מידבא

מֵידְבָאערבית: مادبا, מַאדַבַּא) היא עיר בעלת היסטוריה רבת שנים, השוכנת במערב ירדן. העיר, הנמצאת כ-780 מטרים מעל פני הים, ממוקמת כ-9 קילומטרים מדרום למיקום המשוער של העיר הקדומה חשבון ומצפונו של נחל ארנון. משמעות השם מידבא איננה ברורה. הוצע לפרש כ"מקום מנוחה" (על פי פירוש מילים קרובות בשפות שמיות).[דרוש מקור]

מידבא נודעה ואף הפכה למוקד תיירות בשל גילוי מפת מידבא, מפה יוצאת דופן מן המאה השישית לספירה שנמצאה בכנסייה ביזנטית קדומה, המתארת את ארץ ישראל בגבולותיה הרחבים.

מידבא
مادبا
Madaba logo
חותם מידבא
MADABA 2
מדינה ירדן  ירדן
שטח 39.4 קילומטר רבוע
גובה 780 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 83,180 (2004)
קואורדינטות 31°43′00″N 35°48′00″E / 31.716666666667°N 35.8°E 
http://www.madabacity.gov.jo
Mosaic-of-the-map
מפת מידבא, פסיפס ברצפת כנסייה מן המאה השישית

היסטוריה

בספר במדבר (כ"א, ל') נזכרת מידבא כעיר, אותה כבשו בני ישראל מידי סיחון מלך האמורי, אשר כבש אותה לפני כן. היא שכנה אז בנחלת שבט ראובן (יהושע, י"ג, ט'; ט"ז), וככל הנראה נשארה בשליטתו עד לאחר פילוג הממלכה. באחד מהקרבות של דוד המלך נאמר על אויביו, העמונים, שחנו "לִפְנֵי מֵידְבָא" (דברי הימים א', י"ט, ז').

מידבא מוזכרת גם במצבת מישע (שורות 7-9): "וירש. עמרי. את א[ר] (8.) צ. מהדבא | וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבענ. שת. ויש (9.) בה. כמש. בימי" (תרגום: "וירש עמרי את ארץ מידבא. וישב בה ימיו וחצי ימי בנו ארבעים שנה, וישיבנה כמוש בימי"). מכאן שעמרי, מלך ישראל, שב וכבש את מידבא - אשר כנראה השליטה בה עברה בזמן מן הזמנים מידי ישראל אל ידי מואב. בהמשך, מישע חזר וכבשה מיד ישראל בימי אחאב בן עמרי. נבואה, המובאת בספר ישעיהו, ומקוננת על חורבן מואב, כוללת את מידבא כאחת הערים המואביות ("עַל-נְבוֹ וְעַל מֵידְבָא מוֹאָב יְיֵלִיל - בְּכָל-רֹאשָׁיו קָרְחָה, כָּל-זָקָן גְּרוּעָה" ט"ו, ב'). אולם, לא ברור מאיזו תקופה הנבואה, ויש משייכים אותה לתקופות קדומות לתקופת ישעיהו.

גם בספרים החיצוניים נזכרת מידבא. בספר חשמונאים א' (ט', ל"ו) מסופר, כי בני השבט הערבי יַמְרִי יצאו ממידבא ורצחו את יוחנן הגדי. בכתבי יוסף בן מתתיהו מסופרים כמה פרטים על תולדות העיר. בסוף המאה השנייה לפנה"ס כבש יוחנן הורקנוס הראשון את מידבא לאחר קרב בן חצי שנה (קדמוניות היהודים יג, ט א). היא מופיעה, בראשית המאה הראשונה לפנה"ס, בין עריו של ינאי המלך (קדמוניות יג, טו ד), ובאמצע המאה הראשונה לפנה"ס השיבהּ הורקנוס השני לידי הנבטים (קדמוניות יד, א ד).

ממסכת מקואות עולה, כי ישבו במידבא יהודים, ואף מובאת עדות משמם: "העידו אנשי מידבא משמו (של רבי ישמעאל) שאמר להם, צאו והביאו שלג, ועשו מקוה כתחילה". רבי ישמעאל חי בתקופת מרד בר כוכבא, ועל כן ניתן לקבוע שבשנים אלו התקיים בה יישוב יהודי. נראה כי הוא המשיך להתקיים עד ראשית ימי הביניים.

בהמשך הייתה מידבא לעיר מרכזית וחשובה: בתקופה הרומית הייתה עצמאית ואף טבעה מטבעות. בתקופה הביזנטית הייתה למרכז נוצרי. לשיא פריחתה הגיעה במאה השישית לספירה, ואז היו בה כנסיות רבות, חלקן בעלות פסיפסים צבעוניים ומרשימים. פסיפס אחד שנשמר ידוע היום בשם מפת מידבא, והוא שופך אור על יישובי הארץ באותה עת.

העיר המשיכה להתקיים במשך השנים אולם ירדה מגדולתה. בשנת 1880, בעקבות סכסוך בין הנוצרים למוסלמים בכרכ, עברו נוצריי כרכ לחורבות מידבא והקימו את מידבא המודרנית[1]. עדות משלהי המאה התשע-עשרה מספרת: "בה יושבים כמאתים משפחות נוצרים-יוונים (אורתודוקסים) ורומים (קתולים), ולכל אחת מהם כנסייה ובית ספר. ושני יהודים, אב ובנו, ישבו בה לרגלי מסחרם כל הקיץ" (לוח ארץ ישראל לשנת תרנ"ז).

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יצחק בן צבי, בעבר הירדן, העולם, 2 ביולי 1936
המרכז הפנורמי בים המלח

המרכז הפנורמי בים המלח (אנגלית Dead Sea Panoramic Complex) הוא מרכז תיירותי השוכן על רכס זארא בהרי מואב שבירדן, במרחק של כשני קילומטרים צפונית-מזרחית למקום שפכו של ואדי זרקא-מעין אל ים המלח. המרכז ממוקם על שפת המצוק בגובה של 75 עד 100 מטרים מעל פני הים, ובו שתי מרפסות תצפית המחוברות זו לזו בטיילת: האחת בצידו המערבי של המרכז צופה אל עבר ים המלח שחופו מרוחק ממנה כקילומטר אחד בלבד, מגובה של כ-500 מטרים; והאחרת בצידו הדרומי, צופה לעבר ואדי זרקא-מעין.

המרכז נפתח בשנת 2005 והוא מנוהל על ידי החברה הירדנית המלכותית לשמירת הטבע (The Royal Society for the Conservation of Nature). בד בבד עם הקמתו של המרכז, נסלל כביש חדש המקשר אותו אל מידבא ואל מעיינות חממאת מעין שבואדי זרקא-מעין מדרום וממזרח, ואל חוף הים במערב. מאז שנת 2011 פועל המרכז על אנרגיה סולרית.

במרכז פועל מוזיאון העוסק באספקטים הגאולוגיים, האקולוגיים, הארכאולוגיים וההיסטוריים של ים המלח, וכן בעתידו. עוד שוכנים באתר מסעדה, אולם כינוסים, חנות ואמפיתיאטרון פתוח.

הקארדו (ירושלים)

הקארדו היה רחוב ראשי בירושלים בתקופה הרומית והביזנטית, בתוואי צפון-דרום, העובר משער שכם לשער האשפות.

הר נבו

הַר נְבוֹ (או הַר הָעֲבָרִים; בערבית جبل نيبو) הוא הר השוכן במערב ירדן, כ-7 ק"מ מערבית לעיר מידבא. פסגתו נישאת לגובה של 817 מטר מעל פני הים. הנוף מפסגת ההר משקיף על ארץ ישראל, ים המלח והחלק הדרומי של נהר הירדן. לרוב ניתן לראות את יריחו מפסגת ההר ובימים בהירים גם את ירושלים ואת בית לחם.

זרקא (עיר)

זרקא (בערבית: الزرقاء, תעתיק מדויק: אלזרקאא, תרגום: הכחולה) היא העיר השנייה בגודלה בירדן, המצויה צפונית מזרחית לבירה עמאן. בעיר 792,665 תושבים נכון לשנת 2000, שהם 15.5% מתושבי ירדן. זרקאא' היא בירת מחוז זרקא, אחד ממחוזות ירדן.

כ-50% מתושביה הם פלסטינים ואוכלוסיית העיר הפלסטינית היוותה מטרה לפעילות המלך חוסיין באירועי ספטמבר השחור 1970, לאחר שלשדה התעופה של העיר נחטפו מטוסים בספטמבר 1970. קיימת סברה, כי לאחר ספטמבר השחור וגירוש הארגונים הלאומיים הפלסטינים, התחזקו "האחים המוסלמים" בעיר. מכל מקום, בזרקא גדל אבו מוסעב א-זרקאווי, שנחשב לראש אל-קאעידה בעיראק וקיצונים אחרים מזרם האסלאם הפוליטי (פירוש שמו הוא "אדם מזרקא").

בשטח העיר, כ-6 קילומטר מזרח למרכז העיר, פועלת אוניברסיטת זרקא.

ים המלח

יָם הַמֶּלַח (בערבית: البحر الميت, הים המת; בעברית מכונה גם ים המוות) הוא אגם מלח חסר-מוצא לים, הנמצא בתחום הבקע הסורי-אפריקני ובמרכזו עובר הגבול בין ישראל לירדן. ריכוז המלחים בים המלח עומד על 34.2% – גבוה פי עשרה מריכוז המלחים בים התיכון. ריכוז גבוה זה נובע מכך שהאגם הוא טרמינלי (למי האגם אין שפך לשום מקום), והוא נמצא באזור בעל אקלים מדברי חם ויבש המתאפיין בשיעורי התאיידות גבוהים. האגם הוא גוף המים הרביעי במליחותו בעולם.

חופיו הם המקום היבשתי הנמוך ביותר בעולם (תואר זה הפך לאחד משמותיו של ים המלח). החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים נמצא מפלסו של האגם בירידה מתמדת, בעיקר בשל שימוש נרחב במקורות המים הנשפכים אליו, שהחשוב שבהם הוא נהר הירדן, ושאיבת המים לאידוי בבריכות בדרום האגן. אגן ים המלח מורכב משני אגנים, דרומי וצפוני. בשל הירידה המתמשכת במפלס, התייבש החלק הדרומי של האגם, שהיה רדוד בהרבה מזה הצפוני, ועומקו היה כעשרה מטרים בלבד טרם תהליך התייבשותו (קרקעיתו של החלק הדרומי הייתה ברום של 401 מטרים מתחת לפני הים). עומקו הממוצע של חלקו הצפוני הוא כ-200 מטרים וקרקעיתו ברום ממוצע 730 מתחת לפני הים. עם ייבושו של האגן הדרומי נבנו בו בריכות לצורך אידוי המים והפקת אשלג וכימיקלים אחרים על ידי מפעלי האשלג בישראל וחברת האשלג הערבית הירדנית. לבריכות אלה נדרשת שאיבה בהיקף נרחב של מי האגם. שאיבת המים לבריכות היא סיבה מרכזית לירידתו של המפלס.

קצב הירידה השנתי של מפלס מי הים בעשור האחרון הוא מעט יותר ממטר לשנה. בשנת 2012 התגבר הקצב לכ-1.40 מטרים. ירידת המפלס גרמה לשינוי משמעותי בגבולותיו של האגם, וכתוצאה פחת שטחו בכ-35%. רוחבו של הים באגן הצפוני של ים המלח בנקודה המקסימלית הוא 18 קילומטרים, אורכו כ-51 קילומטרים ושטחו בשנת 2018 היה כ-590 קילומטרים רבועים. ירידת המפלס המצטברת גורמת לשינויים גדולים באגן הים בהם: שינויים בלתי הפיכים בגוף המים באגן הצפוני, יצירת בולענים, נסיגת חופים, פגיעה בתשתיות (כבישים וגשרים) ובשמורות טבע.

לים המלח חשיבות רבה לתעשייה ולתיירות. הרכב מימיו שונה מזה של מי ים רגילים, וכולל ריכוז גבוה של מגנזיום, סידן ואשלגן. עובדה זו מנוצלת על ידי התעשייה הכימית בשטחי ישראל וירדן, בין היתר להפקת אשלג, מגנזיום ותרכובות של ברום.

נופי אגן ים המלח, החשיבות ההיסטורית של האתרים הנמצאים בסמוך לו, כגון מצדה, עין גדי, מכוור וקומראן, ההרכב הכימי המיוחד של מימיו והאקלים המיוחד השורר בו – כל אלה הפכו את ים המלח למוקד תיירות עולמי, ובפרט למרכז של תיירות מרפא. באזור נבנו אלפי חדרי מלון המרוכזים בירדן, בפינה הצפון-מזרחית של האגם, ובישראל בעין בוקק שעל חופי הבריכות באגן הדרומי.

מקור שמו של ים המלח הוא בתנ"ך, שם הוא נזכר לעיתים גם בשמות יָם הָעֲרָבָה והַיָּם הַקַּדְמוֹנִי.

ירדן

ממלכת ירדן (בערבית: الأردنّ אל-אֻרְדֻן, השם הרשמי: المملكة الأردنّيّة الهاشميّة אָלְמָמְלָכָּה (א)לְאֻרְדֻּנִּיָּה (א)לְהַאשִמִיָּה, הממלכה הירדנית ההאשמית) היא מדינה השוכנת במזרח התיכון. היא גובלת בצפון בסוריה, במערב בישראל, בדרום בים האדום (מפרץ אילת) ובערב הסעודית, במזרח בערב הסעודית ובצפון-מזרח בעיראק.

כרכ

כַּרַכּ (ערבית الكرك) הידועה גם בשמותיה העבריים קיר מואב, קִיר חֲרָשֶׂת וקִיר חֶרֶשׂ, היא עיר בירדן השוכנת מזרחית לים המלח, ומשמשת כבירת נפת כרכ. אוכלוסיית העיר היא כ-20,000 תושבים. היא שימשה כבירתה של ממלכת מואב הקדומה. ליד מרכז העיר שוכנת מצודת כרכ הצלבנית.

לשון ים המלח

לשון ים המלח היא לשון יבשה בין האגן הצפוני של ים המלח לבין האגן הדרומי שלו.

בעבר הייתה הלשון חצי אי, אך עקב שינויי מפלס מי ים המלח, היא מחלקת כיום את הימה לשני חלקים נפרדים. חלקה הצפוני נקרא כף קוסטיגן, על שם החוקר האירי כריסטופר קוסטיגן שחקר את הימה ב-1835, וחלקה הדרומי-מערבי, כף מולינה, על שם תומאס הווארד מולינה, קצין ים באוניית מלחמה בריטית שחקר אף הוא את ים המלח, ב-1847. שניהם נספו מפגעי האקלים בעת שעסקו בחקר הימה. קפטן ויליאם פרנסיס לינץ' מהצי האמריקאי, שסייר וביצע מדידות בים המלח ב-1848, נתן לכפים את שמותיהם. על שמו של לינץ' נקרא מצר לינץ' שהוא המצר שעובר בין הלשון לחוף המערבי של ים המלח (כיום המצר יבש).

השינויים במפלס המים הביאו לשינוי שטח הלשון וגובהה מעל פני ים המלח. ישנן עדויות כי בעבר עברו את ים המלח ברגל או בעזרת בהמות, כאשר חלק מהדרך היה על הלשון. הקצינים האנגליים אירבי ומנגלס כתבו כי בשנת 1812 עברה שיירה בים הרדוד ובלשון, ונאמר להם שאפשר לעבור את הים במקום זה בכל ימות השנה.

תיאור מפורט של הימה מביא הנוסע הנרי בייקר טריסטראם שביקר בארץ ישראל בשנים 1863 - 1864 וכתב את רשמיו בספר "מסע לארץ ישראל".

המונח "לְשׁוֹן יָם הַמֶּלַח" מקורו בתנ"ך, שם שימש דווקא לציון קצהו הצפוני של ים המלח. לשון ים המלח של ימינו קרויה בערבית "אל-לסאן", והיישוב הסמוך אליה ממזרח הוא הכפר מזרעה, הנזכר כבר במכתבי בר כוכבא.

מחוזות ירדן

מחזות ירדן (בערבית: محافظات الأردن) הם המחוזות האדמיניסטרטיביים המרכיבים את הממלכה האשמית של ירדן. ירדן מחולקת ל-12 מחוזות (בערבית: محافظة) ואלה מחולקים ל-52 נפות (בערבית: ناحية).

בעוד השלטון המרכזי של המדינה מצויי בידי מלך ירדן, השלטון המקומי נמצא בידי מושלים אשר ממונים על ידי המלך. אומנם השלטון המרכזי בוחר מי יעמוד בראש כל מחוז, אך הוא אינו מתערב בניהול השוטף של המחוזות וכך כל מחוז אחראי על תחום שיפוטו וכל המתרחש בו ושולט על נושאים מהותיים כמו הכלכלה, הפיתוח, התרבות וכדומה.

מידבא (מחוז)

מידבא (ערבית: محافظة مادبا) הוא אחד משנים עשר המחוזות של ירדן. הוא ממוקם במערב המדינה ובירתו היא העיר מידבא. המחוז מוקף בבלקה בצפון, בעמאן במזרח, בכרכ בדרום, ובים המלח במערב. השטח היה בעברו חלק מאזור פראה בפרובינקית יודאה הרומאית.

המחוז מחולק לשתי נפות. שטחו 939.7 קמ"ר, אוכלוסייתו מונה 152,900 נפש, וצפיפות האוכלוסייה בו היא השמינית מבין מחוזות הממלכה.

מכוור

מכוור (ביוונית: Machaerus, Μαχαιροῦς - "מַכֵירוּס"; בערבית: قلعة المشناقى - "קלעת אל-מישנאקא") הוא הר בממלכת ירדן, השוכן במרחק של כ-24 ק"מ מדרום-מזרח לשפך הירדן לים המלח, כחמישה ק"מ ממזרח לחופו וארבעה ק"מ מדרום לערוצו של ואדי זרקא-מעין. על ראש ההר נמצאים שרידי מבצר בשם זה. מבצר זה הוא אחד משלושת המבצרים בהם התבצרו אחרוני הלוחמים היהודים בזמן המרד הגדול ברומאים. במסורת הנוצרית נודעה לו חשיבות כמקום כליאתו והוצאתו להורג של יוחנן המטביל.

מפת מידבא

מפת מידבא היא רצפת פסיפס בכנסיית גאורגיוס הקדוש בעיר מידבא שבירדן. המפה, המתוארכת לתקופה שבין המאה השישית לשביעית, מתארת את ארץ ישראל, והיא העדות החזותית המוקדמת ביותר לבנייתה של כנסיית הקבר בירושלים.

נחל זרד

נחל זָרֶד הוא נחל הנזכר בתנ"ך בתחום מואב, בתיאור מסע בני ישראל לארץ כנען.

נחל זרד זוהה בידי מספר חוקרים עם ואדי חסה הנשפך לדרום ים המלח ובהתאם שימש השם נחל זרד במאות ה-19 וה-20 לציון ואדי חסה. זיהוי אחר לנחל הוא ואדי טרפויה, נחל במזרח מואב, המתחבר לארנון מכיוון דרום מזרח, ואשר תואם את התיאור המקראי, ואת התרגומים הארמיים למקרא.

סלט (עיר)

סַלְט (בערבית: ألسلط תעתיק מדויק: אלסלט) היא בירת מחוז בלקא, העיר החמישית בגודלה בירדן. היא שוכנת בדרום הגלעד על מספר גבעות בגובה 790-840 מעל פני הים, כ-30 ק"מ מצפון מערב לבירה עמאן, ובימים בהירים היא נראית מבקעת הירדן.

על שמה רחוב בחיפה. יש המזהים את סלט עם העיר המקראית רמות גלעד.

צוער (עיר מקראית)

צוֹעַר (מוכרת גם בשם הרומאי Zoara) היא עיר הנזכרת במקרא כעיר היחידה מערי כיכר הירדן ששרדה במהפכת סדום ועמורה, ונזכרת במקורות רבים לאורך תקופות ההיסטוריה.

מיקומה המשוער הוא קילומטרים אחדים מדרום-מערב לעיירה הירדנית א-צאפי, לחופו הדרום מזרחי של ים המלח. אם כי מהמקרא עולה שהיא שכנה לצפון ים המלח.

רעף

רעף הוא לוח המיוצר מחומרים עמידים נגד חדירת מים וחום, כגון חרס, אבן, צפחה, חרסינה וזכוכית, ומשמש לקירוי גגות.

עקרונות הבנייה ברעפים כיום דומים לגגות הרעפים שבנו היוונים והרומאים במאה השישית לפני הספירה. ברוב מדינות העולם המפותח מקורים מרבית בתי המגורים ברעפי חרס או בטון. הרעף הוא האלמנט החיצוני ביותר במערכת הגג, ועל כן נמצא חשוף לפגעי הטבע: חום וקור, קרינה, קרח, פיח. מידותיו הקטנות ואופן חיבורו לגג מאפשרים לו לספוג הפרשי חום וקור קיצוניים ללא עיוותים ופגעים במבנה הגג. עיצובו של הרעף נשאר כמעט ללא שינוי מאז החל ייצורו המודרני התעשייתי, אשר איפשר נעילה מדויקת בין מרכיביו.

רעפים המונחים על קורות עץ ואגדים מתועדים כבר לפני 4,000 שנה ועדיין משמשים ונחשבים ברחבי העולם כשיטת הקירוי המועדפת בבניית בתי מגורים. השיטה התפתחה בשני מוקדים במקביל: בסין וביוון העתיקה. במזרח הקרוב ובאגן הים התיכון נפוץ הגג הרומי / יווני הבנוי משני חלקים: הטיגולה (התחתון) והאימבריקס (העליון). השיטה נמצאת עד היום בשימוש נרחב ללא כל שינוי בארצות הלטיניות (יוון, צרפת, פורטוגל ואיטליה). גגות רעפים כאלו נבנו בהרחבה בארץ ישראל עד המאה השביעית והכיבוש הערבי. גג הרעפים הלטיני הוא בעל שיפוע מתון בניגוד לגג הצפון אירופאי שהתפתח ממסורת של קירוי בלוחות עץ. רעפי חרס לא עברו צפונה מהאלפים עד למאה ה-8 לספירה . הם נקלטו בצפון אירופה בתחילת המאה ה-11 בצורת לוחות שטוחים בעלי חפיפה כפולה ומשולשת, בשונה מהגג הלטיני עם החפיפה הבודדת. השם לרעף המסורתי בשפות הצפון אירופאיות הוא אריח Tile ,Zigel. גג האריחים הצפון אירופאי המסורתי שונה מהלטיני

מבנה קורות עץ מסיבי הנושא משקל כפול ומשולש.

אריחים שטוחים וצפופים עם חפיפה כפולה אשר אינם דורשים כל שכבת איטום תחתונה.

שיפוע חזק מעל 45% למניעת חדירת מים קפילרית. ללא כל קשר לשלג.באמצע המאה ה-19 הופיעו רעפי חרס מתועשים מדויקים וננעלים, אשר יוצרו בבלגיה ובצרפת. רעפים אלו אשר הגיעו גם לארץ ישראל וכונו כאן רעפי "מרסיי" החליפו בכל רחבי העולם את שיטות הקירוי המסורתיות. עם הזמן נבנו בארץ ישראל מספר מפעלים לייצור מקומי של רעפי מרסיי, בעיקר על ידי הקהיליה הטמפלרית בירושלים.

ב-1920 הופיעו לראשונה רעפי בטון ננעלים מתועשים באנגליה. רעפי הבטון מיוצרים בתהליך שונה מרעפי החרס ונפוצים מאוד ברחבי העולם.

בשוק העולמי המתועש מקורים מדי שנה כ 1.5 מיליארד מ"ר של גגות רעפים כ-50% רעפי חרס וכ-50% רעפי בטון.

רפידים

רְפִידִם מופיעה בספר שמות (פרק י"ז) כאחת מתחנות בני ישראל בנדודיהם במדבר סיני בצאתם ממצרים. תחילה נאמר "ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם" ולאחר מספר פסוקים "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". מכאן החלה האיבה בין עמלק ובין בני ישראל.

רפידים מופיעה במפת מידבא מהמאה ה-6 בסמוך להר סיני. הנוסע בנימין מטודלה, שסייר בארץ ישראל בסביבות 1173, כתב על רפידים "ויושבים שם בני ערב. ואין בה מישראל"..

מיקומה הגאוגרפי לא זוהה בוודאות. לפי סברה אחת מקומה הוא בנווה פ'יראן, נווה מדבר גדול בוואדי פיראן, הנחל הגדול שבין א-טור ומרכז ההר הגבוה בדרום סיני. סברה אחרת מציעה למקם את רפידים ברפ'איד (ובסמוך לו ג'בל רפ'אדי) המצויים בדרום סיני. החוקר מנשה הראל סובר כי יש לחפש את רפידים בחלקו התחתון של ואדי סודר שאותו הוא רואה כנתיב מרכזי במסלול יציאת מצרים.לאחר מלחמת ששת הימים הקימה ישראל בסיס תעופה ואספקה, באזור ביר-גפגפה, שנקרא רפידים.

שער שכם

שער שכם (בערבית: باب العامود, תעתיק: "באב אל-עמוד") נחשב לשער היפה והמפואר בשערי חומת ירושלים העות'מאנית. השער נבנה בתקופה העות'מאנית בהוראת הסולטאן סולימאן המפואר בשנת 1538.

השער נקרא בעברית "שער שכם" משום שממנו יצאה הדרך צפונה, לעבר שכם. ברוב השפות האחרות הוא נקרא "שער דמשק" (Damascus Gate), מאותה סיבה: הדרך צפונה הובילה בהמשך לעבר העיר דמשק. בערבית הוא נקרא "באב אל-עמוד" (שער העמוד) על שום העמוד שניצב בעבר בכיכר השער.

בסמוך לשער (בין חומות העיר העתיקה) שוכן מוזיאון הכיכר הרומית, וממזרח לו (מחוץ לחומות) נמצאת מערת צדקיהו.

תלוליות ע'סול

תלוליות ע'סול או תוּלֵילַאת אל-עַ'סוּל (Teleilat Ghassul) הוא אתר ארכאולוגי בירדן, באזור ערבות מואב, 14 ק"מ צפונית מזרחית לים המלח ליד הכפר כפריין. האתר מורכב מקבוצה של תלוליות קטנות ומכאן שמו. יש מזהים את האתר עם "שטים" בערבות מואב המוזכר בספר במדבר בתור מושב מחנה שבטי ישראל בטרם כניסתם לארץ כנען. האתר נחפר ונמצאו בו שרידים מהתקופה הכלקוליתית. הוא נחשב לאתר הגדול מסוגו ועל שמו מכונה התרבות הכלקוליתית בשם "התרבות הע'סולית", כשם המקום בערבית. בשנת 2009 מרבית האתר נהרס בעקבות עבודות פיתוח של הירדנים באזור.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.