מטפורה

מֶטָפוֹרָהיוונית: μεταφορά; צירוף של התחילית מטא (μετά = אחרי, מעבר) והפועל פראין (φέρειν = לסחוב, לשאת)) היא אמצעי לשוני שנעשה בו שימוש על מנת להאיר מושג אחד בתכונותיו של מושג אחר. פירוש המשפט "X הוא מטפורה ל-Y" הוא ש-Y מתואר על ידי תכונותיו של X. במינוח המקובל לתיאור היחסים בין שני האיברים, X נקרא "תחום המקור" ו-Y נקרא "תחום היעד".

כל מטפורה מבוססת על אנלוגיה, קשר של דמיון, בין שדה סמנטי אחד לאחר. עם זאת, בניגוד לדימוי, אין במרבית המטפורות מילת השוואה ("כמו", "כ", "דומה ל" וכו'), ולרוב לא מצוינת אף התכונה המשותפת לשני השדות הסמנטיים. כך, לדוגמה, במשפט "דן הוא שועל" לא מצוינת אף מילת השוואה בין "דן" לבין "שועל", ואף לא מצוינת התכונה המשותפת לשמות עצם אלו. ייתכן כי דן הוא אכן שועל ותו לא, ואז אין המדובר במטפורה כלל ועיקר. מאידך, דן גם יכול להיות ערמומי כשועל או, לחלופין, זריז כשועל. נמען המטפורה משלים לבדו הן את מילת ההשוואה והן את התכונה האנלוגית. עם זאת, בהקשרים של תורת הספרות משתמשים לעיתים במונח 'מטפורה' או 'מטפוריקה' לתיאור כלל האמצעים הפיגורטיביים המשמש בטקסט, כולל דימויים ומטונימיות.

זיהוי מטפורות

מכיוון שאין מסמן מסוים לכך שביטוי הוא מטפורי (מילת ההשוואה לא מופיעה בטקסט), מתעוררת השאלה כיצד בני אדם מאתרים מטפורות ומפענחים אותן. יש הטוענים כי הקורא מזהה מטפורות באמצעות זיהוי ערך האמת של המשפט המטפורי. אם, למשל, נתקל קורא במשפט "דן הוא שועל", הוא יזהה את המשפט כשקרי, ולכן יתייג את המשפט כמטפורי, על מנת לשמור על ערך האמת שלו. לטענה זו שתי בעיות עיקריות. ראשית, לא כל משפט שקרי אנו מכנים "מטפורה". המשפט "דן חזק כסוס", לדוגמה, הוא דימוי. גם המשפט "לחוף הים בתל אביב הגיע אדם בגובה עשרה מטרים" ככל הנראה איננו אמיתי, והוא לא נשפט כביטוי מטפורי. משפט זה מדגים במשהו את הבעיה השנייה בטענה זו. בבדיון, כמו בספרות, למשל, ישנו עולם מיוצג, שלא חייב להיות אמיתי. המשפט "דן הוא שועל", שיחשב מטפורי בעולם מיוצג אחד, עשוי להיחשב כאמיתי בעולם מיוצג אחר, עולם בו דן הוא אכן שמו של שועל.

על פי עקרון שיתוף הפעולה של גרייס, בכל אקט תקשורת מתקיימת הנחה של שיתוף פעולה. כל דובר מניח שנמענו משתף פעולה עמו, ומתוך כך נוצרים כללי השיח. אחד מכללי השיח, למשל, הוא כלל הרלוונטיות. על כל מבע להיות רלוונטי לשיח. כך, למשל, אם X שואל את Y, "כיצד אני נראה?", ו-Y עונה "מעונן היום", Y הפר את כלל הרלוונטיות. הפרה של אחד מכללי השיח תוך כדי שמירה על עקרון שיתוף הפעולה מייצרת אימפליקטורה - מובן הנרמז מהשיח, אך לא נאמר במפורש. בדוגמה הקודמת X יכול להסיק ש-Y רמז לו שהוא לא נראה טוב, מאחר שהוא הפר את כלל הרלוונטיות.

כללי השיח של גרייס משמשים היום בפרגמטיקה, ענף בבלשנות, העוסק בחקר מובנם של מבעים בתוך הקשר. מאחר שזיהוי מטפורות נעשה, ככל הנראה, באמצעות זיהוי של שני שדות סמנטיים שונים בהקשר מסוים, ייתכן וזיהוי מטפורה נעשה באמצעות זיהוי של הפרת "כלל האיכות" (על כל דובר לומר אמת). הקורא נתקל בשילובן של שתי מילים המתייחסות לשדות סמנטיים מסוג שונה, בוחן אותן לאור ההקשר (העולם המיוצג, למשל), ואם המשפט אינו אמיתי ביחס להקשר שלו, מתייג הקורא את המשפט כמטפורי.

פיענוח מטפורות

מטפורות-על

ישנן לא מעט תאוריות על האופן בו קוראים מפענחים מטפורות. בין התאוריות הדומיננטיות כיום נמצאת התאוריה של ג'ורג' לייקוף ומרק ג'ונסון. בספרם, "Metaphors We Live By" ("מטפורות שאנחנו חיים לפיהן"), בדקו חוקרים אלו מגוון מטפורות שונות, שנמצאות בשימוש יומיומי. הם בדקו ביטויים מטפוריים דוגמת "רגלי ההר", "יחסינו הגיעו לסוף דרכם" וביטויים אחרים, ומתוך ניתוח שלהם הגיעו למסקנה כי מרבית המטפורות שנעשה בהן שימוש, נובעות מתוך מטא-מטפורות, מעין "מטפורות-על" בסיסיות. המשפט "יחסינו הגיעו לסוף דרכם", לדוגמה, נובע מתוך המטפורה הבסיסית "אהבה היא דרך" (ממנה נובעים גם ביטויים מטפוריים אחרים, נוסח "יחסינו הגיעו לפרשת דרכים", "יחסינו נמצאים בתחילת דרכם" וכדומה). מתוך ניתוח של מטפורות-על אלו, הגיעו לייקוף וג'ונסון למסקנה כי מרבית המטפורות הן מיפוי של מושג קונקרטי על מושג מופשט. "אהבה", למשל, היא מושג מופשט, ואילו דרך היא מושג קונקרטי. מטפורת העל "אהבה היא דרך" מתארת את המושג המופשט באמצעות המושג הקונקרטי, כלומר המושג הקונקרטי והברור מעניק את תכונותיו למושג המופשט.

לטענתם, בני אדם משתמשים במטפורות כאמצעי ללמידה והבנה. מושגים אבסטרקטיים ומעורפלים כ"זמן", "אהבה" וכדומה, מובנים באמצעות מטפורות-על בסיסיות, המייצרות אנלוגיה בין המופשט למוחשי, ובכך גורמות למופשט להיראות מובן יותר. גם מטפורות חדשניות לכאורה, הם טוענים, נובעות מאותן מטפורות-על בסיסיות, ומובנות באמצעות פנייה לאותן מטפורות-העל. מטפורות, לטענתם, וזו אולי טענתם החשובה ביותר בכל הנוגע למחקר מטפורות, קיימות לא רק בשפה, אלא ברמה המושגית. אנו חושבים ומבינים חלקים נרחבים של המציאות בעזרת מטפורות.

סוגי מטפורות

לייקוף וג'ונסון ניסו למפות את סוגי המטפורות שבהן נתקלו. הם חילקו אותן לשלושה סוגים עיקריים:

  1. מטפורות אוריינטציה - האדם יוצר התאמה בין כיוונים (למעלה ולמטה) לבין תחום מסוים. הקבלה זו איננה אנלוגית אלא מטונימית. מטפורות מסוג זה מתארות, למשל, רגשות כעצב ושמחה ("התרוממות רוח", "רוחי נפלה"), בריאות וחולי ("קם מן המתים", "בריאותי נפלה"), שליטה ("אני שולט על המצב") ועמדה חברתית ("קשרים בחלונות הגבוהים", "עלה בסולם הדרגות").
  2. מטפורות אונטולוגיות - תחום המקור (סכימת המשמעות המטפורית) הוא ישויות אונטולוגיות, שקיימות בעולם, והן מבליטות תכונות בתחום יעד (נושא המטפורה. במשפט "דן הוא שועל" תחום היעד הוא "דן" ותחום המקור הוא "שועל") שקשה לחשוב עליהן ללא מטפורה. על ידי שימוש במטפורות מסוג זה ניתן לחשוב על תחומים אלו, לכמת אותם וכדומה. כך, למשל, ביטוי כ"בחלומי" מתייחס לחלום כאל מקום (מילת היחס "ב"), כאל דבר קונקרטי הקיים בעולם.
  3. מטפורות מבניות - מטפורות שבהן תחום מקור אחד מתבנת תחום יעד שונה. ויכוח מתואר כמלחמה, אהבה כמסע והגוף כמכל.

מסגרות רפרור

בנימין הרשב, במאמרו "תורת המטפורה והעולם השירי", דוחה הגבלות על מטפורה למילה בודדת, משפט בודד או ליחידה מוגדרת, בעלת גבולות ברורים בטקסט. משמעות המטפורה, לטענתו, יכולה להתפרש על תחום רחב יותר מהמקום בו המטפורה מופיעה. כך, למשל, משפט שנתפס כמילולי יכול להתפרש בהמשך הקריאה כמטפורי, ברגע שהקורא נתקל במידע חדש. המטפורה איננה יחידה לשונית, טוען הרשב, אלא תבנית סמנטית, שיכולה לא לחפוף ליחידות תחביריות, אלא להתפרש על פני משפטים אחדים.

לטענתו של הרשב מטפורה קיימת רק כאשר הוצמדו יחדיו בטקסט שני תחומי משמעות שונים. הוא מנסה לבנות תאוריה של המטפורה, שאינה מסתמכת, אם כן, על מבנה תחבירי, אלא על תאוריה סמנטית. לצורך כך הוא מציע את המושגים "מסגרות רפרור" ו"שדות רפרור".

מסגרת רפרור (בקיצור מס"ר) בנויות משני רפרנטים או יותר, שמאורגנים על פי עיקרון כלשהו. לדוגמה, הרפרנטים של המילים "כיסא" ו"שולחן" יכולים להיות מאורגנים בטקסט מסוים תחת מסגרת הרפרור "חדר". מסגרות הרפרור משתמשות בסכמות ידע כלליות (ידע חיצוני לטקסט, כדוגמת "המאה ה-20", "בית", וכדומה), אך הוא מתאר ומגביל אותן בהתאם לשימוש שנעשה בהן בטקסט. "חדר" היא מילה המתארת דבר מה כללי, והיא מעלה מסגרת רפרור כללית. עם זאת, בטקסט מסוים יכול להיות מתואר חדר מסוים, שהולך ומקבל במהלך הקריאה עוד ועוד תיאורים. כך מסגרת הרפרור הכללית הופכת ליותר קונקרטית ומוגבלת לטקסט. שדות רפרור קיימים ממסגרות רפרור קטנות יותר. כך, לדוגמה, שדה הרפרור "בית" יכול להיות בנוי בטקסט מסוים ממסגרות רפרור שונות, שכל אחת מהן מתייחסת לחדר אחר בבית.

הן מסגרות הרפרור והן שדות הרפרור הן קטגוריות שבונה הקורא בטקסט, והן משמשות אותו כמסגרות התייחסות. כלומר, כאשר הקורא נתקל במילים "החדר של שלום", למשל, לראשונה, הוא מקים מסגרת רפרור, בתוכה הוא מארגן את כל הרפרנטים של הדברים הנמצאים בחדר. כאשר הוא נתקל בצירוף זה בפעם השנייה, אין הוא בונה מסגרת רפרור חדשה, אלא מתייחס למסגרת הרפרור הקודמת, שכבר תוארה.

לטענתו של הרשב, כל מטפורה מורכבת מבסיס וממסגרת משנית, כאשר הבסיס הוא מסגרת הרפרור הקיימת בטקסט, והסכימה המשנית מובנת על פי הבסיס. למה הכוונה? במשפט "דן הוא שועל", לדוגמה, אם "דן" בטקסט הוא אדם, ויש לו מסגרת רפרור מסוימת, אז המילה "שועל" היא המסגרת המשנית. הקורא מייצר אנלוגיה בין הבסיס למסגרת המשנית, ומעניק לבסיס תכונות מהמסגרת המשנית, אולם תכונות שיתאימו לבסיס. כך, הקורא לא יפענח, במרבית המקרים, את המשפט "דן הוא שועל" כאילו פירושו היה "לדן יש שיניים חדות כשל שועל", מכיוון שתכונה זו לא מתאימה למסגרת הרפרור שהוא בנה לדן. לעומת זאת, הוא יקח מתכונות המילה "שועל" דברים שיתאימו לדן, כמו "ערמומיות", "זריזות" וכדומה. במקרים רבים הקורא אינו מעניק תכונה אמיתית של המסגרת המשנית לבסיס. קשה להניח כי שועל הוא אכן "ערמומי", אולם זהו דימוי מקובל של השועל. מרבית הקוראים יודעים זאת, ובכל זאת הם מעניקים תכונה של הדימוי העממי של השועל, במקום תכונה אחרת, שמתקיימת בפועל אצל שועלים.

בסיס יכול לקבל את כל תכונות המשנה של המסגרת המשנית, פרט לתכונה אחת - קיומה. הקורא לא מניח שהשועל, למשל, קיים בעולם המיוצג, אלא הוא מניח ששועל כלשהו, כמסגרת התייחסות (סכימת עולם מקובלת של "שועל"), אנלוגי לדן קונקרטי בעולם המיוצג בטקסט.

הרשב מדבר במאמרו גם על ריאליזציה של מטפורה. לטענתו, ריאליזציה של מטפורה מתרחשת כאשר בטקסט מופיעה מטפורה, המורכבת מבסיס וממסגרת משנית, אולם בהמשך הטקסט מקבלת המסגרת המשנית קיום בעולם המיוצג. בטקסטים מסוימים (בעיקר בשירה מודרנית), מופיעה מטפורה, שמתחילה לקבל ממשות בעולם המיוצג. אם נמשיך בדוגמה הקודמת, ריאליזציה של המטפורה "דן הוא שועל" יכולה להיעשות באמצעות תיאור קונקרטי של השועל (מסגרת המשנה), והתייחסות לשועל כמו אכן היה קיים בעולם המיוצג.

מטפורה ורטוריקה

לאחר הוצאת הספר, "Metaphors We Live By", המשיך ג'ורג' לייקוף לעסוק בחקר המטפורה, ואף בדק את שימושיה כאמצעי רטורי בפוליטיקה. הוא ניתח את המטפורות ששימשו את ממשל ג'ורג' בוש לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, וניתח את האופן שבו נעשה שימוש במטפורות, כדי לשכנע את העם האמריקאי לצאת למלחמה כנגד עיראק.

בין השאר, נעשה שימוש במטפורת-העל "המדינה היא אדם". השתלטותו של סדאם חוסיין על הנפט של כווית תוארה כניסיון לפגוע ב"אספקת הדם" של ארצות הברית. מאוחר יותר התמפתה, על בסיס מטפורה זו, מטפורה מורכבת יותר, ובה כווית תוארה כנסיכה שבויה בידי רודן אכזר (עיראק), וארצות הברית כנסיך שעליו מוטלת החובה לשחרר אותה. שימוש במטפורות מסוג זה מצמצם את החברה האמריקאית, שיש בה מגוון דעות שונות וגדושה במספר רב של בני אדם, לכדי דמות אחת, שיש לה אינטרס ברור אחד (להציל את אספקת הנפט, לשחרר את "הנסיכה").

שימושים רטוריים במטפורות נפוצים מאוד, ומשמשים ככלי שכנוע רב עוצמה. באמצעות שימוש במטפורות מסוימות ניתן לצמצם עם שלם לכדי "אדם" אחד, מטפורי. כך, לדוגמה, מוכרז כי "העם הפלסטיני עושה טעות היסטורית", כמו היה העם הפלסטיני אדם בודד, ולא חברה הבנויה ממגוון בני אדם ודעות.

נועם חומסקי, שאף הוא כלייקוף בלשן, הציע (יחד עם אדוארד ס. הרמן) מודל תעמולה, שמורכב מפילטרים של אמצעי התקשורת, שמונעים מחדשות או מדעות המפירות את המטפורות המושגיות הבסיסיות של הנמענים מלהישמע בזירה הציבורית. לדעתו, היכולת האנושית הבסיסית לרכוש שפה ולהאמין למטפורות מנוצלת, בתקשורת ההמונים, באמצעות הגבלת טווח וסוג המטפורות להם האזרחים חשופים.

באופן ספציפי, מטפורות שידגישו את ביטחון הרכוש או הפחד מפני קונפליקט עם הרשויות נוטות להיות מודגשות בתקשורת המונים פרטית או של תאגידים. מטפורות המדגישות את הסיכון של קונפליקט על משאבים או שהן מדגישות הגינות נוטות להיעלם מהתקשורת או שממעיטים מחשיבותן.

מטפורות ויזואליות

מטפורות אינן תופעה המוגבלת לשפה, אלא ניתן למצוא אותן גם בכלים ויזואליים, דוגמת ציור וצילום. בפרסומות רבות, למשל, משתמשים במטפורות ויזואליות כאמצעי שכנוע. בין אם פרסומות אלו מציגות זוג נעליים כמו אלו נמצאו בעיצומו של אקט מיני, ובין אם הן מציגות תיק גב, שנראה כמכיל בתוכו איברים פנימיים, המדובר במטפורה, שמייצגת אנלוגיה בין תחום מושגים אחד לתחום מושגים אחר. במובן מסוים, אם כן, מטפורות ויזואליות בפרסומות אינן שונות ממטפורות שבהן נעשה שימוש בפוליטיקה. באמצעות אנלוגיה הן מבליטות תכונות מסוימות בחפץ או ברעיון אותו הן מנסות לקדם.

חלק ניכר מהבנת עולם המחשבים נעשה באמצעות מטפורות ויזואליות. "שולחן עבודה", "סל מיחזור", "תיקיות" וכדומה הם כולן מטפורות ויזואליות בין פונקציות מחשב שונות לדברים קונקרטים.

מטפורות מתות

מטפורה מתה היא מטפורה שאיננה מפוענחת עוד כמטפורה, אלא מתייחסים אליה כאל ביטוי, כאל מילה. המטפורה "רגלי ההר" שוב אינה דורשת מהשומע לפענח אותה, אלא היא משמשת כביטוי המציין את חלקו התחתון של ההר. ייתכן כי מטפורה זו הייתה מטפורה פעילה, אולם בשל הצלחתה היא הפכה לקונוונציונאלית ומשומשת, ושוב אינה דורשת תהליך פיענוח המערב אנלוגיה בין שני תחומי משמעות.

מטפורות מתות ניתן להחיות. מאחר שהתכונה האנלוגית (ראו גם Tertium comparationis) מונחת על ידי הקורא מראש, ולא מצוינת במפורש בטקסט או בתמונה עצמם, ניתן להחיות מטפורות מתות באמצעות הוספת תכונה אנלוגית שונה מהמקובל או הרחבת המטפורה מעבר למשמעותה המוגבלת בשפה. במטפורה "שפתיה שושנים", מניח הקורא כי התכונה האנלוגית היא הצבע האדום. אולם זוהי, כאמור, רק הנחה, המתבססת על ראיית המטפורה כביטוי. ניתן להחיות מטפורה זו באמצעות הוספת תכונה משווה אחרת: "שפתיה שושנים דוקרות"; כאן נוספת תכונה אנלוגית שאינה מה שציפה לו הקורא והוא נאלץ לשנות את פרשנותו, ו"להחיות" את המטפורה. המשורר יהודה עמיחי הרבה להחיות מטפורות מתות בשירתו; בשיר 'אל מלא רחמים', למשל, הוא מרחיב את המטפורה המתה של 'מלא רחמים' בכך שהוא מוסיף עליה הסתכלות חיצונית ההופכת את משמעותה ('אלמלא האל מלא רחמים/היו הרחמים בעולם ולא רק בו').

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

4 (מספר)

4 (במילים בלשון זכר: ארבעה; בלשון נקבה: ארבע) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 3 והבא לפני 5.

4 הוא גם ספרה המשמשת בכתיבת מספרים לפי בסיס עשרוני (ולפי כל בסיס גדול מ-4, כגון בסיס אוקטלי ובסיס הקסדצימלי).

אוגמיוס

אוגמיוס (ביוונית: Ὄγμιος, בלטינית: Ogmios, בקלטית: "המשכנע") הוא אל מהמיתולוגיה הקלטית שפולחנו היה נפוץ בגאליה (צרפת של ימינו). אוגמיוס נחשב כאל החוכמה או האל המגן על המלומדים, וכבעל יכולת השכנוע והנאום.

לוקיאנוס מסאמוסאטה מציין כי לרוב תואר כאדם זקן וקירח האוחז בידו האחת קשת ובידו השנייה אלה. בתגליפים מתואר אוגמיוס כאשר מאחוריו קבוצת אנשים ששלשלאות מחברות את אוזניהם ללשונות של האל - ככל הנראה מטפורה ליכולת השכנוע של האל או יכולת הדיבור שלו.

עם המפגש בין התרבות הקלטית ותרבות האימפריה הרומית זוהה אוגמיוס עם הרקולס מהמיתולוגיה הרומית. משתי כתובות שהתגלו באוסטריה ניתן להסיק כי זוהה גם עם האל הרמס מהמיתולוגיה הרומית.

האל האירי אוגום מזוהה עם אוגמיוס.

אמצעים פיגורטיביים

אמצעים פיגורטיביים הם כלים רטוריים המשמשים להמחשת מושג או תיאור באמצעות יצירת תמונה מילולית המתאימה או מקבילה אליו. אמצעים אלו משמשים בספרות ובעיקר בשירה להמחשה של מושגים מופשטים או של תחושות אישיות שקשה לתארם באופן ישיר. המושג המקורי מכונה "הנושא הראשי" של האמצעי הפיגורטיבי, ואילו התמונה, הנמצאת בדרך-כלל בשדה סמנטי אחר, מכונה "הנושא המשני". יש המתייחסים לכלל האמצעים הפיגורטיביים כ"מטפורה", או במונח "מטאפוריקה", אף כי המונח מתייחס למעשה רק לאחד האמצעים.

ברבורים

ברבורים (שם מדעי: Cygnini) הוא שבט בעל 2 מינים של עופות מים גדולים בעלי קרבה גנטית לאווז ולברווז.

דימוי

דימוי הוא אמצעי פיגורטיבי הבא לתאר מושג כלשהו באמצעות השוואה למושג משדה סמנטי (שדה משמעות) אחר / מקביל. ההשוואה מתבצעת על פי רוב באמצעות תכונה (אטריבוּט) או תכונות המשותפות לשניהם ומתווכות ביניהם אסוציאטיבית. ככל אמצעי פיגורטיבי, הדימוי נמצא בשימוש שכיח להמחשת רגשות ותחושות סובייקטיביות או מושגים מופשטים באמצעות תמונה קונקרטית. משתמשים בדימוי פעמים רבות כטכניקה ברטוריקה.

דמות דראג

דמות דראג היא דמות בידורית המגולמת על ידי בדרן בלבוש דראג. דמות הדראג היא בעלת מגדר גברי או נשי באופן "מובהק", ובהקשר זה היא בדרך כלל מוחצנת מאד, מצועצעת, ומבוססת על סטריאוטיפים נשיים או גבריים, לשם מטרות שונות הנעות בין לעג והצגתם כגרוטסקיים, ועד להעצמה של זהויות מגדריות לא בינאריות או לא-נורמטיביות[דרוש מקור]. קיימים שני סוגים עיקרים של דמויות דראג; האחד, דראג קווין המגולם בעיקר על ידי גברים, והשני דראג קינג המגולם בעיקר על ידי נשים. לעיתים מגולמות הדמויות גם על ידי אנשים שזהותם המגדרית גמישה (ג'נדרקוויר או gender fluid).

רעיון הנזילות המגדרית המתבטא באימוץ דמות דראג הוא מטפורה מרכזית בכתיבתה של ג'ודית באטלר, אחת ההוגות החשובות של התאוריה הקווירית.

האנשה

האנשה (בלעז: אנתרופומורפיזם) היא ייחוס תכונות אנושיות למי שאינו אדם (בעלי-חיים, חפצים דוממים, איתני הטבע, אלים וכן הלאה). האנשה משמשת לעיתים קרובות כאמצעי פיגורטיבי בשירה ובפרוזה/סלנג יומיומי.

הגביע הקדוש

בנצרות, הגביע הקדוש הוא הכלי, הצלחת או הגביע, בו השתמש ישו בסעודה האחרונה, ומיוחסים לו כוחות על-טבעיים. לפי גרסאות רבות של הסיפור, הכלי מזוהה עם כלי שהשתמש בו יוסף הרמתי כדי לאגור את דמו של ישו בעת קבורתו, ואז לקח את החפץ לבריטניה, שם ייסד שושלת של אפוטרופסים כדי להגן עליו. באנגלית נקרא הכלי ממנו אכל ישו The Holy Chalice, והכלי בו השתמש יוסף הרמתי The Holy Grail.

החיפוש אחר הגביע הקדוש מהווה חלק חשוב מאגדות המלך ארתור, אשר מופיעות לראשונה ביצירותיו של כרטיין מטרואה (Chrétien de Troyes). ייתכן שאגדה זו משלבת מסורת נוצרית עם מיתולוגיה קלטית על קדרת הדאגדה, שנאמר עליה שכל האוכל ממנה לעולם יהיה שבע.

היסטוריונים של תרבויות עקבו בפרוטרוט אחר התפתחות אגדת הגביע. זו אגדה גותית, אשר נכתבה לראשונה כרומנסה, אשר ייתכן ששאבה מרמזים טרום-נוצריים, בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13. רומנסות הגביע המוקדמות התמקדו בפרסיבל, וניטוו לתוך המארג הארתוריאני הכולל. רומנסות הגביע החלו בצרפת, ותורגמו לשפות אירופאיות אחרות. רק קומץ רומנסות לא-צרפתיות הוסיפו מרכיבים מהותיים לעלילה.

הגזמה

הַגְזָמָה (הִיפֶּרְבּוֹלָה) היא אמצעי פיגורטיבי (ציור לשוני), ואמצעי רטורי שמהותו תיאור מוגזם ומופרז, מעבר לאמת הגלויה. תיאור זה נועד להעצים את האובייקט המתואר, ובכך ליצור רושם, תדהמה ופליאה בקרב המאזינים או הקוראים.

הגזמה אינה קריקטורה: מטרתה אינה ליצור רושם מגוחך או משעשע, אלא להדגיש את האובייקט או את עמדתו של הדובר. לצורך זה היא משמשת גם במסגרת הרטוריקה (אמנות הנאום) ובשפת הדיבור, במשפטים כגון "אבל אמרתי לך כבר מיליון פעם..." או "עמנו, הקיים לנצח נצחים..."

ניתן לממש את ההגזמה באמצעות מטונימיה, על ידי החלפת מושג מדויק במושג קרוב אליו אך גדול ממנו, כמו בדוגמת "אמרתי לך מיליון פעם" לעיל או בשורה "אותו רגע וברחובות עמדה מלכת כל האנושות" (אמיר גלבוע). לחלופין, ניתן לממש אמצעי זה גם באמצעות מטפורה או דימוי, על ידי השוואה המאדירה את האובייקט ("מנשרים קלו, מאריות גברו").

היד הנעלמה

היד הנַעֲלָמָה (באנגלית: Invisible hand) היא מטפורה שהשתמש בה הפילוסוף והכלכלן הסקוטי אדם סמית בספרו "עושר האומות". ביטוי זה מופיע פעם אחת בלבד במסגרת דיונו בסוגיות סחר חוץ, אך משמש כיום כמסגרת מושגית למנגנון חברתי שבו הצטברות של מעשים מטעמים אנוכיים של יחידים מקדמת - לטענת המצדדים בשיטה - את טובת הקהילה, באופן שאזרחי המדינה כולה יגיעו למינימום עוני ולמקסימום עושר ורווחה. עם זאת, סמית לא הסתייג לחלוטין מפעילות ממשלתית ורגולציה במקומות מסוימים.

בספר הרביעי, פרק שני, של "עושר האומות", כותב סמית:

לפי סמית, הפעולה המכוונת להגדלת רווח של אדם, גורמת באופן לא מכוון לקידום רווחת הכלל. בספרו "התאוריה של הרגש המוסרי" (חלק שלישי, פרק ראשון) טוען סמית באופן כללי יותר: "תכונות מוסריות... הכללים המכוונים את הפעולות החופשיות של אדם... חותרים בהכרח לאמצעי היעיל ביותר לקידום רווחתה של האנושות". עם זאת, סמית לא היה נחרץ כל כך בכל הקשור להתערבות המדינה בכלכלה כפי שנוטים לומר פרשנים רדיקליים, ותמך ברגולציה במקומות בהם יש סיכון לחברה כתוצאה מפעולת של יחידים.

הקוסם מארץ עוץ

הקוסם מארץ עוץ (באנגלית: The Wonderful Wizard of Oz, "הקוסם המופלא מאוֹז") הוא ספר ילדים, הראשון שנכתב בסדרת ספרי עוץ, מאת ליימן פרנק באום. הספר, המשתייך לסוגת הפנטזיה, יצא לאור לראשונה בשנת 1900.

הספר זכה לפופולריות רבה מיד עם צאתו, וזכה ל-13 ספרי המשך שנכתבו על ידי המחבר, ועוד עשרות ספרים נוספים שנכתבו על ידי מחברים אחרים - בסך הכול מדובר ב-43 ספרים רשמיים ועוד מספר ספרים בלתי רשמיים. הוא עובד פעמים רבות לתיאטרון, לטלוויזיה ולקולנוע. העיבוד המפורסם ביותר הוא הסרט המוזיקלי מ-1939, הקוסם מארץ עוץ.

יציאה מהארון

יציאה מהארון (במקור מאנגלית: Coming out of the closet ובקיצור Coming out) הוא ביטוי המתייחס להומואים, לסביות, ביסקסואלים או טרנסנג'נדרים החושפים את זהותם המינית או המגדרית בפני אנשים אחרים. מכיוון שמדובר בנושא פרטי, יציאה מהארון מתוארת לרוב כתהליך פסיכולוגי או כמסע היות שבתהליך משולבים אלמנטים של קבלת החלטות ולקיחת סיכונים, ביטוי אישי, תחושות טקס מעבר, זהות אישית, מעבר מדיכוי לאמנציפציה, ומבושה ותחושות סטיגמה לגאווה אישית. תהליך היציאה מהארון הוא תהליך מורכב של השלמה וקבלה עצמית, כמו גם יצירת הזדהות קהילתית-קולקטיבית.

במובן הרחב יותר, מתייחס ביטוי זה לנכונות של אנשים לחשוף חלקים מסוימים בזהותם שבעבר היה פחות מקובל לדבר עליהם ולהודות בקיומם, דוגמת השתייכות דתית-פולחנית. הארון הוא מטפורה למקום מסתור אפל, בו נאלצים "הארוניסטים" לשהות (ברוב המוחלט של המקרים) מחוסר ברירה, מבושה או מחשש מפני תגובת הסביבה. בעוד הביטוי "יציאה מהארון" מתייחס לחשיפה מרצון של האדם (שמחליט "לצאת מהארון"); הביטוי "אאוטינג" (מאנגלית: Outing) או "הוצאה מהארון" מתייחס לחשיפתו בניגוד לרצונו, על ידי אדם אחר.

הביטוי "יציאה מהארון" הוליד ביטויים דומים לתיאור תופעות באותו התחום:

אדם שנמצא בארון מכונה "ארוניסט"

הוצאה של אדם מהארון מכונה "אאוטינג"

להרוג את הסבתא

להרוג את הסבתא היא סדרה טלוויזיונית ששודרה ב-Yes החל מה-20 בדצמבר 2015. יוצריה הם יוסי מדמוני, דוד אופק וליאור שפר.

הסדרה, קומדיה שחורה ומקברית, מספרת על אשה מבוגרת המתגוררת בביתה הישן ושמסביבה מוקמים פרויקטים ובניינים רבי קומות, אבל היא ממאנת לפנות את ביתה לטובת הקבלנים שמציעים לה סכומי עתק. ילדיה מנסים לשכנעה אך יודעים שזה לא יהיה אפשרי עד שתמות והם יוכלו לרשת את ביתה. בשלב מסוים פוקעת סבלנותם והם מנסים לקרב את קיצה של אמם, תוך כדי שהם נאבקים בינם לבין עצמם על הירושה שבדרך.

הסדרה זכתה לביקורות נלהבות, כשהפרשנות העיקרית ראתה בה מטפורה למצב קיומי בישראל של 2015, בה המסגרות החברתיות הולכות ומתפרקות, והערך היחיד שנותר הוא הרווח החומרי.

הסדרה זכתה בארבעה פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה לשנת 2015 בקטגוריות "הסדרה הקומית הטובה ביותר", "התסריט הטוב ביותר בסדרה קומית" (יוסי מדמוני), "הבימוי הטוב ביותר בסדרה קומית" (ליאור שפר ודוד אופק) ו"השחקנית הטובה ביותר בסדרה קומית" (מירי אלוני).

בשנת 2017 שודרה גם בערוץ הראשון.

מונינג

מונינג (באנגלית: Mooning) היא פעולה של חשיפת הישבן בפומבי על ידי הסרת החלק האחורי של המכנסיים והתחתונים. במספר תרבויות חשיפת הישבן נעשה על מנת להביע מחאה או סתם לשם הנאה. זאת משום שהיא נחשבת כפעולה גסה ומעליבה וכן מכיוון שישנו טאבו בנוגע לישבן.

המילה Moon (ירח) הייתה מטפורה מקובלת לישבן מאז 1743, והפועל to moon התייחס לחשיפה לאור (הירח) מאז 1601, הרבה לפני גל חשיפת הישבנים בקרב סטודנטים בארצות הברית בסוף שנות השישים ואילך.

לפני שקיבלה מילת הסלנג "מונינג" את משמעותה הנוכחית, הייתה משמעותה "שוטטות בטלה" או "תשוקה רומנטית".

מחקרים שראו אור לאחרונה בנושא מנהגם של חיילי הלגיון הרומי לאחר ניצחונות חשובים בשדה הקרב טוענים כי חשיפת הישבן אל מול הקיסר הייתה אחת הפעולות הנעלות שהיה ניתן להפגין כלפי העריץ.

יוספוס פלביוס מתאר בספרו תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים אירוע מימי הנציב קומאנוס בו חייל רומי חשף ישבנו בפני הקהל בבית המקדש ואף השמיע קול נפיחה, הדבר גרם לשרשרת אירועים שהחלה בהתפרעות ההמונים, בעקבותיה הגיע צבא רב להיכל אשר הביא לבריחת היהודים מהר הבית ולרמיסתם ומותם של עשרות אלפי יהודים.באוגוסט 2004 חשף השחקן עופר שכטר את ישבנו מול עשרות אלפי נערים וילדים באירועי אקזיט סיטי. בעקבות זאת זומן שכטר לחקירה משטרתית, לאחר שד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד דאז, הגיש תלונה בנושא.באירוויזיון 2017 אזרח אוקראיני בשם ויטלי סדוויק, התפרץ לבמה עטוף בדגל אוסטרליה, וחשף את ישבנו מול המצלמה. סדוויק נתפס על ידי המאבטחים והועבר למעצר.

ניקיון

ניקיון הוא מצב של היעדר לִכְלוּך, ובפרט אבק, כתמים, ריח רע ופסולת. לניקיון חשיבות בריאותית. פעולת הניקיון היא פעילות-חיים המסווגת כטיפול עצמי.

ספרות

סִפְרוּת היא שם כולל ליצירות אמנות המובעות באמצעות מילים כתובות. הגדרה מצמצמת יותר קובעת שמדובר ביצירות אמנותיות המובעות בכתב, שלא כמו המוזיקה או הציור שבהן היצירה מובעת באמצעות צליל או צבע. יצירת ספרות בהכרח מייצגת מציאות, בניגוד לאמנויות מופשטות. כמו כן, ביצירת הספרות קיים תמיד מספר המוסר את הדברים, מה שלא קיים באמנויות האחרות. ביצירה ספרותית ישנן דמויות ספרותיות שהן פרי המצאתו של הסופר, כמו בסיפור עם (אגדה), במשל או שהן מציאותיות וקיימות, כמו בביוגרפיה או ביומן. ההגדרה המצמצמת לספרות היא למעשה הגדרתה של ספרות יפה.

ספרות נכתבת בכל השפות, והיא מאפיין תרבותי שקיים ברוב ארצות העולם מאז המצאת הכתב. יש הסבורים כי גם התנ"ך, למשל, הוא יצירה ספרותית.

עומדים על כתפי ענקים

ננסים עומדים על כתפי ענקים או ננסים יושבים על כתפי ענקים (בלטינית: nanos gigantum humeris insidentes) היא מטפורה מערבית שמתייחסת להכרה בהישגים החשובים של העבר כבסיס להתקדמות האינטלקטואלית בהווה.

פסטיבל קולנוע דרום

פסטיבל קולנוע דרום הוא פסטיבל קולנוע בינלאומי המתקיים בצפון הנגב. הפסטיבל החל את דרכו כיוזמה משותפת של בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה במכללה האקדמית ספיר, וסינמטק שדרות בשנת 2001. הפסטיבל מתקיים כל שנה בחודש יוני, במשך חמישה ימים מלאים, במוקדים שונים ברחבי הנגב הצפוני והמערבי. הפסטיבל פותח את דלתותיו בפני כל אדם ללא תשלום. פסטיבל קולנוע דרום הוא היחיד שמופק בדרום, על ידי תושבי הדרום, מתוך אג'נדה תרבותית ייחודית הרלוונטית למקום בו הוא נוצר. הפסטיבל שהרחיב פעולותיו עם השנים, הפך לאירוע הקולנוע המשמעותי ביותר בדרום, ובין החשובים ישראל בכלל. "הדרום" הוא תפישת עולם קולנועית הדוגלת בקולנוע עני באמצעים, אך עשיר באנושיות, מטפורה ליצירה שנעשית בפריפריה, ללא רגשי נחיתות, מתוך שאיפה לעורר דיאלוג ביקורתי עם מרכז הארץ, הדומיננטי מבחינה תרבותית.

הפסטיבל מתקיים ברובו בסינמטק שדרות, ואילו אירועים נוספים כמו הקרנות סרטים, סדנות, אירועי פרינג' ועוד מתקיימים ברחבי העיר שדרות. בשנת 2007 בשל הרעה במצב הביטחוני, עבר הפסטיבל לעיר נתיבות. לתקופה קצרה אך חזר מאז למקומו המקורי בסינמטק שדרות וברחבי העיר.

תקרת הזכוכית

"תקרת הזכוכית" היא דימוי המשמש לתיאור "מחסום בלתי נראה", ובכל זאת בלתי עביר שעוצר מיעוטים ונשים מעלייה לשלבים העליונים של הסולם החברתי, ללא קשר לכישורים או ההישגים שלהם".

במקור, ונכון גם לימינו, תקרת הזכוכית היא מטפורה שחוקרות ופעילות פמיניסטיות משתמשות בה בהתייחסות לחסמים בקריירות של נשים לקידום לדרגים גבוהים.

השערה בדבר קיומו של מחסום בלתי נראה עולה משום שהחוק (בישראל ובמדינות אחרות) אוסר מחסום גלוי, כלומר אוסר אפליה מטעמי מין, מגדר, דת, לאום ומוצא, אך חרף זאת ניכרים הבדלים בולטים בשוק העבודה הבאים לידי ביטוי בשכר, בדרגות, ועוד. גם בשטחים אחרים ניכרים הבדלים, בין נשים לגברים, או בני קבוצת מיעוט לבני קבוצת הרוב. "תקרת הזכוכית" מהווה ניסיון להסביר תופעה זו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.