוס במוסדות להשכלה גבוהה, ונקבעו מכסות העסקה במקצועות חופשיים. במקביל, הצטרפה בולגריה להסכם התלת צדדי והפכה לאחת ממדינות הציר.

בהמשך, תוקנו תקנות אשר הובילו בפועל להחרמת רכושם של יהודי בולגריה ולהטלת עבודות כפייה עליהם. בשלב הראשון פעלה הממשלה הבולגרית לקעקע את הבסיס הכלכלי של יהודי בולגריה ובשלב השני גם את הבסיס הקיומי שלהם. ב-10 במרץ 1943 נכשל ניסיון גירוש ראשון של יהודים מבולגריה, וב-26 במאי 1943 גורשו יהודי סופיה אל ערי השדה כהכנה לגירושם אל מחוץ לממלכה, אך גם גירוש זה לא בוצע.

באוגוסט 1943, לאחר מותו של המלך בוריס השלישי, פסקו ניסיונות הגירוש של יהודי בולגריה. ההכרעה שהסתמנה בחזית המזרחית לטובת הצבא האדום, הובילה לפרגמטיות במדיניות בולגריה כלפי יהודי הממלכה. בשלהי אוגוסט 1944 בוטל החוק להגנת האומה על ידי ממשלו של איוון בגריאנוב ולביטול ניתן תוקף ברשומות הממלכה תחת ממשלתו קצרת הימים של קונסטנטין מוראבייב. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה הפיכה פרו-קומוניסטית בבולגריה שהובלה על ידי חזית המולדת. ראשי חזית המולדת נתנו ביטוי פומבי לביטול החוק בכלי התקשורת וברבות השנים נתפשו כגורם שביטל את החוק.

המרדף אחרי הנסיך האדום

המרדף אחרי הנסיך האדום הוא ספר שנכתב על ידי מיכאל בר-זוהר ואיתן הבר והוצא לאור על ידי "זמורה, ביתן - מוציאים לאור" בשנת 1984. בנוסף הספר ראה אור בבריטניה, בארצות הברית, בצרפת ובהולנד.

בשנת 2005 יצאה מהדורה חדשה ומעודכנת של הספר בישראל תחת השם "נקמת מינכן".

הספר עוסק בניסיון של מדינת ישראל, באמצעות "המוסד", לחסל במסגרת מבצע זעם האל את עלי חסן סלאמה, הידוע בכינויו "הנסיך האדום", שעמד בראש ארגון הטרור "ספטמבר השחור" והיה אחראי לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן בראשית שנות ה-70.

בספר ישנם 16 פרקים (לא כולל הערות המחברים) והוא מחולק לשלושה חלקים:

"האב" - חסן סלאמה האב, שנולד בראשית המאה ה-20 וחי בכפר קולה, מראשי כנופיות הטרור במרד הערבי הגדול אשר נהרג במלחמת העצמאות.

"הבן" - עלי חסן סלאמה, שעמד בראש ספטמבר השחור, ארגון טרור פלסטיני שביצע את טבח הספורטאים במינכן בראשית שנות השבעים.

"הנכד" - מספר בקצרה על לידת בנו של עלי חסן סלאמה, שנקרא גם הוא עלי חסן סלאמה, כמו אביו.

הקונגרס הציוני העולמי

הקונגרס הציוני העולמי הוא כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, המוסד העליון מבחינת חקיקה וקבלת ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין "בית מחוקקים" יהודי כלל-עולמי.

צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהפדרציות הציוניות בכל העולם, שחבריהן חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות, תנועות וארגונים שונים. חברי הקונגרס מקיימים דיונים בנושאים העומדים על הפרק, קובעים את התקציב והחוקה, ובוחרים את חברי מוסדות התנועה, כגון ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, המופקד על ניהול התנועה הציונית.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס בשנת 1897 בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. היה זה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. מאז התכנס הקונגרס מדי שנה-שנתיים, באחת ממדינות אירופה, ודן בעניינים שונים בנוגע לדרכה ופעילותה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס בירושלים, מדי ארבע שנים.

ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל

ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל (באנגלית: Anglo-American Committee of Inquiry on Jewish Problems in Palestine and Europe) הייתה ועדה שהוטל עליה להציע פתרון לבעיית ארץ ישראל ובעיית היהודים העקורים באירופה.

את ההצעה להקמתה העלה שר החוץ הבריטי ארנסט בווין בהודעה שמסר בבית הנבחרים ב-13 בנובמבר 1945. הוועדה פעלה בשנת 1946.

ועידת השולחן העגול

ועידת השולחן העגול, בשמה הרשמי - The St. James Conference הייתה ועידה שהתקיימה בין ה-7 בפברואר ל-17 במרץ 1939 והיוותה את ניסיון הגישור האחרון של ממשלת בריטניה לבעיית הסכסוך היהודי-ערבי. הועידה נקראה גם ועידת סנט ג'יימס על שם הארמון בלונדון בו נתקיימה.

כ"ח בשבט

כ"ח בשבט הוא היום העשרים ושמונה בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושמונה בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ח שבט הוא ברב השנים פרשת תרומה. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצווה היא פרשת משפטים.

עמוס בן-גוריון

עָמוֹס בֶּן-גּוּרִיּוֹן (23 באוגוסט 1920 – 22 ביולי 2008) היה סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל ומנכ"ל אתא. ילדו השני של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל.

פולה בן-גוריון

פוֹלָה בֶּן-גּוּרִיּוֹן (פּוֹלָה מוּנְוַייס) (אפריל 1892 – 29 בינואר 1968) הייתה אשתו של ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון. הייתה אחות במקצועה, ופעילה במפלגת פועלי ציון.

פטר גברובסקי

פטר דימיטרוב גברובסקי (בבולגרית: Петър Димитров Габровски;‏ 8 ביולי 1898, ראזגרד, נסיכות בולגריה – 1 בפברואר 1945, סופיה, ממלכת בולגריה) היה פוליטיקאי בולגרי, יושב ראש הארגון האנטישמי ראטניק, אשר כיהן כשר הפנים של בולגריה במהלך מלחמת העולם השנייה. ממובילי מדיניות רדיפת היהודים בממלכה ואחראי ליישום צו הגירוש ל-11,343 יהודי תראקיה ומקדוניה הווארדארית אל מחנות ההשמדה.

פלונסק

פלונסק (בפולנית: Płońsk, האזן) היא עיר בפולין. פלונסק נמצאת במרחק של 60 ק"מ מוורשה בירת פולין. מספר תושביה כיום קרוב ל-23,000. שמה של העיר בא לה משמו של הנהר פלונקה הזורם ליד העיר. תחילתה של העיר במבצר של נסיך החבל, אשר בשנת 1400 העניק לה מעמד של עיר.

פנחס לבון

פנחס לָבוֹן (לוּבּיַאנִיקֶר) (12 ביולי 1904 – 24 בינואר 1976) היה מנהיג פועלים ופוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת הראשונה עד הרביעית ושר בממשלת ישראל. בתקופת כהונתו כשר הביטחון ולאחריה עמד במרכזה של "הפרשה", שזיעזעה את הפוליטיקה הישראלית בשנים 1954–1965.

פנקס שירות

פנקס שירות הוא אוטוביוגרפיה וספר זיכרונות של יצחק רבין שפורסם ב-1979, ושאותו כתב רבין יחד עם העיתונאי דב גולדשטיין. הספר עורר מספר שערוריות בזמנו, בשל השפה הבוטה השגורה בו כלפי דמויות שונות מן הצמרת הפוליטית דאז ובעיקר עקב כינויו של שמעון פרס, מתחרהו של רבין על צמרת המערך, "חתרן בלתי נלאה", כינוי שדבק בזה האחרון. הספר פורסם בשני כרכים.

בספר סוקר רבין את תחנות חייו עד זמן כתיבתו, כולל ילדותו, הלחימה במסגרת הפלמ"ח, הקריירה הצבאית שלו, כהונתו כשגריר בארצות הברית וכראש ממשלת ישראל. בין היתר, כתב רבין על פרשיות מעוררות מחלוקת: גירוש הערבים במהלך מלחמת העצמאות, הטבעת אלטלנה ועוד.

אחד הפרקים בספר, על גירוש ערבים במלחמת העצמאות, אף צונזר.

עם זאת, את מרבית תשומת הלב של התקשורת משכו דעותיו לגבי שותפו להנהגת מפלגת העבודה - שמעון פרס. רבין קבע כי פרס "פסול מלשמש כראש הממשלה". העיתונאי נסים משעל חשף את המידע מתוך קריאת טיוטת הספר, ערב פרסומו. במיוחד זעם רבין על ההדלפות של אנשי פרס לעיתונות בתקופת שלטונו הראשונה כראש הממשלה. פרס עצמו התייחס לספר כאל "טעות דפוס בפוליטיקה הישראלית".

לטענת מבקריו של רבין, מעבר לטון הבוטה העולה מן הספר, קיימים בו אי-דיוקים אשר מציגים, אם בכלל, את תפיסת רבין את המציאות, אך לא את העובדות ההיסטוריות. כך למשל אמר ההיסטוריון מיכאל בר זוהר (שנחשב לתומכו של פרס) כי "בפרקים בהם [רבין] מדבר על מבצע אנטבה, הוא פשוט כתב דברים שלא תואמים את האמת. [...] תחושות אישיות מותר להביע באוטוביוגרפיה, אבל כשאתה לא מדייק בעובדות לגבי מאורע חשוב כמו אנטבה, בלשון המעטה, זה פשוט לא הגון". אולם הספר נכתב באווירת התקופה ומנקודת מבטו האישית של יצחק רבין, ועל כך ייחודו של הספר.

קומוטיני

קוֹמוֹטִינִי (ביוונית: Κομοτηνή, בטורקית: Gümülcine) היא עיר בצפון מזרח יוון בחבל מזרח מקדוניה ותראקיה. העיר היא בירת נפת רודופי ושוכנת 65 ק"מ מאלכסנדרופולי ו-60 ק"מ מקוואלה.

קסנתי

קְסָנְתִי (ביוונית: Ξάνθη) היא עיר בצפון מזרח יוון בחבל מזרח מקדוניה ותראקיה ובירת מחוז קסנתי. העיר שוכנת 121 ק"מ מערבית מאלכסנדרופולי ו-40 ק"מ מקוואלה. קסנתי ידועה כעיר בה נולד ופעל המשורר הנודע מאנוס חג'ידאקיס.

שטיפ

שטיפ (במקדונית: Штип) היא העיר הגדולה ביותר במזרח מקדוניה הצפונית, היא מרכז תעשיית הטקסטיל במדינה ובסמוך אליה נובעים מקורותיו של נהר בְּרֶגָלְנִיצַה. העיר ממוקמת 86 קילומטרים מהבירה סקופיה ו-40 קילומטרים מוולס.

תוכנית מוריסון גריידי

תוכנית מוריסון-גריידי (באנגלית: Morrison Grady Plan) הייתה תוכנית שהוצגה על ידי סגן ראש הממשלה הבריטי הרברט מוריסון, לוועדת הקבינט האמריקאית לענייני ארץ ישראל, בראשות השגריר האמריקאי הנרי גריידי, שהגיעה ללונדון למשא ומתן בעניין המצב בארץ ישראל ובקשתו של הנשיא הארי טרומן להעלאת 100,000 יהודים. גריידי וועדתו הביעו הסכמה לתוכנית, ועל כן היא קיבלה את הכינוי תוכנית מוריסון-גריידי.

יושבי ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת
יושבי ראש ועדת החינוך והתרבות (2003-1949) שושנה פרסיץאלימלך-שמעון רימלטמשה קולאלימלך-שמעון רימלטאברהם כץאלימלך-שמעון רימלטאברהם כץאברהם שכטרמןאהרן ידליןאורה נמירנחמן רז • מיכאל בר-זוהר • דליה איציקאברהם בורגעמנואל זיסמןזבולון אורלב
יושבי ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט (מ-2003) מלי פולישוק-בלוךאברהם פורזאילן שלגימיכאל מלכיאורזבולון אורלבאלכס מילרעינת וילףעמרם מצנעיעקב מרגי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.