מחיית זכר עמלק

מחיית זכר עמלק היא אחת ממצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, ועניינה הוא להכרית את זרעו של עמלק, העם שעל פי המקרא לחם בבני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים.

מחיית זכר עמלק
(מקורות עיקריים)
Samuel Cursing Saul, by Hans Holbein the Younger
שמואל מקלל את שאול מכיוון שחס על העמלקים
מקרא ספר דברים, פרק כ"ה, פסוק י"ט
משנה תורה הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ה'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קפ"ח
ספר החינוך, מצווה תר"ד

מקור המצווה

בעקבות תקיפתו את בני ישראל בצאתם ממצרים וזינובו בנחשלים, הוכרז עמלק כאויב עם ישראל. וכך נאמר בספר דברים:

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח.

לפי דעת ספר החינוך בפרשת כי תצא, המצווה חלה על כל יהודי בכל מקום, גם אם הוא יחיד ושלא בשעת המלחמה,[1] ולפי דעת הרמב"ם דווקא בשעת מלחמה אם לא השלימו וקיבלו על עצמם שעבוד לעם ישראל[2].

כשלונו של שאול

במצווה זו נצטווה מאוחר יותר שאול המלך בידי שמואל הנביא, להכרית את זרע עמלק כולל השמדת הטף והבהמות. אך שאול נכשל בהשאירו את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן הבקר, וכישלון זה היה אחת הסיבות לנישולו ממלכותו.

המצווה בימינו

Mechiyat Haman
מחיית שמו של המן בזמן קריאת המגילה, איור משנת 1701.

בימינו אבדה משמעותה העיקרית של המצווה, מכיוון שלא ניתן לזהות כיום עם המזוהה אתנית עם עמלק[3]; חז"ל קשרו זאת לסנחריב, אשר "בלבל את האומות" על ידי הגלייתן ממקום למקום. בנוסף, יש דעות שהמצווה מוטלת רק על ציבור שלם או על מלך יהודי[4]; לפי דעות אלה אדם לא יכול לקיימה מיוזמתו בשום תקופה.

עם זאת, היו שקשרו צוררי ישראל נוספים לעמלק - אם במובן הרעיוני או אף במובן הגנטי. כך, נקרא המן "אגגי" - לכאורה כרמז לאגג מלך עמלק (אם במובן של צאצא גנטי או רעיוני). יש גם שזיהו (לדוגמה הגאון מווילנא) את גרמניה עם עמלק המודרני, במיוחד לאחר השואה[5]. יש המזהים את זרע עמלק כיום עם הארמנים[6].

מחייה סמלית

בימינו, מחיית עמלק קיבלה ממד סמלי. כך, קיים מדרש אצל הראשונים המבטא מחיית סמלים, כביטוי למחיית עמלק "תמחה את זכר עמלק - אפילו מעל העצים ומעל האבנים" (אבודרהם, הלכות פורים, כ"ט) והדבר הוביל למנהגים שונים.

המנהגים כוללים השמעת קולות רעש עם השמעת השם המן בעת קריאת מגילת אסתר, כמחיית אזכור שמם, ואף כתיבת שמם על עצמים שונים ומחיקתם.

יש המשערים שהמנהג החל בכתיבת השמות 'המן' ו'עמלק' על אבנים והכאתן זו בזו לצורך מחיקת השם. ראיה לכך ניתן למצוא בדברי ר' אברהם בן נתן בספר המנהיג: "מנהג התינוקות בצרפת ופרובינצא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן, ומקישין זו על זו כשהקורא מזכיר המן משום ושם רשעים ירקב..." (ספר המנהיג, מהדורת יצחק רפאל עמ' רמב). בהמשך נשכח הצורך במחיקת השם ונותר רק הרעש שנוצר מפגיעת האבנים זו בזו, וכך התקבל המנהג להשמיע רעש בעת אזכור השם המן.

כך מתואר המנהג של יהודי רודוס בעיתון משנת 1887[7]:

"המנהג פה להכות בפורים על עצים ואבנים בקריאת המגילה ... וכל המרבה להכות עד שבור הספסלים הרי זה משובח. וקנית גרזנים ומקבות קודם גם לצדקה ... בליל פורים מביאים בבית הכנסת קורות וקרשים וכל הילדים הולכים איש ופטישו וקורנסו בידו ... גדולים וקטנים מכים ומרקעים בכל כוחם".

למנהג זה היו שהתנגדו עקב הבאתו לפעמים להשמטת מילים מקריאת המגילה, או לכך שציבור השומעים יפסידו שמיעת מילים מן המגילה. דוגמה להתנגדות באחת מקהילות אירופה ניתן למצוא בדברי הרב שם טוב גגין, שהיה הרב הספרדי הראשי של אנגליה, בספרו כתר שם טוב:

טעם שבלונדון ביטלו מנהג ההכאה בבית הכנסת, משום שבשנת 1783 בחודש מארסו אירע שביום הפורים באו ילדים פוחזים עם אביהם הפתאים והביאו עמהם פטישים וקרדומות בבית הכנסת הנקרא "שער השמים" בלונדון והיו הולכים ומכים על הספסלים בקול גדול בזמן שהחזן קורא את המגילה, עד שלא היה באפשרות הקהל לשמוע כראוי המגילה, והיה זה למורת רוח כל אנשי המעמד ונגד רצון היחידים. ובשנה הנזכרת הוחלט ברוב מנין ורוב בנין בין אנשי הוועד שבפורים הבא לא יזיד לא האב ולא הבן להביא פטישים עמהם ולהכות פעם אחרת. והכריזו החלטתם זו בבית הכנסת לעיני כל יחידי הקהל. ובהגיע ימי הפורים בשנה שלאחריה נתאחדו איזה מהיחידים בכוונה להתנגד למה שהוסכם על ידי אנשי המעמד והביאו עמהם הפטישים להכות בהם כמנהגם. וכאשר נשמע הדבר להם הלכו והכינו אנשי הוועד שוטרי הממשלה בפתח הבית הכנסת להפריעם ממחשבותם על צד כי איזה איש יזיד וירהיב עוז בנפשו להכות כמנהגו - יגורש מהקהל. וכן היה שאיש חצוף ניסה להכות בפטישו ואחרים התחקו למעשהו, נכנסו השוטרים והוציאום משם בפחי נפש. אחר כך איזה מהם ביקשו סליחה והכירו עותתם על מה שעשו ונסלח להם. ואיזה מהם קנסו אותם ברצי כסף לקופת הצדקה. וכל זה אירע בימי החכם הראשי ר' משה די אזווידו ז"ל ומאז ועד היום אין קול ואין עונה מהכאות הפטישים בבית הכנסת.

כתר שם טוב, חלק א, דף תקמג

כיום, המנהג המקובל בבתי הכנסת בארץ ובעולם, להשמיע רעש רב כששומעים את המלה המן.

בתלמוד הבבלי מוזכר מנהג "משוורתא דפוריא"[8] (מארמית: מקפצת פורים). על פי פירוש הערוך המנהג היה לתלות על הגג בובה בדמות המן, להעלותה באש ביום פורים, ולרקוד מסביב.[9] מנהג זה השתמר בחלק מהקהילות, ונכון ל-2019 ישנם בודדים הנוהגים בו.[10] יש שנהגו מנהג דומה במדורת ל"ג בעומר.[11]
בשנת 408, בתקופת הקיסר תאודוסיוס השני, נאסרה תליית המן בפומבי, משום שהמאמינים הנוצרים ראו במנהג את תלייתו של ישו. למרות האיסור שרד המנהג לפחות עד המאה העשירית.[12]

ראו גם

לקריאה נוספת

על מנהג הכאת המן:

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מצווה תרד: "ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם, אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן, אם ימצא אחד מכל זדעם. והעובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש ספק בידו להורגו ולא הרגו בטל עשה זה. "
  2. ^ וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא הייתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.(רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות ו, ד)
  3. ^ מנחת חינוך פרשת כי תצא מצווה תרד
  4. ^ רמב"ם (ספר המצוות, סוף מצוות עשה), רמב"ן (פירוש לתורה, שמות יז טז), ספר היראים (תלה), הגהות מיימוניות (הלכות מלכים פרק ה הלכה ה)
  5. ^ הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (בוסטון), פרקים במחשבת הרב, ירושלים, תשמ"ד, עמ' 136. לכאורה זאת גם הדעה של רבנים אחרים, לאור דיון בשו"ת משנות ה-50 (למשל שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קמט) האם גרמני יכול להתגייר בימינו, מאחר המקורות האוסרים על גיור של צאצאי עמלק (בסוף הם מתירים גיור של גרמנים). מקור אפשרי נוסף הוא התלמוד הירושלמי, שאומר "כי המן בן המדתא - וכי בן המדתא היה? אלא צורר בן צורר" (יבמות פרק ב הלכה ו), כלומר שהמן מוגדר כ"עמלקי" בגלל מעשיו ולא בגלל שושלתו.
  6. ^ שמואל יוסף עגנוןאלו ואלו, הוצאת שוקן, 1998, עמ' 401
  7. ^ רודוס, הצפירה, 28 במרץ 1887
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ד, עמוד ב'
  9. ^ ספר הערוך ערך שוור.
  10. ^ שריפת המן באתר ישיבת כסא רחמים.
  11. ^ עשיית מדורות בל"ג בעומר, מנהג תליית ושריפת המן במדורה, והקשר שביניהם באתר יד מהרי"ץ.
  12. ^ Purim
אגג

אֲגַג הוא דמות מקראית, אחרון מלכי העמלקים.

האיזכור הראשון בתנ"ך של אגג הוא בברכת בלעם, בה מברך בלעם את ישראל שממלכתם תינשא מעל זו של אגג:

אגג היה מלך עמלק בעת ששאול המלך יצא למלא את מצוות השמדת עמלק בהנחיית הנביא שמואל. שאול לא ביצע את המצווה עד סופה כיוון שלא השמיד את רכוש עמלק ולא הרג את אגג, ועל כך ניבא לו שמואל כי ישלם בכתרו.

אגג הוצא בסוף להורג על ידי שמואל, הדיאלוג בין שמואל הנביא לאגג מובלט בסיפור על רגעיו האחרונים של אגג:

אגג חותם את חייו במילים "אָכֵן סָר מַר-הַמָּוֶת" (אכן הגיע זמני למות),

ושמואל הנביא עונה לו: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ" (כשם שחרבך הפכה נשים לשכולות, כך תהפוך כעת אימך לשכולה).

על אף הריגתו של אגג בידי שמואל, ממקומות נוספים בתנ"ך מוכח שהעם העמלקי לא הושמד באופן סופי. בהמשך ספר שמואל מתוארות מלחמותיו של דוד בתקופת ישיבתו בשדה פלשתים, שם מוזכרת בין השאר לחימתו בעמלקים. מספר פרקים לאחר מכן, בסוף ספר שמואל א' מתוארת פשיטה של עמלקים על העיר צקלג (עיר המזוהה על ידי מספר חוקרים כתל שרע) ורדיפה של דוד ואנשיו אחריהם, לאחר שלקחו בשבי את משפחותיהם. גם לאחר שדוד ואנשיו מכים בעמלקים במשך יממה שלמה, ארבע מאות מהם מצליחים לברוח. מקום נוסף בו אנו פוגשים בשארית עמלק הוא בפתיחת ספר שמואל ב', שם דוד שב "מהכות את העמלק" ואליו מגיע נער עמלקי המספר לו שהרג את שאול בעקבות בקשתו של שאול עצמו, לאחר שנפצע אנושות בקרב נגד הפלשתים בהר הגלבוע.

גרסתו של הנער העמלקי סותרת את המסופר על מות שאול, והפרשנים נחלקו מה מידת האמת בדבריו. בכל אופן, דבריו מציגים אירוניה הטמונה בקשר שבין חטאו של שאול כשלא השמיד את העמלקים, לבין העובדה שאחד מהם לבסוף הרג אותו, וכל זאת בשעה שדוד, שנבחר לרשת את כתרו, עושה חיל במלחמתו בעמלקים.

מאחר שעמלק הוא סמל האויבים של ישראל, גם מלכו נחשב כגדול האויבים של ישראל. ברוח זו מיוחס מוצאו של המן הרשע לאגג: "הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי". והפרשנים נחלקו בשאלה האם מדובר בצאצא גנטי ממש, או בבן במובן של ממשיך דרכו הרעיונית של אגג. לאחר אירועים אלו אין מסופר עוד דבר על קיומו של עמלק או מלכם אגג. מספר פסוקים בספר דברי הימים מספרים על קבוצת לוחמים מבני שמעון אשר בימי המלך חזקיהו הכו את "שארית הפליטה לעמלק", כלומר - השמידו את אחרון העמלקים, ובכך כנראה הושמד סופית עם זה.

המדרש מספר כי בין נפילתו של אגג בשבי ובין הוצאתו להורג הפריד יום, אשר במהלכו הספיק אגג לקיים יחסי מין עם אישה כלשהי. בין צאצאי אישה זו, אומר המדרש, היה המן. כך מפרש המדרש את הצירוף "המן האגגי".

אל תהי צדיק הרבה

"אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" היא עצה המופיעה במגילת קהלת, פרק ז', פסוקים ז'-ט"ז; הפסוק השלם הוא "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם".

הוראתו הראשית של פסוק זה, לפי רוב המפרשים, היא הנחיה שלא להפריז במידת האדיקות הנדרשת בקיום המצוות. גישה קיצונית מדי בתחום זה עלולה לגרור את האדם המאמין לחסר מגופו ומנפשו דברים נחוצים - עד כדי סיגוף - ולהפוך לנטל על סביבתו.

חז"ל רואים בפסוק אזהרה לאדם שלא יחשוב להיות צדיק יותר מבוראו, כשאול, ש"דימה להיות צדיק וריחם על הרשעים" (כאשר לא קיים בשלמותה את מצוות הנביא על מחיית זכר עמלק):

"אל תהי צדיק הרבה": יותר מבוראך. מדבר בשאול, דכתיב "ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל". רב הונא ורבי בניה אומרים: התחיל מדיין כנגד בוראו, אמר: כך אמר הב"ה: "לך והכית את עמלק"; אם אנשים חטאו – נשים וטף ושור ובקר וצאן מה חטאו? יצתה בת קול ואמרה לו: "אל תהי צדיק הרבה" – יותר מבוראך. ורבנין אמרין: התחיל מדיין כנגד עגלה ערופה, אמר: כתיב "וערפו שם את הָעֶגְלָה בנחל" (ספר דברים, פרק כ"א, פסוק ד') – הוא הורג והיא נערפת; אם אדם חטא – בהמה מה חטאת? יצתה בת קול ואמרה "אל תהי צדיק הרבה". ריש-לקיש אמר: כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי – סוף שיעשה אכזרי במקום רחמן. ומנין שנעשה רחמן במקום אכזרי? שנאמר "ויחמול שאול" (ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ט'). ומנין שנעשה אכזרי במקום רחמן? שנאמר "ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב" (ספר שמואל א', פרק כ"ב, פסוק י"ט), ולא תהא כזרעו של עמלק. ורבנן אמרין: כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שמדת הדין פוגעת בו, שנאמר "וימת שאול ושלשת בניו" (ספר דברי הימים א', פרק י', פסוק ו').

לפי פירוש אחר, הפסוק ממליץ שלא להגזים ברדיפת הצדק. פרשנות זאת יוצאת מנקודת המוצא שההפרזה ברדיפת הצדק מפחיתה ממעלת הצדיקות ומורידה את דרגתה. לפיכך ניתן לראות בסיום הפסוק, "לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם", אזהרה כי רדיפת הצדק המוחלט באופן בלתי מתפשר עלולה להמיט אסון. דוגמה לכך מספרות העולם ניתן למצוא בדמותו של מיכאל קולהאס בנובלה בשם זה מאת היינריך פון קלייסט.

הפסוק העוקב במגילת קהלת שולל גם הליכה בדרך הנגדית: "אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ". לסיכום ממליץ קהלת על בחירה בשביל הזהב: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם".

המן האגגי

הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי היה, על פי מגילת אסתר שבתנ"ך, הבכיר בשרי אחשוורוש מלך פרס, אשר הסית את מלכו כנגד האוכלוסייה היהודית בממלכה, במטרה לבצע בה רצח עם. המן מכונה במגילת אסתר "צורר היהודים", וכן "איש צר ואויב המן הרע הזה", שביקש להשמיד את כל היהודים במאה עשרים ושבע מדינות. לבסוף סוכלה מזימתו, בעיקר בזכות אסתר והוא נתלה. בשיח היהודי נשתרש כינויו ל"המן הרשע", שם אמו אמתלאי בת עורבתי.

לא תרצח

לֹא תִרְצָח הוא הדיבר השישי מעשרת הדיברות. פירוש האיסור הוא איסור נטילת חייו של אדם אחר.

מחיה

האם התכוונתם ל...

מחיית שבעה עממים

מחיית שבעה עממין היא מצוות עשה מהתורה להשמיד את שבעת העממים שישבו בארץ ישראל בתקופת ההתנחלות. העמים שגרו בארץ בתקופת יציאת מצרים על פי המקרא הם: הכנעני, החיתי, החיוי, האמורי, הפריזי, היבוסי, והגרגשי. כיום מצווה זו אינה נוהגת מכיוון שאבד כל זכר לעמים אלו.

מניין המצוות על פי ספר החינוך

מניין תרי"ג מצוות על פי ספר החינוך. החידוש העיקרי של מניין זה, לעומת מוני המצוות האחרים כמו הרמב"ם והרמב"ן, הוא בסדר המצוות. החינוך מונה את מצוותיו על פי סדר פרשיות התורה, מציין את מספר המצוות המופיעות בכל פרשה ומספר מצוות עשה ולא תעשה בכל פרשה.

הבדל נוסף הוא הוספת מצווה תפ"ז לפי מניין החינוך: איסור הקרבת הפסח בבמת יחיד בזמן היתר במות. במקומה החסיר החינוך את איסור אכילת קדשי קדשים לזר, המופיע כלאו קמ"ט במניין המצוות של הרמב"ם. ככל הנראה השינוי איננו חידוש של ספר החינוך, אלא מקורו בנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני המחבר (ראו ספר החינוך).

מצוות בניין בית המקדש

מצוות בניין בית המקדש היא מצוות עשה על כלל העם היהודי לבנות בית מקדש שבו תתקיים עבודת הקורבנות, העלייה לרגל וכל יתר המצוות שיש לקיימן דווקא בבית המקדש. אופן קיום המצווה בימינו לאור המציאות הפוליטית בירושלים שנוי במחלוקת.

מצוות זכירת מעשי עמלק

מצוות זכירת מעשי עמלק היא מצווה המתייחסת לחובה לזכור את אשר עשה עמלק לבני ישראל בצאתם ממצרים. מצווה זו מהווה מעין אמצעי עזר לעודד את ביצוע מצוות מחיית זכר עמלק. על פי חז"ל, החובה היא גם להזכיר זאת בפה, ועל כן קוראים בכל שנה את "פרשת זכור" בשבת זכור - השבת שלפני פורים. המצווה כוללת מצוות עשה ומצוות לא תעשה.

מקרא מגילה

מִקְרָא מְגִלָּה היא אחת ממצוותיו של פורים ואחת משבע המצוות שתקנו חכמים. לפי המצווה יש לקרוא בפורים את מגילת אסתר בלילה וביום, על מנת לפרסם את נס ההצלה מגזרות המן ולהודות עליו.

עמלק

עמלק הוא עם או שבט הנזכר במקרא. אין ידיעות חיצוניות אודותיו. עמלק מתואר במקרא כעם אכזרי המתפרנס במידה ניכרת משוד וביזה. במסגרת זו התקיף את בני ישראל לאחר שיצאו ממצרים, ואת ציקלג, עירו של דוד בעת שהותו בארץ הפלשתים. העם העמלקי התקיים כעם נווד לאורך המדבר שמדרום לים המלח ועד צפון חצי האי סיני במשך תקופת התנחלותם בארץ ישראל ועד לתקופת המלוכה.

על פי המסורת האפונימית המקראית, העם נקרא על שם אביו (עמלק), בנו של אליפז בן עשיו ופילגשו, תמנע.

במסורת היהודית נחשב העם העמלקי כסמל לרֶשע, ועל פי המסורת אף המן הרשע היה מצאצאיו. העם העמלקי מוקע בתנ"ך, עד שבאופן חריג מופיעה בתורה מצווה על עם ישראל להרוג את כולו - כולל נשיו וטפו, ולהשמיד גם את רכושו. במסורת הפסיקה ההלכתית נקבעו סייגים רבים למצוות מחיית עמלק.

עשרת בני המן

עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, לפי מגילת אסתר, היו עשרה מבניו של המן האגגי וסופם היה שנהרגו בי"ג באדר ונתלו למחרת היום על העץ עליו היה תלוי אביהם (שנתלה אחד עשר חודשים קודם לכן, בניסן של השנה שקדמה).

עשרת בני המן (כמוזכר במגילת אסתר פרק ט, פסוקים ז-ט) הם:

פַּרְשַׁנְדָּתָא - לפי המדרש היה הגמון בקרדוניא. שלח לאביו קורה באורך 50 אמה, אותה לקח מתיבת נח. מאוחר יותר נתלה על אותה קורה.

דַּלְפוֹן

אַסְפָּתָא

פּוֹרָתָא

אֲדַלְיָא

אֲרִידָתָא

פַּרְמַשְׁתָּא

אֲרִיסַי

אֲרִידַי

וַיְזָתָאלפי המדרשים היו להמן בנים רבים נוספים, ורש"י על מגילת אסתר בשם חז"ל מפרש שאלו העשרה נהרגו ונתלו על שכתבו דברי שטנה על היהודים ועל ירושלים, כפי שכתוב בספר עזרא ד, ו.

לכתיבת וקריאת עשרת בני המן במגילה הכשרה למקרא מגילה בפורים ישנם מאפיינים מיוחדים:

על פי הגמרא (בבלי מגילה, דף טז, עמוד ב), יש לקרוא בעת קריאת המגילה, את שמותיהם של עשרת בני המן, יחד עם המילה "עשרת" שאחריהם, בנשימה אחת. להורות שכולם יצאה נשמתם בפעם אחת, ולכתחילה נפסק להלכה שיש לעשות כך. יש הסוברים שמי ששכח או לא מסוגל לקרוא בנשימה אחת, יחזור ויקרא, אמנם להלכה אין צריך לחזור ובדיעבד הוא יצא ידי חובתו.

שמות עשרת בני המן צריכים להיכתב בצורה הנקראת "אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה". דהיינו: שני טורים המסודרים אחד בצד ימין ואחד בצד שמאל.

בספרי המסורה מובא סימן, כי כל השמות שנגמרים בהברה "תא" (פרשנדתא, אספתא, פורתא, ארידתא, פרמשתא, ויזתא) טעמם הוא במלעיל, ואילו שאר השמות (דלפון, אדליא, אריסי, ארידי) טעמם הוא במלרע.ישנה מסורת כי בקהילות יהודיות שונות, התקיים מנהג בו התארגנה קבוצה שהתחפשה להמן ועשרת בניו, כשלויזתא נשמר מעמד מבוזה במיוחד, כנחות מכולם[דרוש מקור].

בשפת היום-יום השתמרו ביטויים שונים משמותיהם של עשרת בני המן.

דלפון - משמש ככינוי לעני מרוד.

ויזתא - הוא כינוי לשלומיאל ולא יוצלח.

פרשנדתא - הוא אחד מכינוייו של רש"י שמשמעותו פרשן-דתא, כלומר פרשן הדת זאת כהוקרה לפירושיו רחבי ההיקף על התנ"ך והתלמוד.

פורים

חג פּוּרִים הוא אחד מחגי ישראל שנחוג בי"ד באדר ("פורים דפרזים") או בט"ו באדר (בירושלים וביתר הערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון; "פורים דמוקפים" או "שושן פורים"). החג נקבע כיום הודאה לה' על הצלת היהודים באימפריה הפרסית מרצח עם שזמם לבצע בהם המן, המשנה למלך אחשוורוש.

על פי מגילת אסתר, החג נקרא על שום ה"פור" (גורל בפרסית) שהטיל המן כדי לקבוע את היום שבו יבוצע הטבח ביהודים. בעקבות רצף אירועים המתוארים במגילה, התהפך הגלגל, ובזכות אסתר סוכלה מזימתו של המן שנתלה, והיהודים הם שהרגו באותו יום באויביהם. י"ג באדר, ערב פורים ויום הטבח המתוכנן, הוא יום תענית אסתר לזכר הצום שהונהג במלחמה. סברה אחרת קושרת למנהג זה את התענית של אסתר המלכה, טרם ניגשה למלך בבקשה לבטל את הגזירה.

מצוות החג כוללות את קריאת מגילת אסתר בלילה וביום, מתנות לאביונים, מסירת משלוחי מנות איש לרעהו וסעודת פורים שבה מקובל להשתכר "עד-דְלֹא-ידע". החג מצטיין במאפייני השמחה שבו, לבישת תחפושות ומסכות, בדחנות והרעשה ברעשנים.

חג הפורים וחג החנוכה הם שני החגים המרכזיים ביהדות שהמקור להם אינו מהחוק המקראי, אלא התוקף ההלכתי שלהם הוא מתקנת חכמים (היהדות הרבנית). חגים אלו כלולים בשבע מצוות דרבנן. עם זאת, לחג הפורים תוקף גדול יותר מחג החנוכה, הנקרא "דברי קבלה", בשל היותו תקנה מזמן הנביאים. במקורות שונים נעשית השוואה בין פורים ליום הכיפורים.

קוגל

קוגל (בהגיית יוצאי גליציה ופולין: קיגל) היא פשטידה נפוצה בקרב יהודי אשכנז ומזרח אירופה. לקוגל גרסאות רבות מרכיבים שונים, בדרך כלל על בסיס תפוחי אדמה או אטריות. המכנה המשותף של כל הסוגים הוא המנהג לבשל את הקוגל בסיר, או תבנית ברזל, בעיקר חד פעמית, שניתן להניח על פלטת שבת.

רעשן

רעשן הוא כלי נגינה המשמש כצעצוע, כלי-שעשועים המשמיע רעש, ומכאן שמו.

את המילה יצר איתמר בן אב"י.הרעשן בנוי מידית שבראשה גלגל שיניים, ומחלק המסתובב סביב גלגל השיניים. הפעלת הרעשן נעשית באמצעות תנופה הגורמת לחלק המסתובב להסתובב ולהשמיע רעש בעת החיכוך שלו בגלגל השיניים.

תורה

הַתּוֹרָה (או על פי היהדות הרבנית: תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה "תַּוְּרַאת" (توراة) התגלה למשה, אבל שהטקסט שבידינו הוא גרסה מעוותת של המקור. בביקורת המקרא מרבית החוקרים מחזיקים בדעה שהתורה נוצרה באופן הדרגתי - התבססה על מסורות קדומות, נכתבה בעיקר במאות ה-7 וה-6 לפני הספירה, ואוחדה לנוסח אחיד במהלך התקופה הפרסית.

פורים
מצוות החג מקרא מגילהמתנות לאביוניםמשלוח מנותסעודת פוריםשתיית יין בפוריםפרסום הנס Purim22
מנהגים משנכנס אדר מרבין בשמחהאוזן המןרעשןהתחפשות
מגילת אסתר אחשוורושושתיהמןעשרת בני המןזרשבגתן ותרשמרדכי היהודיאסתרחרבונההתךהגיאבגתאתוספות למגילת אסתרתרגומי מגילת אסתר לארמיתהיעדרותו של אלוהים ממגילת אסתר
תפילות ופיוטים למנצח על אילת השחרעל הנסיםאשר הניאויאהב אומןככלות יינימי כמוך ואין כמוךקוראי מגילהרשימת שירים ופיוטים לפורים • פיוטים ושירים נוספים
שירים ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקרחג פורים (שיר)אני פוריםליצן קטן נחמד
שמחת פורים פורים שפילרב פוריםעדלאידעליל שיכוריםפרודיות לפורים
שונות פרשת זכורמצוות זכירת מעשי עמלק • מחיית זכר עמלק • תענית אסתרסעודת אסתרמסכת מגילהזכר למחצית השקלפורים קטןפורים שניפורים משולשעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נוןבן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעירקבר אסתר ומרדכי
חגי ישראל ומועדיו

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.