מיגון

מיגון הוא שם כולל לאמצעים שמטרתם להגן על דבר מסוים (אדם, כלי רכב או מבנה) ולמנוע מפגיעות חיצוניות לגרום לו נזק.

מיגון לבני אדם

Kampfgruppe
שיריוני לוחות בסגנון גותי - שיריונות אלה היו מעטה פלדה שסיפק הגנה טובה ללוחם מפני רוב כלי הנשק של התקופה.

מאז ותמיד ניסה האדם למגן את עצמו על ידי לבישת בגדים העשויים מחומרים הבולמים זעזועים ומסוגלים לעצור מכות של עצמים חדים. בגדים ומעילים הנלבשים על הגוף על מנת לספוג את פגיעות ולמנוע מהם לחדור נקראים שריון. רוב השריונות הומצאו על מנת להגן על הלוחמים בשדה הקרב, בשעת מלחמה. השריונות הראשונים הוכנו מעור עבה, ארד וברזל, אך השיפור הגדול חל עם המצאת הפלדה. מאז ועד סוף המאה ה-18 השריונות היו עשויים מפלדה. בימי הביניים המאוחרים בלטו שריוני הלוחות שאפיינו את התקופה והיו מזוהים עם מעמד האבירים.

כיום, ישנם אפודי מגן כנגד ירי גם עבור אזרחים וכן חליפות מיגון חסינות אש עבור כבאים ואנשי מקצוע בתחומים הקשורים לחילוץ, הנדסה, ביטחון פנים, ביטחון חוץ או עבודה עם אש. ישנן גם חליפות אטומות שנועדו להגן כנגד איומי אב"כ וכוללות גם מסכת אב"כ לסנן את האוויר שנושם הלובש.

מיגון לראש נקרא קסדה והיא לרוב עשויה ממתכת או מחומרים פלסטים-קרמיים. הקסדה נפוצה הן בשימושים צבאיים והן בשימושים אזרחיים.

אמצעי מיגון נוספים כוללים מגן המוחזק ביד, כפפות ברזל, מגפי ברזל, מגיני עיניים ועוד.

מיגון לכלי רכב

Merkeva Mk 4M - Israeli Tanks 2019-04-21 IZE-42
טנק מרכבה סימן 4מ - רכב קרבי משוריין המדוגם במיגון כבד שכולל שריון פסיבי מודולרי ומערכת הגנה אקטיבית לטנקים.

מיגון כלי הרכב החל למעשה רק במאה ה-20. כלי הרכב הממוגן באמת הראשון היה הטנק שבוסס על טרקטור זחלי שכוסה בשריון לוחות מפלדה. במהלך מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה הלך והשתפר מיגון הטנקים - לרוב באמצעות הגדלת עובי השריון, אך גם באמצעות תכנון גאומטרי משופר שלו (שריון משופע). אחרי מלחמת העולם השנייה החלו למגן גם כלי רכב צבאיים אחרים כגון נושאי גיסות, רכבי אספקה, תותחים מתנייעים, כלי הנדסה צבאיים ואפילו רכבי סיור. המיגון הצבאי נועד להגן על הרכב מפני ירי ישיר, רסיסים, מטעני חבלה וכאשר המיגון כבד - גם כנגד נשק נ"ט ופגיעה ישירה של פצצות.

במקביל, כלי רכב אזרחיים כגון אוטובוסים, רכבי שרד של אנשי ציבור ופוליטיקאים, משאיות תובלה של הבנקים ורכבי משטרה מוגנו כנגד אש קלה (של אקדחים ורובים) על מנת להגן על נוסעיהן. המיגון האזרחי כולל לרוב חלונות מזכוכית משוריינת ושלדה מחוזקת, ולעיתים גם רשת פלדה על השמשות. הוא נועד להגן רק מפני ירי, יידוי אבנים והתקפות קלות יחסית.

רכבי שרד ממוגנים על מנת למנוע התנקשויות פוליטיות במנהיגים. הרכב הממוגן ביותר מסוג זה הוא רכב השרד של נשיא ארצות הברית. משאיות בנק ממוגנות כנגד שודדים ואילו אוטובוסים ממוגנים נועדו להגן על הנוסעים מפני מתפרעים ומחבלי דרכים באזורים עוינים.

מיגון למבנים

מיגוןביתספרבכפרמימון
בית ספר ביישוב כפר מימון בעת מיגונו בלוחות פלדה מפני ירי קסאמים, 4/07

מבנים ממוגנים לרוב כנגד פגעי טבע (כגון רעידות אדמה) ולא כנגד פעולות איבה. מיגון של בניינים כולל בעיקר שלדה חזקה (העשויה מבטון מזוין), איטום נאות, מערכות גיבוי וחירום וכן בנייה מחומרים קשיחים.

בישראל, בשל האיום הביטחוני התמידי, בנייני מגורים ובנייני ציבור כוללים אזור ממוגן בפני הפצצות כגון מקלט, מרחב מוגן. לרוב אין בונים בניין שכולו ממוגן, הן משיקולים כלכליים של עלות הבנייה והן בשל הפגיעה בחיי השגרה (מבנה שכולו ממוגן יצמצם אפשרויות לשיפוץ, שינויים אדריכליים ועיצוב פנים).

מיגון כנגד גנבים ושודדים כולל גדרות, מנעולים, סורגים, מערכות אזעקה, מצלמות אבטחה ועוד. מבנים כגון בנקים גם כוללים שמירה פעילה כגון מאבטחים, כלבי שמירה ועוד.

מבנים צבאיים שיועדו לעמוד בפני הפצצות כבדות בדרך כלל מסתמכים על התחפרות באדמה יותר מאשר על בנייה מלאכותית של שלדה חזקה. מבנים מחופרים כאלה נקראים בונקרים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

M-113

נגמ"ש M-113 הוא שמה של משפחת דגמי נגמ"שים שפיתחה וייצרה ארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20. נגמ"שים אלה הפכו לנפוצים ביותר בעולם. הנגמ"ש נמצא בשירותן של למעלה מחמישים מדינות עד היום, כולל ארצות הברית וישראל. ה-M-113 הוא נגמ"ש קל וזול, ומטרתו לשמש כלי תחבורה לחיילים אל שדה הקרב ובחזרה. כיום נחשב הנגמ"ש לבעל מיגון בלתי מספק: גופו עשוי מאלומיניום על מנת לחסוך במשקל אך הדבר הופך אותו חדיר לנשק נ"ט ואף לתחמושת כללית הנורית ממקלעים חזקים כמו ה-M2 בראונינג.

T-72

T-72 הוא טנק מערכה סובייטי מסדרת טנקי ה-T. גרסאות מתקדמות ומשודרגות של הטנק משרתות בצבאות רבים עד היום.

אמצעי לחימה נגד טנקים

נגד טנקים (בר"ת נ"ט) מציין אמצעי לחימה שמטרתם לנטרל טנקים וכלי רכב משוריינים של האויב.

כניסת הטנק, ששילב מיגון, ניידות, וכוח אש, לשדה המערכה הציב אתגר בפני כוחות מגן הנדרשים לעצור את הטנקים. ההגנה מפני הטנקים דרשה שינוי בביצורים, פיתוח אמצעי ירי שונים לפגיעה בטנקים, במיוחד אמצעי ירי הניתנים לנשיאה על ידי חיילים רגליים והקמת יחידות שמטרתן פגיעה בטנקים.

דחפור די-9 בשירות צה"ל

דחפור משוריין די-9 (מכונה בצה"ל "דובי" וידוע בעולם בשם IDF Caterpillar D9, גם בשפה העברית "D9" נהגה כ"דִי-נַיין") הוא אחד מכלי הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) המשוריינים שבשירות חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל. כלי זה הוא גרסה צבאית ממוגנת של דחפור זחלי כבד מדגם קטרפילר די-9.

חיל ההנדסה הישראלי מפעיל דחפורים כבדים החל ממלחמת העצמאות. ב-1954 בנתה חברת קטרפילר לראשונה את ה-D9 ועד מהרה הוא מצא את דרכו אל ההנדסה האזרחית בישראל ומשם לשורות צה"ל. כיום צה"ל מחזיק דחפורי D9 רבים במספר דגמים - L (עם 460 כ"ס), N (עם כ-400 כ"ס), R (עם 405 כ"ס) ו-T (עם 410 כ"ס). הצבא מתקין עליהם חליפת מיגון, שריון לכלי רכב, מערכת כיבוי אש ומערכות קשר, וניתן להתקין עליהם גם מקלע (מאג 7.62x51 מ"מ נאט"ו) ומדוכות עשן (תוצרת תע"ש) בעת הצורך. דחפור D9R ממוגן שוקל כ-56 טון.

הדחפורים מופעלים על ידי יחידות הצמ"ה של חיל ההנדסה הקרבית, על ידי לוחמים שעברו קורס צמ"ה ייעודי בבית הספר להנדסה צבאית, ופעילים במגוון תחומים ומשימות, בעתות שגרה ובעתות מלחמה. צוות הדחפור מורכב משני לוחמים: מפעיל ומפקד. המפעיל נוהג בדחפור ומפעיל את הכלים, ואילו המפקד משמש כאחראי קשר ותצפית וכמקלען בעת הצורך.

ייעודיהם של דחפורי חיל ההנדסה במלחמה כוללת הם:

פריצה הנדסית - פריצת צירים, הרס סוללות, כיסוי תעלות, סלילת דרכים, ניקוי זירות מטענים ופינוי מוקשים.

הבטחת ניידות של הכוחות גם באמצעות חילוץ כלי רכב ורכב קרבי משוריין תקועים או פגועים. על פי תורת חילוץ הרק"ם בצה"ל, לחוליית המחלצים של חיל החימוש מצטרף דחפור המאבטח את הכוחות על ידי בניית חומת מפגע סביבם, ובמקרה הצורך הופך, דוחף או גורר טנקים וכלי רכב. ב-2008 הוסבו מספר דחפורי D9L לדחפורי חילוץ במטרה שיתגברו או יחליפו את טנק חילוץ M-88 המיושן. על הדחפורים הותקנו התקני חיבור וכננת חילוץ שמאפשרים חיבור לרכב קרבי משוריין וגרירה של הכלי הפגוע.

בניית עמדות מגנן, עמדות ירי וסוללות עפר לטנקים של חיל השריון כנגד ירי נ"ט.

חישוף צבאי, כגון גילוח צמחייה שיכולה להסתיר מטעני צד ומארבים של כוחות אויב.

הריסת תשתיות אויב (לאחר שהשתלטו עליהם) ובהן מבנים, מוצבים, ביצורים, דרכי גישה ועוד.

לוחמה בשטח בנוי, כולל פתיחת צירים ממולכדים, פריצת מכשולים והריסת מבנים תחת אש.בעימות נמוך עצימות, בלחימה בשטח בנוי ובלוחמה בטרור הדחפורים הממוגנים גם הורסים מבנים ובתים ממולכדים שבהם מתבצרים מחבלים חמושים היורים על הכוחות, כגון בנוהל סיר לחץ. השריון של ה-D9 מקנה לו עמידות בפני יריות ומטעני חבלה, ולכן הוא מועדף על פני כלי צמ"ה אחרים (כמו מחפר ויעה אופני) כאשר ישנה סכנה של ירי ומטענים מהמבנה.

בעת שגרה משמשים הדחפורים לפעילות ביטחון שוטף, חישוף צבאי, עבודות עפר, בניית מגננים וחומות מפגע, סיוע בעבודות בנייה וביצור, הכשרת צירים, כיבוי אש ופעילות הנדסית לצד כלי צמ"ה אחרים. הדחפורים הכבדים גם משמשים לפינוי שדות מוקשים ישנים בגבולות שלום. דחפורי D9 משמשים גם את יחידות סילוק הפצצות (ס"פ) של חיל ההנדסה הקרבית, כולל את פלגות הס"פ של יהל"ם, המצוידות גם בדחפורי D9T המופעלים בשלט רחוק.

החשיבות של ה-D9 גדלה במהלך מבצע שלום הגליל ובמהלך השהייה ברצועת הביטחון בדרום לבנון בשנים 1982–2000, אז מצאו את עצמם מפעילי הדחפורים בחזית לעיתים קרובות במשימות של פריצת צירים וטיפול במטעני חבלה ומוקשי נ"ט. זינוק נוסף בפופולריות של ה-D9 וההכרה בחשיבותו הצבאית אירעו במהלך האינתיפאדה השנייה (2000–2005) בה שימש ה-D9 – בנוסף לפריחת צירים, ניקוי זירות מטענים וחילוץ כלי רכב – גם ללוחמה פעילה בטרור על ידי הריסת מבנים תחת אש והכרעת מחבלים מתבצרים. מאז הפך ה-D9 לאחד הכלים המרכזיים בפעילות הצבאית ללוחמה בטרור.

עיקר שימושו של ה-D9 כיום הוא בעימות עם גורמי הטרור הפלסטינים, בעבודות עפר והנדסה שגרתיות, בחילוץ טנקים ורכב קרבי משוריין, ובפעילות ביטחון שוטף בגבולות ישראל. בשל מיגונו הכבד הוא הכלי ההנדסי המועדף לפעילות הנדסה בגבולות מסוכנים כגון ציר הוברס (ציר הביטחון של גדר המערכת סביב רצועת עזה) וגבול הצפון עם דגש על גזרת הר דב.בעקבות ההצלחה הרבה של צה"ל בשימוש בדחפורי D9 משוריינים, החלו גם צבאות אחרים, בהם הכוחות המזוינים של ארצות הברית, להשתמש בגרסאות ממוגנות של דחפור הקטרפילר די-9 עם ערכת המיגון שפותחה בישראל. חברת קטרפילר מציעה גם גרסה ממוגנת של דחפור הקטרפילר די-7 הקטן יותר, שנועדה לצרכים צבאיים ופינוי מוקשים. בעימותים בסוריה ולבנון נעשה שימוש בדחפורים בעלי מיגון מאולתר, בהשראת השימוש של ישראל בדחפורים. עם זאת, ארגוני שמאל מתחו ביקורת על צה"ל וחברת קטרפילר בשל השימוש של צה"ל בדחפורים להריסת בתים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובניית גדר ההפרדה ביהודה ושומרון.

טנק

טנק הוא רכב קרבי משוריין המיועד לפגוע בכוחות אויב יבשתיים באש ישירה. הטנק המודרני הראשון יוצר בבריטניה במהלך מלחמת העולם הראשונה. האנגלים נתנו לטנק את שמו (Tank), שפירושו באנגלית "מְכָל", בשל רצונם להטעות את האויב, ולא, כפי שחושבים לעיתים בטעות, על שום דמיונו לחבית מים. כמעט כל הטנקים נעים באמצעות מזקו"ם ("זחלים") ובעלי צריח החמוש בתותח ומקלעים.

לטנקים תפקיד חשוב בכל עימות משמעותי אשר נערך מעת כניסתם לשירות בצבא הבריטי, וביתר שאת מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום. בתחילה יועד להם תפקיד מסייע לחיל רגלים. בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 פותחה באירופה על ידי היינץ גודריאן ואחרים תורת לחימה מודרנית לכוחות משוריינים כחיל עצמאי. יישומה המוצלח של התורה במסגרת הבליצקריג הגרמני תרם לפיתוחה של תורת השריון המודרנית.

לוחמת שריון

לוחמת שריון היא השימוש בסוגים שונים של רכבים קרביים משוריינים בשדה הקרב המודרני.

סוג לוחמה זה הוא מרכיב עיקרי בתפיסת הלחימה המודרנית הנשענת על הבקעה מהירה של קו האויב ותמרון בשדה הקרב. עמוד השדרה של לוחמת השריון הוא טנק המערכה המודרני, אשר משלב מיגון, כוח אש ויכולות תמרון ועבירות גבוהות. שאר הכוחות נעים בדרך כלל ברק"מים, הדומים ביכולת התמרון שלהם ולעיתים גם במיגון שלהם לטנק, ומשמשים את כוחות הסיוע בהם; כוחות הנדסה, חיל רגלים, ארטילריה, לוגיסטיקה, קשר וכדומה.

פיתוח תורת הלחימה המשוריינת נולד מתוך הלוחמה הסטטית של מלחמת העולם הראשונה (מלחמת חפירות). בניסיון לחזור לדוקטרינת הלחימה הדינמית שאפיינה את המאה ה-19, פותחו הטנקים הראשונים כדי לפרוץ את קווי ההגנה המבוצרים של האויב וכך לאפשר תמרונים מהירים והבקעה של עמדות האויב. מאז ועד היום, הפכו עקרונות אלו לדוקטרינות לחימה המאפיינות את הלוחמה המודרנית, בהן "בליצקריג" של גרמניה הנאצית, "קרב עומק" של ברית המועצות ו"הלם ומורא" של ארצות הברית.

מטען חלול

מטען חלול (אנגלית: Shaped Charge) הוא מטען אשר מעוצב בצורה גאומטרית מוקפדת שבו חלל שצורתו קונית. צורת המטען מביא לניתוב עוצמת הפיצוץ ליצירת גל הדף ממוקד שממיס שכבת מתכת המכונה "ליינר" ליצירת סילון מתכת נוזלית המותזת בטמפרטורה ובמהירות גבוהים. בשל האנרגיה הקינטית הגבוהה של סילון המתכת הוא חודר לעומק מוגדל של מיגון ביחס למטעני חבלה אחרים. השימוש במטען חלול נפוץ בעיקר כראש קרבי של רקטות וטילים נגד טנקים ונגמ"שים שמצוידים בשכבת שריון עבה. שמות נוספים למטען הם: מטען הזרקה (פעולתו מזכירה פעולת הזרקה), Hollow charge או HEAT (ראשי תיבות של High Explosive Anti-Tank).

ככלל, המטען החלול מורכב ממעטפת ובתוכה חומר נפץ המסודר סביב חלל חרוטי (ומכאן השם "מטען חלול"), עליו נשענת שכבה דקה של חומר מתכתי ("ליינר") - בדרך כלל נחושת. כאשר חומר הנפץ מתפוצץ, נוצר גל הלם מאונך לדופן החרוט, אשר מתחלק לווקטור למרכז החרוט ווקטור לכיוון פתח החרוט. הווקטורים לכיוון מרכז החרוט מאיינים אחד את השני (בשל הסימטריה הגלילית של המטען), וכך מתקבל גל הלם הנע בכיוון צירו של החרוט. גל הלם זה גורם לקריסת השכבה המתכתית מבפנים החוצה (כעין הפיכת גרב פנים חוץ) ולהפיכתה לסילון לוהט בעל אנרגיה קינטית גבוהה, המיועד לחדירת שריון.

גילוי התוצא שעל פיו בנוי המטען החלול מיוחס לצ'ארלס מונרו, כימאי שעבד בתחנת המחקר לחקר הטורפדו של צי ארצות הברית בניו-פורט, רוד איילנד.

במסגרת עבודתו גילה כי כאשר מארז של כתונת נפץ, אשר שם היצרן מוטבע בו, התפוצץ בסמוך ללוח מתכת, האותיות נחרטו אל תוך המתכת.

התופעה נקראה על שמו - "אפקט מונרו".

בתחמושת הנורית אל המטרה, כגון רקטות, מעטפת המטען מעוצבת בצורה אווירודינמית ומכילה את המרעום בחזיתה, שכן לצורך השגת יעילות מרבית, על המטען להיות מופעל במרחק מה מן המטרה, כדי לאפשר מרחק האצה מיטבי לסילון (Stand Off). המרעום בנוי בדרך כלל מגביש פיאזואלקטרי, אשר הופך את מכת הפגיעה למתח חשמלי המצית את חומר הנפץ ומתחיל את תגובת השרשרת של הפיצוץ.

על פי רוב, כושר החדירה של המטען החלול עומד ביחס ישר פחות או יותר לקוטרו של המטען. על כן, נהוג לציין מדדים שונים הקשורים למטען החלול כפונקציות של קוטר המטען. לדוגמה, מרחק ההאצה האופטימלי הוא בסדר גודל של ארבעה קוטרי מטען. דהיינו, כדי לקבל חדירה מיטבית עבור מטען חלול שקוטרו הוא 10 ס"מ, יש להפעיל את המטען כארבעים ס"מ מהמטרה.

המטען החלול הוא החימוש הנפוץ ביותר של רקטות נ"ט, וטילים נגד טנקים וקיים גם במוקשים מסוימים. כמו כן נעשה בו שימוש במטעני חבלה ובפצצונות נ"ט, המפוזרות מפצצת מצרר. גרסה מתקדמת יותר של מטען חלול, הנפוצה בעיקר ברקטות וטילי נ"ט, היא ראש נפץ כפול ("טַנְדֵּם") המיועד נגד מיגון ריאקטיבי, כך שראש הנפץ הראשון מייזם את המיגון הריאקטיבי, וראש הנפץ השני פועל על שריון הכלי.

גרסה נוספת של המטען החלול היא מטען קלע אשר בו הליינר מעוצב בצורה כיפתית. עיצוב זה מגדיל את טווח החדירה האפקטיבי על חשבון החדירות עצמה.

קיימים גם שימושים אזרחיים למטען חלול, כגון ניקוב חורים בשכבות סלע קשות בהפקת שמן אדמה.

כנגד הרש"ק החלול פותחו שלושה סוגי מיגונים:

מיגון ריאקטיבי - מעיל קסטות המכילות חומר נפץ הודף שמטרתם להטות את סילון ה"ליינר" בעת פגיעה בכלי, ובכך למנוע מה"ליינר" לחדור.

מיגון כלוב - שריון סורגי מתכת מעל השריון הפסיבי הראשי שמטרתו לייזם את הפעלת המטען החלול במרחק-מה משריון הכלי, כדי לפגוע ביעילות חדירתו של הסילון הנוצר.

מערכת הגנה אקטיבית לטנקים - מערכת המיירטת את הרקטה/טיל/פגז לפני שהוא פוגע בטנק.

מיגון כלוב

מיגון כלוב הנקרא גם מיגון סטטיסטי (על ידי צה"ל), מיגון סורגים, מיגון סולמות, מיגון רשת או מיגון קרינולינה (על שם שמלת קרינולינה ושלד הברזל שלה) ובאנגלית Slat Armour או Cage Armour, הוא מיגון לרכב קרבי משוריין שנועד להתמודד עם ראש קרב חלול של רקטות נגד טנקים וטילי נ"ט.

מסוק קרב

מסוק קרב (באנגלית: Helicopter Gunship, בראשי תיבות נפוצים: מסק"ר) הוא מסוק צבאי שנועד לתקוף מטרות מגובה נמוך, בעיקר כלי רכב ומשוריינים, ריכוזי חי"ר ומבנים לא גדולים. מסוקי הקרב תוכננו במיוחד לפעילות זו וחימושם המגוון כולל תותחים אוטומטיים, רקטות, טילי נ"ט וחימוש מונחה ייעודי. רוב מסוקי הקרב הם בעלי מידה מסוימת של מיגון נגד אש נ"מ וכוללים אמצעי לוחמה אלקטרונית בנוסף לאוויוניקה מתקדמת שתפקידה לסייע באיכון מטרות ופגיעה בהם.

מסוקי הקרב הומצאו בשנות ה-60 של המאה ה-20 אך הגיעו לבשלות תכנונית ומבצעית רק לקראת שנות ה-70, כאשר פותחו שני מסוקי הקרב האמיתיים הראשונים: AH-1 קוברה (1967) האמריקני, ו-מיל מי-24 (1969) הרוסי. המפורסם שבחבורה הוא האפאצ'י (1984) שהיווה סטנדרט בפני עצמו במלחמת המפרץ, ונודע בשל העמידות הגבוהה יחסית ובשל כוח האש האימתני שלו.

מערכת הגנה אקטיבית

מערכת הגנה אקטיבית (בראשי תיבות באנגלית: APS) היא מערכת הגנה לכלים צבאיים המונעת מהאיום הנורה לעברו לפגוע בכלי המוגן. זאת בניגוד לשריון פסיבי, שמתבסס על כך שהאיום אומנם יפגע בכלי אך לא יצליח לחדור את השריון.

ההגנה אקטיבית מחולקת לשני סוגים:

הגנה קשה (Hard Kill) משמעותה נטרול או יירוט האיום באופן פיזי במרחק בטוח מהיעד המאויים, באמצעות טיל מיירט (כמו בכיפת ברזל או בקלע דוד), מטען רסס, תותח (כמו במערכת הפלנקס) או קרן לייזר רבת עוצמה (כמו בנאוטילוס או בקרן ברזל).

הגנה רכה (Soft Kill) משמעותה נטרול האיום באמצעות לוחמה אלקטרונית המשבשת ופוגעת במערכות הניווט וההנחיה של הטילים המונחים וגורמת לסטייתם מהמטרה.יישום רעיון ההגנה האקטיבית החל בעוד שנות ה-40 למאה ה-20, אך התפתח באופן משמעותי עם כניסתן של בטכנולוגיות צבאיות מתקדמות בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21.

מקלט (מיגון)

מִקְלָט הוא מבנה תת-קרקעי או על-קרקעי הנועד להתגוננות אזרחית מפני נשק קונבנציונלי כגון פגזים, טילים, תקיפות אוויריות וכדומה. במקלטים מסוימים קיימת תשתית להגנה מפני נשק בלתי קונבנציונלי (אב"כ).

לרוב המקלטים בנוים מבטון מזוין שהוא בין החומרים החזקים ביותר שקיימים.

בישראל משמשים חלק מהמקלטים בעת שלום כמועדונים, כמחסנים, כבתי קולנוע, כמקומות מפגש לוועדי בית, כאתרי מסיבות וכמכוני כושר. מקלטים רבים נותרים מוזנחים לפגעי הטבע והזמן בשל תחזוקה לקויה.

מרכבה (טנק)

מרכבה היא סדרה של טנקי מערכה ישראליים המהווה את עמוד השדרה של חיל השריון הישראלי. ייצור המרכבה החל מ-1979, כאשר בחלוף השנים פותחו דגמים יותר מתקדמים ומשוכללים (כל דגם מכונה "סימן"). הדגם המתקדם ביותר הוא המרכבה סימן 4 שנכנס לייצור החל משנת 2003.

הטנק פותח ומורכב בישראל, וכן רוב חלקיו מיוצרים בישראל. תפיסת התכנון שלו היא הגנה מרבית לצוות ולכן השריון הקדמי עובה ובוצעה מהפכה עיצובית כשהמנוע מוצב בחזית הטנק, שלא כמו בטנקים מקבילים בעולם. המקום שהתפנה בחלקו האחורי של הטנק איפשר הוספת פתח כניסה אחורי המשמש לנשיאת לוחמי חי"ר ואף לפריקה רגלית של צוות הטנק.

הוגה פרויקט טנק המרכבה הוא ישראל טל, מאלופי צה"ל שתרם רבות לחיל השריון וממבססי דוקטרינת השריון כאגרוף מחץ, ומתכננו הוא המהנדס ישראל טילן. לצורך מימוש הפרויקט הוקמה במשרד הביטחון מנהלת פרויקט טנק המרכבה, מנת"ק - הגוף המתאם ומנהל את הפרויקט, ובחיל החימוש הוקמה הרשות לפיתוח טנקים, רפ"ט - הגוף המתכנן והמפתח של הטנק.

טנק המרכבה סימן 4 נחשב לאחד הטנקים הטובים ביותר בעולם, וניצב באותה שורה עם הלאופרד 2A7, הצ'אלנג'ר 2 והאברהמס M1A2. יתרונותיו הבולטים הם המיגון הכבד (הן השריון הפסיבי המודולרי והן מערכת הגנה אקטיבית לטנקים "מעיל רוח"), המערכות הטכנולוגיות המתקדמות (מערכת בקרת הירי ומערכת ניהול קרב (מענ"ק) צבא יבשה דיגיטלי), המזקו"ם המאפשרת עבירות מרבית גם בשדות הבזלת של רמת הגולן והשילוביות שלו עם חיל רגלים.

נגמ"ש

נגמ"ש (ראשי תיבות של נושא גייסות משוריין או נוֹשֵׂאת גְּיָסוֹת מְשֻׁרְיֶנֶת) הוא רכב קרבי משוריין (רק"מ) שמטרתו העיקרית היא תובלה ממוגנת של כוחות אל ובחזרה משדה הקרב. בעברית, המונח נגמ"ש ציין את רוב הרקמ"ים הזחליים שאינם טנקים או תומ"תים. לנגמ"ש גלגלי קל מקובל לקרוא שיריונית. נגמ"ש הלחימה, שהופיע לקראת סוף שנות ה-60 של המאה העשרים, משלב יכולת נשיאת גייסות של נגמ"ש, עם חימוש ועוצמת אש כשל טנק קל, מחליף מאז את הנגמ"ש, כשהוא מוסיף לרשימת המשימות של הכלי לחימה משמעותית בשדה הקרב, באופן אורגני מלא עם יחידות הרגלים אותם הוא מוביל. נגמשים ייעודיים נוספים הם נגמש"י פיקוד, נגמשי נ"ט, ציוד עבירות כגון גשרים ואסדות, רפואה ופינוי, חוליה טכנית, נשיאת חימוש ארטילרי, ומשימות נוספות.

נגמ"שים כבדים בצה"ל

צה"ל מפעיל מספר דגמים של נגמ"שים כבדים המכונים בקיצור נגמ"כים. נגמ"ש (נושאי גייסות משוריין) הוא רכב המיועד לנשיאת חילי חיל רגלים וחיילי הנדסה קרבית. הנגמ"ך הוא נגמ"ש כבד, השוקל כמה עשרות טונות (בדרך כלל מעל ל-20 טון), המבוסס או מתוכנן, בדרך-כלל, על תובה של טנק.

בין הנגמ"כים המשמשים או ששימשו את צה"ל:

נגמשו"ט שהוסב לנגמחו"ן, נקפדון הממוגן בכבדות, נגמפו"פ (הכולל מערכת תצפית "POP"), פומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי) ונקפומ"ה, המבוססים כולם על תובת טנק ה"שוט" (צנטוריון)

אכזרית המבוסס על תובת טנקי 55/T-54 שנלקחו שלל

נמ"ר המבוסס על תובת טנק מרכבה סימן 4

אופק המבוסס על תובת מרכבה סימן 2

איתןעקב עימות נמוך עצימות ברצועת הביטחון בלבנון נזקק צה"ל לנגמ"שים כבדים ובעלי מיגון טוב יותר מאשר נגמ"ש M-113 המיושן והפגיע. לשם כך פיתח צה"ל סדרה של נגמ"שים המבוססים על טנקי שוט קל שיצאו משירות, בנוסף לנגמ"ש המבוסס על תובת T-55. ההתבססות על טנק שממוגן בכבדות הוזילה באופן ניכר את העלויות וקיצרה את זמן הפיתוח, ואפשרה ייצור נגמ"ש כבד (נגמ"כ) ורכב קרבי משוריין (רק"ם) הממוגן היטב כנגד איומי נ"ט ומטעני חבלה.

חסרונם העיקרי של הנגמ"כים לעומת ה-M113 הוא עלותם הגבוהה. מכיוון שהם למעשה טנקים ללא צריח, עלות ייצורם גדולה יחסית לנגמ"ש ועלות אחזקתם גדולה יחסית לעומת ה-M113 ונגמ"שים קלים ואופניים דוגמת הסטרייקר (הנגמ"כים דורשים הרבה יותר טיפולי מנוע ותיקונים במזקו"ם מאשר ה-M113 או הסטרייקר). בגלל עלותם הגדולה יחסית ושיקולים של סדר עדיפויות, צה"ל לא ייצר כמויות גדולות מהנגמ"שים הכבדים, למרות רמת המיגון הגבוהה שהם מספקים לצוות. בעקבות אסון הנגמ"שים החלו בצה"ל להשקיע שוב בנושא הנגמ"כים לכוחות היבשה ובנוסף לשדרוגי צי ה-M113 פותח גם הנמ"ר - נגמ"ש חי"ר (חיל רגלים) המבוסס על תובת טנק מרכבה. ההערכה היא שכיום יש לצה"ל בין עשרות למאות יחידות מכל דגם, כאשר קיימים לפחות כמה מאות נגמ"שי אכזרית.

סוללה (הנדסה אזרחית)

סוללה היא ערימה מלאכותית של עפר, אדמה או מצע היכולה לשמש כביסוס לדרך, כאמצעי להסדרת ניקוז, לבידוד אקוסטי מפני רעש, כאמצעי להגנה מפני ירי, כאלמנט לפיתוח נופי ולשימושים רבים נוספים.

בדרך כלל אורכה של הסוללה גדול משמעותית מגובהה ורוחבה ואילו החתך של הסוללה טרפזי. בניית הסוללה דורשת עבודות עפר שנעשות על ידי ציוד מכני הנדסי, לרוב מסוג דחפור, מחפר או יעה אופני. דחפורים מקימים סוללות עפר ביעילות על ידי גריפת ודחיפת עפר ופיזורו בשיפוע.

הגורם המרכזי בתכנון ובביצוע הסוללה הוא זווית החיכוך הפנימית של החומר ממנו בנויה הסוללה, זו הזווית שקובעת את השיפוע הנדרש כדי שהסוללה תישאר יציבה ולא תתמוטט. לכל סוג קרקע או מצע זווית חיכוך פנימית האופיינית לו.

בהנדסה הצבאית יש שימוש רב לסוללות כאמצעי מיגון (מגנן או חומת מפגע) או כמחסום נגד רכב קרבי משוריין.

בישראל נעשה שימוש בעבר בסוללות עפר כתחליף לגשרי כביש בנקודות חצייה של נחלים עמוקים, כדוגמת כביש 85 (מעבר נחל עמוד ונחל עכברה, הסוללות הוסרו במסגרת עבודות שדרוג הכביש ב־2013), ודרך פרויד בחיפה (מעבר נחל אחוזה). מילוי נחל בסוללת עפר מאפשר את חצייתו ללא צורך בגשר בעל ניצבים גבוהים שלבנייתו נדרשים מאמצים הנדסיים גדולים, אך פוגע בנחל עקב חסימתו למעבר בעלי חיים ומטיילים.

צנטוריון

צנטוריון הוא טנק בריטי, שפותח בסוף מלחמת העולם השנייה, אך יצורו החל מאוחר מכדי להשתתף בה. הצנטוריון יועד להיות טנק שיוט, אך למעשה היווה את אבן הדרך לתפיסת שריון חדשה לפיה הצנטוריון סווג כטנק מערכה.

הצנטוריונים שירתו במספר צבאות בעולם במהלך שנות המלחמה הקרה ולאחריה, גם כיום הטנק משמש מספר מדינות כמו גם כלים המבוססים עליו. בצה"ל שירת הצנטוריון בשם שוט משנות ה־50 של המאה ה־20 ועד שאחרוני הכלים הוצאו משירות בשנת 2002, נגמ"שים המבוססים עליו נמצאים בשירות גם כיום. השוט על גרסאותיו השונות שירת בחיל השריון במלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה והיה לאחד הטנקים החשובים והמוצלחים שידע צה"ל.

רכב קרבי משוריין

רכב קרבי משוריין (בראשי התיבות: רֶקֶ"ם) הוא רכב בעל מיגון ושריון לכלי רכב שמשמש ללחימה או לתמיכת לחימה.

שריון

שריון הוא מעטה הגנה, המספק מחסה מפני פגיעות שונות, לרוב על ידי ספיגתן במקום המטרה. בדרך כלל מדובר בלבוש המורכב מחומר בדרגות קשיחות שונות, שנועד להגן על הגוף מפגיעה.

שריון ריאקטיבי

שריון ריאקטיבי הוא סוג שריון המותקן ברכב קרבי משוריין המגיב לפגיעת נשק בצורה המקטינה את הנזק לרכב עליו מותקן המיגון. מיגון כזה יעיל בעיקר נגד חימוש המבוסס על מטען חלול (כגון רקטות נ"ט וטילי נ"ט). קיימים סוגים שונים של מיגון ריאקטיבי, אולם מרביתם עושים שימוש ביחידות של חומר נפץ הודף המותקנות על הדופן החיצונית של הרכב ומתפוצצות עם פגיעת החימוש, וכך מפחיתות משמעותית את יעילותו.

טכנולוגיה זו פותחה לאחר מלחמת ששת הימים על ידי חוקר גרמני בשם מנפרד הלד שעסק בניתוח הפגיעות שנגרמו לטנקים ישראליים במלחמה. הפיתוח של הלד הוא הבסיס למרבית מערכות המיגון הריאקטיבי המצויות בשימוש כיום. שימוש חלוצי בטכנולוגיה של הלד נעשה על ידי ישראל במיגון הידוע בשם "בלייזר" על טנקי מגח במלחמת לבנון הראשונה, אז הוכיח את יעילותו.

כדי להתגבר על המיגון הריאקטיבי פותחו טילי נ"ט ופגזי טנקים בעלי ראש קרב כפול (טַנְדֵּם). בתצורה זו מכיל טיל הנ"ט או הפגז שני מטעני נפץ, במקום אחד, המוצבים אחד מאחורי השני (מכאן המונח 'טאנדם' המתאר את התצורה הזו).

המטען הקדמי, אשר בדרך כלל קטן משמעותית ביחס למטען האחורי, בא במגע ראשון עם המטרה. הוא מתפוצץ ראשון בזמן הפגיעה במטרה, על מנת ליזום את חומר הנפץ שבקופסת המיגון הריאקטיבי ובכך לנטרל את ההגנה שמספקת קופסת המיגון.

המטען האחורי, לאחר שהמטען הראשון יזם, מפעיל מטען חלול החודר דרך הפתח בנקודת הפגיעה שפרץ המטען הראשון בשריון הריאקטיבי וחודר דרך השריון הפסיבי של גוף הרכב הקרבי המשוריין.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.