מחשבה מדינית

מחשבה מדינית או פילוסופיה פוליטית הוא העיסוק הפילוסופי בענייני המדינה, הפוליטיקה והחברה וביחסי הגומלין בין המערכות הללו. הוגים בתחום זה מעלים לדיון שאלות ערכיות שעוסקות בטיב המדינה הרצויה, ובודקים כיצד המציאות הפוליטית הקיימת חופפת להגדרתם. השאלות ותחומי הדיון שהוגים מציגים מקורם ברצון להבין את עצם החיים המשותפים של בני אדם בסביבה אחת. חלק מהעניינים עוסקים בחיי היומיום, ומהם עולות שאלות נוספות וכבדות משקל העוסקות בעניינים עקרוניים, כגון: מדוע האדם יצר את המדינה?

הגדרת ה"פילוסופיה המדינית" ותיחומה אינה קבועה. התחום משיק לכמה תחומים אחרים, והגות של פילוסופים במחשבה מדינית נלמדת הן בחוגים לפילוסופיה, הן בחוגים למדע המדינה, והן בחוגים אחרים כמו כלכלה או סוציולוגיה.

היסטוריה

המחשבה המדינית היא אחד מתחומי הפילוסופיה המוקדמים ביותר, והרווחים ביותר ברחבי העולם. פילוסופים בכל התקופות, ומכל רחבי העולם, העלו תאוריות ורעיונות הקשורים למחשבה מדינית.

בעת העתיקה

בפילוסופיה היוונית

Socrates Louvre
הפילוסוף היווני סוקרטס קיבל על עצמו עונש מוות בגלל משנתו המדינית והתנגדותו לדמוקרטיה האתונאית

המחשבה המדינית בעולם המערבי החלה למעשה בפילוסופיה היוונית. הפילוסופים הקדם-סוקרטיים לא עסקו בנושא באופן ישיר, וניכר שהם לא חשבו אותו לחלק מעיסוקיו של הפילוסוף.

סוקרטס היה הפילוסוף המערבי הראשון שהתייחס לשאלות מדיניות במסגרת משנתו הפילוסופית. סוקרטס לא עסק בנושא באופן ישיר אך משנתו האתית קשורה קשר הדוק לעמדותיו על ההתנהלות הנכונה בתוך הפוליס (ה"עיר-מדינה" ביוון העתיקה). סוקרטס היה מתנגד חריף של השיטה הדמוקרטית באתונה, עיר מגוריו. עם זאת, סוקרטס טען שחובה על האדם לציית להחלטת הרוב במדינה, גם אם היא נוגדת את רצונו. בסופו של דבר אף קיבל עליו את עונש המוות שנגזר עליו על ידי המועצה של אתונה. סוקרטס הדגיש שהסיבה לכך היא שכל תושבי אתונה נמצאים בה מבחירה, והם חופשיים לעזוב אותה ולעבור לגור בעיר אחרת אם השיטה הדמוקרטית אינה מתאימה להם, ולכן הם מחויבים לחוקיה[1]

אפלטון, תלמידו של סוקרטס, היה הפילוסוף הראשון שהציג משנה מדינית מסודרת ומקיפה. הוא פרש את משנה זו בספרו המדינה. גישתו של אפלטון שללה לחלוטין את הדמוקרטיה, והמדינה האוטופית שלו דמתה במובנים רבים לחברה טוטליטרית. ברטראנד ראסל משער שהריגתו של מורהו האהוב בידי מנגנוני הדמוקרטיה האתונאית היא שהובילה את אפלטון לסלוד מהדמוקרטיה, ולהביט בהערצה בהתנהלותה של ספרטה השכנה.[2]

במדינה האידיאלית של אפלטון שולט מלך-פילוסוף, שהוא שליט אבסולוטי המנהל את סדר היום של המדינה. הסיבה להכתרת הפילוסופים למלכים היא שהם אלו שהכי פחות ניתנים להשחתה. אפלטון היה מתנגד נחרץ לנפוטיזם, שחיתות שלטונית ועבדות. הוא טען שלשליטים אסור שיהיה רכוש פרטי, כדי שלא יתפתו לשחיתות. אפלטון תמך בפירוק התא המשפחתי, וגידול הילדים ב"בתי ילדים", שם הם יחונכו בהתאם ליעודם העתידי.

בנוסף להצגת המדינה האוטופית שלו, הציג אפלטון גם את ארבע שיטות הממשל הקיימות, לפי משנתו, ודירגן מהטובה לגרועה: טימוקרטיה, אוליגרכיה (אצל אפלטון-שלטון העשירים על העניים), דמוקרטיה, וטיראניה.

אריסטו, תלמידו של אפלטון, פרש את משנתו המדינית בספרו פוליטיקה. אריסטו זיהה שלוש צורות משטר חיוביות (מונרכיה, אריסטוקרטיה ושלטון חוקתי) ושלוש צורות משטר שליליות (עריצות, אוליגרכיה ודמוקרטיה) שמבטאות את ההרס של כל אחת מצורות המשטר החיוביות. על פי אריסטו צורות המשטר האלה מתחלפות ביניהן באופן מחזורי.

הפילוסופים הציניקנים הביאו התנגדות לרעיון המדינה בכלל, ולאורח החיים בערי יוון בפרט. בהגותם ניתן למצוא ניצנים לרעיון האנרכיזם, והגותם השפיעה על הגותם של הוגים אנרכיסטים בעידן המודרני. (בפרט, הגותו של דיוגנס, מחשובי הציניקנים, השפיעה על פילוסופים אנרכיסטים רבים). זנון מקיטיון, מייסד האסכולה הסטואית, הושפע רבות מהגותם של הציניקנים, וגם הוא ככל הנראה תמך במעין אנארכיה.[3] משנתו המדינית הוצגה בחיבורו האבוד "המדינה" (בדומה לספרו של אפלטון). הפילוסוף אפיקורוס הדגיש את חשיבות ההסכמה ההדדית (אמנה חברתית) בהקמת חברה או מדינה.

הפילוסופים הסופיסטים המאוחרים העלו שאלות על המאבק בין הפיזיס (טבע) לבין הנומוס (חוק), והביעו דעות מגוונות על הקשר ביניהם.

בפילוסופיה הרומית

המחשבה המדינית הייתה חלק נכבד מהפילוסופיה ברומא העתיקה. רבים מהפילוסופים הגדולים של רומא היו גם מדינאים, מה שהשפיע על תורתם. פילוסופים רבים ברומא הושפעו מהמחשבה המדינית בפילוסופיה היוונית, ובפרט מתורתם של פילוסופים מהאסכולה הסטואית. בתקופה ההלניסטית נהגו פילוסופים יוונים לנאום ברומא.

הפילוסוף והמדינאי קיקרו פרש את משנתו הפילוסופית במספר כתבים. בספרו "De re publica" העלה את שאלת הצדק אל מול "טובת הכלל"- האם מותר להקריב את הצדק, או לשלול זכות של אדם מסוים, לטובת רווחתם של כלל האזרחים? קיקרו פירט את טיעוניו של הפילוסוף הסטואי קרנאדס, שנאם בנושא זה ברומא כמה עשורים קודם לכן. מסקנתו הסופית נוטה יותר לכיוון העדפת הצדק כערך עליון.[4] בהמשכו של "de re publica" עסק קיקרו בשאלה "מי הוא אזרח טוב?" ובנושאים נוספים. בספרו "De legibus" (על החוקים) עוסק קיקרו בשאלת החוק הטבעי, ובשאלת הקשר בין החוק לצדק. ספרו "De Officiis" עוסק בשאלות אתיות הקשורות למדע המדינה, ובקונפליקט בין האינטרס האישי של כל אזרח לבין המדינה ככלל.

פילוסופים, מדינאים והיסטוריונים רבים המשיכו ופיתחו את המחשבה המדינית הרומית. ביניהם ניתן למנות את סנקה, טיטוס ליוויוס, גאיוס סאלוסטיוס קריספוס, דיודורוס סיקולוס, טקיטוס וסווטוניוס.

הפילוסופים הפלטוניסטים ניסו ליישב את משנתו המדינית של אפלטון עם הפוליטיקה שהייתה נהוגה ברומא בתקופתם. למשל- הפילוסוף היווני-רומי פלוטארכוס קיבל את דעתו של אפלטון שהפילוסופים צריכם לשלוט במדינה, אך טען שהגיוני שהם רק ייעצו לשליט, ולא ישלטו בפועל. זאת מכיוון שייעוץ של פילוסופים לקיסר היה מקובל מאוד ברומא העתיקה.

בפילוסופיה הסינית

Confucius - Project Gutenberg eText 15250
הגותו של הפילוסוף קונפוציוס הייתה "הזרם המרכזי" בפילוסופיה הסינית העתיקה. הקונפוציאניזם היה "דת המדינה" בסין עד למאה העשרים.

מרבית האסכולות בפילוסופיה הסינית עסקו במחשבה מדינית במידה מסוימת.

רעיון בסיס בהגותם של רבים מהפילוסופים הסינים הוא רעיון מנדט השמים, על פיו הקיסר מקבל את הזכות לשלוט מהאלים רעיון זה מעניק לשליט כוח רב, אך משמעותו היא גם שהשליט מחויב לעקרונות מסוימים שהוא אינו רשאי להפר. שליט שאינו מחויב לעקרונות המוסר והצדק "מאבד" את מנדט השמיים, ועל כן מותר להפיל אותו. על בסיס עיקרון זה הופלו קיסרים ושושלות בסין העתיקה. הרעיון הופיע לראשונה ככל הנראה בסביבות המאה ה-10 לפנה"ס, כאשר שושלת ג'ואו החליפה את שושלת שאנג ה"מושחתת".

הפילוסוף קונפוציוס אימץ את טיעון זה, שנחשב טיעון בסיס במחשה המדינית הקונפוציאנית. לכל אורך חייו לא התנגד קונפוציוס לממשל ולקיסרות, ולא היה פילוסוף "מרדן". עם זאת, הודגשה חשיבותו של שלטון מתון ו"מנהיגותי", בניגוד לשלטון כוחני. קונפוציוס טען שאם הקיסר מנהיג כשורה, הצורך בפקודות מתמעט. הוא השווה בין יחסי קיסר-נתין ליחסי אב ובנו, ושם דגש על כבוד הדדי והתייעצות. כמו כן, קונפוציוס היה תומך נלהב של מריטוקרטיה - חברה בה כל אחד מקודם על פי יכולתו בלבד. על כן התנגד נחרצות לנפוטיזם על כל צורותיו.

גם הפילוסוף מו דזה, אבי המוהיזם, תמך במריטוקרטיה, המכונה על ידו "העלאת המוכשרים" (Shangxian, בסינית: 尚贤). להשקפתו, מנהיגי המדינה, בהם גם הקיסר, צריכים להיבחר על סמך יכולותיהם וכישרונם, ולא על סמך ייחוס משפחתי. מו דזה הטיף לממשל הנוהג בחסכנות ובצנעה (Jieyong, בסינית: 节用). מו דזה שלל את עיקרון "מנדט השמים", והעלה צידוק אלטרנטיבי לשלטון הקיסר. מו דזה טען שאילו לא היה שלטון מרכזי, האנשים היו נאבקים זה בזה ללא הפסק, כי הם מחזיקים בערכים שונים. התוצאה הייתה הרת אסון, והשלטון המרכזי נועד למנוע זאת. רעיון דומה עלה יותר מ-2,000 שנה מאוחר יותר על ידי הפילוסוף האנגלי תומאס הובס (ראו בהמשך).

הלגליזם , הייתה אסכולה פילוסופית שעיקר עיסוקה במחשבה מדינית. שלושת העקרונות העיקריים של הלגליזם הם

  • פה (法 - חוק) החוק צריך להיות ידוע לכול.
  • שו (術 - שיטה או טקטיקה) השליט צריך להתנהל בסודיות ולשמור את מניעיו בסוד, כדי למנוע הפיכה.
  • שי (勢 - לגיטימציה) הכוח נמצא בידי ה"מנהיג" כתפקיד, אבל לא בידי אדם מסוים. עיקרון זה דומה לעיקרון "מנדט השמים" שהוזכר לעיל.

ההגות הלגליסטית השפיעה מאוד על שליטים רבים בסין במשך השנים.

שלוש התורות שהוזכרו לעיל היו שמרניות במהותן, ולא תמכו בשינויים דרסטיים בשיטת הממשל. לעומתם, הטאואיזם והאגריקולטורליזם תמכו בשינויים דרסטיים, כאשר ההגות הטאואיסטית התנגדה לממשל וכפייה ככלל, והאגריקולטורליזם תמך בשוויון מוחלט בין כל התושבים ואפילו בין התושבים לקיסר. הפילוסוף האריגולרליסטי שו שינג אמר ש"קיסר מושלם הוא קיסר שעובד יחד עם נתיניו בשדות ומבשל את ארוחותיו תוך שהוא שולט. קיסר שיש לו אסמים ואוצרות אינו יכול להיות שליט ראוי". ניתן למצוא דמיון רב בין האגריקולטורליזם לבין הקומוניזם המודרני.

בפילוסופיה ההודית

הפילוסופיה ההודית עסקה בעיקר בנושאים רוחניים, ופחות במחשבה מדינית ותחומים דומים, זאת אף על פי שהממשל והחוק היו מפותחים מאוד בהודו עוד בעת העתיקה. (חוקי מנו, למשל, הם מערכת חוקים מפורטת ועתיקה).

יוצא דופן חשוב לכך הוא הפילוסוף ואיש הממשל ההודי צ'אנקיה, שהוא אחד החלוצים המוקדמים בתחומי מדע המדינה והכלכלה. צ'אנקיה היה פרגמטי מאוד בהתייחסו לחוק - הגותו הושוותה על ידי רבים להגותו של ניקולו מקיאוולי. בספרו הידוע ביותר, הארטשסטרה , פירט צ'אנקיה בדקדקנות את דרך ההתנהלות הנכונה של כל תושבי המדינה, החל בשליט וכלה באזרחים הפשוטים.

בימי הביניים

באירופה

City of God Manuscript
בספר עיר האלוהים של התאולוג אוגוסטינוס הובעה התנגדות להתעסקות של אנשי הדת בעניינים ארציים. דעה זו היא במובן מסוים בסיס לרעיון הפרדת הדת מהמדינה

בימי הביניים רווחה באירופה הפילוסופיה הנוצרית. הפילוסופים הנוצרים אימצו הרבה רעיונות מהפילוסופיה היוונית (בפרט יש לציין את הגותם של אפלטון, אריסטו, הסטואים והנאופלטוניסטים) אך התאימו אותם לנצרות ולרוח התקופה.

הפילוסוף הנוצרי המוקדם אוגוסטינוס אימץ את גישתו של אפלטון כפי שהובאה ב"המדינה", אך הדגיש בהגותו את חשיבותם של חמלה ומתן הזדמנות שנייה בהתנהלות השלטון. הוא גם הדגיש את חשיבותם של צניעות ודוגמה אישית בהתנהלות המנהיג. אוגוסטינוס גם תמך במידה מסוימת בהפרדת הדת מהמדינה, וטען בספרו עיר האלוהים שעל הנצרות, להתעסק בירושלים האלוהית והמיסטית ולא בפוליטיקה הארצית. גישה זו עומדת בסתירה להתנהלות הכנסייה בשנים שלאחר מכן, כי הכנסייה הפכה לכוח הפוליטי המשמעותי ביותר באלף השנים לאחר מכן.

רעיון משפט הטבע כפי שהובא על ידי אריסטו רווח מאוד בתאולוגיה הנוצרית. הפילוסופים הנוצרים המוקדמים טענו שהוא זהה לחוק האלוהי כפי שהובא בכתבי הקודש, ועל כן הגדירו את המשפט הקנוני כ"משפט הטבע". הפילוסוף תומאס אקווינס התנגד לאיחוד זה, וקבע ארבעה סוגים שונים של חוקים: חוק נצחי (דומה לחוקי הטבע במובן הרווח יותר של המילה- דרך התנהלות העולם), חוק טבעי (מקביל למשפט הטבע של אריסטו), חוק אנושי (חוקים רגילים, שני אדם קובעים על פי החוק הטבעי בהשלכה על סיטואציה ספציפית) וחוק אלוהי הנמסר בהתגלות אלוהית (כתבי הקודש).

הפילוסוף והנזיר ויליאם איש אוקאם פרש משנה מדינית בספרו "דיאלוגים".[5] אוקאם הביע תמיכה בהפרדת דת מדינה, עמדה יוצאת דופן בזמנו. כמו כן, אוקאם היה מראשונים להדגיש את הצורך במנגנוני ריסון לשלטון, רעיון שהפך רווח מאד במחשבה המדינית המאוחרת יותר. בהגותו המדינית של אוקאם (כמו גם בהגותו בתחומים אחרים) ניתן לראות ניצנים של שינוי ופתיחות בהשוואה להגותם של הפילוסופים הנוצרים שקדמו לו.

באסלאם

בתור הזהב של האסלאם, תפסה המחשבה המדינית חלק ניכר מהפילוסופיה המוסלמית. כבר בכתביו של מוחמד (בפרט יש לציין את הקוראן וחוקת אל-מדינה[6]) ישנה התייחסות לנושאים מדיניים רבים.

הגישה האיסלאמית לגבי אופן מינוי השליט נעה בין הכרעת הרוב (דמוקרטיה), מינוי על פי יכולת (מריטוקרטיה) וסוג של ירושה (מונרכיה). בתחילת דרכו, האסלאם נטה לכיוון דמוקרטי-ליברלי יותר ,[7] אך לאחר הקרע בין הסונים לשיעים הנטייה הדמוקרטית ירדה, והתפתחה הטענה שהשליט חייב להיות חלק משבטו של הנביא מוחמד. מטבע הדברים, טענה זו הובילה לגישה מונרכית, על פיה השלטון חייב לעבור פחות או יותר בירושה. ניתן לציין כמה זרמים יוצאי דופן באסלאם, כמו הח'וארג', שטענו שהשליט צריך להתמנות על פי היכולת, והחנפים, שתמכו בשלטון הרוב.

הוגים רבים מכל קשת הזרמים באסלאם הדגישו את חשיבותה של התייעצות (בערבית-شورى- שוורה) עם העם לפני קבלת החלטות. כמו כן, הודגשה החשיבות של גורמים המאזנים את כוחו של השליט. במשך השנים היו חכמי הדת (העולמא) גורם המאזן את השליט.

הפילוסוף המוסלמי אל-פאראבי העלה בכתביו תיאור של "העיר הנעלה" ההשלטת בידי פילוסוף אידיאלי. רעיון זה דומה מאוד (וככל הנראה הושפע) מהרעיון המדינה של אפלטון. (ראו למעלה)

ההיסטוריון וההיסטוריוגרף אבן ח'לדון, נחשב לאחד מההוגים המוקדמים החשובים ביותר במדע המדינה. הגותו הייתה הניסיון הראשון לביסוס אמפירי-מדעי של הנחותיו בנושאי היסטוריה ומדע המדינה.

פילוסופים מוסלמים נוספים שעסקו במדע המדינה כוללים את אבן רושד, אבן סינא ואבן באג'ה.

בתקופת הרנסאנס

Thomas Hobbes (portrait)
היו מהפכנים בהגותם החילונית, ובמתן הצדקה חילונית לשלטון. עם זאת, הגותם הייתה גם שמרנית מאוד, כי הם תמכו בשלטון מרכזי והתנגדו (בפועל, אם כי לא בעיקרון) לליברליזם וזכויות הפרט.
Santi di Tito - Niccolo Machiavelli's portrait headcrop
Santi di Tito - Niccolo Machiavelli's portrait headcrop

בתקופת הרנסאנס, בהתאם לרוח התקופה, החלה להתפתח פילוסופיה חילונית יותר, המנותקת מהדת. כמו כן, החלו להתפתח רעיונות עצמאיים יותר - מנותקים מהפילוסופיה היוונית ופילוסופיות קודמות.

הפילוסוף והמדינאי האיטלקי ניקולו מקיאוולי השפיע רבות על עולם המחשבה המדינית בספריו הנסיך ו"דיונים". מקיאוולי, שגדל בפירנצה רווית המשברים השלטוניים, קידש את יציבות השלטון כערך עליון. ב"הנסיך" הציג מקיאוולי שורת עצות מעשיות לניהול מדינה. ב"דיונים" סקר מקיאוולי את ההחלטות והמדיניות של השליטים בעת העתיקה. שני הספרים היו מאוד פרגמטיים, והתייחסו ל"טוב ורע" כאמצעים בדרך למטרה- מדינה יציבה וחזקה. מקיאוולי טען שחשוב שהשליט יהיה אהוב, אך חשוב עוד יותר שיפחדו ממנו, כי בזמן מלחמה האנשים ישארו לצידו של שליט מתוך פחד ולא מתוך אהבה. המונח מקיאווליזם משמש עד היום לתיאור התנהלות מחושבת, תכליתית ומניפולטיבית.

הפילוסוף האנגלי תומאס הובס הדגיש גם הוא בספרו לוויתן את חשיבותו של שלטון מרכזי חזק ויציב. לטענתו, האלטרנטיבה לשלטון כזה היא "מלחמת כל בכל" שבה כל בני האדם נלחמים בכולם. כדי למנוע מלחמה כזאת, חובה על כל האזרחים להפקיד את כל זכויותיהם בידי שליט (ריבון) אבסולוטי. עיקרון זה, המכונה אמנה חברתית, הפך רווח מאוד בהגותם של פילוסופים שאחרי הובס, אם כי בצורה שונה.

הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק נחשב לאבי רעיון הליברליזם והדמוקרטיה המערבית. לוק טען שכל אדם נולד עם זכויות שלאיש אין זכות לקחת ממנו. כאשר אדם זה נעשה חלק ממדינה, הוא מוותר על חלק מזכויות אלה, אולם כל תפקידה של המדינה הוא להגן על הזכויות. אם מדינה אינה עושה זאת, אין לה זכות קיום, וזכותו של האדם להתמרד ולהפיל אותה. בין זכויות אלה כלל לוק את הזכות לקניין, הזכות לחירות (כולל חופש דת), וההזכות לחיים ולביטחון. לוק גם היה הראשון להציע הפרדת רשויות, אך המודל שהציע היה שונה במקצת מהמודל המקובל כיום.

שני פילוסופים חשובים נוספים מתקופה זו הם ז'אן בודן הצרפתיי וריצ'רד הוקר האנגלי. שהשפיעו רבות על תחום המחשבה המדינית. הראשון השפיע רבות על תפיסת החירות בצרפת, והשני פיתח את רעיון חופש הדת והסובלנות הדתית.

בעידן הנאורות

בעידן הנאורות הרוח הכללית בקרב הפילוסופים נטתה באופן מובהק לכיוון הליברליזם והדמוקרטיה.

הפילוסוף הצרפתי שארל מונטסקיה הושפע רבות מתורתו של ג'ון לוק, והרחיב אותה. הוא ידוע במיוחד כהוגה רעיון הפרדת הרשויות כפי שהוא מקובל כיום- רשות מחוקקת, רשות מבצעת, ורשות שופטת. מונטסקייה היה תומך נלהב של זכויות הפרט, ומתנגד נחרץ לעבדות ולדיקטטורה. עם זאת, גישתו של מונטסקייה לעניין הרפובליקה (לעומת מונרכיה חוקתית המכבדת את זכויות הפרט) לא היה חד משמעי, והוא הציג טיעונים לכאן ולכאן.

גם הפילוסוף וולטר, בעוד שהתנגד לעריצות, לא הביע דעה נחרצת בעד דמוקרטיה. עם זאת, וולטר ידוע גם כאחד מאבירי רעיון חופש הביטוי, באומרו "אינני מקבל את דבריך, אך אני מוכן להקריב את חיי כדי שתוכל לאמרם".[8]

הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו נחשב לאחד ההוגים המשפיעים ביותר על המחשבה המדינית מעידן הנאורות. ספרו האמנה החברתית הוא אחד מהטקסטים המשפיעים ביותר על המחשבה המדינית הגותו של רוסו כללה תמיכה נלהבת בעיקרון שלטון הרוב, אף אם הוא מתנגש עם רצונותיו או זכויותיו של הפרט. רוסו גם הדגיש את חשיבות מעורבותו הישירה של העם (דמוקרטיה ישירה) על חשבון הדמוקרטיה הייצוגית. לצד כל זאת, רוסו גם טען שהחיים בחברה משחיתים את האדם, ושהאדם במצבו הטבעי הוא טוב (פרא אציל) על כן, הגותו השפיעה גם על הוגים אנארכיסטים בהמשך.

הסופר והפילוסוף הפוליטי התועלתן ויליאם גודווין היה אחד מאבות האנארכיזם הפילוסופי. גודווין טען שמשטר מכל סוג שהוא מהווה פתח לשחיתות שלטונית, ועל כן התנגד לקיומה של מדינה מכל סוג.

אדם סמית, שנחשב לאבי הכלכלה הפוליטית ולעיתים אף לאבי הכלכלה המודרנית, תרם רבות גם הוא למחשבה המדינית. סמית' היה מהראשונים לערב את הכלכלה עם הפילוסופיה, ולעסוק באתיקה של הכלכלה. סמית' התנגד למרקנטליזם- המדיניות הכלכלית הנהוגה עד אז, וטען שהתערבות הממשלה בכלכלה אינה מוסרית ואינה מועילה. הוא טען שכאשר כל אחד פועל למען האינטרסים שלו, נוצרת "יד נעלמה" המכוונת את הכלכלה לטובת הכלל. גישתו של סמית' עמדה בבסיס הגישה הקפיטליסטית במאות שלאחר מכן.

ג'רמי בנתם, אבי התועלתנות, היה גם דמות חשובה במחשבה המדינית. הגותו הייתה ליברלית באופן יוצא דופן, והוא הביע תמיכה נלהבת בזכויות האדם. כמו כן, בנת'ם תרם רבות לרפורמציות במערכת המשפט באנגליה, והיה גם מאבות הפילוסופיה של המשפט.

במאה ה-19

Karl Marx 001
הפילוסוף קארל מרקס הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר במחשבה המדינית מאז ומעולם

השינויים הרבים שעברו על העולם במהלך המאה ה-19 (בין השאר- המהפכה התעשייתית, האורבניזציה של העולם המערבי ועליית הלאומיות), הובילו גם לתורות חדשות במחשבה המדינית.

הגותו של הפילוסוף הגרמני גיאורג פרידריך הגל השפיעה רבות על המחשבה המדינית במאה ה-19. הגל טען שהעולם (והמדינות בפרט) מתקדם ומשתנה כל הזמן בהתאם לרוח הזמן (צייטגייסט, כלשונו). לטענתו, בסופו של דבר תגיע המדינה אל "הייעוד ההיסטורי" שלה, ויגיע קץ ההיסטוריה. מושפעיו נחלקו לשני פלגים- "ההגליאנים הימניים", שטענו שפרוסיה של אותה תקופה היא אותה מדינה אידיאלית, ועל כן קידשו אותה כערך עליון, ו"ההגליאנים השמאליים", ששמו דגש על הפן המהפכני בתורתו של הגל, ותמכו בשינויים דרסטיים בשיטת הממשל. הראשונים השפיעו יותר על תנועות לאומניות, ומאוחר יותר גם על הפאשיזם, והאחרונים השפיעו מאוחר יותר על תורות סוציאליסטיות וקומוניסטיות.

הסוציאליזם בכלל הפך לתנועה חשובה מאוד במהלך המאה ה-19. בין הוגיו נכללו הוגים אוטופיסטיים, כמו רוברט אוון ושארל פוריה, שדיברו על הסוציאליזם כחזון עתידי אידיאלי, וכלה בהוגים פרקטיים כמו לואי בלאן ולואי בלאנקי. המכנה המשותף העיקרי של ההוגים הסוציאליסטים הוא תמיכה בשוויון מוחלט בין אזרחי המדינה.

ההוגה הסוציאליסט החשוב ביותר הוא קארל מרקס, שנחשב (יחד עם פרידריך אנגלס) לאבי הקומוניזם. הגותו של מרקס הפכה לתנועה פוליטית חזקה שהשפעתה על העולם עצומה עד לעצם היום הזה. עיקרי רעיונותיו של מרקס היו ביטול הרכוש הפרטי והלאמה של כל מוצרי המדינה.

מתוך הקומוניזם והסוציאליזם יצא גם האנארכיזם- תנועה פילוסופית-פוליטית המתנגדת לכל סוג של היררכיה בחברה. על פי האנארכיזם, כל צורה של מדינה או חברה מאורגנת, ובפרט כאלה שמבוססות על כפייה (אפילו אם מדובר בכפייה של הרוב על המיעוט, כגון משטרה במשטר דמוקרטי) אינה מוסרית. בין ההוגים האנארכיסטים החשובים ניתן לכלול את פייר-ז'וזף פרודון הצרפתי ואת מיכאל באקונין הרוסי. פילוסופים אחרים, כמו פיטר קרופוטקין ולואיג'י גלאני, ניסו למצוא שילוב או דרך ביניים בין האנארכיזם לקומוניזם. (המכונה אנרכו-קומוניזם)

כאמור, גם רעיון הלאומיות החל להתפתח במאה ה-19. הפילוסוף ארנסט רנן הגדיר "לאום" כ"קבוצת אנשים בעלי רצון לחיות יחד". הגדרה זו מתיישבת עם התפיסה המודרנית של הלאומיות- לא עניין אתני שעובר מדור לדור, אלא רעיון שמתפתח ומתהווה.

לצד כל התאוריות והגישות החדשות, גם הליברליזם של המאות הקודמות הוסיף להתפתח. הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל נחשב לפילוסוף הליברלי הבולט ביותר במאה ה-19. מיל דן באיזון הראוי בין חירות לסמכות המדינה, ועסק בשאלה- באיזה מצבים המדינה (או הרוב) רשאית לכפות דברים על הפרט. הגותו השפיעה במיוחד על הליברליזם בארצות הברית.

במאה ה-20

המאה ה-20 הביאה איתה שינויים רבים במחשבה המדינית, וכן יישום פרקטי של תורות רבות מהמאה ה-19.

בתחילת המאה ה-20 התחזקו באירופה רעיונות ליברליים נוספים, כמו הפלורליזם וערך השוויון. לצד זה, בחלק מהמדינות החלו להתחזק רעיונות מרקסיסטים וסוציאלסטים. האידאולוג הרוסי ולדימיר לנין פיתח את הלניניזם - וריאציה של המרקסיזם. המרקסיזם-לניניזם הפך לתורה השולטת בברית המועצות לאחר המהפכה הבולשביקית. בשנים שבאו לאחר מכן הוקמו זרמים חדשים בתוך הקומוניזם, כמו הטרוצקיזם והסטליניזם. בשנות העשרים הוקמה בגרמניה אסכולת פרנקפורט - קבוצת הוגים בתחומים מגוונים שהתבססו על השקפת העולם המרקסיסטית.

לאחר מלחמת העולם הראשונה רעיון הממשלה העולמית זכה לתמיכה רבה, והוקם ארגון חבר הלאומים. במשך השנים שלאחר מכן הרעיון ידע עליות וירידות. כיום הוא מגולם בקיומו של האו"ם, המשפט הבינלאומי ובית הדין הבינלאומי לצדק.

תורות טוטאליטריות רבות גם הן זכו לעדנה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובפרט יש לציין את הפשיזם והנאציזם. במדינות רבות, כמו גרמניה, איטליה פולין וספרד עלו דיקטטורים ששלטו במדינות במשך שנים רבות.

בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, המחשבה המדינית הפכה לתחום פחות עיקרי בתוך מדע המדינה. זאת בגלל התפתחות התחום לכיוונים אחרים, כמו ביהייביוריזם ומחקר סטטיסטי. יחד עם זאת, הצלחתן של המהפכות בקובה ובסין הובילה לגל חדש של תורות קומוניסטיות-מהפכניות. פילוסופים חשובים כמו סארטר, פוקו ואלתוסר הגו תורות מרקסיסטיות חדשות, ועסקו במחשבה מדינית. במחצית השנייה של המאה ה-20 הוקם הנאו-מרקסיזם - זרם שצמח מתוך המרקסיזם. עיקר הרעיון הנאו-מרקסיסטי הוא קבלת הניתוח החברתי המרקסיסטי תוך ויתור חלקי על רעיון הדטרמיניזם הכלכלי.

הפילוסוף ג'ון רולס נחשב לאחד ההוגים החשובים ביותר במחשבה המדינית של המאה ה-20. פרסום ספרו "תאוריה של צדק" בשנת 1971 נחשב לאבן דרך בתולדות המחשבה המדינית. רולס דן במהותו של ממשל צודק, ליברלי ודמוקרטי, ובאיזונים השונים שיש לעשות בין זכויות וערכים בממשל שכזה.

תחומי עיסוק מרכזיים

המחשבה המדינית עוסקת בשלושה תחומים מרכזיים:

  • בחינת הסדר המצוי במדינה תוך ניסיון להסביר את התהליכים החברתיים והפוליטיים המתרחשים באופן סדיר (תחום אמפירי);
  • בחינת הסדר הרצוי במדינה והגדרת עקרונות של טוב וצדק חברתיים (תחום נורמטיבי);
  • מציאת האופן שבו על המדינה לעבור מתחום המצוי לרצוי על ידי הצגת רעיונות לסדר חברתי חדש או דרכים לשיפור הסדר החברתי הקיים (תחום מעשי).

תחומי משנה

ניתן להבחין בנושאים שונים המלווים את תחום המחשבה המדינית מאות בשנים:

  • פוליטיקה – החל מהמצרים והעבריים הקדמונים ועד ימינו ניסו הוגים להסביר ולהבין את התפתחות הפוליטיקה. כיום אנו רואים בפוליטיקה כפעילות שלטונית תוך או חוץ מדינית, שמטרתה לכוון את המדינה למימוש מטרותיה. אולם, בזמנים קדומים נתפסה פעילות זו כרצון האל או כצורך מיתולוגי. היוונים החלו לנקוט גישות שיטתיות ועם הזמן הציעו הוגים שונים גישות שונות לבחינת שאלות מדיניות ופוליטיות.
  • תפיסת החירות – במחשבה המדינית יש לפחות שלושה מובנים לעניין החופש: הראשון הוא 'חופש הרצון' שמשמעותו כי על בני האדם להיות משוחררים מכבלים המונעים מהם לממש את רצונותיהם; השני הוא 'חופש כמימוש עצמי', שטוען כי יש להסיר מכשולים חיצוניים כגון: חוקים, צווים, מנהגים והגבלות, המונעים מהאדם לפעול כרצונו; והשלישי הוא 'חופש כשכלול עצמי', לפיו החופש הוא מצב בו המרכיבים הנחותים בנפש האדם (כגון: רגשות עיוורים ושרירות לב) כפופים לרמות הגבוהות שבה, ורק חוקים ואילוצים חברתיים יוכלו לעזור לפרט להדחיק את המרכיבים הנחותים למען הרחבת חירותו. הקשר בין העיסוק במחשבה המדינית לתפיסת החירות קשור בכך שכל אחת מתפיסות החירות הייתה קשורה בהשקפה מסוימת על טבע האדם, ואלה בתורן השפיעו על המתרחש בתחום הפוליטי.
  • תפיסת המדינה כשותפות – הוגי המחשבה המדינית ניסו לברר את מהות היחסים בין האדם לקבוצה שבה הוא חי: מה יעדיה של השותפות? מה השפעתה על השותפים? כיצד נוצרת השותפות המדינית? בתוך כל עלו נושאים כיושר, צדק, הסכמה, סמכות וצידוקים להתקוממות ומרי אזרחי בשעת הצורך. בימי הביניים הצידוק לשותפות המדינית היה "כי כך נהוג", אולם צמיחת תורות האמנה החברתית הביאה את ההוגים לתפיסת עולם שונה לגבי החובה המדינית של הפרט. רעיון האזרחות במדינה העלה את חשיבות זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים לשותפות, וגישות שונות העלו תפיסות שונות לגבי מעמד האזרח.
  • סוגיית החוק – ניתן לציין שלושה תחומים שבהם הועלו סוגיות הנוגעות לחוק: הראשון, הגדרת החוק ומקורותיו. היו שהאמינו שמקורו של החוק בתבונה האנושית, היו שהתבססו על כתבי הקודש ואחרים האמינו שהחוק נובע מרצון השליט; השני, נוגע למשמעות החוק, לאופן שיש לפרש אותו; והשלישי עוסק באפשרויות הגלומות בחוק: האם זה גורם מרסן ומגביל או שמא זו השיטה להשיג הרמוניה בין בני האדם.
  • הסמכות- מי מושל ומי צריך למשול – שתי שאלות אלה אמנם נשאלות יחדיו אך ניתן גם לפרקן. לשאלה "מי מושל?" התייחסה המחשבה המדינית בניסיונה לזהות את המושלים בפועל. אריסטו ואפלטון הבינו שלא תמיד יהיה זה השליט שימשול אלא הצבא, בעלי ההון, האריסטוקרטיה וכדומה. לשאלה "מי צריך למשול?" טענו ההוגים הקלאסיים כי יש להציב את הטובים ביותר, התבוניים, ואילו מסורות מאוחרות יותר טענו שלמושל לא צריכות להיות תכונות מיוחדות כלשהן, וכל אחד יכול לבצע תפקיד זה (דמוקרטיה). תחת סעיף זה אנו יכולים גם להכניס את השאלה כיצד ניתן לפקח על השליטים ולוודא שייקחו אחריות על מעשיהם? גם כאן ניתנו תשובות רבות, בהתאם לתקופה שבה חי ההוגה.
  • אלימות ושימוש בכוח – הוגים רבים התייחסו לבעיות מוסריות, ומידת הכוח שיכולה המדינה להפעיל על הפרט או על החברה כולה. בתקופות קדומות הועלו שאלות בדבר הכוח שמפעיל האל על מאמיניו. סוקרטס טען שאסור לפגוע בשום אדם, ידיד או אויב. המחשבה המדינית מייחסת לנושא הצבא ולסיבות שלשמן יש להשתמש באלימות או בכוח.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "כל אתונאי החפץ בכך, אחרי שנרשם כאזרח וראה את ענייני המדינה ואותנו, את החוקים, ולא מצאנו חן בעיניו, אנחנו מרשים לו במפורש שיצא עם כל רכושו וילך אל כל אשר יחפץ. . . אך כל איש מכם אשר ישאר לאחר שראה כיצד אנחנו גוזרים דינים ומנהלים את המדינה משאר הבחינות, הרי הוא כבר הסכים למעשה, לדידנו, שיעשה כפקודתנו." מתוך הדיאלוג "קריטון" כפי שהופיע בכתבי אפלטון, הוצאת שוקן, תרגום: יוסף ג. ליבס
  2. ^ מתוך תולדות הפילוסופיה המערבית, בפרק העוסק באפלטון. Russell, Bertrand: A History of Western Philosophy, Simon & Schuster, 1972
  3. ^ Malcolm Schofield, (1991), The Stoic Idea of the City. Cambridge University Press.
  4. ^ מאמר מתוך "אינציקלופדית סטנפורד לפילוסופיה
  5. ^ הטקסט המקורי באתר "british acadamy"
  6. ^ הטקסט המקוריאנגלית)
  7. ^ מאמר בוושינגטון פוסט
  8. ^ בירור בשאלה מי אמר את המשפט, אתר Classroomtools (באנגלית)
אומה

אומה או לאום היא קבוצת אנשים בעלי זהות לאומית משותפת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית בזיקה לטריטוריה מסוימת. בלאום קיימים יסודות משותפים אותם חולקים (בדרך כלל) בני אותו הלאום כגון: שפה, תרבות, מקור אתני משותף, דת, ערכים, אידאולוגיה ומקור היסטורי משותף.

ישנן אומות המקושרות למדינת לאום, ישנן אומות מסוימות שלא שייכות לאף מדינה (כגון הכורדים והטטרים), וישנן אומות המפוצלות בין מספר מדינות, כגון גרמנים, ערבים, ורומנים. ישנן גם מדינות המורכבות משני לאומים (מדינות דו-לאומיות) כגון בלגיה, ומדינות המורכבות ממספר רב של לאומים (מדינות רב-לאומיות) כגון הודו ושווייץ.

הדעות חלוקות בנוגע להגדרה של אומה. במספר גדול של המדינות המודרניות, יש מגוון של אנשים עם מנהגי תרבות ומקור אתני שונה. יש לאומים אשר לא התאגדו סביב השתייכות מולדת כלשהי אלא סביב יסודות של ערכים, ואידאולוגיות מתוך בחירה, דוגמת ארצות הברית, שיש בה כמות גדולה של מהגרים, אך גם היא מתוארת לעיתים קרובות כאומה האמריקנית. עם זאת הלאום בארצות הברית נשען באופן כללי על תרבות משותפת, התרבות האנגלו-סקסית.

במדינת ישראל יש אזרחים בני שני לאומים שונים, הלאום היהודי והלאום הערבי. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת בין היהודים ובין הערבים וגם מקובלת על מרבית היהודים ומרבית הערבים. הקביעה מסתמכת על השפות והתרבויות השונות וגם על הקשר עם יתר בני האומה שמחוץ לישראל. עם זאת הביטוי "לאומי" או "בין לאומי" מתייחס למדינה ואזרחיה, לדוגמה "ביטוח לאומי", "ליגה לאומית", "דגל הלאום", "ההמנון הלאומי", "נמל התעופה הבין לאומי", "שירות לאומי", "המשלחת הלאומית", ועוד.

אינדיבידואליזם

אינדיבידואליזם (מילולית, "בלתי ניתן לחלוקה") הוא מונח המתאר פילוסופיה פוליטית המדגישה את ריבונותו של הפרט על חייו. הגישה המנוגדת לאינדיבידואליזם מכונה קולקטיביזם. פילוסופיה אינדיבידואליסטית מנתחת תופעות חברתיות באופן אוניברסלי כיחסי גומלין בין פרטים בעלי רצון חופשי. האינדיבידואליזם אינו בהכרח שולל את חברותו של אדם בהתאגדות מסוימת, אך לא יראה את בחירות הפרט כמוכתבות משייכות זו. גישות ליברליות שוללות לפיכך את הכפפת טובתו של היחיד למען "טובת הכלל".

"אינדיבידואליזם" היא גם תפיסה שנוצרה בתקופת הרנסאנס שבה הפרט נתפס כיחידה העומדת בפני עצמה. הקהילה והכלל הם לא המרכז אלא האדם הוא המשמעותי והחשוב. הפרט הוא ייחודי, אוטונומי ועצמאי. בתפיסה זו כל אדם רואה את עצמו כבעל ערך והוא קובע מה נכון בשבילו ועבורו. עמדה זו רואה בחופש המחשבה ובחופש הביטוי של הפרט כחשובה יותר מהאינטרס של הכלל והקהילה והכלל לא נמצאים במרכז. בנוסף עמדה זו תמיד תעדיף פלורליזם ואדם שמגדיר את עצמו כאינדיבידואליסט יתנגד למסורת ויקבע בעצמו במה הוא מאמין ולא ייתן לסביבה לקבוע עבורו את השקפותיו.

דוגמה לפילוסופיות אינדיבידואליסטיות הן הליברליזם והאגואיזם האתי. דוגמה לפילוסופיות המתנגדות לאינדיבידואליזם הן הסוציאליזם, הלאומנות ורוב הסוגים של אנרכיזם (למעט אנרכיזם אינדיבידואליסטי וקפיטליסטי).

דיונים (ספר)

דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס (באיטלקית: Discorsi sopra la prima deca di Tito Livio) הידוע בכינויים דיונים ודיונים על ליוויוס, הוא ספר שנכתב על ידי ניקולו מקיאוולי בשנת 1517 כהערות לעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס (העוסקים בהיסטוריה של הרפובליקה הרומית). הספר, נחשב לאחד הספרים החשובים ביותר בפילוסופיה מדינית ולספרו המעמיק ביותר של מקיאוולי.

האמנה החברתית (ספר)

על האמנה החברתית, או עקרונות המשפט המדיני (בצרפתית - "Du Contrat Social ou Principes du Droit Politique") הוא ספרו של הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו שיצא לראשונה לאור בשנת 1762. בספר פורס רוסו את משנתו הפוליטית שהשפיעה על הוגי עידן האורות, על המהפכה הצרפתית, על מנסחי חוקת ארצות הברית, על תנועת הרומנטיקה ועל הסוציאליזם.

הדמוקרטיה באמריקה

הדמוקרטיה באמריקה (בצרפתית: De la démocratie en Amérique) הוא ספר בשפה הצרפתית שפורסם בשני כרכים (הראשון ב-1835 והשני ב-1840) בידי אלכסיס דה טוקוויל, שעוסק בארצות הברית בשנות ה-30 של המאה ה-19 ובנקודות החוזק והתורפה שלה.

הדרך השלישית

בפוליטיקה, הדרך השלישית (באנגלית: Third Way) היא עמדה הממוקמת במרכז המפה הפוליטית, המנסה לגשר בין השמאל והימין הפוליטיים, על ידי תמיכה וקידום מיזוג מגוון של עמדות כלכליות ימניות מסוימות, הכוללות תמיכה בשוק החופשי לצד תוכניות חברתיות וסוציאליות.

בין הפוליטיקאים המרכזיים שזוהו עם דרך זו נמנים נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, ראש ממשלת איטליה מתאו רנצי, ונשיא צרפת עמנואל מקרון.

המדינה (דיאלוג אפלטוני)

החיבור המדינה, המוכר לקורא העברי גם בשמות "הפוליטאה" או "הרפובליקה" (ביוונית Πολιτεα), נחשב כיום לחיבור החשוב ביותר של הפילוסוף היווני אפלטון. הוא נכתב סביב שנת 390 לפנה"ס. הדיאלוג עוסק ב"פילוסופיה של הדברים האנושיים" ("פילוסופיה פרי תה אנתורפינה"), והוא מקיף נושאים בכלכלה, סוציולוגיה פוליטית, פילוסופיה פוליטית, אתיקה, צדק וידע. הרעיונות הפוליטיים מוצגים דרך ה"עיר הטובה", פרדיגמה שהיא הרקע להופעתן של ערי-מדינה רבות בהיסטוריה. אם כי נראה שהמסקנה של אפלטון היא שהמדינה האידיאלית היא זו הנשלטת על ידי מלך-פילוסוף. ספר זה הוא מאבני היסוד של הפילוסופיה המערבית.

הכותרת המקורית של החיבור הוא המילה היוונית פוליטיאה. "המדינה", שהוא התרגום המקובל לכותרת זו, הוא למעשה תרגום מוטעה במקצת, שמקורו באופן שבו תרגם הפילוסוף הרומי קיקרו את כותרת הספר ללטינית. תרגום טוב יותר לעברית בת-זמננו עשוי להיות "אזרחות".

המניפסט הקומוניסטי

המניפסט הקומוניסטי (בגרמנית: Manifest der Kommunistischen Partei, במקור: המניפסט למפלגה הקומוניסטית) הוא מנשר (מניפסט) שכולל את מצע "ברית הקומוניסטים" (הארגון הקומוניסטי הבינלאומי הראשון, שפעל בשנים 1852–1847). המניפסט, שנכתב על פי הזמנת הארגון על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס, יצא לאור לראשונה ב-21 בפברואר 1848 בלונדון, ותורגם אחר כך מגרמנית לעשרות שפות נוספות. המניפסט הפך לטקסט מכונן של עקרונות הקומוניזם וככזה זכה להשפעה עצומה על התנועה הקומוניסטית במהלך השנים.

המניפסט כולל שני חלקים עיקריים: הראשון, "בורגנים ופרולטרים", כולל בעיקרו תיאור היסטורי של עלייתה של התעשייה המודרנית והבורגנות, וצמיחתו של מעמד פועלים, הפרולטריון, בעקבות עליית הבורגנות. תהליך זה, סבורים מרקס ואנגלס, עתיד להסתיים באופן בלתי נמנע במהפכה בה ימוגר שלטון הבורגנות ותכונן דיקטטורה של הפרולטריון.

בחלקו השני של המניפסט, מציגים מרקס ואנגלס את עיקרי תוכניתם של הקומוניסטים כאשר יעלו לשלטון. בלב התוכנית ניצב ביטול הקניין הפרטי, אך עמו עתידים להיעלם גם מוסדות בורגניים אחרים כמו הנישואים, המשפחה הגרעינית, הדתות והלאומים. כל אלו, טוען המניפסט, אינם אלא אשליות שנטעה הבורגנות כדי לחזק את שליטתה. ברגע שיסולק שלטונה תתפוגג גם האשליה.

הנסיך

הנסיך (באיטלקית: Il Principe) הוא מַסָּה פוליטית אשר נכתבה במאה ה-16 על ידי

ניקולו מקיאוולי. הספר נכתב על ידי מקיאוולי בשנת 1513, אך פורסם כ-5 שנים לאחר מותו, בשנת 1532. למרות שמסה זו אינה מייצגת את עבודתו של מחברה במשך חייו ( "לה מנדראגולה", "דיונים") זוהי יצירתו הזכורה והמפורסמת ביותר. יצירה זו אף הכניסה את המושג "מקיאווליאני" לשימוש נרחב ככינוי שלילי למדי המייצג רוע פוליטי וחסר עכבות. על פי כמה דעות, הספר הוא סאטירה ולא מסה פוליטית. הספר נחשב לספר יסוד במדעי המדינה ולאחת היצירות המכריעות של המאה ה-16. מקיאוולי אף נחשב לאבי הפוליטיקה המודרנית.

"הנסיך" הוקדש על ידי מקיאוולי עבור לורנצו השני, דוכס אורבינו לבית מדיצ'י, אביה של קטרינה דה מדיצ'י, אשר שלט בפירנצה משנת 1513, נכדו של לורנצו דה מדיצ'י (לורנצו המפואר). הספר נכתב כמקבץ של עצות מועילות לגבי האופן שבו צריך נסיך (קרי שליט) לנהל את המדינה ואת ענייני המדיניות, וזאת בין היתר תוך ניתוח סוגיות היסטוריות מדורו ומדורות קודמים.

לווייתן (ספר)

"לווייתן, או החומר, הצורה והכוח של קהילייה כנסייתית ואזרחית" (באנגלית: Leviathan, or The Matter, Forme and Power of a Common Wealth Ecclesiasticall and Civil), שיצא לאור בלונדון בשנת 1651, הוא חיבור פילוסופיה פוליטית מאת תומאס הובס. החיבור, הנקרא על שם דמותו המיתולוגית של הלווייתן המופיע בתנ"ך, נחשב לאחת מיצירות הפילוסופיה הפוליטית המשפיעות ביותר שנכתבו אי פעם.

מדע המדינה

מדע המדינה (באנגלית: Political science) הוא תחום ידע אקדמי החוקר בעיקרו את השלטון ואת הדרכים בהם הוא מתארגן. נחקרות בו גישות פוליטיות ומבנים של חברות גדולות, על בסיס ההגדרה של מושג המדינה כפי שהוגדר על ידי אפלטון בשילוב עם ההגדרה המודרנית של המושג.

התחום מתמקד בעיקר בשלטון בצורתו המודרני כמדינה ומתרחב גם ליחסים בתוך המדינה כפי שנקבעים על ידי הממשל והחברה וביחסי הגומלין שביניהם, והן באופן רחב ביחסים בין מדינות. התחום כולל, בין היתר, את התחומים פוליטיקה השוואתית, תורת המשטרים, מנהל ציבורי ומחשבה מדינית, וקשור גם להיסטוריה פוליטית ויחסים בין לאומיים.

מדעי החברה

מדְעי החברה הם קבוצת מדעים העוסקים בחקר החברה האנושית במגוון של מתודות הנסמכות הן על גישות פוזיטיביות והן על גישות פרשניות. מדְעי החברה צמחו מתוך מדְעי הרוח החל מסוף המאה-התשע עשרה. סוציולוגיה, כלכלה, מדע המדינה ופסיכולוגיה משמשים, מאז, התשתית המחקרית והאינטלקטואלית שעליו נבנה תחום הידע.

בתי ספר ופקולטות מקצועיות כגון בתי הספר למשפטים, בתי הספר לחינוך, בתי הספר למנהל עסקים, לעבודה סוציאלית ולבריאות הציבור עומדים בקשר הדוק עם הדיסציפלינות השונות של מדעי החברה ובמידה רבה מיישמים את הידע ממדעי החברה לתחומיהם.

בתחומי הדעת (דיסציפלינות) העיקריות של מדעי החברה הם:

סוציולוגיה – חקר החברה וההתנהגות החברתית של האדם. ממנה נגזרים תחומי משנה כגון יחסי מגדר, יחסי דתיים-חילוניים.

אנתרופולוגיה – שמה דגש באתנולוגיה ובחקר התרבויות.

גאוגרפיה - תחום בין-תחומי העוסק בהגירה, קיימות, תכנון ערים, אדריכלות, פסיכולוגיה, מדעים קוגניטיביים, דמוגרפיה, כלכלה, ותרבות.

מדע המדינה – מתמקד בחקר הפוליטיקה, השוואת משטרים, מחשבה מדינית, ההתנהגות הפוליטית והמדיניות הציבורית ברמת המדינה וכן ברמה הכלל־עולמית.

יחסים בינלאומיים – ענף המתמקד בהתנהגות הפוליטית, החברתית והכלכלית בזירה הבינלאומית.

מדיניות ציבורית – עוסקת בהבנת הגורמים המעצבים את תהליך המדיניות הציבורית ואת תוצאותיו.

פסיכולוגיה – חקר הנפש וההתנהגות, כפי שאלה נקבעים בזיקה לחברה כולה.

קרימינולוגיה – עוסקת בעניינים ובתרחישים חברתיים הקשורים בפשיעה ובהתנהגות פושעת.

כלכלה – עוסקת ביחסים האנושיים והחברתיים הקשורים בהשגת אמצעים חומריים, והחוקים והיחסים החברתיים הנוגעים לייצורו ולחלוקתו של קניין.

תקשורת – עוסקת בהעברת מידע בין שני משתתפים או יותר.

בלשנות - מחקר השפות והתפתחותן. תחום שנחשב גם כחלק ממדעי הרוח.

דמוגרפיה - תחום מחקר העוסק במחקר ותיעוד של אוכלוסייה אנושית.

לימודים אזוריים - שדה מחקר בין תחומי שמתמקד באזור גאוגרפי, לאומי או תרבותי.

עבודה סוציאלית

מיסים כגניבה

בפילוסופיה פוליטית, מיסים כגניבה הוא מושג המבטא תפיסה הנפוצה בכמה פילוסופיות פוליטיות, ולפיה הממשל מפר את זכות הקניין (גניבה) של הפרטים בכפייה לתשלום מסים. אנרכו קפיטליסטים, אובייקטיביסטים ואף מינארכיסטים מסוימים רואים את המיסוי כעבירה של הממשל על עקרון האי-תוקפנות.

מארי רות'בארד טען בספרו "האתיקה של החירות" שמיסוי הוא גניבה וכי לכן התנגדות למיסים היא לגיטימית: "בדיוק כמו שאף אדם אינו נדרש מוסרית לענות באמת לגנב כאשר הוא שואל האם יש דברי ערך בביתו של האדם, כך אף אחד לא יכול להידרש מוסרית לענות באמת לשאלות זהות הנשאלות בידי המדינה, למשל, כאשר מגיעה הוצאה לפועל".

התמיכה במיסים לרוב טוענת ששום עבירה שכזאת לא מתרחשת. אחד הטיעונים להצדקת המיסים הוא כי המיסים הם חלק מהאמנה החברתית. הצדקה נוספת לקיום המיסים היא כי המיסים נדרשים למימון משאבים בסיסים אשר מגדילים את הצמיחה האקונומית (כגון: אכיפת חוקים, תשלום על רשתות תעבורה ובניית קווי טלפון).

משפטים

משפטים הם תחום העוסק בחקר הפרדיגמה של החוק ודרכי אכיפתו. מחד, יש המסווגים את המשפטים כתחום אינטרדיסציפלינרי עקב אופיו של התחום - תחום המתקשר הן למדעי החברה, הן למדעי הרוח והן למדע המדינה; מאידך, הגישה הנפוצה רואה בו תחום העומד בפני עצמו.

סוציאל-דמוקרטיה

סוֹצְיָאל-דֶמוֹקְרָטְיָה היא אידאולוגיה פוליטית השואפת להביא לרפורמות סוציאליסטיות באמצעים דמוקרטים. ראשית הסוציאל-דמוקרטיה בתנועה המרקסיסטית במאה ה-19, אם כי לאחר המהפכה הבולשביקית והיפרדות המפלגה הקומוניסטית מן התנועה הסוציאל-דמוקרטית, החל תהליך של התמתנות אידאולוגית של התנועה תוך התרחקות מן המרקסיזם והתקרבות לעקרונות השוק החופשי. בהתפתחות זו אימצה התנועה הסוציאל-דמוקרטית עמדות מתונות יותר, השואפות לשלב בעלות ממשלתית ועקרונות של מדינת רווחה במסגרת מידה מסוימת של קפיטליזם תוך מעורבות גבוהה יחסית של הממשלה במשק.

לפי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה במשך המאה ה-20, אין צורך בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, כפי שנקבע בתאוריה המרקסיסטית, וניתן להשיג את מטרות הסוציאליזם (או לפחות חלקן) במערכת הפוליטית הקיימת ובאמצעים דמוקרטיים. הבסיס העיקרי לתפישה הוא שמעמד הפועלים מהווה רוב בין אזרחי המדינה המתועשת, וכאשר קיימת זכות הצבעה לכלל האזרחים ניתן לנצל את השיטה הדמוקרטית ולהגיע לרוב פרלמנטרי להשגת מטרות הסוציאליזם.

רשות מבצעת

במדע המדינה, הרשות המבצעת היא זרוע הממשל אשר לה הסמכות והאחראיות הבלעדית על הניהול האדמיניסטרטיבי היומיומי של הבירוקרטיה במדינה. על פי עקרון הפרדת הרשויות, כוחה של המדינה מתחלק לזרועות נפרדות כשתפקידה של הרשות המבצעת הוא ליישם, לתמוך ולאכוף את החוקים אשר נחקקו על ידי הרשות המחוקקת על פי פירושה של הרשות השופטת.

במדינות רבות הרשות המבצעת היא הממשלה, אך רעיון זה נכון במדינות דמוקרטיות כאשר בדיקטטורות ובמונרכיות אבסולוטיות גם כאשר ישנה ממשלה, כל הכוח של כל הרשויות נתון בידי העריץ. במדינות בהן יש דמוקרטיה נשיאותית תפקיד ראש המדינה ממולא על ידי ראש הרשות המבצעת, בעוד במדינות בהן יש דמוקרטיה פרלמנטרית, כמו בישראל, נשיא המדינה אינו חלק מהרשות המבצעת.

רשות מחוקקת

רשות מחוקקת היא הרשות האחראית על חקיקת החוקים, ולעיתים מהווה רשות מבקרת של הרשות המבצעת.

ברוב הדמוקרטיות הייצוגיות בעולם, הרשות המחוקקת מכונה "פרלמנט" (parliament). הרשות המחוקקת של מדינת ישראל נקראת הכנסת.

תאוריית הסטרוקטורציה

התאוריה המבנית היא תאוריה סוציולוגית שהוצעה על ידי אנתוני גידנס בשנת 1984. התאוריה מנסה לגשר בין דיכוטומיות סוציולוגיות כמו יחיד וחברה, אובייקטיבי וסובייקטיבי ומאקרו ומיקרו. התאוריה אינה מתמקדת ביחיד או בחברה כולה, אלא בפרקטיקות החברתיות הנפרשות על פני צירי הזמן והמרחב.

התאוריה טוענת כי החיים החברתיים הם יותר מפעולות אקראיות של פרטים בחברה, אך הם נקבעים באופן חלקי בלבד על ידי כוחות חברתיים. במילים אחרות, זוהי לא רק מאסה של פעילויות ברמת המיקרו, אך מאידך - אין להבין זאת רק מהתבוננות על רמת המאקרו.

גידנס תוהה כיצד נוצר ומשתמר סדר חברתי מסוים; שורש הפתרון הוא בהבנה כי המבנים החברתיים, כמו העבדות, הביורוקרטיה, המשפחה והפרלמנט הם, מצד אחד, תוצאת התנהגותם של פרטים חברי קולקטיב, אך מצד שני הם גם אלה המכתיבים את דפוסי התנהגותם של הפרטים האלה. כל התנהגות על פי כללים של מבנה חברתי כלשהו, היא בעת ובעונה אחת גם תרומה לשכפולם של כללי המשחק שלו או ביצירתם.

פעילות זו מתבצעת בידי סוכני המרכז, כלומר, הפרטים בחברה המודעים למעשיהם ויכולים להסבירם ולנמקם. אמנם הסוכנים הם תוצרים של תרבות, של מבנה חברתי, של חינוך ושל אמונות וערכים שהפנימו, אך יש ביכולתם גם להציג פירוש עצמאי לערכים האלה ולתרגמם למעשים.

תבוסתנות

תְּבוּסְתָּנוּת (נקרא גם דֵּפִיטִיזְם, לוּזֵרִיּוּת, מַפְסִידָנוּת) היא נטייה במהלך מאבק בין שני צדדים, לעבר ויתור וקבלת ההפסד ללא התנגדות. תבוסתנות מתוארת לרוב עם קונוטציות שליליות. מבחינה פסיכולוגית, הנטייה לתבוסתנות יכולה להיות קשורה לפסימיות, אף על פי שאין הכרח בקשר זה.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקה • פילוסופיה פוליטית • פילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.