מיכאל אסף

מיכאל אסף (אוסובסקי) (כ"ח בניסן תרמ"ו, 3 במאי 1896כ"ו בטבת תשמ"ד, 1 בינואר 1984) היה מזרחן ועיתונאי ישראלי, חוקר תולדות הערבים בארץ ישראל. היה היושב ראש הראשון של האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, חתן פרסי ביאליק וסוקולוב ויקיר העיר תל אביב-יפו.

Asaf michael.jpeg
מיכאל אסף, 1936

תולדותיו

מיכאל אסף נולד בעיר לודז' שבפולין הקונגרסאית. בילדותו למד ב"חדר" וקיבל חינוך בבית ספר תיכון. בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר". בגיל 21 היה מנהל בית הספר העברי הראשון בעיר הולדתו לודז', ולאחר מכן שירת בצבא הפולני. היה חבר בתנועת "צעירי ציון" והיה ראש קן "השומר הצעיר" בעירו. היה ממייסדי קבוצת ההכשרה החקלאית "סיגניובקה" מטעם "החלוץ" ליד לבוב שבגליציה, והיה חבר בהנהגתה הראשית.

יחד עם חבריו עלה לארץ ישראל בשנת 1920 בתקופת העלייה השלישית. בשנותיו הראשונות בארץ היה חלוץ, עבד בסלילת כביש חיפה–ג'דה, בהכנת התשתית למושבה בנימינה, בקבוצת גן שמואל ובחקלאות באום-אל-עלק במסגרת קבוצת ההכשרה החקלאית "סיגניובקה" שבהנהלתו[1]. באותה תקופה כתב בקובץ "קהיליתנו" על הסופר יוסף חיים ברנר, ועל נושאי חינוך ותרבות בכתב העת "הפועל הצעיר".

אסף השתלב במפלגת "הפועל הצעיר" ולאחר מכן במפלגת מפא"י, אשר בשורותיה מילא שורה של תפקידים רבים בתחומי תרבות וחינוך; היה ציר בוועידת הייסוד של ההסתדרות ונבחר למועצת ההסתדרות הראשונה, להוועד הפועל של ההסתדרות ולמזכירות הראשונה בראשותו של דוד בן-גוריון. תפקידו היה מזכיר ועדת התרבות המרכזית ועובד במחלקה הערבית שלה. ב-1924 נשלח על ידי הסתדרות העובדים לברלין לשמש כמזכיר הוועד למען ארץ ישראל העובדת. שם החל ללמוד ערבית ומזרחנות בסמינר המזרחני של האוניברסיטה; אתו למדו גם רוברט ולטש ומשה חיים שפירא. כעבור שני סמסטרים נאלץ לשוב ארצה, ובארץ למד ערבית מדוברת מפי פרדסן ערבי צעיר מיפו; מפי נַסיבּ בַּכּרי, ידידו של לורנס איש ערב, שברח מסוריה וחי ביפו;[2] ומפי יהודי צעיר מיפו – ציון אלוף (לימים שופט) – שאסף הציע לו חדר בביתו בתנאי שידבר אתו רק בערבית.

מיכאל אסף נפגע בתאונת דרכים בחצותו את הרחוב ליד בית האבות ברמת אביב שבו התגורר בשנותיו האחרונות, בדרכו להדלקת נר של חנוכה עם ניניו. הוא נפטר כתוצאה מתאונה זו ב–1 בינואר 1984. מיכאל אסף ציווה את גופתו למדע ונקבר ב-1985 בבית העלמין בחולון לצד רעייתו ואחיותיו.

מזרחנות

ראשית התעניינותו של אסף בשפה הערבית הייתה בעירו לודז' בפולין. מאז שעלה לארץ ישראל עסק רבות בחקר הערבים בארץ ישראל ובהערכת מגמות בחברה הערבית במדינת ישראל. אסף היה עיתונאי שרוב עבודתו הייתה בעיתונות הערבית-ישראלית, שאליה הגיע מתוך אמונה בכוחה של העיתונות לשמש גשר תרבותי וחברתי בין ערבים ליהודים בארץ ישראל. משנת 1927 היה עובד קבוע בעיתון דבר, ומרכז המדור הערבי שבו. הוא ערך את השבועון הערבי של ההסתדרות שנוסד בשנת 1937 "חקיקת אל אמר" (האמת שבדבר), ואחרי הקמת מדינת ישראל בשנים 1948 – 1960 את העיתון היומי "אל-יום". כמו כן, אסף היה מפעילי "החברה המזרחית הישראלית". לקראת הקמת המדינה באפריל 1948 השתתף בוועדה לקביעת שם המדינה בערבית.[3]

אסף כתב מאמרים רבים בעברית ובערבית, חלק מהם תורגם לשפות שונות. פרסם ספרים על "תולדות היחסים בין יהודים וערבים בארץ ישראל משנת 1860 עד 1948", "תולדות הערבים בארץ ישראל", "ארץ ישראל תחת שלטון הצלבנים הממלוכים והטורקים", "לורנס בחיים ובאגדה" ועוד. מעבודתו המחקרית הסיק, כי בדורו לא ייכון שלום עם הערבים וכי התנועה הלאומית הערבית לא תשלים עם המפעל הציוני, אלא לאחר תקופה ארוכה של התחזקות והתבצרות של מדינת ישראל כמדינה יהודית –ציונית. הוא התנגד לפינוי יהודה ושומרון, אך האמין בחזון הפשרה הטריטוריאלית כמו ב"תוכנית אלון" ושלל את רעיון ארץ ישראל השלמה[4].

פעילותו הציבורית

היה יו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב, ועם הקמת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל בשנת 1962 נבחר ליו"ר הראשון שלו וכיהן בתפקיד זה כעשור. בשנת 1936 זכה בפרס מוסד ביאליק בתחום המדע המקורי (יחד עם חיים בר-דרומא) על הכרך הראשון של ספרו "תולדות הערבים בארץ ישראל"[5].

בשנת 1981 זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות מטעם עיריית תל אביב[6]. בשנת 1983 קיבל את אות יקיר העיר תל אביב וכן נערך לכבודו סימפוזיון על "המגמות הערביות כלפי ישראל" מטעם אוניברסיטת תל אביב והעיתון "דבר", בהשתתפות נשיא המדינה יצחק נבון.

מיכאל אסף פעל שנים רבות בראש ועדת הביקורת של מגן דוד אדום.

מכתביו (מבחר)

חיבורים מפרי עטו

  • אסף. (מיכאל אסף), ברנר., בתוך: קהליתנו, תרפ"ב.
  • לורנס בחיים ובאגדה, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ו. ‬
  • הציונות והסוציאליזם והבעיה הערבית,‫ תל אביב: חמו"ל, 1938. ‬
  • המזרח התיכון: גאוגרפיה חבלית ואזורית, [תל אביב]: הוצאת מישלב - מכון ישראלי להשכלה - מפעלי תרבות וחינוך, 1976, 1979, תשמ"ב 1982.
  • תולדות הערבים בארץ-ישראל, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ה-תש"א. ‬
  • תולדות התעוררות הערבים בארץ ישראל ובריחתם, תל אביב: תרבות וחינוך: בשיתוף עם הוצאת דבר, 1967-1970. ‬
  • התנועה הערבית בארץ-ישראל ומקורותיה: בשבעה פרקים, תל אביב: הוצאת המשמרת הצעירה למפלגת פועלי ארץ ישראל, 1947.
  • די מוסולמענישע קאנפערענץ אין ירושלים און דער פאנאיסלאמיזם (פון דייטש: ב’ צווייבוים), וילנה: ציוניסטישע ביבליאטעק, 1932.
  • مائة سنة من تأريخ اليهود: ١٨٤٠ - ١٩٣٩ / تأليف ميخائيل اساف, ‫ يروشلايم - القدس: قسم الناشئة التابع لادارة الجمعية الصيونية, ١٩٤٣.

ספרים שערך

  • (עם נחום בנארי), לאיחוד הציוני-סוציאליסטי : של פועלי ארץ-ישראל: (קובץ מאמרים ודברי חברים בכינוס גבת, תש"ה, בהוצאת הוועדה המרכזת של החוגים להקמת האיחוד, תל אביב: (בהוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל), דפוס "דבר", תש"ו. ‬

מאמרים

לקריאה נוספת

  • 'אסף (אוסובסקי), מיכאל', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי,‫ תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 54.
  • חוברת פרסי עיריית תל אביב-יפו - פרס סוקולוב לעיתונאות 9/4/1981- עמ' 20.
  • תעודת יקיר העיר תל אביב-יפו 1983 - מאת עיריית תל אביב-יפו.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אמנון להב, אום אל עלק 1919–1923, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  2. ^ שלמה שבא, ה"ערביסט" האשכנזי הראשון, דבר, טור 3, 30 באוקטובר 1970.
  3. ^ חברי הוועדה היו דוד רמז, בכור שטרית, ומיכאל אסף. דוח הוועדה לקביעת השם בערבית נמצא בארכיון המדינה, תיק ג-23 / 123.
  4. ^ מאיר בן-גור, הדמות שאהבנו, שלושים למותו של מיכאל אסף, מעריב, 30 בינואר 1984
  5. ^ טכס חלוקת הפרסים מטעם מוסד ביאליק, דואר היום, 6 בינואר 1936
  6. ^ נחום ברנע, "זאב" ומיכאל אסף - חתני פרס סוקולוב לעתונות, דבר, 9 באפריל 1981
אסף (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

דוד הורוביץ

דוד ("דולֶק") הורוביץ (15 בפברואר 1899 – 10 באוגוסט 1979) היה כלכלן ישראלי, שכיהן כמנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית (1935–1948), כמנכ"ל הראשון של משרד האוצר (1948–1952) וכנגידו הראשון של בנק ישראל (1954–1971). חתן פרס ישראל למדעי החברה (1968).

דוד קלעי

דוד קַלָעִי (גולד) (כ"ט בשבט תרנ"ח, 21 בפברואר 1898 – ח' בחשון תש"ט, 10 בנובמבר 1948) היה פעיל ציוני, איש תנועת העבודה, ממקימי שכונת בורוכוב, ספרן, מתרגם, סופר ומעורכי אנציקלופדיות בהוצאת "מסדה".

התקופה הממלוכית בארץ ישראל

התקופה הממלוכית בארץ ישראל היא התקופה שבין השנים 1260–1517 בה שלטו הממלוכים בארץ ישראל.

הממלוכים היו שליטים מוסלמים ממוצא שאיננו ערבי, שמרכז שלטונם היה בקהיר. ארץ ישראל לא הייתה יחידה מדינית נבדלת, ורוב שטחה (פרט לנגב הדרומי ולמובלעות באזור החוף כגון עכו) נכלל בפרובינציה (וָלָאיָה) "אָ-שָאם" ("סוריה הגדולה"), שהשתרעה על שטחי סוריה המודרנית, לבנון, ארץ ישראל וחלקים מעבר הירדן המזרחי. חשיבותה העיקרית של הארץ הייתה כשטח מעבר בין המרכז השלטוני בקהיר לבין בירת המחוזות הצפוניים של הסולטנות הממלוכית בדמשק, ולחזית אל מול איום הפלישה המונגולית, ובה עברה דרך הדואר הראשית בין שני המרכזים. בנוסף, הייתה לארץ חשיבות דתית, בהיותה אתר התרחשותם של הסיפורים המוזכרים בקוראן, כדוגמת סיפורי האבות.

בירת החלק הצפוני של הארץ הייתה העיר צפת ובירת החלק הדרומי הייתה עזה. ערים מרכזיות נוספות בארץ היו חברון, רמלה, לוד, שכם, ג'לג'וליה, קאקון (בעמק חפר) וירושלים. ירושלים הממלוכית מהווה מקרה מיוחד של עיר, שהייתה בעלת חשיבות דתית עליונה, אך מילאה תפקיד שלטוני ומסחרי שולי. תולדותיה, על אף שהן משיקות לתולדות ארץ-ישראל בכלל, נבדלות מהן במובנים רבים.

250 שנות השלטון הממלוכי בארץ נחלקות לתקופה קצרה של כיבוש והתבססות (תקופת בייברס), כמאה שנות שלטון מרכזי חזק וכמאה שנות התפוררות. זוהי חלוקה סכמטית, שכן גם בתקופת השלטון המרכזי החזק היו שנים של רפיון, וגם בתקופת ההתפוררות היו שנים של פריחה ושגשוג. בשנים שבהן השלטון המרכזי היה חזק - רמת הביטחון האישי ורמת הסדר והארגון השלטוני היו גבוהות. עם זאת, באותן שנים עול המסים (הג'יזיה) היה כבד, האדיקות הדתית המוסלמית הייתה רבה, וחוקי האסלאם נאכפו בקפדנות וביד חזקה. מאידך גיסא, בשנות הרפיון וההתפוררות, התחזקו מנהיגים מקומיים על חשבון השלטון המרכזי, וכנופיות בדואים ושודדי דרכים, הטילו את אימתם על תושבי הארץ.

חיים בר-דרומא

חיים זאב בר-דרומא (6 ביולי 1892 – 3 בינואר 1970,ירושלים) היה מורה וחוקר הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל.

יוסף כלב

יוסף (יוסי) כלב (13 במאי 1925 - 9 בינואר 2015) היה קצין בצה"ל בדרגת אלוף-משנה ונמנה עם חלוצי מערך המודיעין הישראלי. בתפקידו האחרון בשירות סדיר שימש כדובר צה"ל התשיעי.

יוסף שפירא (מו"ל)

ד"ר יוסף שפירא (בכתב לטיני: Josef Szapiro (לעיתים Shapiro);‏ 1900, לודז' – 4 בדצמבר 1967, תל אביב) היה מו"ל ישראלי שהתמחה בהכנת והוצאת מפות ואטלסים של ישראל.

יקיר העיר תל אביב-יפו

יַקיר העיר הוא תואר כבוד שמעניקה עיריית תל אביב-יפו מדי שנה, מאז 1976, לאישים שונים לאות הוקרה על פועלם הציבורי.

מכון לבון

מכון לבון או בשמו המלא המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, הוא ארכיון ומכון מחקר לתולדות תנועת העבודה היהודית בארץ ישראל ובפזורה היהודית. הארכיון הוקם על ידי דוד קלעי בשנת 1932 ועד הקמת בניין מכון לבון נקרא "ארכיון העבודה".

מערת הנטיפים (שורק)

מערת הנטיפים או מערת שׂורק, הידועה גם בשם מערת אבשלום, היא מערת נטיפים הנמצאת בהרי יהודה, כשלושה קילומטרים ממזרח לעיר בית שמש.

אמנם המערה אינה בין מערות הנטיפים הגדולות בעולם, אך היא עשירה במגוון רחב של נטיפים וזקיפים ונחשבת לאחת ממערות הנטיפים היפות ביותר.

פתח המערה נמצא ברום 385 מ' מעל פני הים, אורכה המרבי 91 מ', רוחבה המרבי 80 מ' וגובהה המרבי 15 מ' - סה"כ שטחה כ-4,800 מ"ר ונפחה כ-25,000 מטר מעוקב. חלק מהזקיפים והנטיפים במערה הם בני יותר מ-300,000 שנה, ויש להם חשיבות בחקר האקלים הקדום של האזור . מחקר אשר נערך במערה מתעד את רעידות האדמה הגדולות באזור על פני 185 אלף שנים באמצעות תארוך ליבות של נטיפים והצלבת הנתונים עם אלה שהתקבלו מליבות של נטיפים שנלקחו ממערת הר טוב.

המערה מצויה בלב שמורת טבע במורדות המערביים של הרי יהודה, סמוך לבית שמש.

משה בן אלול

משה בן אלול (רייכרודל) (18 באוגוסט 1901 – 24 ביולי 1981) היה עיתונאי ישראלי. עורכו הראשון של השבועון "דבר השבוע".

ערביי ארץ ישראל

ערביי ארץ ישראל, ערביי דרום-סוריה או ערביי פלשתינה (באנגלית: Arabs of Palestine; בערבית: عرب فلسطين) היו השמות המקובלים לערבים תושבי ארץ ישראל טרם השתרשות הלאומיות הפלסטינית.

ערביי ישראל

ערביי ישראל (בערבית: عرب إسرائيل; בפי הפלסטינים: عرب 48, "ערביי 48'"; عرب الداخل, "ערביי הפְּנים") הם ערבים אזרחי מדינת ישראל.

ערביי ישראל ברובם המכריע הם מוסלמים מהזרם הסוני, ומיעוטם הם נוצרים או דרוזים.

נכון לאפריל 2019, מהווים ערביי ישראל כ-20.9% מאוכלוסיית ישראל.

פלסטינים

פלסטינים (בערבית: فلسطينيون; תעתיק מדויק: פלסטיניון) הם ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וצאצאיהם. בישראל, כמו גם בשיח הזרם המרכזי בשאר העולם המערבי, המונח מבחין בין קבוצות אלה לבין אזרחי ישראל הערבים, שנקראים ערביי ישראל. בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינויים "פלשתינאי" או "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פַלַסְטִין. באנגלית: Palestine) לציון ערבים ויהודים כאחד, אולם מאז 1948 כינוי זה בדרך כלל מתייחס רק לבני העם הערבי.

באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 והורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, [וגם] מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני". המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים". המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל. הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה בשליטתם. לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, הוכר אש"ף כמייצג הרשמי של הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית.

בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים.

על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

קהליתנו

קְהִליתנו הוא קובץ ספרותי שהוציאו לאור אנשי תנועת הנוער "השומר הצעיר" בארץ ישראל בשנת תרפ"ב 1922. ב"קהיליתנו" נפרש מנעד הרעיונות, הדעות, הרגשות והחוויות המייצגות של הכותבים, עולים חדשים וחלוצים, כמו של רבים מבני דורם אנשי העלייה השלישית. על כן, הוא מוקד למחקר ענף בהיסטוריוגרפיה הישראלית.

השתתפו בקובץ חניכי "השומר הצעיר" וחבריהם, בהם: אליהו רפפורט, דוד כהנא, דוד שמטרלינג, נתן ביסטריצקי, מיכאל אסף, יהושע בירר, הוגו ברגמן, ודוד הורוביץ.

רמלה

רַמְלָה (בערבית: الرملة) היא עיר במישור חוף יהודה שבמישור החוף הדרומי ומרכז נפת רמלה ומחוז המרכז בישראל. כבירת המחוז היא מספקת שירותים מחוזיים, מנהליים, חינוכיים, ואף כלכליים ותעשייתיים. מצפון לעיר נמצאים לוד, ניר צבי וצריפין, מדרום היישובים מצליח וישרש, ממערב נמצאים נס ציונה, באר יעקב ונצר סרני, וממזרח נמצאים אחיסמך, כפר דניאל וגמזו.

העיר נוסדה בראשית המאה ה-8, בידי מושל ג'נד פלסטין סולימאן אבן עבד אל-מלכ מבית אומיה, שנעשה לאחר מכן לח'ליף, ושימשה כעיר הבירה של הג'נד והחליפות האומיית בתקופה הערבית. מקור שמה של העיר – "מדינת אל רמל", שתרגומו "עיר החולות" (مدينة ألرملة), משום שנבנתה על דיונות חול (רמל رمل בערבית). רמלה נחשבת גם לעיר היחידה שנוסדה על ידי הערבים בתקופת שלטונם בארץ ישראל.

נכון לסוף שנת 2018 התגוררו בעיר 94,964 תושבים, שלושה רבעים מהם יהודים, כ-23% ערבים מוסלמים ו-4.5% ערבים נוצרים. רמלה היא עיר קולטת עליה, ויש בה ייצוג ומיזוג של כל העדות והעליות. כשליש מתושביה עלו מחבר המדינות בגל העלייה שהחל בסוף שנות ה-80.

שבטי קייס וימן

המונח שבטי קַיְיס (قيس) ויַמַן (يمن) מגדירים פיצול היסטורי ומסורתי בין שתי קבוצות חמולות בלבנט בכלל ובארץ ישראל בפרט. ראשיתו של הפיצול בנדודי העמים שליוו את הכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה ה-7 וסופו הרשמי בצו של האימפריה העות'מאנית משנת 1856. עם זאת, הפיצול ממשיך לתת את אותותיו גם במאה ה-20 וביישובים ערביים רבים ניתן להבחין עד היום בשכונות נפרדות לחמולות בני קייס וחמולות בני ימן. השיוך של חמולה מסוימת לאחד משני השבטים מבוסס על מסורת ועל פולקלור יותר מאשר על עובדות היסטוריות, אך הוא משפיע באופן עמוק על תודעת הנאמנות השבטית שהיא מעל שיקולי אידאולוגיה ותפיסה דתית וכן על מנהגים, מסורות, פריטי לבוש וכדומה. הפיצול חוצה את כל החלוקות האחרות בציבור הערבי וקיים בקרב ערבים נוצרים, מוסלמים ודרוזים. לא פעם הגיע הפיצול לכדי שפיכות דמים בין שתי הקבוצות.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.