מטונימיה

מֶטונימיהיוונית: μετωνυμία - מט-אונימיה -"החלפת שם", "שימוש בשם אחר במקום השם המקורי", והפועל - μετ-ονομαζειν מט-אונומאזין) היא אמצעי פיגורטיבי הממחיש מושג או גורם באמצעות החלפתו בגורם אחר הקרוב אליו בזמן או במקום או כסמל. התוצאה היא ביטוי שאינו הגיוני כפשוטו, אך מובן בקלות בשל הסמיכות בין הגורמים. לדוגמה, בביטוי "הבית הלבן הודיע ש...", מחליף המושג "הבית הלבן" (במשמעות הפשוטה: מבנה פיזי, שאינו יכול לדבר) את המושג "דוברו של הנשיא" (או "אנשים הנמצאים בסביבתו של הנשיא"), הקשור אליו בקשר של קרבה פיזית והגיונית.
במטונימיה, בניגוד למטפורה, לא מתבצעת העברה של תכונות בין שני הגורמים (אין אנו אומרים בשום דרך שדוברו של הנשיא הוא בעל תכונות הדומות לבית הלבן) אלא רק נוצר קישור אסוציאטיבי בין שני הגורמים, המאפשר לנו לראות אחד כמייצג את האחר. דוגמאות דומות הן "הקרמלין" במקום השלטון הרוסי או הסובייטי, "השער הנשגב" במקום השלטון העות'מאני, "קה ד'אורסה" (שם הרחוב) במקום "משרד החוץ של צרפת".

אמצעי פיגורטיבי הקרוב למטונימיה (או הנחשב למקרה פרטי שלה[1]) הוא הסינקדוכה, שבה הקשר בין שני הגורמים הוא כקשר בין חלק לשלם, בין הספציפי לכללי, או בין החומר לחפץ.
הבלשן רומן יאקובסון הבדיל בין 'הציר המטאפורי' ('ציר הברירה') - הדמיון בין מילים נרדפות או קרובות תוכנית זו לזו, לבין 'הציר המטונימי' ('ציר הצירוף') - הקישור בין מילים המתחברות זו לזו לכלל רצף הגיוני. יש להבדיל בין הגדרה זו לבין המושג 'מטונימיה' כתחבולה ספרותית, שכן היא רחבה יותר מההגדרה המקובלת, שניתנה לעיל, וכוללת בתוכה, למשל, גם את הסינקדוכה.

הצורות הנפוצות של מטונימיה, כפי שהן ידועות ברטוריקה הקלאסית הן[2] החלפת:

תוכן במיכל: "לשתות כוסית" (במקום המשקה וכו'). "היציעים (במקום הצופים ביציעים) שרקו"
המשתמש בכלי בכלי עצמו: הכינורות (במקום הכנרים)
סיבה במסובב: להרים ראשו (במקום לקבל ביטחון), לרעוד (במקום לפחד), קיבל פיק ברכיים, יש לו פה גדול
מסובב בסיבה: לקרוא א.ב.יהושע (במקום ספר שלו), האם את אוהבת את ברהמס? (במקום מוזיקה שלו)
אדם או מוסד במקום שבו נמצא: "הבית הלבן" במקום נשיא ארצות הברית, ה"שמאל" (בזמנו, בפרלמנט)
מוצר במייצר או המקור שלו: "מיצובישי" אדום, קח "פריגת"!
דבר בסמל או סימן: כל השמנה וסולתה של העיר, הכס הקדוש (במקום האפיפיור ולשכתו), ניצחון הסהר על הצלב (המוסלמים על הנוצרים), מרדו בכתר (במקום במלך), רודף שמלות (במקום מחזר סדרתי)
כללי בפרטי: הפרוטה מצויה בכיסו
נפשי או מוסרי בגופני: יש לו לב רחב; קשה עורף. יש לה בטן מלאה על,
אדם או קבוצת אנשים בחפץ אופייני: כיפה אדומה, הכומתות הירוקות,
הנשלט או הנמצא בפיקוד בשולט או המפקד: יהודה מכבי ניצח (במקום צבאו של יהודה)
מוחשי במופשט: התקשורת אשמה.(במקום עיתונאים), האקדמיה שותקת (המרצים, החוקרים וכו), זוועה, תועבה (על ציור מסוים)
מופשט במוחשי: לפרוק את העול, מי שולט בכובע, בעל שיעור קומה, עוקר הרים (במקום חריפות שכל)[3]

דוגמאות למטונימיה בספרות

עזריאל אוכמני הביא דוגמאות מן השירה העברית להחלפת חפץ או תופעה על ידי חפץ און תופעה אחרים: למשל אצל משה אבן עזרא - "מי עיניים" במקום דמעות, "מי זהב" או "בן-שורק" במקום יין, או אצל לאה גולדברג - "התכלת המרוגשת" - במקום השמיים התכולים הרוגשים.[4]

בספרות נעשה לעיתים קרובות שימוש במטונימיה מורחבת, שבה מתואר אופיה של דמות באמצעות תיאור של סביבתה הקרובה, ממנו משליך הקורא על תכונות הדמות. ברומן מאדאם בובארי, למשל, מתוארת הגיבורה אמה פעמים רבות במהלך העלילה כשהיא עומדת ליד חלון, באופן המבטא את שאיפתה לצאת החוצה לעולם הגדול ולפרוץ גבולות.

  • שימוש מעניין במטונימיה בשירה ניתן למצוא בשתי השורות הבאות, מתוך שירה של לאה גולדברג, "את הכול אזכור":
לֹא אֵדַע אִם הָלַכְתִי מִמְךָ וְאֵלֶיךָ
בִּרְחוֹבוֹת הֲלוּמֵי אֲהַבָה

הדוברת בשיר (שב"מציאות" היא זו ההולכת הלומת אהבה) מוחלפת בשורות אלו ברחובות שבהם הלכה (שנמצאים קרוב אליה מבחינה פיזית). באמצעות השימוש במטונימיה זו, מועברת לקורא התחושה שהלם האהבה אינו פרטי לדוברת, אלא נחווה על ידי העולם כולו (או לפחות, שכך חשה הדוברת בשיר).

  • בשיר "עטור מצחך" של אברהם חלפי, הדובר מתאר את אהובתו באמצעות הבגד שלה, במקום לתאר את גופה: "חלוקך הורוד צמרירי ורך".

לקריאה נוספת

  • עזריאל אוכמני - תכנים וצורות - לקסיקון מונחים ספרותיים - מהדורה ערוכה ומורחבת, ספריית פועלים, תל אביב 1992
  • Jean-Jacques Robrieux - Rhétorique et argumentation, 3e édition, Armand Colin, Paris 2010
  • Mihaela Popescu Dicționar de stilistică, ALL Educational, București 2002

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ M.Popescu עמ' 169
  2. ^ לפי J.-J.Robrieux עמ' 64-65
  3. ^ ע.אוכמני, עמ' 48
  4. ^ ע.אוכמני עמ 48'
אמצעים פיגורטיביים

אמצעים פיגורטיביים הם כלים רטוריים המשמשים להמחשת מושג או תיאור באמצעות יצירת תמונה מילולית המתאימה או מקבילה אליו. אמצעים אלו משמשים בספרות ובעיקר בשירה להמחשה של מושגים מופשטים או של תחושות אישיות שקשה לתארם באופן ישיר. המושג המקורי מכונה "הנושא הראשי" של האמצעי הפיגורטיבי, ואילו התמונה, הנמצאת בדרך-כלל בשדה סמנטי אחר, מכונה "הנושא המשני". יש המתייחסים לכלל האמצעים הפיגורטיביים כ"מטפורה", או במונח "מטאפוריקה", אף כי המונח מתייחס למעשה רק לאחד האמצעים.

דימוי

דימוי הוא אמצעי פיגורטיבי הבא לתאר מושג כלשהו באמצעות השוואה למושג משדה סמנטי (שדה משמעות) אחר / מקביל. ההשוואה מתבצעת על פי רוב באמצעות תכונה (אטריבוּט) או תכונות המשותפות לשניהם ומתווכות ביניהם אסוציאטיבית. ככל אמצעי פיגורטיבי, הדימוי נמצא בשימוש שכיח להמחשת רגשות ותחושות סובייקטיביות או מושגים מופשטים באמצעות תמונה קונקרטית. משתמשים בדימוי פעמים רבות כטכניקה ברטוריקה.

האנשה

האנשה (בלעז: אנתרופומורפיזם) היא ייחוס תכונות אנושיות למי שאינו אדם (בעלי-חיים, חפצים דוממים, איתני הטבע, אלים וכן הלאה). האנשה משמשת לעיתים קרובות כאמצעי פיגורטיבי בשירה ובפרוזה/סלנג יומיומי.

הגזמה

הַגְזָמָה (הִיפֶּרְבּוֹלָה) היא אמצעי פיגורטיבי (ציור לשוני), ואמצעי רטורי שמהותו תיאור מוגזם ומופרז, מעבר לאמת הגלויה. תיאור זה נועד להעצים את האובייקט המתואר, ובכך ליצור רושם, תדהמה ופליאה בקרב המאזינים או הקוראים.

הגזמה אינה קריקטורה: מטרתה אינה ליצור רושם מגוחך או משעשע, אלא להדגיש את האובייקט או את עמדתו של הדובר. לצורך זה היא משמשת גם במסגרת הרטוריקה (אמנות הנאום) ובשפת הדיבור, במשפטים כגון "אבל אמרתי לך כבר מיליון פעם..." או "עמנו, הקיים לנצח נצחים..."

ניתן לממש את ההגזמה באמצעות מטונימיה, על ידי החלפת מושג מדויק במושג קרוב אליו אך גדול ממנו, כמו בדוגמת "אמרתי לך מיליון פעם" לעיל או בשורה "אותו רגע וברחובות עמדה מלכת כל האנושות" (אמיר גלבוע). לחלופין, ניתן לממש אמצעי זה גם באמצעות מטפורה או דימוי, על ידי השוואה המאדירה את האובייקט ("מנשרים קלו, מאריות גברו").

החפצה

הַחְפָּצָה (באנגלית: Objectification, מהמילה הלטינית objectum - חפץ, דבר) - התייחסות אל אדם, או אל כל דבר שאינו חפץ, כאל חפץ. אין המדובר רק בדה-הומניזציה, שלילת אנושיותו של האדם, אלא בהגדרתו מחדש כאובייקט.

בעבדות, למשל, יש החפצה, משום שיש בה התייחסות אל אדם כאילו היה רכושו של אדם אחר, ככלי המשרת את רצונותיו וצרכיו.

בספרות זהו אמצעי ספרותי הפוך להאנשה. בעוד שעבור האנשה די בייחוס פעולות בסיסיות לחפץ או לחיה, כגון דיבור, רגש וחשיבה, כדי שתיאור אדם ייחשב כהחפצה יש לייחס לו פעולות או תכונות שהחברה שוללת מבני אדם. למשל, שייכות ממונית, שימוש בגוף האדם למטרות בזויות, העדר יחס של כבוד והעדר תכונות אנושיות.

במונח נעשה שימוש ביקורתי בתאוריה המרקסיסטית, בעקבות ג'רג' לוקאץ', שביקר את השיטה הקפיטליסטית וטען כי היא הופכת את הפועל לסחורה ולרכוש.

במאה ה-20 נעשה במונח גם שימוש תכוף בתאוריות פמיניסטיות, המבקשות להסביר את היחס אל האישה בחברה המערבית כאל חפץ או אובייקט מיני . המושג מתייחס למצב בו, לדוגמה, שיעור הנשים המופיעות בעירום חלקי או מלא בסרטי קולנוע גדול פי שלושה מזה של הגברים. דוגמה נוספת היא השימוש במין בפרסומות .

המטבח

בפוליטיקה הישראלית, המטבח או המטבחון הוא כינוי לחבורה מצומצמת של אישים בכירים או יועצים לא-פורמליים הפועלת בצדו של הקבינט ומסייעת לו בגיבוש הערכות ביטחוניות ומדיניות לקראת דיון והכרעה במסגרות ממוסדות.

מקורה של מטונימיה זו הוא גם בקונוטציה של "בישול" הנלווית לפעילות המטבח, וגם במנהגה של גולדה מאיר, בתקופת כהונתה בראשות הממשלה החל ב-1969, לזמן התייעצויות שכאלה בביתה במוצאי שבת, לקראת ישיבת הממשלה ביום שלמחרת. היות שנודע כי היא נוהגת לכבד את הבאים בעוגה שאפתה, "התבקש" הדימוי של דיון סביב השולחן במטבחה. "המטבח של גולדה" כלל בדרך כלל את משה דיין, יגאל אלון, ישראל גלילי ויעקב שמשון שפירא, ואליהם הצטרפו בכירים אחדים לפי הצורך.

משתתפי המטבח מעלים אותו על נס[דרוש מקור], כמערכת לשיקול מוקדם. מתנגדיו טוענים שיש בו כדי לרוקן מתוכן את המוסדות המוסמכים ולשבש את סדרי עבודתם.

בממשלת ישראל ה-18 שבראשות מנחם בגין פעל המטבח במתכונת של 7 שרים, והם: ראש הממשלה בגין, שר הביטחון עזר ויצמן, שר האוצר וסגן ראש הממשלה שמחה ארליך, שר החוץ משה דיין, שר החקלאות אריאל שרון, שר התעשייה, המסחר והתיירות יגאל הורביץ ושר הפנים יוסף בורג. הרכב המטבח השתנה בשנת 1979, אז התפטר עזר ויצמן מכהונת שר הביטחון וראש הממשלה בגין מילא גם את תפקיד שר הביטחון, וכן צורף אליו יצחק שמיר, שהחליף את משה דיין כשר החוץ.

בממשלה ה-27 בראשותו של בנימין נתניהו היה קיים הפורום שנקרא המטבחון, אשר כלל שלושה אישים בכירים: ראש הממשלה נתניהו, שר החוץ דוד לוי ושר הביטחון יצחק מרדכי. קיומו בוטל ביולי 1997 לאחר שהועלתה מועמדותו של אריאל שרון לתפקיד שר האוצר, והוא תבע להצטרף למטבחון לאחר קבלת התפקיד, דרישה שבעטיה החליט דוד לוי לפרוש מן המטבחון. לאחר שפרש דוד לוי מן הממשלה, חודשה פעילות המטבחון בינואר 1998, והרכבו החדש היה: בנימין נתניהו, יצחק מרדכי, אריאל שרון ושר התעשייה נתן שרנסקי (ולפרקים גם יצחק לוי). בינואר 1999, בעקבות חילופי השרים במשרד הביטחון, הודיע נתניהו על ביטול המטבחון ועל החלפתו בצוות שיכלול אותו ואת השרים שרון ושר הביטחון משה ארנס יחד עם היועץ לביטחון לאומי.

בממשלה ה-32, ממשלתו השנייה של בנימין נתניהו, התקיים פורום מצומצם של שרי ממשלה. תחילה כונה הפורום השביעייה, והוא כלל את ראש הממשלה נתניהו ואת השרים אהוד ברק, אביגדור ליברמן, משה יעלון, דן מרידור, בני בגין ואלי ישי. עם צירופו של השר יובל שטייניץ לפורום השרים שונה השם ל-השמינייה. באוגוסט 2012 הצטרף לפורום המצומצם השר אבי דיכטר, ובהתאמה שונה שמו לפורום התשיעייה. עם התפטרותו של השר ליברמן שב הפורום למנות שמונה חברים. "המטבחון המצומצם" כלל בממשלה ה-32 את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק ושר החוץ אביגדור ליברמן.

טכניקות ספרותיות

טכניקה ספרותית היא כלי בו נעשה שימוש ביצירות ספרותיות, כדי להשפיע באופן מסוים על הקורא. טכניקות ספרותיות הן המרכיב הבסיסי של הכתיבה היוצרת.

כס

כס הוא מושבו הרשמי של מונרך בטקסים ובאירועים ממלכתיים. לעיתים משמעותו של המונח מורחבת למקום מושבו של אדם רם מעלה, למשל שופט. בהשאלה, כס הוא ביטוי מטונימי למונרכיה או למונרך, בדומה לכתר.

כס החרצית

כֵּס החרצית (ביפנית: 皇位) הוא המונח המערבי המקובל לתיאור הכס של קיסר יפן. המונח מתייחס לרוב למושב מאד ספציפי, דוגמת כס הטקהמיקורה בחדר השישין בארמון הקיסרי של קיוטו.

כסים אחרים שמשמשים את הקיסר במסגרת רשמית במהלך טקסטים או בעת הקראת נאום מן הכס, אינם נחשבים לכס החרצית; לדוגמה הכס בארמון הקיסרי של טוקיו או הכס בו משתמש הקיסר בישיבות הדיאט של יפן.

כס החרצית הוא מטונימיה המתייחסת, כאשר נעשה בה שימוש רטורי, לראש המדינה. ואף למוסד המונרכיה היפני עצמו.

לוס פינוס

לוס פינוס (בספרדית: Los Pinos, בתרגום חופשי לעברית: "האורנים") הוא בית הארחה במרכז מקסיקו סיטי המשמש כמשכנו ומקום מגוריו של נשיא מקסיקו, מאז 1934, עת נחנך בידי הנשיא לאסרו קארדנאס. המונח 'לוס פינוס' מהווה גם מטונימיה לנשיא מקסיקו.

לחם ושעשועים

לחם ושעשועים היא מטונימיה המתארת אסטרטגיה מדינית. זוהי דרך-פעולה שנהגתה בראשית ימי הקיסרות הרומית (המאה ה-1 לפנה"ס), הדואגת לרווחת התושבים בשימוש בפתרונות לטווח קצר. הפתרונות מספקים את דרישותיהם המיידיות והבסיסיות של האזרחים, בכך שהם מציעים מגוון של תענוגות ומזון בסיסי. מדיניות זו באה למנוע את התקוממות האזרחים, על ידי הסטה והסחת הדעת מהבעיות המהותיות של המדינה. את המושג טבע המשורר הרומי יובנאליס בסאטירה העשירית שלו, כביקורת על פעולותיו של אוגוסטוס קיסר והתנהגותם של בני-דורו.

מטפורה

מֶטָפוֹרָה (מיוונית: μεταφορά; צירוף של התחילית מטא (μετά = אחרי, מעבר) והפועל פראין (φέρειν = לסחוב, לשאת)) היא אמצעי לשוני שנעשה בו שימוש על מנת להאיר מושג אחד בתכונותיו של מושג אחר. פירוש המשפט "X הוא מטפורה ל-Y" הוא ש-Y מתואר על ידי תכונותיו של X. במינוח המקובל לתיאור היחסים בין שני האיברים, X נקרא "תחום המקור" ו-Y נקרא "תחום היעד".

כל מטפורה מבוססת על אנלוגיה, קשר של דמיון, בין שדה סמנטי אחד לאחר. עם זאת, בניגוד לדימוי, אין במרבית המטפורות מילת השוואה ("כמו", "כ", "דומה ל" וכו'), ולרוב לא מצוינת אף התכונה המשותפת לשני השדות הסמנטיים. כך, לדוגמה, במשפט "דן הוא שועל" לא מצוינת אף מילת השוואה בין "דן" לבין "שועל", ואף לא מצוינת התכונה המשותפת לשמות עצם אלו. ייתכן כי דן הוא אכן שועל ותו לא, ואז אין המדובר במטפורה כלל ועיקר. מאידך, דן גם יכול להיות ערמומי כשועל או, לחלופין, זריז כשועל. נמען המטפורה משלים לבדו הן את מילת ההשוואה והן את התכונה האנלוגית. עם זאת, בהקשרים של תורת הספרות משתמשים לעיתים במונח 'מטפורה' או 'מטפוריקה' לתיאור כלל האמצעים הפיגורטיביים המשמש בטקסט, כולל דימויים ומטונימיות.

סינקדוכה

סִינֵקְדוֹכָה (מיוונית: Συνεκδοχή; מהשורשים היווניים סינ- [עם] + אק- [מחוץ] + דכסתאי [לקבל]; מילולית: לקבל ביחד, או לקבל בו-זמנית) היא אמצעי פיגורטיבי נפוץ בספרות ובשירה, וכן בלשון הדיבור הרגילה; הסינקדוכה קרובה באופיה למטונימיה.

מאפיינים אפשריים של סינקדוכה:

החלק מייצג את השלם - ב"חסרות ידיים עובדות" הידיים מיצגות את האנשים העובדים; מובן "עשרים ראשי בקר" שהראשים מייצגים את כל הפרה; כשאדם מציע לחברתו נישואין, הוא "מבקש את ידה", כשכמובן שהוא לא רוצה להתחתן רק עם ידה אלא עם כל כולה.

השלם מייצג את החלק - "פתאום הגיעה המשטרה" כשבעצם הגיעו שתי ניידות; "כל העיר יצאה לרחובות" כשמדובר רק על חלק מהתושבים.

המין הספציפי מייצג את הסוג הכללי - למשל מותגים שהפכו לשם גנרי כגון "פריג'ידר" בתפקיד "מקרר", "פלא-פון" במקום "טלפון סלולרי".

הסוג הכללי מייצג את המין הספציפי - "יצור" במקום "אדם".

היחיד מייצג את הרבים או השם הקיבוצי - "סוס ורוכבו" (סוסים ורוכביהם), "איש לביתו" (אנשים לבתיהם).

הרבים או השם הקיבוצי מייצגים את היחיד.

החומר מייצג חפץ העשוי ממנו - "גל פרידמן זכה בזהב" במקום "מדליית זהב"; "תביא את הניירות" במקום "מסמכים העשויים נייר".הסינקדוכה משמשת לפעמים לאפיון דמות ספרותית באמצעות הדגשת אלמנט בולט אחד במראה שלה ("רגל-עץ", "אבו ארבע"), או ייחוס תכונות אופי לאברי גוף שונים ("עיניו החכמות", "אפו השתלטני").

סלנג

סלנג (בעברית: עָגָה) הוא שימוש לא תקני בשפה על ידי קבוצה חברתית מסוימת, לרבות המצאת מילים חדשות שלא קיימות במשלב התקני, או ייבוא מילים משפה אחרת.

המילה סלנג ידועה כבר מהמאה ה-18, ומקורה אינו ידוע. לעיתים קרובות נוצרים ביטויי סלנג כחלק מסוציולקט שנועד להבחין בין חברי קבוצה אחת לאחרת, ובמובן זה הוא משמש כדרך לאפשר לבני קבוצה מסוימת לזהות זה את זה. במקרים רבים נוטות תת-תרבויות בעלות מובחנות מקצועית או מובחנות באורח חיים לפתח סלנג ייחודי להן, כפי שאפשר להבחין אצל מכורים לסמים, פושעים, שוטרים, מוזיקאים, אנשי תיאטרון ובעלי מקצועות אחרים שבהם קיימת אינטראקציה ענפה בין חברי תת-התרבות.

חשוב להבחין כאן בין עגה לז'רגון, שהוא מילון המונחים האופייני לעוסקים במקצוע מסוים. הז'רגון עשוי לשמש כדי להבחין או לבודד מי שאינו חבר בקבוצה, אך הוא לא מחליף את הדקדוק או הלקסיקון התקניים אלא מוסיף מונחים מוסכמים טכניים, מקצועיים או מוסדיים שאינם רלוונטיים לאנשים חיצוניים, אך לחברי הקבוצה מאפשרים החלפת מידע יעילה יותר.

בעברית, בגלל מאפייניה הייחודיים כשפה מתחדשת, שחלקים בה דלים בתארים ושמות עצם נדרשים, מתפקד הסלנג כדרך לא רשמית להעשרת המאגר הלשוני, ולעיתים קרובות חודרות מלות עגה בהדרגה אל תוך השפה הרשמית ובמקרים מסוימים אף מתקבלות באופן רשמי ומלא לאוצר המילים באמצעות האקדמיה ללשון העברית.

סמנטיקה

סמנטיקה (מיוונית: σημαντικός) היא חקר המשמעות.

בתחום הבלשנות, הסמנטיקה עוסקת בחקר המשמעות של מילים וביטויים בשפה. היא קשורה גם לפילוסופיה של הלשון.

עטור מצחך

"עטור מצחך" (מוכר גם בשם "עטור מצחך זהב שחור", על פי שורתו הראשונה) הוא שיר ישראלי שנחשב כאחת מהקלאסיקות של הזמר העברי. מילותיו נכתבו על ידי המשורר והשחקן אברהם חלפי, והוא הולחן על ידי המוזיקאי יוני רכטר. הביצוע המקורי והידוע ביותר של השיר הוא של הזמר אריק איינשטיין.

פעם שלישית גלידה

פעם שלישית גלידה הוא ניב עברי ישראלי נפוץ.

שירה

שִׁירָה היא צורה של אמנות - כתיבת יצירה ספרותית, בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. שימוש זה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצוצות (בניגוד לפרוזה); עיסוק במצלול, במשקל וחריזה; כתיבה בשפה ציורית (פיגורטיבית); וטכניקות ספרותיות נוספות, שאינן נפוצות בפרוזה ובסוגים אחרים של ספרות.

שער ציון (בית חולים)

שער ציון (נקרא לעיתים "שערי ציון") היה בית החולים היהודי הראשון ביפו ובית החולים הקהילתי הראשון בארץ.

פתח את שעריו בשכונה היהודית יפה נוף שברובע מנשייה בשנת 1891 כבית החולים "שער ציון" ונסגר ב-1921 כבית החולים הדסה (יפו) מיסודה של ההסתדרות הציונית הדסה.

שרת את קהילת יהודי יפו וחלוצי השכונות היהודיות החדשות שמחוץ לתוואי חומת העיר ללא הבדל זרם ועדה, את אנשי מושבות העלייה הראשונה, עולי העלייה השנייה וגם אוכלוסייה לא יהודית. ציביונו הציוני של בית החולים קם לו בזכות פעילותו הציונית הענפה של ד"ר מנחם שטיין מדמויות המפתח של המוסד.

החליף את משכנו מספר פעמים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.