מחנות המעצר בקפריסין

מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות שהוקמו בקפריסין על ידי ממשלת בריטניה החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949, לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל.

Kafrisin kamp2
עצירים יהודים ממתינים לביקורה של גולדה מאיר במחנות בקפריסין, 11 בנובמבר 1947
Kafrisin kamp1
שגרה במחנה מעצר בקפריסין, אפריל 1948
מחנה מעצר בקפריסין 1946 ארכיון ההגנה
מחנה מעצר בקפריסין, 1946, ארכיון ההגנה
PikiWiki Israel 7790 Cyprus deportation camps
מחנות החורף בקפריסין
Cyprus2833
שחזור של מחנה מעצר בקפריסין במוזיאון ההגנה

רקע להקמת המחנות

לאחר תום מלחמת העולם השנייה חידשו ביתר שאת ארגון "ההגנה" והנהגת היישוב את ההעפלה אל חופי ארץ ישראל של היהודים ששהו במחנות העקורים באירופה. ממשלת בריטניה, שהייתה נחושה למנוע שינוי במדיניות הספר הלבן של מניעת העלייה לארץ ישראל, חיפשה דרכים למנוע את ההעפלה. באוקטובר 1945 הציע מפקד כוחות בריטניה במזרח התיכון לעצור אניות מעפילים גדולות בדרכן לארץ ישראל ולהוביל אותן לקפריסין. לעומתו, הדיפלומט הבריטי ג'ורג' ויליאם רנדל הציע להחזיר את המעפילים למקומות מהם הגיעו, כצעד שירתיע מעפילים נוספים. אולם הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם טען שמדובר בצעדים מוגזמים, לאור ההיקף הדל עד אז של ההעפלה, שניתן היה פשוט לקזזה ממכסת הסרטיפיקטים. פקידי המנדט הבריטי גם חששו מתגובת היישוב היהודי לגירוש המעפילים ובמיוחד במקרה של אסון כמו שאירע לסטרומה ולפאטריה[1]. בפברואר 1946 הציעו ראשי הצבא הבריטי במזרח התיכון לגרש את המעפילים לארצות מהן באו ולצורך כך לכלוא אותם באופן זמני בקפריסין. משרד המושבות התנגד למהלך זה ובמקום זאת הציע לכלוא את המעפילים בארץ ישראל ולשחרר אותם כנגד סרטיפיקטים מהמכסה החודשית. מושל קפריסין הביע גם הוא התנגדות לכליאת מעפילים באי[2].

בקיץ 1946 הגיעה ההעפלה לממדים כאלו שכבר לא היה ניתן לקזז ממכסת הסרטיפיקטים. בהיעדר מקום במחנה המעצר בעתלית, שלטונות המנדט היו משחררים מעפילים על חשבון סרטיפיקטים שהוקצבו שלושה חודשים קדימה, וההנחה הייתה שהכליאה לא הייתה אפקטיבית. בנוסף, בעקבות השבת השחורה ביוני 1946, הרגישו שלטונות המנדט שגירוש המעפילים לא יוכל להרע את היחסים עם היישוב היהודי הרבה יותר משהיו ממילא. בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד, הוחלט כצעד מרתיע לשבור את רוחם של המעפילים על ידי הרחקתם מארץ ישראל. האי קפריסין, שהיה גם הוא תחת שלטון בריטי, נבחר כמקום מתאים לכליאת המעפילים שנתפסו, בגלל קרבתו לארץ ישראל, ומעפילים הועברו אליו החל מאוגוסט 1946.

קפריסין שימשה עוד במהלך המלחמה לאירוח פליטים, בהם יהודים. לאחר טביעת האונייה "ויטרול" והסירה "דורה" ניתן לניצולים לשהות בקפריסין[3][4].

מעפילים שהופנו לקפריסין

בסך הכל גורשו לקפריסין כ-52,000 מעפילים שהובאו לשם ב-39 ספינות.

הספינות הראשונות שנוסעיהן גורשו לקפריסין היו "יגור" ו"הנרייטה סולד" שכ-1,300 המעפילים שהיו עליהן גורשו בספינת הגירוש "אמפייר ריוול" (Empire Rival) ושוכנו במחנה אוהלים ליד קראולוס.

רוב המעפילים שהגיעו לקפריסין היו יוצאי פולין ורומניה. בנוסף היו קבוצות קטנות יותר ובהן יוצאי בולגריה שהגיעו לחופי ארץ ישראל באונייה "בונים ולוחמים" וגורשו לקפריסין, ויוצאי צפון אפריקה שהגיעו באוניות "יהודה הלוי" ו"שיבת ציון".

תנאי החיים במחנות

PikiWiki Israel 7794 Cyprus deportation camps
הפגנה כנגד הבריטים ולמען השחרור במחנות קפריסין, בין 1946 ל-1949

על אף שהרעיון לכלוא מעפילים בקפריסין הועלה כבר שנה לפני תחילת הגירוש, לא נעשו הכנות לקבלת המעפילים. הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בארבעה אתרים - פידולס, קראולוס, קסילוטימבו ודֵחֶליה. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף".

הצבא הבריטי סיפק לעצורים מים, מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים, אולם אלו סופקו במידה לא מספקת ואף לא היו במחנות אמצעי בישול מתאימים למצרכי המזון שסופקו כך שהכלואים היו על סף רעב רוב התקופה. על כן הג'וינט שלח לקפריסין משלחת לעזרה ליושבי המחנות. בלחץ של משה (מוריס) לאוב (נכתב גם לויב), מנהל פעולות הג'וינט בקפריסין, הוקמה במחנות מרפאת שיניים, שהעניקה טיפולי שיניים לעצורים במימון משותף של הצבא הבריטי והג'וינט. רבים מאנשי הצבא הבריטי שניהלו את המחנות הרגישו אי נוחות מכך שהם מתעסקים במעצר של אזרחים, סייעו לעצורים בלחץ על הדרגים הגבוהים לשיפור תנאי העצורים ואף נתנו לעצורים הקלות בניגוד להוראות. למשל, אחד המפקדים התיר לילדי מחנה 64 בקסילוטימבו לרחוץ בים בניגוד להוראות[5].

הוועד למען גולי קפריסין אירגן בארץ ישראל, בסוף שנת 1947, משלוחים של בגדי חורף ונעליים לעצורים במחנות. מכונית סבבה בתל אביב וקראה ברמקול לתושבי העיר לתרום ציוד למעפילים שגורשו. ההיענות של תושבי תל אביב הייתה גדולה מהציפיות ובאולם המרכזי של ארגון כסות חורף הצטברו כמויות גדולות של בגדים ונעליים. אלה מוינו ותוקנו, במידת הצורך, לפני שנשלחו לקפריסין[6].

למחנות הגיעו שליחים תושבי ארץ ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים. עקב כך, השליחים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. הם הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, ואף יסדו סמינר למבוגרים.

עם הגידול במספר השוהים במחנות והקמת מחנות החורף, הוחלט ב"ועד למען גולי קפריסין" ובתנועות המפלגתיות בארץ ישראל שצריך לדאוג יותר לתחום התרבותי של המעפילים, לשם כך נשלח ב-1947 המחנך והמוזיקאי ד"ר ארנסט הורביץ מבית השיטה שמונה כאחראי על כל פעילות התרבות במחנות ואף הקים מקהלה ותזמורת.

באחד מהפרויקטים נפתחו סדנאות אמנות שניהלו האמנים זאב בן-צבי ונפתלי בזם. בן-צבי הפעיל בצריף עץ סדנה לפיסול ובה פעלו מעל 50 פסלים חובבים שיצרו דיוקנאות בגבס וחומר וכן ריקוע נחושת. הפיסול נועד, בעיני בן-צבי, לשמש ביטוי לחווית השואה והעקירה. בזם יצר עם תלמידיו אלבום של הדפסים ובהם השתקפות של חיי המחנה[7]. בנוסף הובאו לקפריסין הופעות של יוצרים מארץ ישראל. באפריל 1948 הגיעו לקפריסין שושנה דמארי ומשה וילנסקי לסבב הופעות[8][9].

לקפריסין נשלחו גם אנשי "ההגנה" והפלמ"ח, שאימנו בחורים צעירים אימוני קרב ושימוש בנשק על מנת להכשירם להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה וכן לשם שמירה על הביטחון הפנימי במחנות. התארגנות סודית זו נקראה "שורות המגינים". כמו כן נחפרו בחשאיות שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכן הצליחו לברוח כמה עשרות עצירים. במשך שלוש שנות הפעילות של המחנות שהו בהם 52,000 מגורשים, ו-2,200 ילדים נולדו במקום[10].

במהלך כל התקופה יצאו מעפילים ותיקים מהמחנות ועלו לארץ ישראל על חשבון מכסות העלייה, כך שלא היה זמן בו שהו בו זמנית במחנות למעלה מ-35,000 נפש.

הליך פינוי המחנות

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 היו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים[11] שהיו משוכנעים כי תוך ימים ספורים תבואנה ספינות שתקחנה אותם לישראל[12]. הסוכנות היהודית ביצעה הכנות לקליטת העולים, ולאור סירוב הבריטים להביא את העצורים באוניות בריטיות, היה על הסוכנות לארגן אוניות להבאת העולים[13]. משעברו שבועיים והעלייה לא החלה, פנו עצורי קפריסין לאו"ם בדרישה ללחוץ על בריטניה לשחררם[14] וב-7 ביוני קיימו שביתת רעב של יום אחד[15]'[16]. לבסוף החלה העלייה מקפריסין בתחילת יולי 1948. שתי אוניות גדולות, "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", הביאו מקפריסין מעל ל-4,100 עולים[17], אולם על מנת שלא לסייע לישראל במלחמת העצמאות, אסרו הבריטים על עליית הגברים בגילאי גיוס, 18–45[18]. בין השלטונות הבריטים לבין העצורים התנהל מאבק סביב הדרישה לאפשר עליית אבותיהם של 170 תינוקות יחד עם התינוקות. למרות הסירוב הראשוני של הבריטים, העלייה אושרה לבסוף[19].

במחנות בקפריסין נותרו בסוף יולי כ-11,000 עולים שלא הורשו לעלות[20]. המתווך פולקה ברנדוט הציע בתחילת אוגוסט 1948 שישראל תקלוט 100,000 פליטים פלסטינים והוא ישפיע על בריטניה לשחרר את עצורי קפריסין[21]. העצורים פנו לדעת הקהל בישראל ובעולם[22], איימו בשביתת רעב[23] ופנו לערכאות משפטיות. ב-17 בספטמבר 1948 פורסם בקפריסין חוק חדש שנועד להכשיר את המשך החזקת העצורים במחנות[24]. בדצמבר 1948 הוסכם על מתן רשות ל-300 בחורי ישיבה לעלות לישראל, אולם הדבר התעכב בגלל רצונם של הבריטים להיות בטוחים שאכן בחורי הישיבה לא יתגייסו לצבא[25]. בסוף דצמבר 1948 הגישו עצורי קפריסין תביעת הביאס קורפוס כנגד השלטונות[26]. בסוף ינואר 1949, במקביל להכרה הבריטית במדינת ישראל, שוחררו שארית עצורי קפריסין והועלו לישראל[27].

בפברואר 1949 הסתיים באופן רשמי פינוי המחנות שבקפריסין[28] וזה היה גם המועד בו עזבו אחרוני השליחים הארץ-ישראלים, אם כי היו משפחות ובודדים שהתעכבו, בעיקר בשל סיבות בריאותיות או בגלל שהיו להם תינוקות רכים, עד נובמבר 1949.

Mahanot Kafrisin (Cyprus internment camps) street in Lod
רחוב מחנות קפריסין בלוד

הנצחה

במקומות אחדים בקפריסין הוקמו אתרי הוקרה לסיוע של בני קפריסין לעצורים במחנות. בכניסה לנמל לרנקה נקבע לוח "לאות תודה והוקרה בשם העם היהודי לידידים הקפריסאים הרבים אשר עודדו וסייעו ל-52,384 הפליטים היהודים אשר היו עצורים במחנות שהקימו הבריטים באי". שלט ברוח דומה נקבע בכפר קסילוטימבו.[29] בניקוסיה הוצב לוח "לכבוד 2,200 הילדים שנולדו בקפריסין להורים ניצולי שואה בשנים 1946-1949".[30]

לקריאה נוספת

  • נחום בוגנר, אי הגירוש, מחנות המעפילים בקפריסין 1946-1948, תל אביב : הוצאת עם עובד, 1991.
  • דוד שערי, גירוש קפריסין 1946-1949: ההעפלה, המחנות וחברת המעפילים, ירושלים : הוצאת הספרייה הציונית, 1981.
  • מנחם ויינשטיין, ציונות דתית בשולי ארץ ישראל, תנועת תורה ועבודה במחנות המעצר בקפריסין, הוצאת בית העדות בניר גלים, 2001.
  • מנחם אורן, מנגד תראה את הארץ חינוך נוער בקפריסין, הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1985
  • דוד שערי, מאפייני חברת המעפילים במחנות הגירוש בקפריסין בתוך משואה כרך כ"ה 1997

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Arieh J. Kochavi, Post-Holocaust Politics: Britain, the United States & Jewish Refugees, 1945-1948, Univ of North Carolina Press, 2001, pages 61-63
  2. ^ Arieh J. Kochavi, Post-Holocaust Politics: Britain, the United States & Jewish Refugees, 1945-1948, Univ of North Carolina Press, 2001, pages 64-65
  3. ^ מבקשים רשיונות עליה לפליטי רומניה, דבר, 21 באוקטובר 1942
  4. ^ לקפריסין, דבר, 27 באוקטובר 1942
  5. ^ משה לויב, יחסם של הבריטים למעפילים במחנות קפריסין, משואה יא (1983), עמ' 216–221
  6. ^ חדרים לבחורים ובחורות. החיים עצמם בכ"ט בנובמבר, באתר ynet
  7. ^ גליה בר אור, "שיח זיכרון, עקורים ופליטים, בתוך: הנ"ל וגדעון עפרת גדעון (עורכים), העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, משכן לאמנות עין-חרוד, 2008, עמ' 122-130.
  8. ^ שושנה דמארי נוסעת לקפריסין, הבוקר, 30 במרץ 1948
    א. כנרתי, שושנה דמארי בקפריסין, דבר, 28 במאי 1948
  9. ^ נתי גבאי, סיפור ביקורה של שושנה דמארי במחנות המעצר בקפריסין, באתר הספרייה הלאומית, פברואר 2018
  10. ^ על פי נתוני הג'וינט, ארכיון הג'וינט העולמי
  11. ^ חסל סדר העפלה, התחילה פרשת העליה, דבר, 18 במאי 1948
  12. ^ ש. גובנליאן, גולי קפריסין חוגגים את הקמת המדינה, על המשמר, 21 במאי 1948
  13. ^ המנדט הבריטי יסתיים בליל שבת, דבר, 11 במאי 1948
  14. ^ שואה תתחולל במחנות קפריסין, מעריב, 4 ביוני 1948
  15. ^ 50 לישראל, בעמוד על יוני 1948
  16. ^ לקראת הפסקת האש, על המשמר, 9 ביוני 1948
  17. ^ 4100 מעולי קפריסין חזרו לארץ, דבר, 7 ביולי 1948
  18. ^ ש. גובנליאן, החלה עליית קפריסין, על המשמר, 4 ביולי 1948
  19. ^ ש. גובנליאן, איך ניצחה הדיפלומטיה הבריטית 170 תינוקות, על המשמר, 18 ביולי 1948
  20. ^ יעקב מלכין, הקץ למחנות הריכוז בקפריסין, על המשמר, 3 בספטמבר 1948
  21. ^ המתווך דורש להחזיר לארץ לפחות מאה אלף פליטים, מעריב, 5 באוגוסט 1948
  22. ^ הרעישו עולמות, הצילו אותנו!, מעריב, 12 באוקטובר 1948
  23. ^ מעפילי קפריסין לפני שביתת רעב, על המשמר, 27 באוגוסט 1948
  24. ^ רצח בראנדוט עורר זעמם של עצורי קפריסין, על המשמר, 21 בספטמבר 1948
  25. ^ התעכבה עליית 300 בחורי ישיבה מקפריסין, דבר, 7 בדצמבר 1948
  26. ^ החל משפט הביאס קורפוס שהוגש בשם עצורי קפריסין, על המשמר, 30 בדצמבר 1948
  27. ^ צי ישראל מברך פדויי קפריסין בלב ים, דבר, 26 בינואר 1949
  28. ^ יציאת קפריסין הושלמה, על המשמר, 11 בפברואר 1949
  29. ^ קפריסין- אתרי מחנות המעצר למעפילים, באתר "ותוליכנו לשלום"
  30. ^ אריה יואלי, ‏סגירת מעגל מרגשת: 70 שנה להקמת מחנות המעצר בקפריסין, באתר "סרוגים", 9 בנובמבר 2016
אלעזר טויטו

אלעזר טויטו (10 בינואר 1929 - 25 ביוני 2010) היה פרופסור לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת אורות ישראל. מחקריו עסקו בפרשנות התורה עם דגש על הפרשנות בצרפת בימי הביניים.

אריה לינדנבאום

אריה לינדנבאום (לין) (Arieh Lindenbaum; נולד ב-1929) הוא עיתונאי וסופר בולאי ישראלי.

דובי זלצר

דב (דוּבִּי) זֶלצֶר (נולד 26 בינואר 1932, ביאשי, רומניה) הוא פסנתרן, מנצח, מלחין ומעבד ישראלי. חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת ה'תשס"ט.

יואל בן-פורת

יואל בן פורת (8 במאי 1931 - 28 במרץ 2007) היה תת-אלוף בצה"ל. במהלך מלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד יחידת איסוף מודיעין האותות של אמ"ן (יחידה 848), שנודעה אז גם בשם "יחידת המצפה".

יוחנן גור

יוחנן גור (4 במרץ 1925 - 18 בנובמבר 2018) היה איש צבא ישראלי שסיים את שירותו בצה"ל בדרגת אלוף לאחר שכיהן כראש אגף אפסנאות.

יוסף דרור

יוסף "יוסל'ה" דרור (נולד יוסף הובר: 21 בינואר 1925 - 29 ביוני 1976) היה איש צבא ישראלי, מחלוצי יחידות הקומנדו הימי בתקופת המנדט. לאחר מלחמת העצמאות הצטרף לחיל הים שאך זה הוקם, נמנה עם מייסדי שייטת 13 והיה מפקדה הראשון של שייטת הצוללות.

יעקב בר

יעקב "יַשקָה" בר (בירנבוים) (10 ביוני 1928, ביאלובז'גי, פולין – 28 באפריל 2008, אשקלון) היה אלוף-משנה בצה"ל, מקים מתקן אימונים 500 (לימים באלי"ש) ומפקדו השלישי של מחנה מטכ"ל.

יעקב הולנדר

יעקב הולַנדֶר (2 במרץ 1928 – 2 באפריל 2014) היה מלחין בזמר העברי, מעבד מוזיקלי ומנצח מקהלות ישראלי. מגדולי המלחינים בזמר העברי, המזוהה בעיקר עם פסטיבלי הזמר, בהם זכה שלוש פעמים במקום הראשון, ועם חבורות הזמר הרבות שיסד לאורך השנים.

יצחק ארצי

יצחק (איציו) ארצי (הֶרציג) (14 בנובמבר 1920 - 17 בספטמבר 2003), היה פעיל ציוני, איש ציבור ופוליטיקאי ישראלי, שכיהן כחבר כנסת מטעם סיעת הליברלים העצמאיים. אביהם של הזמר שלמה ארצי והסופרת נאוה סמל.

מ' אריה

מ' אריה הוא שם העט של אריה מוסקוביץ (נולד ב-1930) הוא צייר, מאייר ואמן גרפי ישראלי בסגנון נאיבי. אייר עשרות ספרי ילדים ועיצב מאות סמלים עבור צה"ל.

מאיר נוי

מאיר נוי (נוימן) (30 ביולי 1922 – 17 בנובמבר 1998) היה מוזיקאי ישראלי, מלחין, חוקר הזמר העברי ומורה למוזיקה.

מנחם באר

מנחם (ג'ורג') באר (1925 - 28 בינואר 2017) היה אדריכל ישראלי, שתכנן מבנים רבים בקיבוצי הקיבוץ הארצי.

מרים זוהר

מרים זוהר (נולדה ב-16 באוקטובר 1931) היא שחקנית תיאטרון ישראלית, כלת פרס ישראל לאמנות הבמה (1987).

משה ברנשטיין

משה (מוישל'ה) ברנשטיין (15 באוגוסט 1920 – 8 בדצמבר 2006) היה צייר, מאייר ומשורר ישראלי. חלק ניכר מיצירתו התמקד בעולמה של העיירה היהודית של מזרח אירופה, שחרב בשואה. יקיר העיר תל אביב-יפו.

משה הגר

הרב משה הגר (ה' בתמוז ה'תרפ"ו, 22 ביוני 1926 - ט' באייר ה'תשנ"ט, 25 באפריל 1999) היה ראש ישיבת יחל ישראל של חסידות סרט ויז'ניץ בחיפה במשך כשלושים וחמש שנה. מכונה לאחר פטירתו על שם ספרו, "הברכת משה".

צבי אייזנמן

צבי אייזנמן (בכתיב יידי: אײַזנמאַן) (20 בספטמבר 1920 - 12 בפברואר 2015) היה סופר יידיש ישראלי, איש קיבוץ אלונים.

שאול זיו

שאול זיו (2 בספטמבר 1937 – 24 בדצמבר 1999) היה קצין בדרגת סגן-אלוף בצה"ל, מפקד שייטת 13 בשנים 1971 עד 1974.

שמואל שילה (שחקן)

שמואל (שמוליק) שילה (1 בדצמבר 1929 - 4 באוקטובר 2011) היה שחקן ובמאי תיאטרון ישראלי, מייסד תיאטרון הנגב ומנהלו, זוכה פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה.

שרגא ווייל

שרגא וַויְיל (לעיתים וייל; 1918 – 20 בפברואר 2009) היה אמן ישראלי.

ווייל, מן החשובים שבאמני הקיבוץ, עסק בתחומי אמנות מגוונים בהם ציור, רישום, הדפס, (תחריט, חיתוך לינול, ליתוגרפיה, הדפס רשת, ועוד), גרפיקה, עיצוב עטיפות ספרים, איור ספרים, פיסול, תבליט וקולאז'.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.