מידות שהתורה נדרשת בהן

מידות שהתורה נדרשת בהן הן קבוצת כלים לוגיים (לוגיקה תלמודית) שהוזכרו על ידי חז"ל, אשר נועדו לפירוש התנ"ך באמצעות מדרש לשם הסקת דברים שלא נאמרו בו במפורש או כאשר מתגלות סתירות. על סמך כללים אלו הסיקו חכמים מהתורה דינים שאינם כתובים במפורש, או דרשו דרשות המיועדות לבסס פירושים המקובלים מסיני[1]. כך פותחו הן ההלכה והן האגדה.

במחקר התלמוד מקובל לתאר תהליך היסטורי שעל פיו התפתחו המידות. תחילה ניסח הלל הזקן שבע מידות, ולאחר מכן הרחיבן רבי ישמעאל לשלוש עשרה. רשימה של ל"ב מידות בהן האגדה נדרשת מיוחסת לרבי אליעזר, בנו של רבי יוסי הגלילי[2], אולם משה צוקר הראה כי ברייתא זו לא נכתבה לפני שלהי המאה ה-10, ושהיא כנראה עיבוד של מ"ט מידות שכתב ר' שמואל בן חפני בפירושו לתורה[3].

נחלקו רש"י והתוספות האם יכול חכם לדון מעצמו במידות אלו או רק על ידי מסורת. לדעת רש"י רשאי לדון מעצמו רק קל וחומר ולדעת התוספות יכול לדון בעצמו הכל חוץ מגזרה שווה[4].

כיום לא מקובל להשתמש ברוב מידות אלו על מנת ליצור הלכות חדשות, אלא רק לשם לימוד עיוני.

שבע המידות של הלל הזקן

הלל הזקן ניסח 7 מידות שהתורה נדרשת בהן, לפני זקני בני בתירה. המידות מופיעות בתוספתא סנהדרין[5] המידות קדמו לו, והוא השתמש בהן להוכיח שקרבן פסח קרב גם בשבת.

  1. קל וחומר
  2. גזרה שווה
  3. בניין אב מכתוב אחד
  4. בניין אב משני כתובים
  5. כלל ופרט
  6. כיוצא בו במקום אחר
  7. דבר הלמד מענינו

שלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל

רבי ישמעאל ניסח רשימה של י"ג מידות. רשימה זו נמצאת בפתיחה של הספרא[6], והיא מכונה "ברייתא דרבי ישמעאל".

קל וחומר

העברת דין ממקרה קל למקרה חמור. כאשר יש שני עניינים, שאחד מהם חמור מחברו, הרי דבר שחייבים לעשותו (או נאסר לעשותו) בקל מבין השניים, מובן מאליו שחייבים לעשותו (או אסור לעשותו) גם בחמור שבהם. באופן דומה, בנויה גם ההקבלה ההפוכה: דבר שהותר לעשותו בחמור מבין השניים, מובן מאליו שמותר לעשותו גם בקל שבהם. בלשון חז"ל מכונה מידה זו גם "דין", וכאשר דבר מסוים עשוי להלמד גם בקל וחומר, הם אומרים "והלא דין הוא"[7].

על מידה זו חל גם כלל הבא להגביל את העברת הדין. הכלל קובע שהדין הנלמד אינו יכול להיות חמור יותר מן הדין במקור שממנו הוא נלמד. בלשון התלמוד "דיו לַבָּא מן הדין להיות כנדון"[8].

בנוסף, הקל וחומר נחשב כתקף רק אם ה"חמור" באמת חמור מהקל בכל האספקטים הרלוונטיים. אם יש אספקט רלוונטי שבו ה"קל" חמור מה"חמור", הקל וחומר אינו תקף. במקרה זה אנו אומרים שישנה 'פירכה' לקל וחומר. נוסף על-כך, בפרק השמיני במסכת סנהדרין, מתוארים דיונים בהם נלמדות מקל וחומר (המכונה, כאמור-דין) הלכות של אנשים ש"מצילין אותן בנפשן". כערעור על הקל-וחומר הנילמד, שואלים: "וכי עונשין מן הדין?!" כלומר- אסור להוציא אדם להורג בגלל לימוד של קל וחומר (לפחות בחלק מהמקרים).

בדרך כלל נחשבת מידה זו למידה הגיונית. משום כך, לכאורה, רשאי כל אחד להשתמש בה. עם זאת, כיוון שכאמור לעיל, הקל וחומר נחשב כתקף רק אם ה"חמור" באמת חמור מהקל בכל האספקטים הרלוונטיים. יש מקום לדון מהו אספקט רלוונטי, ומהו אספקט שאינו רלוונטי. כיוון שכך, ישנם ראשונים הסוברים שגם מידה זו, אינה יכולה להתבסס על הגיון של כל אדם; והם סוברים שישנה מסורת (או כללים העוברים במסורת) המלמדת מתי ניתן להשתמש במידה זו.

גזרה שווה

לימוד הלכה בעניין אחד מעניין אחר על יסוד מילים שוות או מילים דומות המצויות בתורה בשני העניינים. בשונה מהמידות האחרות אין התבססות רק על הסברה וההגיון, אלא גם על דמיון מילולי. דוגמה: "מגזרה שוה כיצד? נאמר בשומר שכר - "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" ונאמר בשומר חנם "אם לא שלח ידו וגו'" מה בשומר שכר שנאמר בו, אם לא שלח ידו, פטר את היורשין, אף בשומר חנם שנאמר בו אם לא שלח ידו, יפטור את היורשין". רבי עקיבא לומד באמצעות מידה זו כי המקושש היה צלפחד. בפרשת המקושש כתוב: "וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר" ואצל בנות צלופחד כתוב: "אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר"[9].

על מידה זו נאמר: "דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו" ורש"י מפרש שאין לומד מעצמו "אלא אם כן למדה (את ההלכה) מרבו"[10].

לדעת רבי ישמעאל, אין לומדים בעזרת מידה זו, אם היא איננה "מופנה", כלומר לפחות אחת המילים המושוות אינה יתירה.

ברמה הבסיסית מידה זו היא לימוד טכני מהשוואת מילים. על כך גם מעידה דרך הלימוד - רק על פי מה שקיבל מרבותיו (לא ברור אם הכוונה מרבותיו כלומר מדור שהיה בעל היכולת והסמכות ללמוד ממידה זו, או מימי משה - אך ברור שמדובר ביותר מהשוואה בין שורשים).

יש הסוברים כי יש גם הגיון פנימי בגזירה שווה והוא ששימוש באותם מילים מעיד על כוונה משותפת.

בניין אב מכתוב אחד ובניין אב משני כתובים

בבניין אב מנסים להגיע להכללה הלכתית - כלומר להיסק אינדוקטיבי (מן הפרט אל הכלל) של דין כללי - מתוך הדין של מקרה בודד או של כמה מקרים בודדים שונים בעלי דמיון משותף ("הצד השוה"). למרות השוני בין המקרים, ועל סמך הדמיון ביניהם, גוזרים מהם את הדין הכללי, שיוכל אז לחול על כל מקרה אחר בעל התכונה המשותפת למקרים הידועים כבר. אם הכלל נגזר מתוך כמה מקרים (ולא מתוך מקרה בודד), דרך הגזירה מכונה גם "הצד השוה", ואז נאמר שהכלל נגזר בְ"מַה מצינו". נוסח גזירה שמקובל בתלמוד ללימוד כזה - יהיה למשל: "לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, אך מה מצינו - שהצד השווה שבהם הוא כך וכך...".

דוגמה: התלמוד מאתר שלוש מצוות שונות (ברית מילה, תלמוד תורה, פדיון הבן) אשר: את כל אחת מהן מחויב האב לעשות לבנו, ואשר: את כל אחת מהן מחויב הבן לעשות לעצמו כשיתבגר - אם האב לא עשאה לבן. בשלב הבא, התלמוד גוזר את הדין הכללי מתוך שלוש מצוות אלו - בבניין אב, לפי נוסח ההסק הבא: "אדוּן בניין אב מבין שלשתם: לא הרי מילה כהרי תלמוד תורה, ולא הרי תורה כהרי מילה, ולא זה וזה כהרי פדיה, ולא הרי פדיה כהרי זה וזה. הצד השוה שבהן שהוא מצות האב על הבן - אם לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו. אף כל מה שהוא מצות האב על הבן - אם לא עשה לו אביו הוא יעשה לעצמו."[11].

כלל ופרט

אין בכלל אלא מה שבפרט. כלומר, במקרה שיש כלל ולאחריו פירוט רשימה של ערכים, רשימת הפרטים באה לצמצם את הכלל, למה שמופיע בה ולא יותר. לדוגמה, לגבי סוג הקורבן שמותר להקריב מהבהמה נכתב: "מכלל ופרט כיצד? "מן הבהמה" - כלל, "מן הבקר ומן הצאן" - פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט". ולכן הקרבת קורבנות מן הבהמה חייבת להיות מוגבלת לבקר וצאן בלבד[12].

כלל שאינו מלא

נחלקו רבא ורבינא[13] אודות כלל המוזכר לפני הפרט, אבל הכלל אינו שלם ואינו מובן כשלעצמו עד אחר הזכרת הפרט, למשל בפסוק "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה'"[14] במקרה כזה, שלאחר הכלל "יעשה" כתוב "זבח שלמים", כך שהמלה "יעשה" אין לה משמעות כשלעצמה בלי המלה "שלמים", ואין הפרט בא לאחר הכלל אלא בצמוד לו.

פרט וכלל

נעשה כלל מוסיף על הפרט. כלומר, אם יש רשימה של פרטים ולאחריהן כלל, מובן שהפרטים הראשונים אינם כוללים הכול והם רק דוגמאות בלבד, ויש להוסיף עליהם את כל מה שנכלל בכלל.

כדוגמה יש להביא את ההלכה שנפסקה לגבי שומר שלא חייב במיתת הבהמה או פציעתה "מפרט וכלל כיצד? "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה" - פרט "וכל בהמה לשמור" - כלל. פרט וכלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט." ולכן במקרה כזה הדין של הדין של השמירה יחול על כל סוג של בהמה[15].

כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט

כלל זה אומר שבמקרה של רשימת פרטים שנתחמים מלפניהם ואחריהם בכללים, יש למצוא תכונה משותפת שקיימת בכל הפרטים ולהכיל אותו על הכלל, באופן שהרשימה מצמצמת את הכלל, אבל מורה על פרטים נוספים, שהם מדוגמת הפרטים שקיימים ברשימה.

דוגמה בדין מעשר שני שצריך להאכל בירושלים. במקרה שהמקום רחוק ישנה אפשרות להמיר את היבול בכסף ואחר כך לקנות בכסף בירושלים דברי מאכל שונים והפסוק בא לצמצם את דברי המאכל שמותר לקנות: "מכלל ופרט וכלל כיצד? ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך - כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר - פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך - חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. לומר לך מה הפרט מפורש, דבר שהוא ולד ולדות הארץ וגדולי קרקע, אף אין לי אלא ולד ולדות הארץ וגדולי קרקע, יצאו כמהין ופטריות". ולכן הכלל הוא מאכלים "בכל אשר תאוה נפשך", והפרטים הם: "בקר, צאן, יין ושכר" ומהם למדים כל דבר שהוא כדוגמתם ולא מאכלים כדוגמת כמהין ופטריות.

פרט וכלל ופרט - מבנהו הפוך מ"כלל ופרט וכלל", אך משמעותו ההלכתית דומה, אין אתה דן אלא כעין הפרט. התלמוד[16] מחלק בין שתי הופעות אלה, שב"כלל ופרט וכלל" די בכך שהפרט שרוצים לצרף לדין יהיה כעין הפרט שבפסוק בצד אחד, ואילו ב"פרט וכלל ופרט" צריך שיהיה הפרט שעליו רוצים לדון דומה לפרט שבפסוק בשני דברים.

כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל

במקרה שהכלל נותר פתוח וברור שהוא נזקק לצמצום או במקרה שבו הפרט זקוק להכללה נוספת, מכיוון שברור שאיננו יכול לעמוד לבדו, יש לצמצם את הכלל לפי דוגמה פרטית שתבוא בהמשך. דוגמה: כלל שהוא צריך לפרט, קדש לי כל בכור - כלל זכרים ונקבות. יכול כל שנולד ראשון, בין זכר בין נקבה יהיה בכור? תלמוד לומר כל הבכור...הזכר תקדיש - זכר ולא נקבה. יכול יוצא דופן (=ניתוח קיסרי) יהא בכור? תלמוד לומר: כל פטר רחם - עד שיהא זכר פותח רחם באדם[17].

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא

כלל זה מתבסס על כך שהחוק המקראי משתמש בדוגמאות לציין דין ולא בלשון תאורטית מופשטת יבשה. ולכן במקרה שמובא מקרה פרטי ולא כללי, למדים שהמקרה הפרטי מובא רק כדוגמה לכל המקרים הפרטיים האחרים הדומים לו, ולכן הדין שמובא לגביו, יחול בכל מקרה מאותו הסוג.

כך למשל הפסוק הבא קובע כי עובד עבודת אלילים דינו הרג בסקילה: "איש איש מבית ישראל אשר יתן מזרעו למולך, מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן" על פי כלל זה למדים שלא רק עבודה זרה של המולך, היא בסקילה אלא כל סוג של עבודה זרה דינה בסקילה. כמו כן לדעת רבי יהודה בן אילעאי, כמו שבעל אוב, שהוא סוג של כישוף, דינו בסקילה, כך כל המכשפים דינם בסקילה.

דוגמה: "כיצד? "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לד' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא" והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו? דכתיב, "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" וכשיצאו מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמן יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו יצאו. לומר לך: מה שלמים מיוחדים, קדשים שקדושתן קדושת מזבח, אף אין לי אלא כל דבר שקדושתו קדושת מזבח, יצאו קדשי בדק הבית". כלומר הדין של קורבן השלמים שמובא כאן לא בא ללמד רק על עצמו אלא על כל קורבן אחר שדומה לו.

כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחד שהוא כעניינו, יצא להקל ולא להחמיר

כאשר ישנו דין מסוים כללי, וקיים דין נוסף לגבי מקרה פרטי באותו עניין שדן בו הדין אך הוא אחר, נאמר שבמקרה זה הדין הוא להקל ולא להשאירו כשאר המקרים האחרים בכלל. דוגמה מהלכות נגעים: כיצד "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא" וכתיב "או בשר כי יהיה בעורו מכות אש" והלא השחין והמכווה בכלל כל הנגעים היו, וכשיצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שהוא כענינו יצאו להקל ולא להחמיר, להקל עליו שלא ידונו במחיה ושלא ידונו אלא בשבוע אחד"מקרה נוסף הוא מהלכות רוצח: ההסבר הוא כך: בפסוק אחד כתוב כי "מכה איש ומת, מות יומת" ומכאן למדים שכל הורג דינו מוות. אך בפסוק אחר כתוב "וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי, אשר יכה את רעהו בבלי דעת" ואם כן הרוצח בבלי דעת שהיה בכלל "מכה איש ומת" שהמקרא טוען טיעון אחר - שדינו להמלט לעיר מקלט ולחיות שם, ולא להענש בבית דין במיתה, יש להקל בדינו לעומת כלל הרוצחים שדינם מוות.

כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טוען אחר שלא כעניינו, יצא להקל ולהחמיר

כאשר ישנו דין מסוים כללי, ויש דין נוסף לגבי מקרה פרטי שלא באותו עניין, נאמר שבמקרה זה הדין הוא להקל בעניין אחד ולהחמיר בעניין אחר גם יחד. דוגמה מהלכות נגעים: כיצד "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" והלא הראש והזקן בכלל עור ובשר היו וכשיצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שלא כענינו יצאו להקל ולהחמיר להקל עליהם שלא ידונו בשער לבן ולהחמיר עליהם שידונו בשער צהוב:

כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש

כאשר מובא דין של מקרה כללי ומוצא ממנו מקרה פרטי שדן בעניין חדש אתה צריך שהמקרא יורה באופן מיוחד שהדין שלו חוזר לדין הכללי, שאילולי כן תאמר שהדין החדש ביטל את הדין הכללי. דוגמה: כיצד "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקודש" שאין תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן, אלא לפי שיצא לידון בדבר חדש בבוהן יד ובבוהן רגל ובאוזן ימנית. יכול לא יהא טעון מתן דמים למזבח? ת"ל "כי כחטאת האשם הוא לכהן" הרי החזירו הכתוב לכללו בפירוש לומר לך: מה חטאת טעון מתן מזבח - אף אשם טעון מתן מזבח:

דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו

כלל זה אומר שכאשר ניתן לפרש פסוק אחד בכמה דרכים, כדאי ללמוד מעניינו של הקטע והקשרו.

לדוגמה: חז"ל התלבטו האם לא תגנוב שבעשרת הדיברות מתייחס לחטיפה (גונב נפשות) או גניבה רגילה, והם הגיעו למסקנה על סמך ניתוח הקטע שמדובר בחטיפה. "תנו רבנן, לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר. אתה אומר בגונב נפשות או אינו אלא בגונב ממון אמרת? צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן: דבר הלמד מעניינו, במה הכתוב מדבר? בנפשות. אף כאן בנפשות"[18]. "דבר הלמד מסופו כיצד? ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מטמא. יכול אף בית שאין בו אבנים ועפר ועצים ת"ל ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. דבר הלמד מסופו שאין הבית מטמא אלא אם כן יש בו אבנים ועצים ועפר".מידה זו היא הבסיס לפרשנויות על פי שיטת סמיכות הפרשיות

שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם

במקרה שיש סתירה בין שני כתובים במקרא, כתוב שלישי פוסק כיצד יש לפרש את העניין.

דוגמה ראשונה בשאלת המקום שממנו דיבר אלוהים במעמד הר סיני?: "כיצד? כתוב אחד אומר "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר" וכתוב אחד אומר "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך" הכריע השלישי "כי מן השמים דברתי עמכם" - מלמד שהרכין הקב"ה שמי השמים העליונים על הר סיני ודבר עמהם. וכן דוד הוא אומר "ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו"."

דוגמה שנייה בשאלה האם יכול היה משה להיכנס אל אוהל מועד: "כתוב אחד אומר: "ובבא משה אל אוהל מועד לדבר אתו" וכתוב אחד אומר: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד", הכריע "כי שכן עליו הענן". אמור מעתה כל זמן שהיה הענן שם, לא היה משה שם, נסתלק הענן, היה נכנס ומדבר עמו".

שיטת רבי עקיבא

לעומת שיטת רבי ישמעאל המשתמשת במידות הכלל והפרט, עומדת שיטת רבי עקיבא שהשתמש במידות של ריבוי ומיעוט. המידות של כלל ופרט מתמקדות ביחסי הכללים והפרטים המפורשים בכתוב, ועל פיהם נרמז מה שלא נכתב. לעומת זאת מידות ה"ריבוי ומיעוט", מתייחסות אל הפרטים כעצמאיים, ולא מחשיבות אותם כפירושו של הכלל. ההבדל בין שתי השיטות מתבטא בהיקף הדברים אותם לומדים מן הכתוב[19]. לדוגמה: במקום לדרוש "כלל ופרט- אין בכלל אלא מה שבפרט", בבית מדרשו של רבי עקיבא דרשו "ריבוי ומיעוט" כך: הריבוי הראשון מרבה הכל והמיעוט שלאחריו ממעט רק דברים השונים מהפרט המוזכר בכתוב, (למעשה, ריבוי ומיעוט לפי ר' עקיבא דומה לכלל ופרט וכלל לפי ר' ישמעאל). אם בא ריבוי נוסף לאחר המיעוט, דורשים אותו כמרבה הכל, מלבד דבר אחד השונה מאוד מהפרט הממעט[20].

ל"ב המידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי

פירוש על הברייתא דל"ב מדות נדפס בסוף מס' ברכות.

  1. בריבוי
  2. במיעוט
  3. בריבוי אחר רבוי
  4. במיעוט אחר מיעוט
  5. בקל וחומר מפורש
  6. בקל וחומר סתום
  7. בגזרה שווה
  8. בבניין אב
  9. בדרך קצרה
  10. בדבר שהוא שנוי
  11. מחבור שנחלק
  12. מדבר שבא ללמד ונמצא למד
  13. מדבר שאחריו מעשה והוא פרטו של ראשון
  14. מדבר גדול שנתלה בקטן הימנו להשמיע האזן בדרך שהיא שומעת
  15. משני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם
  16. מדבר שהוא מיוחד במקומו
  17. מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר
  18. מדבר שנאמר במקצת והוא נוהג בכל
  19. מדבר שנאמר בזה והוא הדין בחברו
  20. מדבר שנאמר בזה ואינו עניין לו אבל הוא עניין לחברו
  21. מדבר שהוקש לשתי מידות ואתה נותן לו כוח היפה שבינותיהם
  22. מדבר שחברו מוכיח עליו
  23. מדבר שהוא מוכיח על חברו
  24. מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו
  25. מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חברו
  26. ממשל
  27. מלשון נופל על לשון
  28. מנגד
  29. מלשון גימטריה
  30. מלשון נוטריקון
  31. מוקדם שהוא מאוחר בעניין
  32. מוקדם שהוא מאוחר בפרשיות

לימוד המידות שהתורה נדרשת בהם

לימוד וחקר של המידות שהתורה נדרשת בהן, קיבל דחיפה עם התרחבות העיסוק האקדמי בתלמוד.

  • שאול ליברמן עסק בהשוואות בין המידות ביהדות ובין צורות לימוד יווניות בספרו 'יוונית ויוונות בארץ ישראל'.
  • הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", עסק בחלק מהמדות בספרו קול הנבואה.
  • בשנת תשס"ה, ייסד הרב מיכאל אברהם יחד עם ד"ר גבריאל חזות עמותה בשם מידה טובה המנסה לעורר עניין צבורי ועיסוק נרחב בנושא המידות שהתורה נדרשת בהן. העמותה מוציאה לאור עלוני פרשת שבוע ואף הוציאה לאור 4 ספרים בהם קובצי מאמרים על הנושא.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אבירם רביצקי, לוגיקה אריסטוטלית ומתודולוגיה תלמודית - יישומה של הלוגיקה האריסטוטלית בפירושים למידות שהתורה נדרשת בהן, הוצאת מאגנס, 2009
  • עדין שטיינזלץ, מדריך לתלמוד, בית הוצאה כתר, 2002, הפרק "המידות שהתורה נדרשת בהן", עמ' 127–134.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הרמב"ם, ספר המצוות, השורש השני
  2. ^ ילקוט שמעוני, תורה כ; תורה צב; תורה תתקמב
  3. ^ מ' צוקר, ‏לפתרון בעיית ל"ב מדות ו'משנת ר' אליעזר', PAAJR, ‏23 ‏(1954), עמ' א-לט, באתר JSTOR
  4. ^ מסכת סוכה, דף ל"א, עמוד א' רש"י ד"ה לא מקשינן ותוספות ד"ה ור"י.
  5. ^ תוספתא סנהדרין פרק ז סוף הלכה ה
  6. ^ פרשת ויקרא - יג מדות פרק א
  7. ^ משנה, מסכת פסחים, פרק ו', משנה ב' ורבים נוספים).
  8. ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ב', משנה ה', ומקורות רבים נוספים.
  9. ^ מסכת שבת, דף צ"ו, עמוד ב'
  10. ^ מסכת פסחים, דף ס"ו, עמוד א', ועוד מקורות.
  11. ^ ילקוט שמעוני שמות, פרק יג, רמז רכה
  12. ^ ספר ויקרא, פרק א', פסוק ב'
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ד', עמוד ב'
  14. ^ ספר במדבר, פרק ז', פסוק י"ז
  15. ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ט'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ל"ה, עמוד ב'.
  17. ^ מדרש תנחומא פרשת בא, פרק י"א
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ו, עמוד א'
  19. ^ מידות הדרש: רבי עקיבא ורבי ישמעאל, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
  20. ^ רש"י על מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד א'
אין מוקדם ומאוחר בתורה

"אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא ביטוי אשר משמש פרשני מקרא רבים כאשר הם נתקלים במאורע המופיע במקרא לאחר מאורע אחר שלפי ההיגיון והסדר הכרונולוגי היה אמור להופיע לפניו.

הפירושים לפרשיות אלו הן על פי שיטת סמיכות הפרשיות. הביטוי השתרש גם בעברית המודרנית במשמעות של: אין להקפיד על סדר הזמנים והאירועים.

אם למסורת ואם למקרא

אֵם למסורת ואֵם למקרא הן שתי צורות לימוד המופיעות בגמרא ללימוד המילים מתוך פסוקי התנ"ך.

אם למסורת היא דרך פרשנית הגורסת שניתן לדרוש את הפסוקים גם על פי מסורת הכתיב, בעוד המחזיקים בשיטת אם למקרא מפרשים ודורשים את הכתוב בהתבסס על מסורת הקריאה בלבד.

שאלת אם למסורת או אם למקרא מצויה במחלוקת אצל תנאים, ובמקומות שונים מזהה התלמוד מחלוקות הלכתיות שונות ככאלו התלויות בשאלת אם למסורת ואם למקרא.

אסמכתא (דרשה)

אסמכתא היא הסמכת הלכה שמקורה בדברי חז"ל או בהלכה למשה מסיני על פסוק מן המקרא שאינו משמש לה מקור אלא רמז בלבד.

בניין אב

בניין אב (מכונה לעיתים גם במה מצינו, הצד השווה או (ב)מה הצד, בהתאם לעניין ולאופן היישום) היא מהמידות שהתורה נדרשת בהן ומהווה כלל היסק יסודי בספרות חז"ל בהלכה. שימוש במידה זו מופיע גם באגדה ובנושאים מטא־הלכתיים. במסגרת מידה זו משתמשים באסופה של יישומים בעלי דין שווה כדי להסיק את אותו הדין ליישום אחר, באופן דומה לאינדוקציה פילוסופית.

המידה נמנית בין שבע המידות של הלל הזקן, בין שלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל ובין שלושים ושתיים המידות של רבי אליעזר. בשני המקורות הראשונים מחולקת מידה זו לבניין אב מכתוב אחד ולבניין אב משני כתובים, ואילו במקור השלישי מוזכר "בניין אב" באופן סתמי. ההבדל בין שתי הווריאציות של מידה זו אינו חד משמעי וקיימות שתי גישות מרכזיות לגביו, כפי שיפורט.

ברייתא דל"ב מידות

ברייתא דל"ב מידות הוא חיבור בנושא מידות שהתורה נדרשת בהן אשר כתיבתו מיוחסת לרבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי, והוא מהוה מערכת של 45 כללים ללימוד האגדה, 13 נלקחו מרבי ישמעאל, ו-32 נוספים שהוסיף רבי אליעזר מעצמו.

האגדה נזכרת בספרות פרשנות התורה, מאחרי תקופת הגאונים והלאה. פירוש על הברייתא נדפס בסוף מסכת ברכות בש"ס וילנא.

הוא מופיע כ"פרשה ראשונה" בתוך משנת רבי אליעזר; המשך החיבור (מ'פרשה שלישית' ואילך) מכונה מדרש אגור. הוא יצא לאור מכתב יד על ידי הלל גרשם ‬ענעלאו בשנת 1934.

גזרה שווה

בדיון התלמודי ובהלכה, גזרה שווה היא אחת משלש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן לשם פרשנות התורה והסקת הלכות. השיטה משמשת ללימוד הלכה בעניין אחד מעניין אחר, על יסוד מילים שוות-זהות או מילים דומות המצויות בתורה בשני העניינים. בשונה מהמידות האחרות, בגזרה שווה אין התבססות רק על הסברה וההגיון אלא גם על דמיון מילולי, אך לא כל דמיון מילולי נידון כגזרה שווה אלא צריך מסורת כדי ללמוד מהדמיון.

בהשאלה משמש כיום הביטוי להשוואה כללית בין שני תחומים תוך למידה מהאחד על האחר.

דבר הלמד מסופו

דבר הלמד מסופו היא אחת מן י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. משמעות המידה היא, שכאשר התורה איננה מפרשת בדין מסוים את כל פרטיו, יש לנו לדרוש וללמוד מן הדין הסמוך לו על פרטי הדין.

דבר הלמד מעניינו

המידה המדרשית דבר הלָמֵד מעניינו היא אחת משבע המידות של הלל הזקן ומשלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל. לפיה, ניתן להפיק משמעות מקראית שאינה כתובה במפורש במקרא על סמך שחז"ל הבינו רוח מסוים בפרשה שבה מופיע פרט מסוים.

בימינו, תוקף מידה זו מחייבת את כל בני ישראל שגרים בחוצה לארץ לשמור על מצוות חובת הגוף שבתורה.

דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר

המידה דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר (או סתום מן המפורש) היא מידה ה-17 בל"ב המידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי.

לפיה, יש מקומות במקרא שהכתוב אינו מפרש במה מדובר במקום אלא "סותם" את העניין, ואילו במקום אחר במקרא הכתוב מרחיב את הדיבור וכך ייוצר "פירוש" והרחבה לסתימת הכתוב שבמקום אחר.

דבר שנאמר בזה ואינו עניין לו

בל"ב המידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, המידה דבר שנאמר בזה ואינו עניין לו אבל הוא עניין לחברו (ולפעמים נקרא בקיצור אם אינו עניין) היא המידה ה-20.

לפיה, יש מקומות במקרא שהכתוב מביא פרט מסוים בסמוך לשם איזה איש או עניין שלכאורה אינו שייך לו, במקרה שיכולים לקשר את אותו העניין לאיש אחר שהעניין כן שייך אליו, דורשים חז"ל להדביק ולקשר את אותו העניין אל אותו איש האחר.

דיבר הכתוב בהווה

דיבר הכתוב בהווה (או דבר שנאמר במקצת והוא נוהג בכל) הוא כלל בפרשנות ההלכתית למקרא ולמשנה, לפיו לעיתים נוקט מקור הלכתי בדוגמה פרטית מסוימת לדין ('מקרה פרטי'), דוגמה שנבחרה על פי המקרה המצוי ביותר למעשה (ה"הווה"), אך הכוונה היא שמהדוגמה הפרטית נלמד את הדין לכל המקרה הכללי, כלומר לכל הדוגמאות הקרובות למקרה שצויין במפורש בכתוב. כאשר הרחבה זו מובנת מאליה, אין צורך בכל רמז או דרשה נוספים לצורך הפעלת כלל זה. מכלל זה נגזרות מסקנות הלכתיות למעשה.

לוגיקה תלמודית

לוגיקה תלמודית הוא ענף של הלוגיקה שקושר בין המחקר בלוגיקה לחקר התלמוד. כבר מראשיתו, בימי הביניים, המחקר ייבא אל התלמוד עקרונות ודרכי חשיבה מהלוגיקה. החל מסוף המאה ה-20, מתקיים מחקר המקשר בין הלוגיקה התלמודית ללוגיקה פורמלית, ואף מייצא עקרונות לוגיים תלמודיים אל הלוגיקה המודרנית.

מיעוט אחר מיעוט

מיעוט אחר מיעוט היא מידה מדרשית, אחת מ-32 מידות של רבי יוסי הגלילי, ולפיה ניתן להפיק משמעות מן המקרא שאינה כתובה במפורש בכך שהכתוב מביע לשון כפול של שלילה. בכל זאת, אין בכח המידה לנגד את עיקר הבנת פשט המקרא אלא לפרש כוונת המקרא.

במדרש הספרא, התנא רבי יהודה משתמש בלימוד זה יותר משאר חביריו התנאים.

סמיכות פרשיות

סמיכות פרשיות (או כתובים סמוכין) היא אחת הדרכים שבהן התורה נדרשת, ועל פיה יש להסיק על תוכנה של פרשיה מסוימת בתורה מן הפרשה הסמוכה לה.

ספרא

סִפרא (מארמית: "הספר". נקרא גם "תורת כהנים" או "ספרא דבי רב", הספר של בית המדרש של רב) הוא מדרש הלכה על ספר ויקרא, שכונה בבבל בשם "הספר" ("ספרא"), ומקורות ארץ-ישראליים כינו אותו בשם תורת כוהנים. בתלמוד נאמר: "סתם ספרא - רבי יהודה", אך רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר ללא ציון הוא מדברי רבי יהודה, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית המדרש של רבי יהודה.ה"ספרא" מצוטט תכופות בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי, ושיטות המדרש שלו הן כשל בית מדרשו של רבי עקיבא, אף על פי שבפתיחתו מובאת הברייתא של רבי ישמעאל על י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, ופרק המפרט ומפרש 'מידות' אלו. חלקים נוספים של הספרא, מכילתא דמילואים ומכילתא דעריות, גם הם חלק מאוסף מדרשי ההלכה של בית רבי ישמעאל שנכנסו בחלק מעדי הנוסח לספרא מכיוון שלא היה בו מדרש על פסוקים אלה.

המדרש מחולק ל"דיבורים" או "מגילות", שכל אחד מהם דן בחלק אחר של ספר ויקרא, לפי סדרו. ישנן עדויות שבמקור החלוקה הייתה לתשע "מגילות", אך החלוקה הידועה לנו היא לשנים עשר חלקים. כל "דיבור" או "מגילה" מחלקים ל"פרשיות", כל "פרשה" מחולקת ל"פרקים" וכל "פרק" מחולק ל"הלכות". בדרך כלל, פותחת כל פיסקה בציטוט המילה הראשונה של הפסוק המקראי שאותו מפרשים, ולאחר מכן מפרשת את הפסוק כסדרו.

זמן עריכתו הסופית של המדרש אינו ידוע, אך הוא היה מוכר כצורתו לתלמוד הבבלי ולתלמוד הירושלמי.

צריכותא

צריכותא היא מושג תלמודי שבא ליישב את הצורך בכפל מקורות ללימוד מסוים. המהלך הלוגי נועד למצוא נקודת תורפה בכל אחד מהמקורות, שמסבירה את הצורך במקור הנוסף. לעיתים מדובר על חידוש אמיתי שנלמד דווקא מכפילות המקורות, ולעיתים כפל המקורות נועד למנוע טעויות.

קל וחומר

קַל וָחוֹמֶר (ק"ו) היא אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן לשם פרשנות התורה והסקת הלכות. מדובר בשיטה לוגית להֶחָלַת והעברת דין ממקרה אחד למשנהו, כאשר המקרה האחד קל יחסית, והשני חמור ממנו. מידה זו השתרשה כמטבע לשון בעברית, שמשמעותה היא "על אחת כמה וכמה". לעיתים, כדי לציין קל וחומר חזק במיוחד משתמשים בביטוי קל וחומר בן בנו של קל וחומר, למרות שהמשמעות המקורית של ביטוי זה היא דווקא "קל וחומר" חלש, מאחר שמקור ההשוואה עצמו נלמד ב"קל וחומר".

מידה זו נמצאת באופן מפורש לא רק בפרשנות חז"ל, אלא אף בטקסט המקראי גופו. היא כלולה בשבע המידות של הלל הזקן ובשלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל.

רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי היה תנא שחי במאה השנייה לספירת הנוצרים. בן הדור הרביעי לתנאים, הדור שאחרי מרד בר כוכבא. היה מחכמי אושא. רבו המובהק היה רבי עקיבא.

דבריו הובאו במשנה פעם אחת בלבד, אך בברייתות המופיעות בתלמוד הבבלי והירושלמי, וכן במדרשים, ישנם אזכורים רבים של דברי תורתו, מעט בהלכה, והרבה באגדה. מיוחסת אליו הברייתא של "32 מידות שהתורה נדרשת בהן באגדה" (במקביל לברייתא המקבילה למדרש ההלכה, של רבי ישמעאל).

אמרה ידועה שלו היא: ""כל מי שמתחיל במצווה ואינו גומרה, ואחר בא וגומרה, היא נקראת על שמו של השני"."

על כוחו באגדה, אמרו חכמים: "ר' יוחנן אומר משום ר' אלעזר בר' שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה, עשה אוזניך כאפרכסת". (חולין פט, א)

נקבר סמוך לקבר אביו ואחיו רבי שמואל בן רבי יוסי הגלילי, במושב דלתון.

מידות שהתורה נדרשת בהן
שבע מידות של הלל הזקן קל וחומרגזרה שווהבניין אב מכתוב אחדבניין אב משני כתוביםכלל ופרט • כיוצא בו במקום אחר • דבר הלמד מעניינו
שלש עשרה מידות של רבי ישמעאל קל וחומרגזרה שווהבניין אב מכתוב אחדבניין אב משני כתוביםכלל ופרט • פרט וכלל • כלל ופרט וכלל • כלל שהוא צריך לפרט • פרט שהוא צריך לכלל • דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד • דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחר שהוא כעניינו • יצא לדון בדבר חדש • דבר הלמד מעניינודבר הלמד מסופו • שני כתובים המכחישים זה את זה
שלשים ושתים מידות של רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי ריבוי • מיעוט • ריבוי אחר ריבוי • מיעוט אחר מיעוטקל וחומר מפורש • קל וחומר סתום • גזרה שווהבניין אב • דרך קצרה • דבר שהוא שנוי • מחבור שנחלק • דבר שבא ללמד ונמצא למד • דבר שאחריו מעשה והוא פרטו של ראשון • דבר גדול שנתלה בקטן הימנו • שני כתובים המכחישים זה את זה • דבר שהוא מיוחד במקומו • דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחרדבר שנאמר במקצת והוא נוהג בכל • דבר שנאמר בזה והוא הדין בחברו • דבר שנאמר בזה ואינו עניין לו אבל הוא עניין לחברו • דבר שהוקש לשתי מידות • דבר שחברו מוכיח עליו • דבר שהוא מוכיח על חברו • דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו • דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חברו • משללשון נופל על לשון • נגד • גימטריהנוטריקון • מוקדם שהוא מאוחר בעניין • מוקדם שהוא מאוחר בפרשיות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.