מחמוד עבאס

מחמוד עבאסערבית: محمود عباس, להאזנה (מידע • עזרה) נולד ב-15 בנובמבר 1935 בצפת), הידוע בכינוי אבו מאזן (أبو مازن), הוא מנהיג פלסטיני, מחליפו של יאסר ערפאת כראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). מכהן כנשיא הרשות הפלסטינית מאז הבחירות בשנת 2005. בדצמבר 2009 הוארכה כהונתו ללא הגבלת זמן, והחמאס הודיע בתגובה כי אינו מכיר בו כנשיא. קודם לכן היה ממייסדי הפת"ח.

מחמוד עבאס
محمود عباس
מחמוד עבאס (אבו מאזן)
אבו מאזן, מאי 2017
ישות מדינית הרשות הפלסטינית  הרשות הפלסטינית
בת זוג אמינה
president.ps/eng/
נשיא הרשות הפלסטינית ה־2
15 בינואר 2005
(14 שנים)
רווחי פתוח (זמני)
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

עבאס נולד וגדל בצפת שבתחומי המנדט הבריטי. ב־1948 ברחה משפחתו לסוריה, שם עסק בהוראה, ובמקביל למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת דמשק. במחצית השנייה של שנות החמישים היגר לקטר, שם הועסק כפקיד החל משנת 1957 במשרד התרבות והחינוך ואף קיבל אזרחות קטרית, עליה ויתר מאוחר יותר.[1] באותה תקופה ביקר בגדה המערבית ובעזה מספר פעמים כדי לאתר מורים פלסטינים המעוניינים לעבוד בקטר.

עבאס נשוי לאמינה ואב לטארק וליאסר.[2] הוא אימץ את הכוניה אבו מאזן על שם בנו הבכור, מאזן, שמת ב-2002 מהתקף לב.

בהנהלת הפת"ח

בתחילת שנות השישים היה בין מייסדי הפת"ח, לצד יאסר ערפאת. לאורך השנים היה פעיל בהנהגת הפת"ח, חבר הוועדה המרכזית של הפת"ח שמנתה בשנת 1973 11 חברים ואחראי על ענייני הכספים של הארגון בשנות ה-70.[3][4] לאחר מלחמת ששת הימים יצא עבאס יחד עם ערפאת לירדן. עם הצטרפות הפת"ח לאש"ף ב-1968, היה עבאס לחבר המועצה הלאומית הפלסטינית[5] וחבר בוועד הפועל של אש"ף. עבאס עבר עם ערפאת ללבנון לאחר אירועי ספטמבר השחור. לפי מידע של ממשלת ישראל היה בין מקימי ארגון הטרור ספטמבר השחור.[6] אהוד יערי כתב ב-1973 שצלאח ח'לף ועבאס היו אחראים להפעלת המודיעין של הפת"ח במבצעים מיוחדים בשם "ספטמבר השחור" בלא היוועצות בחבריהם בהנהגת הפת"ח.[7] מחמוד דאוד ע'ודה ("אבו דאוד"), ראש ארגון ספטמבר השחור ומתכנן טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, טוען בספרו האוטוביוגרפי שעבאס היה בין היחידים ששותפו בסוד העניין והוא שדאג למימון הפעולה.[8][9] עבאס עצמו אמר שלא ידע למה עתיד לשמש הכסף.[10]

בשנות ה-70 נודע עבאס כאיש של סעודיה באש"ף ונמנה בין המתונים בארגון. בינואר 1977 צוטט כאומר שאין הפת"ח מתנגד למגעים עם ישראלים.[11][12] באמצע שנות ה-70 הוא עסק בעידוד ירידה של יהודים מישראל לארצות ערב.[13] בשנים 1977–1978 ניהל שיחות עם ירדן ופעל לסיכול תוכנית האוטונומיה.[14] ב-1979 ניהל את המגעים של אש"ף עם רוחאללה ח'ומייני שעלה לשלטון באיראן.[15]

בשנת 1980 קיבל עבאס את תיק החוץ של אש"ף. בשנת 2016, כשנה לאחר פתיחת ארכיון מיטרוחין לעיון חוקרים, התפרסמו מסמכים לפיהם ב-1983, בתקופה שהיה חבר הוועד הפועל של פתח בדמשק ובתקופה שעשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת לומומבה, הוגדר עבאס סוכן ק.ג.ב ושם הצופן שלו היה "קרוטוב".[16]

במהלך מלחמת לבנון הראשונה עבר עבאס יחד עם הנהגת אש"ף לתוניס. לאחר חיסולו של ח'ליל אל-ווזיר (אבו ג'יהאד) בשנת 1988, הוא מונה לאחראי על ניהול המאבק בשטחים.[17]

הסכמי אוסלו

עבאס היה מיוזמי הסכמי אוסלו, וב־13 בספטמבר 1993 חתם עליהם בשם אש"ף. היה בין המועמדים לפרס נובל לשלום, אך מכיוון שרק שלושה יכולים לזכות בפרס בשנה אחת, נדחק החוצה. ב־1995 גיבש יחד עם יוסי ביילין את הבנות ביילין-אבו מאזן כבסיס להסדר אפשרי בין ישראל ומדינה פלסטינית. ההבנות מעולם לא הפכו להסכם רשמי, אך היוו בסיס ליוזמות אחרות. בספרו "הדרך לאוסלו" פרסם כי היה תיאום בין אש"ף למפלגת העבודה על מנת לטרפד את המשא ומתן עם ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר, שהתחיל בוועידת השלום במדריד (1991), ופנייה של מפלגת העבודה לאש"ף לפעול לעידוד הצבעת ערביי ישראל למפלגות הערביות בבחירות לכנסת השלוש עשרה, על מנת להחליש את הליכוד.[18] טענות אלו הוכחשו על ידי אפרים סנה ועל ידי נציגי אש"ף.

בתור אחד מאחרוני המייסדים של הפת"ח, נחשב עבאס במשך שנים למספר שתיים במנהיגות הפלסטינית אחרי יאסר ערפאת; אולם הוא מעולם לא היה פופולרי בקרב הציבור הפלסטיני. בשנת 1996 מונה עבאס לתפקיד המזכיר הכללי של הוועד הפועל של אש"ף, מה שחיזק את מעמדו כשני לערפאת בהנהגה הפלסטינית וכיורש אפשרי. ב־8 באוגוסט 2009, במסגרת הוועידה השישית של הפתח בבית לחם, נבחר עבאס לעמוד בראש התנועה.[19]

פעילות במהלך האינתיפאדה השנייה

עוד מתחילת האינתיפאדה השנייה נחשב עבאס למבקרי דרך הטרור, או כפי שנקראה "המאבק המזוין". עבאס גרס כי העולם כבר נוטה להכיר בזכויות העם הפלסטיני, ולכן דרך המאבק צריכה להיות מדינית ובלא שימוש בכוח. הוא שב וטען באופן פומבי כי השימוש בטרור פגע במעמד הפלסטינים בעולם, והרחיק אותם מהשגת זכויותיהם. כמו כן, ביקר עבאס את הסממנים השליליים שיצרה האינתיפאדה - התרחבות התופעה של חיסולים פנימיים, מאבקי חמולות, אנרכיה ביטחונית ופגיעה בשלטון החוק. כל אלה, טען עבאס, היו תוצאה של השימוש בטרור ושל פעילות ישראל בעקבותיו.

ב־19 במרץ 2003, אחרי לחצים כבדים מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי, מונה עבאס לראש הממשלה של הרשות הפלסטינית על ידי נשיא הרשות יאסר ערפאת, וממשלתו זכתה לאמון המועצה המחוקקת ב־29 באפריל והושבעה למחרת. כראש ממשלה ניסה להגיע להבנות עם החמאס והג'יהאד האסלאמי על "הודנה" - הפסקת אש זמנית במאבק בישראל. ב־4 ביוני 2003 נפגש בעקבה עם אריאל שרון וג'ורג' ווקר בוש והבטיח לשים קץ ל"אינתיפאדה החמושה". אולם קריסת ה"הודנה" וחוסר הגיבוי מצדו של ערפאת הביאו אותו להתפטר מתפקידו ב־6 בספטמבר 2003 בעקבות איום בהפלת ממשלתו בהצבעת אי אמון,[20] אולם הוא המשיך לכהן בתפקידו עד להשבעת ממשלת אבו עלא ב־11 בנובמבר.

בראיון שנתן כשנה לאחר התפטרותו נימק אותה בהיעדר שיתוף פעולה מצד ממשלת ישראל והממשל האמריקני וכן בהסתה הפרועה שהתנהלה נגדו ברחוב הפלסטיני (ככל הנראה בעידודו של יאסר ערפאת, שעבאס אכן הטיל עליו במרומז את האשמה).

כיו"ר הרשות הפלסטינית

עלייתו לשלטון

Abbas in White House with Bush
מחמוד עבאס יחד עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, 2003

ההחמרה בבריאותו של ערפאת במהלך נובמבר 2004 השיבה את עבאס אל מוקד הכוח השלטוני ברשות הפלסטינית. עם מותו של ערפאת באותו חודש, התמנה למחליפו בתפקיד יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, כלומר ראש הארגון. על תפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית התמודד בבחירות מיוחדות שנערכו ב-9 בינואר 2005 בצורה דמוקרטית ובפיקוח בינלאומי בראשות ג'ימי קרטר. לפי הערכות שונות, בבחירות השתתפו בין 70 ל־75 אחוזים מהפלסטינים בעלי זכות ההצבעה, אחוז הצבעה שנחשב גבוה מאוד במדינות ערב.

במערכת הבחירות התבטא עבאס בגנות האינתיפאדה החמושה, ובכך חיזק את תדמיתו כדמות הממתנת בהנהגה הפלסטינית. מנגד, נפגש עם פעילים חמושים בערים הפלסטיניות השונות, והדגיש בנאומיו מחויבות מלאה למימוש זכות השיבה. כמו כן, מצעו לבחירות כלל את עיקרון "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד", שפירושו שרק לרשות הפלסטינית יש מונופול על שימוש בנשק. בישראל תלו ציפיות בבחירתו, אך גם הטילו ספק ביכולתו לשלוט בארגונים החמושים ברשות.

במהלך מסע הבחירות, עבאס הגיע לדרום רצועת עזה והמון אנשים הקיף את רכבו. מאחר שעבאס היה חסר ניסיון בהתמודדות עם התקהלויות ציבוריות, הוא נבהל וסגר את דלת המכונית בבהלה על ידו שלו, מה שגרם לקטיעת הקמיצה בידו הימנית.[21]

עבאס נבחר לתפקיד ברוב של כ־62 אחוזים, מול כ־20 אחוזים שבהם זכה ד"ר מוסטפא ברגותי ואחוזים בודדים שבהם זכו שאר המועמדים, והושבע לתפקיד ב־15 בינואר 2005. הבחירות הבאות לרשות הפלסטינית היו אמורות להתקיים בינואר 2010 אך לא התקיימו בפועל ומחמוד עבאס נשאר בתפקיד עד מועד לא ידוע.

סוף האינתיפאדה ותוכנית ההתנתקות

לאחר מינויו לתפקיד חתר לסיום האינתיפאדה, כאשר במסגרת פסגת שארם א-שייח' הוא הכריז על סופה הרשמי של האינתיפאדה החמושה, אולם בחר לנסות לשתף את ארגוני הטרור בהנהגה הפלסטינית, ולא לפרקם מנשקם, מתוך השקפה ששילוב תנועות האופוזיציה בשלטון ימתן אותן ויחייבן לקבל את הכרעת הרוב. ממשלת שרון, שהחרימה את הרשות כל זמן שעמד בראשה יאסר ערפאת, שיתפה עמו פעולה במטרה להעביר בהדרגה לידי הרשות את השליטה בערים הפלסטיניות ולהסתייע בה כדי ליישם את תוכנית ההתנתקות. במרץ 2005, לאחר סבב דיונים אינטנסיבי בין הפלגים הפלסטיניים (כולל ארגוני הסירוב), הושגה הצהרת קהיר. ההצהרה כללה החלטה על "הרגעה" (תהדייה) – הפסקת אש מותנית מול ישראל – על אי שימוש באלימות בעניינים פנים-פלסטיניים, ועל השתלבות של חמאס במערכת השלטונית – לרבות עריכה מחדש של הבחירות במועצות המקומיות, והשתתפות התנועה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. חמאס לא התחייבה באופן מלא ל"הרגעה", וירתה במספר מקרים פצמ"רים ורקטות בטענה כי היא מגיבה על "הפרות ישראליות", אך לאחר מספר חודשים התחייבה אליה באופן מלא. ה"הרגעה", על אף שלא הובילה להפסקת אש מלאה או להתקדמות במתווה "מפת הדרכים", הובילה להורדה משמעותית בהיקף האלימות בין ישראל לפלסטינים.

ב־14 ביולי בעקבות ירי פצמ"רים נרחב של חמאס ולחץ בינלאומי, הורה עבאס למנגנוני הביטחון של הרש"פ ופעילי התנזים של פת"ח לעצור בכוח את הירי. לאחר הוראה זו, והנאום התקיף שנשא ב־16 ביולי במועצה המחוקקת (בו תקף את חמאס בחומרה), החלה סדרת מאבקים בשטח בין חמאס לפת"ח ומנגנוני הביטחון, אשר כללו ירי ברחובות, שריפת משרדים ופגיעה בסממני שלטון. אף שמנגנוני הביטחון לא הצליחו לפגוע ביכולת חמאס, רבים טוענים כי עבאס יצא נשכר פוליטית מההסלמה משום שהפגין נחישות במאבק מולה. שר החוץ של ישראל, סילבן שלום, טען כי עבאס "סוף סוף נלחם בטרור". ב־21 ביולי, בעקבות הבנות שהשיג עם חמאס, הפסיקו המאבקים.

ב־20 באוגוסט, ערב פינוי רצועת עזה, נשא אבו מאזן נאום שבו הגדיר את מטרותיו לאחר מימוש תוכנית ההתנתקות. עבאס הצהיר כי "נגמר היום הג'יהאד הקטן של שיחרור האדמה, והחל הג'יהאד הגדול של בניין המולדת". בשימושו באבחנות השונות בין סוגי הג'יהאד באסלאם, הדגיש את סדר העדיפויות השונה שהוא מייעד לעם הפלסטיני – התרכזות ברפורמות פנימיות ובבניין "מדינה שבדרך", ולא בטרור נגד ישראל.

למרות זאת, למעט צעדים סמליים אבו מאזן לא נקט שום פעולה משמעותית להשבת הסדר על כנו. יתרה מכך, ככל שהתקרבו הבחירות למועצה הפלסטינית המחוקקת (ינואר 2006) החלה הרשות הפלסטינית בראשותו לקרוס. במהלך ספטמבר ואוקטובר התגברה הפעילות הצבאית של ישראל, לאחר חידוש ירי הרקטות על ידי חמאס והג'יהאד האסלאמי. זמן קצר לאחר מכן, הבחירות המקדימות לרשימת הפת"ח פוצצו בידי חמושים מגדודי חללי אל אקצא ואילו בבחירות למועצות המקומיות איבד הפת"ח את כוחו לחמאס. בדצמבר 2005 התפצלה פת"ח, רשימתו של אבו מאזן, בעקבות החלטתם של מרואן ברגותי (בכלא הישראלי), מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב לפרוש ולהקים מפלגה חדשה בשם "העתיד". פרישתם (יחד עם בכירים אחרים בתנועה, כמו קדורה פארס) חידדה את המתח בתנועה בין "דור תוניס" הוותיק, שהוביל את מאבק פת"ח בחוץ, ו"דור הביניים" שהוביל את האינתיפאדה הראשונה. אף שפרישת "דור הביניים" פגעה ביוקרתו של אבו מאזן, הרשימות אוחדו בסוף אותו חודש לרשימה אחת, ששילבה בין שני המחנות תחת מרואן ברגותי.

לאחר ניצחון חמאס בבחירות

Mahzeh
"חלום מבטיח – דרך אחת" - מודעת רחוב עם ערפאת בצור באהר, 2007

לאחר ניצחון תנועת חמאס בבחירות של ינואר 2006, הטיל אבו מאזן על אסמאעיל הניה, ראש סיעת חמאס בפרלמנט, את הקמת הממשלה. אבו מאזן קרא לממשלה הפלסטינית ולחמאס להכיר בישראל ולנהל איתה משא ומתן, אך זו סרבה, ובכך גררה חרם כלכלי על "הרשות" מצד אירופה, ארצות הברית, ישראל ואף כמה ממדינות ערב. בעוד שבשבועות הראשונים נראה כי העברת השלטון תעבור באופן חלק, בהדרגה גדל המתח בין אבו מאזן ותנועתו פת"ח לבין תנועת חמאס. מתח זה הוביל בהמשך למספר רב של עימותים אלימים בין פעילי התנועות, ניסיונות התנקשות וחטיפות של בכירים - אירועים שהובילו למאות הרוגים ופצועים. אבו מאזן ניסה בהתחלה לנהל משא ומתן עם חמאס להקמת ממשלת אחדות, אך לאחר כישלון המגעים בנושא הצהיר בדצמבר 2006 על תמיכתו בבחירות מחודשות לנשיאות ולפרלמנט.

בראשית מרץ 2007 התכנסו נציגי הרשות הפלסטינית, ובראשם עבאס (מטעם הפת"ח) ואיסמעיל הניה (מטעם החמאס), ונציגי מדינות ערביות נוספות במכה שבערב הסעודית. בוועידה חתמו נציגי רוב המפלגות הפלסטיניות (המיוצגות במועצה המחוקקת) על ההסכמים הקואליציוניים. ההסכם על ממשלת האחדות הפלסטינית וכן חלוקת התיקים באותה ממשלה נחשבים להישג של הפת"ח ועבאס כאחד. הממשלה זכתה לאמון המועצה המחוקקת והושבעה ב־17 במרץ 2007. על אף משבר קטן שאירע כבר בתחילת דרכה (כאשר מינוי מוחמד דחלאן לתפקיד היועץ לביטחון לאומי נכשל בממשלה, בעקבות התנגדות רוב שרי החמאס) הממשלה לא נפלה.

בתחום המדיני, עבאס נפגש מספר פעמים עם בכירי הממשל האמריקני. הוא נפגש פעמיים עם קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, ואהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל, בתוך חודש וחצי, כאשר בפגישה השנייה הסכים להיפגש עם ראש הממשלה אולמרט על בסיס דו־שבועי ולנסות להפשיר את הקיפאון המדיני.

בראשית יוני 2007 החל החמאס בתהליך השתלטות על רצועת עזה. ב־14 ביוני הודיע עבאס על פירוק הממשלה הפלסטינית בעקבות השתלטות מלאה של החמאס על הרצועה.

ב־29 בפברואר וב־1 במרץ 2008 נכנסו כוחות גדולים של צה"ל לפעולה קרקעית ברצועת עזה ליד סג'עיה והרגו למעלה מ־33 פלסטינים, רובם מחבלים מהחמאס, ופצעו עשרות. אבו מאזן גינה את הפעולה ואמר שהיא "יותר גרועה מהשואה".[22]

ב-5 בנובמבר 2009 הודיע על התפטרותו בעקבות חוסר נכונות של הצד הישראלי להפסקת הבנייה בהתנחלויות והמשבר הפנימי בין הפת"ח לחמאס לדבריו.

בעשור השני של המאה ה-21

בשנת 2010 הוביל יוזמה להכרתן של מדינות במדינה פלסטינית בגבולות 1967, וזכה להכרתן של חמש מדינות בדרום אמריקה.[23]

ב-2011 פרסם העיתון "אל קודס אל ערבי" כי ממשלת ירדן הנפיקה תעודות זהות ירדניות לבכירי הרשות הפלסטינית, בהם למחמוד עבאס ושני בניו.[1]

באפריל 2011 חתם על הסכם "סולחה" עם ראשי חמאס.

בספטמבר 2011 הוביל את המהלך להכרה של האומות המאוחדות במדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ב-23 בספטמבר נשא בעצרת הכללית נאום חריף כנגד ישראל, והצהיר (לפני הנאום) שהפלסטינים לא יכירו במדינה יהודית.[24] באותו יום הגיש עבאס בקשה לבאן קי מון להכיר בפלסטין כמדינה ה-194 שחברה באו"ם. בהמשך, הוביל עבאס את פנייתה של הרשות הפלסטינית לאו"ם לקבלת מעמד של מדינה בו. בעקבות זאת, למרות התנגדותה של ישראל למהלך, אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 2012, ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה. גם בהזדמנות זו נאם עבאס בעצרת הכללית, כשהוא מאשים את ישראל בטיהור אתני של הפלסטינים ובכיבוש קולוניאלי המבטא גזענות ושנאה.[25]

ב-2014 חתם אבו מאזן על הסכם פיוס עם החמאס שבו תוקם ממשלת אחדות שנתמכת על ידי הפת"ח וחמאס. אבו מאזן המשיך לתמוך בהסכם האחדות למרות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודיים על ידי פעילי חמאס, מבצע צוק איתן ברצועת עזה וניסיון להפיכה של חמאס ביהודה ושומרון שסוכל על ידי שירות הביטחון הכללי וצה"ל.

ב-26 בספטמבר 2014, בעקבות מבצע צוק איתן, נשא אבו מאזן נאום באו"ם נגד ישראל שבו האשים אותה ברצח עם ברצועת עזה ובתכנון נכבה שנייה כנגד הפלסטינים.[26] הנאום ספג גינויים[27] בישראל, לרבות מממשלת ישראל[28] והשמאל המתון.[29] גם הבית הלבן גינה את הנאום כ"פוגעני" והגדיר אותו כ"לא יותר מפרובוקציה חסרת תועלת."[30] בהמשך אמר: "ישראל מפעילה משטר אפרטהייד".

ב-2 בנובמבר 2014 הביע אבו מאזן תמיכה בהתנקשות בפעיל הר הבית יהודה גליק, במכתב ניחומים ששלח למשפחת המחבל שירה בגליק: "בכעס ובגינוי רב קיבלנו את הידיעה על פשע ההתנקשות הנפשע שביצעו כנופיות ההרג והטרור של צבא הכיבוש הישראלי השנוא, נגד מועתז חיג'אזי, שמת כשהיד בהגנה על זכויות עמנו, ועל מקומותינו הקדושים".[31][32]

באוקטובר 2015, בעקבות גל מעשי טרור פלסטיני, בעיקר בירושלים, שבמהלכו נרצחו שבעה יהודים ונפצעו עשרות אחרים, שודר נאום מוקלט של אבו מאזן. בנאום הוא אמר כי "המתקפה הישראלית נגד בני עמנו, אדמתם והמקומות הקדושים להם מאיימת על השלום ועל היציבות". הוא לא גינה את הפיגועים והאשים את ישראל בהוצאתו להורג של אחמד מנאסרה, נער בן 13, שביצע פיגוע דקירה בפסגת זאב שבו נפצעו באורח קשה שני יהודים.[33] הנאום ספג גינויים ישראליים מימין ומשמאל. סיעת המחנה הציוני הגיבה: "דבריו של אבו מאזן הם דברי בלע חמורים המעוותים את המציאות, גובלים בחוסר אחריות מוחלט, ומלבים עוד יותר את הייאוש והשנאה באזור".[33] לשכת ראש הממשלה הגיבה שדברי אבו מאזן הם דברי הסתה ושקר, בין היתר משום שהנער האמור לא הוצא להורג אלא נוטרל בעזרת מקלות בעת הפיגוע, וטופל בבית החולים הדסה עין כרם.[34]

ב-22 ביוני 2016 הציע יו"ר הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, לעבאס להיפגש עם נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, כאשר שניהם שהו בבריסל, אך עבאס סירב.[35] למחרת נשא נאום אנטישמי שבו האשים את ישראל בכך שרבניה הורו להרעיל את המים של הפלסטינים[36] ואמר שישראל היא מדינה פשיסטית. נאומו ספג גינוי חריף בישראל, בין השאר מראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו,[37] וכן מהליגה נגד השמצה. בעקבות זאת עבאס חזר בו מדבריו.[38]

בספטמבר 2016, בעקבות הפרסומים על כך שעבאס היה סוכן קג"ב (שהתבססו על ארכיון מיטרוחין) וכן על רקע המפגש האפשרי בין ראש ממשלת ישראל ליו"ר הרשות הפלסטינית במוסקבה, עלתה שאלת תפקידו של סגן שר החוץ הרוסי מיכאיל בוגדנוב, אשר היה השגריר הרוסי בדמשק באותה תקופה.[39]

ב-30 בספטמבר 2016, השתתף עבאס בהלוויתו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שמעון פרס, בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, צעד שבעקבותיו ספג ביקורת רבה מצד כלי תקשורת של החמאס וגופי תקשורת נוספים בעולם הערבי.[40]

במרץ 2017 אמר אבו מאזן בהרצאה בברלין: "עמנו הוא צאצא של העם הכנעני שחי לפני 3,500 שנה".[41]

ב-14 בינואר 2018 נשא נאום נגד נשיא ארצות הברית ונגד התנועה הציונית, שבו איחל לנשיא ארצות הברית שייחרב ביתו וכינה את הכרתו בירושלים כבירת ישראל פשע.[42][43] לדבריו, בני עמו הם צאצאים ישירים של הכנענים ששכנו בארץ, ואילו היהודים הובאו לישראל במאה העשרים במסגרת קנוניה קולוניאליסטית בריטית-הולנדית שאין לה קשר ליהדות. לטענתו, לתנועה הציונית היה אינטרס בקיומה של האנטישמיות. בנאום חזר אבו מאזן על דרישתו לזכות השיבה והדגיש שימשיך לשלם משכורות לבני משפחות השהידים, בהם מבצעי פיגועי טרור נגד ישראלים.[44]

ב-20 בפברואר 2018, אמר עבאס בנאום באו"ם כי החלטות ממשל ארצות הברית מסוכנות. הוא הציג תוכנית שכוללת ועידת שלום בינלאומית בחסות בינלאומית ואזורית, הכרה הדדית ביו מדינת פלסטין למדינת ישראל ומשא ומתן על כל סוגיות הליבה. במהלך נאומו חזר על הטענה שהפלסטינים הם צאצאי עמי כנען.[45]

ב-20 במרץ 2018, גינה שגריר ארצות הברית בישראל דייוויד פרידמן את עבאס, על שלא גינה את רצח שלושה ישראלים. בתגובה, כינה עבאס את פרידמן "בן כלב".

אנטישמיות והכחשת השואה

בשנת 1982 סיים עבאס את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה בברית המועצות באוניברסיטה ע"ש פטריס לומומבה. עבודת הדוקטורט שלו הוגשה בשפה הרוסית תחת הכותרת "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933 - 1945". העבודה הייתה בסיס לספר שכתב בערבית בשם "הפן האחר: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית".[46] עבאס טען בספר שהתנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת העם היהודי, תמורת חתימת הסכם ההעברה בין גרמניה הנאצית לסוכנות היהודית, שבמסגרתו הותרה העברת רכוש של עשרות אלפי יהודים מגרמניה לארץ ישראל.[47] בין השאר הסתמך עבאס על עבודותיו של ההיסטוריון ראול הילברג, אשר האשים את היודנראטים וגורמים נוספים בחברה היהודית בשיתוף פעולה עם הנאצים.

בהקדמה לספר האשים את התנועה הציונית בניפוח מספר הנרצחים וחומרת השואה. ובין השאר כתב (על פי תרגום וציטוטים שהובאו על ידי מכון ממרי)[47]:

במלחמת העולם השנייה נהרגו ארבעים מיליון איש בני עמים שונים בעולם. העם הגרמני הקריב עשרה מיליון איש, העמים הסובייטים עשרים מיליון ואת היתר יוגוסלביה, פולין ושאר העמים. אולם לאחר המלחמה התפרסם כי שישה מיליון יהודים היו בין הקורבנות וכי מלחמת ההשמדה הופנתה בראש ובראשונה כנגד היהודים ואחר כך כנגד שאר עמי אירופה.

לאמיתו של דבר, איש אינו יכול לאשר מספר זה או להכחישו לחלוטין. במילים אחרות, מספר הקורבנות היהודים יכול להיות שישה מיליון ויכול להיות קטן בהרבה - אפילו פחות ממיליון. העלאת הדיון בנוגע למספר היהודים אינה מפחיתה בשום אופן מחומרת הפשע שבוצע כלפיהם, שהרי רצח - ולו של אדם אחד - הוא פשע שהעולם התרבותי אינו יכול לקבל והאנושות אינה יכולה להכיר בו. ...

הציונות דיברה תחילה על שנים עשר מיליון שהושמדו במחנות ריכוז אלו, אחר כך המספר הצטמצם מאוד והפך לחצי, כלומר לשישה מיליון בלבד. אחר כך המספר הצטמצם עוד יותר והפך לארבעה מיליון, שהרי לא יכול להיות שהגרמנים הרגו או השמידו יותר יהודים ממה שהיו בעולם בתקופה זו. למעשה, המספר האמיתי קטן בהרבה מן המיליונים השקריים הללו. ההיסטוריון והסופר ראול הילברג סבור[48] כי המספר אינו עולה על 896,000.

אחר כך ניסתה התנועה הציונית לתאר כיצד הם נרצחו במחנות הריכוז ובתאי הגזים, כשהיא מתעלמת משתי עובדות יסודיות. ראשית, חלק גדול מהיהודים נשאר בחיים ... שנית, חיסול הקורבנות לא התבצע רק במחנות הריכוז ובתאי הגזים. חלק מהקורבנות נפלו כתוצאה מהשתתפות במלחמות ובקרבות וכן בשל הרעב והמחלות שפגעו בכל עמי אירופה. בנוסף לכך, מחנות הריכוז לא היו רק ליהודים אלא כללו אנשים מכל אירופה ובהם לוחמים, אינטלקטואלים, משכילים, שבויי מלחמה ומתנגדי הפאשיזם...

אשר לתאי הגזים, שנאמר כי נועדו לרצוח יהודים: במחקר מדעי שפרסם הפרופ' הצרפתי רובר פוריסון הוא שולל את קיומם של תאים אלה למטרת רצח אנשים, וטוען שהם נועדו לשריפת גופות בלבד, מחשש להתפשטות מחלות וזיהומים באזור.

דברים אלו הביאו להאשמת עבאס בהכחשת השואה, על ידי ארגונים יהודיים וישראליים. בספר שכתב אלן דרשוביץ עם עמיתים נטען שספרו של עבאס צוטט רבות בעולם הערבי על ידי מכחישי שואה ובמהלך השנים עבאס סירב לחזור בו מהטענות שהעלה בספרו.[49]

מאז שעלתה הכוונה למנותו לראש הממשלה הפלסטינית הכחיש עבאס מספר פעמים את הטענות כי הוא מכחיש שואה וגינה את השואה ואת סבלו של העם היהודי, אולם הוא לא חזר בו מהדברים שכתב בספרו.[50] בראיון לעיתון "הארץ" ממאי 2003[51] הסתייג עבאס מתיוגו כ"מכחיש שואה":

כתבתי באופן מפורט על השואה וציינתי כי איני רוצה להיכנס למספרים. ציטטתי ויכוח בין היסטוריונים שנקבו במספרים שונים של קורבנות. אחד כתב שהיו 12 מיליון קורבנות וציטטתי אחר שכתב שהיו רק 800 אלף. אין לי שום רצון להתווכח עם המספרים. זהו פשע נורא ובלתי נסלח נגד העם היהודי, פשע נגד האנושות שלא יכול להתקבל על ידי המין האנושי. השואה היא דבר נורא ואיש לא יכול לטעון שאני הכחשתי אותה.

ביוני 2010 שוחח עבאס עם מנהיגי יהדות ארצות הברית, וענה לשאלותיהם בנושא תהליך השלום ועמדותיו המדיניות. בין היתר ביקש להבהיר לנוכחים כי חרף הטענות הישראליות שלפיהן הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו להכשרת טענות של מכחישי שואה, הוא מכיר בשואת יהודי אירופה ואף שלח נציגים פלסטינים לייצג את הרשות בטקסים רשמיים בפולין וברוסיה, בניסיון להשריש את ההכרה בשואה בקרב הציבור הפלסטיני.[52] גם בפברואר 2014, במפגש עם סטודנטים ישראלים, אמר שהוא כתב בספרו שמיליוני יהודים נהרגו בשואה.[53]

מאידך, בינואר 2013, בראיון לערוץ לבנוני, חזר עבאס על תזת הדוקטורט שלו, ולפיה ההנהגה הציונית עודדה את הנאצים לבצע את השואה, כדי לקבל את "אדמת פלסטין".[54] באפריל 2014 סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא ציטטה מדבריו על יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בין היתר אמר: "מה שאירע ליהודים בשואה הוא הפשע הנתעב ביותר שידעה האנושות בעת החדשה".[55]

במאי 2018 נאם אבו מאזן בפני המועצה הלאומית הפלסטינית וטען כי השואה אינה תוצאה של אנטישמיות אלא של "ההתנהגות החברתית" של היהודים, משום שעסקו בבנקאות והלוואת כספים. הוא תמך בתאוריה שלפיה יהודי אשכנז הם צאצאי הטורקים ועל כן אין להם כל קשר לארץ ישראל.[56] הנאום ספג גינויים חריפים בישראל ובעולם, כולל גינויים רשמיים מצד ארצות הברית, האיחוד האירופי וכן מצד כלי תקשורת בולטים,[57] והוגדר על ידי רבים כאנטישמיות.[58][59] חמישה ימים לאחר מכן פרסמה לשכתו הודעה שבה נכתב: "אם מי שנפגע מדבריי, במיוחד לבני הדת היהודית, אני מתנצל בפניהם. אני רוצה להבהיר שלא הייתה לי כוונה כזו ואני שב על עמדתי המכבדת כלפי הדת היהודית כמו גם כל דת אחרת".[60]

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל המזרח התיכון
קורות חייו
כתביו ונאומיו
אחר

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 פזית רבינא, "יומן", מקור ראשון, גיליון 706, י"ד באדר תשע"א, 18 בפברואר 2011
  2. ^ נא להכיר: הגברת הראשונה של רמאללה, באתר nrg
  3. ^ עמדות מפתח בפת"ח עדיין בידי הותיקים, דבר, 28 במרץ 1973
  4. ^ תמר גולן, מתונים באש"ף בעידוד סעודיה, שוקלים הצטרפות להסכמי השלום, מעריב, 17 באוקטובר 1978
  5. ^ Abbas, Mahmoud, The Encyclopedia of Middle East Wars
  6. ^ שאילתא 161 של חבר הכנסת אורי אריאל ותשובת השר גדעון עזרא, הישיבה השלושים ושבע של הכנסת השש עשרה, 25 ביוני 2003, עמ' 116 - 117, באתר הכנסת
  7. ^ אהוד יערי, לקראת פילוג בפת"ח?, דבר, 9 במרץ 1973
  8. ^ Palestine: de Jérusalem à Munich, Abou Daoud avec la collaboration de Gilles du Jonchay, ... présenté par Jacqueline Raoul-Duval, Paris : A. Carrière, 1999, ISBN 284337085X
    Abou Daoud, Palestine : a history of the resistance movement by the sole survivor of Black September, New York : Arcade Pub., ISBN 1559704292
  9. ^ נועם שרביט, אבו מאזן דאג למימון טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, 26 ביוני 2003, באתר חדשות מחלקה ראשונה
  10. ^ The Encyclopedia of the Arab-Israeli Conflict:, page 19
  11. ^ סעודיה לוחצת על סאדאת, מעריב, 24 באוקטובר 1978
  12. ^ דובר פת"ח איננו מתנגדים, דבר, 9 בינואר 1977
  13. ^ אהוד יערי, חליפה ישנה - תפרים חדשים, דבר, 24 במרץ 1977, המשך
  14. ^ ועדת ירדן אש"ף לסיכול האוטונומיה, דבר, 4 בדצמבר 1978
  15. ^ קרבו אותנו לחומייני וקבלו עוד סיוע, מעריב, 28 בפברואר 1979
  16. ^ ערוץ 1: ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן היה סוכן של הק.ג.ב באתר רשת ב'
  17. ^ Philip Mattar, Abbas Mahmud, Encyclopedia of the Palestinians, page 1
  18. ^ מחמוד עבאס, "הדרך לאוסלו", פרק ה', עמ' 95 - 96
  19. ^ עלי ואקד, ללא מתחרים: אבו מאזן נבחר לראש תנועת פתח, באתר ynet, 8 באוגוסט 2009
  20. ^ עלי ואקד והסוכנויות, אבו מאזן התפטר; ערפאת הכריז על ממשלת מעבר, באתר ynet, 6 בספטמבר 2003
  21. ^ ניתן להבחין בקצה הקמיצה החסר אשר נחתך באירוע זה - "The Wrath of Abbas". Newsweek (באנגלית). 24 באפריל 2011. בדיקה אחרונה ב-13 בנובמבר 2018.
  22. ^ עלי ואקד ושרון רופא-אופיר, אבו מאזן: הפעולה בעזה גרועה מהשואה, באתר ynet, 1 במרץ 2008
  23. ^ אבו מאזן: על הקהילה הבינלאומית לגבש נוסחה חדשה לתהליך השלום, באתר הארץ, 31.12.2010
  24. ^ רועי קייס ורויטרס, אבו מאזן בדרך לבאן, הנייה תוקף: אסור להתחנן, באתר ynet, 23 בספטמבר 2011
  25. ^ יצחק בן-חורין, האו"ם אישר ברוב עצום: פלסטין - מדינה משקיפה, באתר ynet, 30 בנובמבר 2012
  26. ^ אבו מאזן באו"ם: "ישראל מתכננת נכבה חדשה", mako-חדשות 2, 26 בספטמבר 2014.
  27. ^ זעם בישראל על דברי אבו מאזן: "נאום מלא הסתה ושקרים", mako-חדשות 2, 26 בספטמבר 2014.
  28. ^ נתניהו: "נאום אבו מאזן - נאום הסתה רצוף שקרים", ישראל היום, 27 בספטמבר 2014,
    יעלון על נאום אבו מאזן: "כל דיון עמו על גבולות יהיה מנותק מהמציאות", נענע10, 27 בספטמבר 2014,
    ליברמן מגיב על נאום אבו מאזן: "טרוריסט מדיני", מעריב השבוע, 27 בספטמבר 2014.
  29. ^ נחמן שי על נאום אבו מאזן: "יום עצוב למי שמאמין כי עדיין קיימת תקוה להפרדה בין שני העמים", מעריב השבוע, 27 בספטמבר 2014,
    יו"ר מרצ מסתייגת: "רצח עם בעזה? זו הגזמה", mako-חדשות 2, 27 בספטמבר 2014.
  30. ^ הבית הלבן לצד ישראל: "נאום אבו מאזן הוא לא יותר מפרובוקציה", נענע10, 27 בספטמבר 2014.
  31. ^ אבו מאזן שלח מכתב תנחומים למשפחתו של היורה בגליק, וואלה, 2 בנובמבר 2014.
  32. ^ עבאס ניחם את הורי המחבל. ליברמן: "להוקיע אותו", באתר nrg‏, 2 בנובמבר 2014.
  33. ^ 33.0 33.1 אליאור לוי ואטילה שומפלבי, השקר של אבו מאזן: "בן ה-13 הוצא להורג", באתר ynet, 14 באוקטובר 2015.
  34. ^ יעל פרידסון ואטילה שומפלבי, העדות המצולמת: המחבל ש"חוסל" מאושפז באורח קל-בינוני, באתר ynet, 15 באוקטובר 2015,
    אליאור לוי, אבו מאזן החליף שקר בשקר: "ירי בדם קר" במקום "הוצאה להורג", באתר ynet, 15 באוקטובר 2015.
  35. ^ איתמר אייכנר, אבו מאזן סירב לפגוש את הנשיא ריבלין, באתר ynet, 23 ביוני 2016.
  36. ^ המצאת "הרבנים המרעילים", באתר ערוץ 7, 23 ביוני 2016.
  37. ^ זאב קם, יוחאי עופר ואריאל כהנא, נתניהו נגד אבו מאזן: "שקרן שמעליל עלילות דם עלינו", באתר nrg‏, 23 ביוני 2016.
  38. ^ ג'קי חורי, עבאס חוזר בו מהאמירה על הרעלת הבארות: לא התכוונתי לפגוע ביהודים, באתר הארץ, 25 ביוני 2016
  39. ^ אלי קלוטשטיין, אבו-מאזן סוכן קג"ב? ישראל מדברת עם הבוס שלו, באתר nrg
  40. ^ רועי קייס, זעם בעולם הערבי: "אבו מאזן בכה בהלוויה. זו בגידה", באתר ynet, 30 בספטמבר 2016
  41. ^ אסף גבור, אבו מאזן: "אנו צאצאי העם הכנעני מלפני 3,500 שנה", באתר nrg‏, 24 במרץ 2017.
  42. ^ תרגום מלא של הנאום: אסף גבור, "אני נשיא מדינת פלסטין, פליט", מקור ראשון, ‏19 בינואר 2018
  43. ^ דניאל סיריוטי, ‏אבו מאזן: ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי; איחל לנשיא טראמפ: שייחרב ביתך, באתר ישראל היום, 14 בינואר 2018
  44. ^ סא"ל יהונתן דחוח-הלוימיוחד: נאום אבו מאזן – תחילת המערכה על העצמאות הפלסטינית, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, ‏15 ינואר 2018
  45. ^ אליאור לוי ואיתמר אייכנר, אבו מאזן באו"ם: זו התוכנית הפלסטינית לשלום עם ישראל, באתר ynet, 20 בפברואר 2018
  46. ^ ניתן לראות את הכריכה של הספר המציגה שיתוף פעולה יהודית נאצית ב- David Bedein, "Acceptable" Holocaust Denial, December 12, 2006, FrontPageMagazine.com
  47. ^ 47.0 47.1 אבו מאזן – פרופיל פוליטי, אתר ממר"י, 24 באפריל 2003
  48. ^ ראול הילברג לא הביא מספר כזה. להפך, הוא כתב ששליש מהעם היהודי שמנה 16 מיליון איש הושמד בשואה
  49. ^ David Dalin, John Rothmann, Alan Dershowitz, Icon of Evil: Hitler's Mufti and the Rise of Radical Islam, page 119
  50. ^ Holocaust denial as an international movement, Stephen E. Atkins, page 214
  51. ^ עקיבא אלדראבו מאזן: מנגנוני הביטחון בגדה הרוסים כליל, באתר הארץ, 28 במאי 2003
  52. ^ סוכנויות הידיעות, אבו-מאזן נגד ההסתה: איני מכחיש שואה, באתר nrg‏, 29 ביוני 2010
  53. ^ אסף גבור, אבו מאזן: "חמאס צפוי להכיר בהסכם עם ישראל", באתר nrg‏, 16 בפברואר 2014
  54. ^ אבו מאזן: ההנהגה הציונית הייתה קשורה לנאצים, nrg מעריב, 21 בינואר 2013.
  55. ^ الرئيس في لقائه بالحاخام شناير يعزي اليهود في ذكرى 'الهولوكوست' ההודעה המקורית באתר וואפא. תרגום ההודעה מופיע בדף שיחת הערך.
    אבו מאזן: "השואה היא הפשע הנורא ביותר שבוצע כנגד האנושות" באתר גלי צה"ל
  56. ^ דן לביא, ‏אבו מאזן: "השואה נגרמה בשל ההתנהגות החברתית של היהודים", באתר ישראל היום, 1 במאי 2018.
  57. ^ למשל: מאמר המערכת של הניו יורק טיימס, 2 במאי 2018,
    ynet, "ניו יורק טיימס" נגד אבו מאזן: "עליו להתפטר", באתר ynet, 3 במאי 2018.
  58. ^ שושי חתוקה, ‏ריבלין משיב לאבו מאזן: אין מו"מ על אנטישמיות, באתר ‏mako‏‏, ‏2 במאי 2018‏,
    איתמר אייכנר, אדיס אבבה, ריבלין על דברי אבו מאזן: "כיצד יכול להציג עצמו כפרטנר לשלום?", באתר ynet, 2 במאי 2018,
    שלמה צזנה, ‏נתניהו על אבו מאזן: "מכחיש שואה נשאר מכחיש שואה", באתר ישראל היום, 2 במאי 2018.
  59. ^ רויטרס, האיחוד האירופי נגד דברי אבו מאזן: "לא מקובלים", באתר ynet, 2 במאי 2018.
  60. ^ אליאור לוי ואיתי בלומנטל, אבו מאזן מתנצל על הנאום האנטישמי: "מכבד את היהדות", באתר ynet, 4 במאי 2018
הקודם:
רווחי פתוח (זמני)
נשיא הרשות הפלסטינית
15 בינואר 2005 ואילך
הבא:
עדיין בתפקיד
הקודם:
לא היה תפקיד כזה
ראש ממשלת הרשות הפלסטינית
19 במרץ 2003 - 6 בספטמבר 2003
הבא:
אחמד קריע
2003 בפוליטיקה

ערך מורחב – 200328 בינואר – הליכוד בראשות אריאל שרון מנצח בבחירות לכנסת ה-16

12 במרץ – זוראן ג'ינג'יץ, ראש ממשלת סרביה, נרצח.

19 במרץ – מחמוד עבאס (אבו מאזן) ממונה לראש ממשלת הרשות הפלסטינית.

20 במרץ – פתיחת מלחמת עיראק.

4 ביוני – פסגת עקבה - אריאל שרון, מחמוד עבאס (אבו מאזן) וג'ורג' בוש נפגשים כדי לשים קץ ל"אינתיפאדה החמושה".

22 ביולי – כוחות ארצות הברית בעיראק הורגים את עודאי וקוסאי, שני בניו של סדאם חוסיין.

6 בספטמבר – מחמוד עבאס (אבו מאזן) מתפטר מראשות ממשלת הרשות הפלסטינית.

10 בספטמבר – מיכאילו מיכאילוביץ' דוקר את שרת החוץ של שוודיה אנה לינד. היא מתה למחרת.

14 בספטמבר – תושבי אסטוניה מאשרים במשאל עם את הצטרפות מדינתם לאיחוד האירופי.

23 בנובמבר – נשיא גאורגיה אדוארד שוורדנדזה מתפטר, לאחר ניסיון הפיכה.

13 בדצמבר – סדאם חוסיין נלכד על ידי כוחות צבא ארצות הברית בתיכרית, עיראק.

אבו עבאס

מֻחַמַּד זַיְדַאן (בערבית: محمد زيدان (מידע • עזרה); 10 בדצמבר 1948–8 במרץ 2004), הידוע גם בכינוייו אַבּוּ עַבַּאס (أبو العباس) ומֻחַמַּד עַבַּאס (محمد عباس), היה המייסד והמנהיג של ארגון הטרור הפלסטיני החזית לשחרור פלסטין.

אסמאעיל הנייה

אִסמאעיל עבד א-סלאם אחמד הנייה (בערבית: إسماعيل عبد السلام أحمد هنية; תעתיק מדויק: אסמאעיל עבד אלסלאם אחמד הניה; נולד ב-29 בינואר 1962) הוא ראש הלשכה המדינית של חמאס, החל ממאי 2017. החליף בתפקיד זה את ח'אלד משעל. קודם לכן, כיהן כראש ממשלת הרשות הפלסטינית ה-5, ולאחר ההפיכה בעזה המשיך לכהן כראש הממשלה של ארגון הטרור חמאס, ברצועת עזה, בניגוד להחלטת יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, שמינה כראש ממשלה את סלאם פיאד.

הנייה הוא אחד מראשי הנהגת ארגון חמאס לאחר חיסול יאסין ורנתיסי, ובאפריל 2012 נבחר גם לכהן כראש הלשכה המדינית של חמאס בעזה.

הבחירות ליושב ראש הרשות הפלסטינית 2005

ב-9 בינואר 2005 נערכו בחירות ברשות הפלסטינית שבהן נבחר מחמוד עבאס (אבו מאזן) לתפקיד יושב ראש הרשות הפלסטינית. עבאס, יו"ר אש"ף ונציג הפת"ח, זכה ב-62% מקולות המצביעים והוא החליף את יאסר ערפאת אשר כיהן בתפקיד מאז הבחירות הכלליות ברשות הפלסטינית ב-1996 ועד למותו ב-11 בנובמבר 2004. למקום השני הגיע מוסטפא ברגותי עם כ-20% מקולות המצביעים. חמישה מתמודדים נוספים זכו בקולות מועטים באופן יחסי. הבחירות הוחרמו על ידי החמאס והג'יהאד האיסלאמי.

באופן רשמי הסתיימה כהונתו של אבו מאזן בינואר 2009 על פי החמאס או בינואר 2010 על פי אש"ף, אך למעשה בשל הסכסוך בין החמאס לפת"ח לא נערכו בחירות והוא המשיך בכהונתו באופן לא דמוקרטי ובלא מנדט אמיתי מבוחריו.

הבחירות לרשויות המקומיות ברשות הפלסטינית (2004–2005)

בין דצמבר 2004 לדצמבר 2005 נערכו ברשות הפלסטינית בחירות לרשויות המקומיות. בחירות אלו שהיו הראשונות מאז הקמת הרשות התקיימו במשך שנה באופן הדרגתי. בבחירות התמודדו רשימות מטעם תנועות פת"ח, חמאס, הג'יהאד האיסלאמי, החזית העממית לשחרור פלסטין ורשימות עצמאיות. הצלחתו היחסית של החמאס וזכייתו בכמה ערים מרכזיות, היו סימן ראשון לניצחונה של התנועה בבחירות למועצה המחוקקת שנערכו בינואר 2006.

מאז הבחירות ב-2005 נקבעו כמה תאריכים לבחירות הבאות, אך הם נדחו מסיבות שונות. ב-2010 הדיח מחמוד עבאס את מרבית ראשי הערים ביהודה שומרון המשתייכים לתנועת החמאס, ומינה במקומם ועדות קרואות בראשות אנשי פת"ח.

הבנות ביילין-אבו מאזן

הבנות ביילין אבו מאזן (או הסכם ביילין אבו מאזן) הוא מסמך שנוסח בסוף חודש אוקטובר 1995 על ידי נציגיהם של יוסי ביילין ומחמוד עבאס (אבו מאזן), באשר להסדר קבע כולל עתידי בין ישראל למדינה הפלסטינית. ביילין שימש בתקופה זו שר בממשלתו השנייה של יצחק רבין, ועבאס שימש כסגנו של יאסר ערפאת, יושב ראש הרשות הפלסטינית.

השיחות נערכו בחסות שוודית החל מאוקטובר 1993 ונוהלו בפועל בעיקר בין יאיר הירשפלד ורון פונדק לבין חוסיין א-ע'רא ואחמד ח'אלידי. כמו כן, גם חסן עספור ונמרוד נוביק השתתפו בחלק מהפגישות.ההבנות התבססו על ההחלטות האו"ם 242 ו338 והציעו תוואי גבול חדש בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית, המתבסס על קווי 67

תוך חילופי שטחים. המדינה הפלסטינית על פי ההסכם תקום ב-90% משטחי יו"ש. 10% הנותרים - שטחים המאכלסים אז כ-70% מהמתנחלים, יועברו לישראל בתמורה לשטחים בצפון הנגב - שיסופחו למדינה הפלסטינית. ההסכם קבע גם שבקעת הירדן ושטחים בצפון ים המלח יועברו בסוף שנת 2007 לידי הפלסטינים.

בנוגע לירושלים, ההסכם קובע חלוקה מנהלית בעיר. חלוקת הריבונות בירושלים תתרחש רק עם קביעתו של פתרון הקבע, אך נקבע שירושלים תישאר מאוחדת כשדגל פלסטין מונף מעל הר הבית. בירת המדינה הפלסטינית, שתקרא אלקודס, תהיה שכונת אבו דיס.

המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, ויוסכם בעתיד על דרכים לאפשר מעבר בטוח בין רצועת עזה ליהודה ושומרון.ההסכם לא כולל הכרה מצד ישראל בזכות השיבה הפלסטינית, ומציע פתרון אלטרנטיבי לבעיית הפליטים הפלסטיניים. הפליטים יוכלו לממש את זכות השיבה בגבולות המדינה הפלסטינית. ההתנחלויות יוכלו להשאר בתנאי שלא יוגדרו כישובים ליהודים בלבד. כך תוכל ישראל להימנע מן הצורך לפנותם בכח. ההסכם לא כולל באופן מפורש (אם כי בוודאי באופן משתמע) את סוף הסכסוך בין ישראל והפלסטינים, אך הוא כולל הסדרי ביטחון למשך 12 שנה.

מעמדן של ההבנות אינו מחייב מכיוון שלא נחתמו באופן רשמי על ידי אף אחד מהצדדים. ההסכם היה אמור להיות מוצג לראש ממשלת ישראל תוך מספר ימים מחתימתו הראשונית ולהוות בסיס להסדר קבע עתידי. אולם, ימים בודדים אחרי השגת ההבנות נרצח רבין והמהלך נקטע. שמעון פרס אשר החליף את רבין בתפקידו לאחר הרצח דחה את מסמך ההבנות. מאוחר יותר, במהלך השיחות על הסדר הקבע לקראת ועידת קמפ דייוויד, דחה אותן גם אהוד ברק. ביילין התבטא מאוחר יותר כמתחרט על שהשלים עם החלטתו של פרס ולא נאבק לניצול ההזדמנות.ההסכם נחשף בתקשורת בחודש מרץ 1996, כאשר זאב שיף כתב אודותיו בעיתון הארץ.

המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2010)

משא ומתן ישיר בין ישראל לבין הפלסטינים התנהל במהלך ספטמבר 2010, בהשתתפות נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ויושב ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס.

המשא ומתן נועד להגיע להסכמה על הסדר סופי ורשמי לסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי יישום פתרון מסוג שתי מדינות לשני עמים עבור העם היהודי והעם הפלסטיני בשטחים של ארץ ישראל אשר ממערב לנהר הירדן. זוהי הפעם הראשונה מאז כישלון שיחות אולמרט-אבו מאזן בה הידברו מדינת ישראל והפלסטינים במטרה להגיע לפתרון זה.

בתחילת ספטמבר, קואליציה של 13 קבוצות מיליטנטיות פלסטיניות בראשות החמאס איחדו כוחות והחלו סדרת מתקפות טרור נגד אזרחים ישראלים, אשר כללו סדרה של אירועי ירי על מכוניות ישראליות וירי רקטות על יישובים ישראליים, בניסיון לטרפד את המשא ומתן ולטרפד את הניסיון לכונן שלום במזרח התיכון.

תיגר נוסף להמשך קיום השיחות התרחש בסוף ספטמבר, כאשר ההקפאה הישראלית של הבנייה באזור הגדה המערבית הסתיימה, ובעקבות כך הפלסטינים הודיעו שהם מתכננים לעזוב את המשא ומתן במידה שהקפאת הבנייה לא תחודש. ישראל קראה לפלסטינים להמשיך במשא ומתן והציעה בהמשך אף לחדש את הקפאת הבנייה בתמורה לכך שהרשות הפלסטינית תכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הצעה זו נדחתה על ידי ההנהגה הפלסטינית ובכך נקטע המשא ומתן ולא חודש עד 2013.

הרשות הפלסטינית

הרשות הפלסטינית (בערבית: السلطة الوطنية الفلسطينية - תעתיק מדויק: א (ל)-סֻּלטה אל-וַטניּה אל-פלסטיניּה, הרשות הלאומית הפלסטינית) היא ישות אוטונומית למחצה החולשת כמעט על כל האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה והשומרון. באופן פורמלי שולטת הרשות גם ברצועת עזה, אולם בפועל היא איבדה שליטה זו בהפיכת חמאס בשנת 2007. הרשות הוקמה בשנת 1994 במסגרת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לבין אש"ף - הארגון לשחרור פלסטין. מאז ינואר 2013 היא קוראת לעצמה מדינת פלסטין.

החלוקה המנהלית שנקבעה לאחר הסכמי אוסלו מחלקת את הרשות הפלסטינית ל-16 נפות, מהן 11 ביהודה ושומרון ו-5 ברצועת עזה. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.

שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.

שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל.באינתיפאדה השנייה (2000-2005) נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות נכשלה עקב חוסר פעולתה למלחמה בטרור ואף לקחה חלק פעיל בארגון ומימון פיגועים כלפי ישראלים. ב-2002 כבש צה"ל במבצע חומת מגן את הערים שבשטח A, פגע בתשתיות הרשות ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור. לאחר סיום האינתיפאדה ישראל שינתה את מדיניותה כלפי הרשות לפי התקדמות התהליך המדיני. הרשות שולטת בשטחי A ביהודה ושומרון וזוכה לשיתוף פעולה חלקי עם ישראל, בעיקר בתחום הביטחוני והמנהלי.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את החלטה 67/19 בדבר צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה.

ועידת אנאפוליס

ועידת אנאפוליס (באנגלית: Annapolis Conference) הייתה ועידה שהתקיימה בין התאריכים 27 עד 28 בנובמבר 2007 באקדמיה הימית שבעיר אנאפוליס שבמדינת מרילנד, ארצות הברית. בהשתתפות נציגי ישראל, הארגון לשחרור פלסטין, הקוורטט והאיחוד האירופי, ארצות הברית, האו"ם, רוסיה ונציגים ממרבית הליגה הערבית ביניהם מצרים וירדן ומדינות ללא קשר דיפלומטי עם ישראל ביניהן סעודיה, מלזיה, סודאן, לבנון ואף סוריה.

הוועידה התקיימה באצטדיון הכדורסל של אקדמית הצי. ביום הראשון, לאחר הפתיחה הטקסית, נאמו נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש, ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ויושב ראש אש"ף ונשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. ביום השני נאמו שרי החוץ של שאר המדינות המוזמנות.

בניגוד להסכם אוסלו ולוועידת ואי, ובדומה לוועידת מדריד, לא היוותה ועידת אנאפוליס סיכום של משא ומתן, אלא ניסיון לפתיחתו. מטרת הוועידה הייתה לנסות להניע מחדש את תהליך השלום, ולסלול את הדרך למשא ומתן אינטנסיבי לקראת הסכם קבע ישראלי-פלסטיני, אשר מגעים לגביו כבר החלו בשיחות אולמרט-אבו מאזן.

ועידת אנאפוליס הייתה הוועידה המשמעותית הראשונה בין הישראלים לפלסטינים מאז פסגת קמפ דייוויד בשנת 2000 ופריצתה של האינתיפאדה השנייה.

בראש המשלחת הישראלית עמדו ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ושרת החוץ ציפי לבני, ובראש המשלחת הפלסטינית עמדו נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בתפקידו כיו"ר אש"ף, וראש ממשלת הרשות הפלסטינית סלאם פיאד.

מחמוד עבאס (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

מחמוד עבאס חילמי

מחמוד עבאס חילמי (1938, מצרים - 11 במאי 1966, קהיר), היה טייס, ומדריך טיס בדרגת סרן בחיל האוויר המצרי, אשר ערק לישראל כשהוא מטיס, מטוס אימונים מדגם יאק-11, מתוצרת החברה הרוסית לייצור כלי טיס יאקובלב. עבאס הוצא להורג על ידי שלטונות מצרים, בבית הכלא בקהיר, ב-11 במאי 1966.

נפות הרשות הפלסטינית

נפות הרשות הפלסטינית נקבעו כחלוקה האדמיניסטרטיבית של שטחי מזרח ירושלים, הגדה המערבית ורצועת עזה, במסגרת הסכמי אוסלו. כיום ברשות הפלסטינית 16 נפות, מהן 11 בגדה המערבית ו-5 ברצועת עזה.

נשיא הרשות הפלסטינית

נשיא הרשות הפלסטינית המכונה בעברית גם יושב ראש הרשות הפלסטינית או ראש הרשות הפלסטינית (בערבית: رئيس السلطة الوطنية الفلسطينية או الرئيس الفلسطيني) הוא בעל התפקיד הבכיר ביותר במנגנון הרשות הפלסטינית. בנסיבות מסוימות הוא זוכה למעמד של ראש מדינה, אף כי הרשות הפלסטינית אינה נחשבת למדינה עצמאית. עד כה כיהנו בתפקיד שני אנשים: יאסר ערפאת מיום הקמת הרשות הפלסטינית ועד מותו, ומחמוד עבאס (אבו מאזן) מה-15 בינואר 2005. רווחי פתוח שימש נשיא זמני בפרק הזמן שבין מותו של ערפאת למינויו של עבאס.

הרשות הפלסטינית בנויה לפי שיטת המשטר הנשיאותי, כך שבידי נשיא הרשות מרוכזות סמכויות ביצועיות רבות, בפרט בתחום ניהול מנגנוני הביטחון וקשרי החוץ של הרשות. בלחץ ארצות הברית והאיחוד האירופי מונה ב-19 במרץ 2003 ראש ממשלה לרשות הפלסטינית במטרה לצמצם את סמכויות הנשיא דאז יאסר ערפאת, ולהעביר חלק מהן למחמוד עבאס (כיום נשיא הרשות). חוקת הרשות הנוכחית קובעת כי נשיא הרשות ממנה לעצמו ראש ממשלה מתוך המועצה המחוקקת הפלסטינית כדי שיסייע לו בניהול הרשות.

עזיז דוויק

עבד אל-עזיז דוויק (בערבית: عزيز دويك) או אבו הישאם (נולד ב-12 בינואר 1948) הוא ממנהיגי חמאס ויו"ר המועצה המחוקקת הפלסטינית. דוויק אמור היה להיות יושב ראש הרשות הפלסטינית בפועל, מאחר שבאופן רשמי הסתיימה כהונתו של מחמוד עבאס, נציג הפת"ח, בשנת 2009.

דוויק נעצר ושוחרר לסירוגין על ידי ישראל בין השנים 2006–2015 בגין פעילותו וחברותו בארגון חמאס.

פסגת עקבה

פסגת עקבה (גם ועידת עקבה) הייתה ועידה חד-יומית במטרה לקדם את תהליך השלום בין ישראל והפלסטינים, על פי מתווה "מפת הדרכים".

הפסגה התקיימה במהלך האינתיפאדה השנייה, ב-4 ביוני 2003 בהשתתפות ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, עבדאללה מלך ירדן ונשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש.

ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת שהיה נתון תחת מצור במוקטעה לא נכח בוועידה לאור התנגדות ישראל.

פסגת שארם א-שייח' (2005)

פסגת שארם א-שייח' (בערבית: قمة شرم الشيخ) התקיימה ב-8 בפברואר 2005, כאשר המנהיגים של מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים וירדן התכנסו בעיירה שארם א-שייח', בקצה הדרומי של חצי האי סיני, במטרה להכריז על מחויבותם להביא לסופה של האינתיפאדה השנייה, אשר נמשכה למעלה מארבע שנים, החל מאוקטובר 2000. בוועידה השתתפו ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון; נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס; נשיא מצרים, חוסני מובארק, ומלך ירדן, עבדאללה השני.

רמאללה ואל-בירה (נפה)

נפת רמאללה ואל-בירה (בערבית: محافظة رام الله والبيرة) היא אחת מ-16 נפות הרשות הפלסטינית ובירתה העיר אל-בירה.

לפי דיווחי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה התגוררו בנפה בשנת 2007 275,981 תושבים. שטח הנפה 844 קמ"ר. ב-2010 מינה נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לתפקיד מושל הנפה אשה, ד"ר ליילה גנאם.בנוסף לבירת הנפה, אל-בירה, כוללת הנפה גם את הערים רמאללה, ביתוניא ובשטחה גם נבנית העיר החדשה רוואבי. הכפר נעלין שהתפרסם בעקבות המאבק על מעבר גדר ההפרדה בשטחו, נמצא אף הוא בשטח הנפה. בשטח הנפה גם שלושה מחנות פליטים, הגדול שבהם קלנדיה.

רצועת עזה

רצועת עזה (בערבית: قطاع غزّة - קֻטַאע עַ'זֶּה) היא רצועת אדמה חופית בדרום מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. היא גובלת במצרים מדרום-מערב, בים התיכון ממערב ובישראל מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-40 קילומטרים, רוחבה נע בין 5.7 ל-12.5 קילומטרים ושטחה הכולל כ-365 קילומטר רבוע. מבחינת ריבונות היא מזוהה עם הרשות הפלסטינית, ומאז 2007 היא בשליטת החמאס. נכון ליולי 2016 מוערכת אוכלוסיית רצועת עזה על ידי ה-CIA ב-1,753,327 תושבים, לטענת הרשות הפלסטינית מנתה האוכלוסייה בדיוק 2 מיליון נפש ב-11 באוקטובר 2016. מתוך האוכלוסייה קרוב למיליון מוגדרים כפליטים וכמחציתם מתגוררים במחנות פליטים. גבולותיה של הרצועה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949.

עד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של שלטון ישראלי בעקבות מלחמת סיני). לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעזה "מועצה מנהלית לפלסטין", אשר בספטמבר אותה שנה הפכה ל"ממשלת כל פלסטין", שהתקיימה, מחוסרת סמכויות של ממש, עד לשנת 1959. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים. בין היישובים חודש גם כפר דרום שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל יצאה ממנו בהסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה. בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. כחלק מן ההיערכות החדשה של העברת השליטה בהסכמי אוסלו, אורגנה והושלמה גדר המערכת סביב רצועת עזה לפי תפיסת-הפעלה צה"לית המקובלת בגדרות המערכת בגבולות המדינה מול מדינות שכנות אחרות: עם התרעה אלקטרונית, תצפיות ופטרולים קבועים למניעה וטיפול בכל חציית גדר.

מ-12 בספטמבר 2005 ועד יוני 2007 נמצאו השטח ותושביו בשליטה בלעדית של הרשות הפלסטינית, מלבד פעולות צבאיות של ישראל למניעת טרור, אך בלא התערבות של מדינות זרות, אף על-פי שהרשות הפלסטינית אינה מוכרת כמדינה עצמאית. מעמדה הנוכחי יוצא הדופן של רצועת עזה נוצר בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה נסוגו כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה (מלבד חדירות זמניות לשטח, סגר ימי ופיקוח ושליטה אווירית מתמדת), פונו ממנה כל אזרחי ישראל, בוטל הממשל הצבאי שהוחל בה, ונסגר הגבול בינה לבין מדינת ישראל.

במהלך חודש יוני 2007 השתלטו כוחות חמאס על הרצועה, כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת פת"ח שבהנהגת מחמוד עבאס (אבו מאזן) והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון. בתגובה פיזר מחמוד עבאס את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום. שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי עוטף עזה. ממשלת ישראל הטילה, מצד הגבול הישראלי, סגר יבשתי וימי על עזה. כחלק מחובותיה ההומניטריות של ישראל, היא מאפשרת הכנסת מוצרי מזון מסוימים וציוד רפואי לרצועה. כמו כן, המצור הביא אותה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה, על רקע משבר המים ברצועת עזה.

ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל ולהסיר את האיום על אזרחיה. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה 1,166 בני אדם ונגרם הרס רב. במהלך כל הלחימה נמשך ירי רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי דרום ישראל.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך מן הרצועה ליישובי הדרום בשבועות הקודמים לו. במבצע נהרגו כ-170 פלסטינים ונהרסו מטרות רבות של חמאס. במהלך המבצע נורו כ-1,500 רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל. לראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן בת-ים, ראשון לציון, תל אביב וירושלים.

ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים, ונפצעו יותר מ-8,000 מהם, גם נגרם הרס נרחב ביותר ברצועת עזה. טווח הרקטות שנורו מהרצועה לישראל התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון וירוחם בדרום ועד חיפה וקיסריה בצפון.

תהליך השלום הישראלי-פלסטיני

תהליך השלום הישראלי-פלסטיני התפתח לאורך השנים, כניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולסיים את מעגל האלימות הנמשך מתחילתו. החל משנות השבעים ממשלות ישראל ניסו לפתור בדרכי שלום את הסכסוך הישראלי-ערבי וכחלק ממנו את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. במהלך התהליך נחתמו הסכם השלום בין ישראל למצרים (1979), הסכמי אוסלו (1993) והסכם השלום בין ישראל לירדן (1994).

בדרך כלל ארצות הברית מעורבת בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, בשאיפה להוביל לפתרון "שתי מדינות לשני עמים". בשנת 2002 הציגה ארצות הברית את מפת הדרכים ובה קווי מתאר לפתרון זה. במידה פחותה מעורבים בתהליך השלום גם גורמים נוספים, כמו רוסיה, האיחוד האירופי ומנהיגים ממדינות המזרח התיכון.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני
מלחמות מלחמת העצמאותמלחמת ששת הימיםמלחמת ההתשה בבקעת הירדןמלחמת לבנון הראשונה
מבצעים בולטים פעולת כראמהמבצע זעם האלמבצע יונתןמבצע רגל עץמבצע תיבת נוחמבצע חומת מגןמבצע גשמי קיץמבצע עופרת יצוקהמבצע עמוד ענןמבצע צוק איתן
פעולות טרור פלסטיניות מתקפת הטרור בשדה התעופה של מינכן (1970)טבח הספורטאים במינכןפיגוע כביש החוףהאינתיפאדה הראשונהמהומות הר הבית (1990)האינתיפאדה השנייהפיגועי התאבדות בישראלהתקפות רקטות פלסטיניות על ישראלהלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקההלחימה ברצועת עזה בין מבצע עופרת יצוקה למבצע עמוד ענןהלחימה ברצועת עזה בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתןהלחימה ברצועת עזה לאחר מבצע צוק איתןגל הטרור הפלסטיני (2015–2016)מהומות הר הבית (2017)פיגועי הטרור ב-2017העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2019)פיגועי הטרור ב-2018
הכוחות בסכסוך ישראל: צה"לשירות הביטחון הכללימשטרת ישראלמשמר הגבולהמוסד
הפלסטינים: פת"חחמאסאש"ףהג'יהאד האסלאמי הפלסטיניועדות ההתנגדות העממיתגדודי חללי אל-אקצא
אירועים מדיניים תוכנית האוטונומיהועידת מדרידהסכמי אוסלוהסכם ואימזכר שארם-א-שיח'ועידת קמפ דייווידמפת הדרכיםהיוזמה הסעודיתפסגת עקבהפסגת שארם א-שייח' (2005)תוכנית ההתנתקותועידת אנאפוליסתוכנית ההקפאה
מושגים בעיית הפליטיםאינתיפאדהזכות השיבהנפקדים נוכחיםתהדיאהשהידסיכול ממוקדמדיניות ההפרדה
אישים ישראלים ראשי ממשלת ישראלרמטכ"לי צה"לשרי הביטחון של ישראלראשי השב"כראשי המוסד
אישים פלסטינים אמין אל-חוסיינייאסר ערפאת • מחמוד עבאס • חיידר עבד א-שאפיאחמד יאסיןח'אלד משעלמוחמד דחלאןפייסל חוסייניסרי נוסייבהג'יבריל רג'ובמרואן ברגותיג'ורג' חבשנאיף חוואתמהאסמאעיל הניהמוחמד דףיחיא סנוואר
רקע היסטורי היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיניתוכנית החלוקההכרזת העצמאותהנכבההקו הירוקיהודה ושומרוןרצועת עזהמזרח ירושלים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.