מזרחנות

מזרחנות (באנגלית: Oriental studies; נקרא גם "מדעי המזרח" או "לימודי המזרח") היא תחום דעת אקדמי העוסק בחקר רב תחומי של אזור מסוים. בעבר המונח מזרחנות (אוריינטליזם) התייחס לכל הארצות שממזרח לאירופה, ובייחוד המזרח התיכון והמזרח הרחוק, אך כיום ברוב הפקולטות כבר לא משתמשים במונח זה ואת מקומו ירשו שני תחומי דעת שונים: לימודי אסיה ולימודי המזרח התיכון. המחקר המזרחני עוסק במגוון רחב של נושאים כגון: היסטוריה, שפות, ספרות, אמנות, חיי יומיום, מנהגים, פוליטיקה, דתות, פילוסופיה, מדעים, משפט ועוד. העוסק בנושא מכוּנה "מזרחן" ("מזרחנית" בלשון נקבה).

המחקר האירופי על האזור שכונה בעבר "המזרח" (האוריינט), הונע בראשיתו בעיקר ממוטיבציה דתית. המחקר הבלשני של שפות האזור קדם למחקרים בנושאים האחרים, הכתבים הערביים והתרגומים לערבית של כתבים יוונים היו מקור חשוב ביותר בימי הביניים ללימוד רפואה ופילוסופיה. החל מהעידן הקולוניאלי, אינטרסים פוליטיים וכלכליים עודדו גידול במחקר האקדמי אודות נושאים אחרים כמו היסטוריה, דת, תרבות וחברה. במאה השמונה עשרה הארכאולוגיה הפכה להיות החוליה המקשרת בין המזרחנות לבין הציבור הרחב באירופה. אוצרות ארכאולוגיים מהמזרח החלו למלא את המוזיאונים באירופה, והקנו למזרחנים תהילת עולם. המחקר המזרחני המודרני הושפע משתי מגמות עיקריות, האחת הייתה ההקשר הקולוניאלי והאינטרסים האימרפיאליים שעמדו ברקע המחקר. השפעה נוספת נבעה מהדימוי האקזוטי של "המזרח" בעיני כותבים והוגים אירופים, רעיון הבא לידי ביטוי בתזה המשפיעה "אוריינטליזם". מגמת השתלבותם של חוקרים מקומיים, הבאים מהאזור הנחקר, במרוצת המאה העשרים, השפיעה רבות על אופי המחקר המזרחני בן זמננו.

BM; RM6 - ANE, Assyrian Sculpture 14 West Wall (M + N) ~ Assyrian Empire + Lamassu, Gates at Balawat, Relief Panel's & Full Projection.3
עתיקות אשוריות במוזיאון הבריטי.

היסטוריה של לימודי המזרחנות

קדם אסלאם

ההבחנה המערבית בין מזרח למערב התגבשה לראשונה במלחמה היוונית-פרסית במאה ה5 לפנה"ס, כאשר היסטוריונים אתונאים הבחינו בין הדמוקרטיה האתונאית שלהם למונרכיה הפרסית. הבחנה ממסדית בין מזרח למערב הופיעה לראשונה בפיצול המנהלי באימפריה הרומית, אותו ייסד הקיסר דיוקלטיאנוס בסוף המאה ה3 לספירה. הפיצול היה גם לשוני, החלק המערבי דיבר לטינית והמזרחי יוונית. האימפריה הרומית הכירה מקרוב את הפרסים שכניהם ממזרח, אבל לגבי האזורים שממזרח לאימפריה הפרסית היה להם מושג קלוש ביותר.

ימי-הביניים

עליית האסלאם והכיבוש הערבי במהלך המאה ה7 יצרו ניגוד חד, או אפילו קוטביות מסוימת, בין הקהילה הנוצרית של אירופה הימי-ביניימית לבין העולם המוסלמי (שהשתרע מאנדלוסיה ועד ערבות מרכז אסיה). במהלך ימי-הביניים, המוסלמים נחשבו כאויב "הזר" של העולם הנוצרי. הידע העממי של האירופים אודות המזרח היה דל והסתמך בעיקר על סיפורי מסעות מפוקפקים, יוצא מן הכלל היה חיבורו של מרקו פולו שהיה יחסית מהימן.

העבודה המחקרית הייתה ברובה בלשנית, מוקדה היה דתי נוצרי, החוקרים למדו את שפות האזור, את העברית המקראית של התנ"ך ואת הארמית הסורית בה נכתבו יצירות נוצריות מוקדמות. בנוסף, הם למדו ערבית ויוונית כדי לגשת ליצירות העוסקות ברפואה, פילוסופיה ומדע. המאמץ הבלשני הזה התקיים באופן אקראי במהלך ימי הביניים, "הרנסאנס של המאה ה-12" היה עד לגידול ניכר בתרגומים של טקסטים ערביים ללטינית, עם דמויות כמו "קונסטנטין האפריקני", שתרגם 37 ספרים, רובם טקסטים רפואיים, מערבית ללטינית. וכן "הרמן מקרינתיה, אחד המתרגמים של הקוראן. התרגום הראשון של הקוראן ללטינית הושלם ב-1143, למרות ששימוש מועט נעשה בו עד שנדפס ב-1543, לאחר מכן הוא תורגם לשפות אירופיות אחרות. ג'רארד מסרמונה ואחרים ביססו את עצמם באנדלוס כדי לנצל את הספריות הערביות והמלומדים ששם. מאוחר יותר שתהליך הריקונקיסטה צבר תאוצה, קשרים מעין אלה נהיו נדירים יותר.

המידע אודות הציוויליזציות המפותחות של הודו וסין, מהם ייבאו סחורות יוקרתיות כמו משי וקרמיקה, היה מעורפל אבל הלך והתבהר. למרות שהצלבנים ייצרו מעט מאוד חומר מחקרי, לעלייה של האימפריה המונגולית במחצית הראשונה של המאה ה-13 הייתה השלכה אסטרטגית גם על הממלכה הצלבנית וגם על אירופה עצמה, והובילה לחיזוק הקשרים הדיפלומטיים בין אירופה למזרח. מעידן התגליות, האינטרס האירופי במיפוי אסיה, ובמיוחד דרכי הים, התעצמו, למרות שעיקר המאמץ היה מחוץ לאוניברסיטאות. במהלך תהליך גילוי הארצות והקולוניאליזציה, ההבחנה בין תרביות שאינן יודעות קרא וכתוב (אפריקה שמדרום לסהרה והאמריקות) לבין התרביות הכתובות של המזרח הלכה והתבססה.

מהרנסאנס עד המאה ה-18

לימודי המזרחנות באקדמיה הפכו לשיטתיים במהלך הרנסאנס, כשהתחומים הבלשניים והדתיים ממשיכים להיות הדומיננטיים בהתחלה. היה גם מימד פוליטי ללימודי המזרחנות לצורך תרגומים למטרות דיפלומטיות, אפילו לפני שהמערב נעשה מעורב במזרח שמעבר לאימפריה העות'מאנית. ציון דרך בנושא התרגומים היה פרסום התנ"ך הרב-לשוני בספרד ב-1514, שהכיל את כל הטקסט בעברית, ארמית יוונית ולטינית. באוניברסיטת קיימברידג' יש משרת פרופסור קבועה מאז 1540, ומשרת פרופסור קבועה בערבית נוסדה ב-1643. מלומדים מכובדים כמו אדמונד קסל, שכתב מילון רחב היקף של לשפות המזרח התיכון והקרוב. מלומד נוסף היה אדוארד פוקוק שנסע למזרח וכתב על ההיסטוריה המודרנית ועל החברה של האזור. אוניברסיטאות אירופאיות אחרות גם כן פתחו פקולטות ללימודי המזרח. מחקר אודות המזרח הרחוק החל להתפתח ביוזמת מיסיונרים, אישים כמו מטאו ריצ'י ואחרים במיסיון של סין, מניעים מיסיונריים נשארו דומיננטיים במחקר המזרח הרחוק גם בשנים לאחר מכן.

במהלך המאה ה-18 חוקרים מערביים הגיעו להבנה סבירה של הגאוגרפיה וההיסטוריה של האזור, עם זאת הידע אודות אזורים פחות נגישים לנוסעים מערביים כמו יפן וטיבט נשאר מוגבל. הוגי הנאורות אפיינו היבטים מסוימים במזרח הפגאני כעליונים על המערב הנוצרי, למשל אצל מונטסקייה "מכתבי פרסנס", או ביצירה האירונית של וולטייר על הזוראסטריאניזם. אחרים כמו אדוארד גיבון שיבחו את הסובלנות היחסית של המזרח האסלאמי למול חוסר הסובלנות של המערב הנוצרי, וכן רבים, ובהם דידרו וולטייר, שיבחו את המעמד החברתי הגבוה שהיה למלומדים בסין המנדרינית.

סוף המאה הייתה עדה לתחילת תהליך של התגברות העניין המחקרי בארכאולוגיה של האזור שהייתה לאחד ההיבטים החשובים ביותר במחקר של האזור במהלך המאה הבאה. האגיפטולוגיה סללה את הדרך, וכמו שקורה בהרבה תרבויות עתיקות, הארכאולוגיה נתנה לבלשנים חומר חדש לפענוח ולמחקר.

המאה ה-19

עם התעצמות המחקר והידע המערבי אודות אסיה, העמקת המעורבות הפוליטית והכלכלית האירופית באזור, ובמיוחד ההכרה בקיומה של קרבה בין השפות ההודיות והאירופאיות, הלכו והתבררו קשרים אינטלקטואלים מורכבים בין התרבות המזרחית והמערבית. חלק מההתפתחויות האלה נוצרו על רקע היריבות הבריטית-צרפתית על השליטה בהודו.

כלכלנים ליברלים, כמו ג'יימס מיל, השמיצו את הציוויליזציות המזרחיות בכך שראו בהם ישויות סטטיות ומושחתות. קרל מרקס אפיין את אופן הייצור האסיאתי כבלתי מוכשר להתפתחות, בגלל רמת השכלול הנמוכה שאליה מגיעה הכלכלה הכפרית המקומית ותפקיד המדינה בייצור. אירופה החשיבה את "העריצות מזרחית" כמרכיב מרכזי בכישלון היחסי של תהליך הקדמה בחברות המזרחיות.

חקר האסלאם היה נושא מרכזי בתחום מאחר שרוב האנשים הגרים באזור 'המזרח' הם מוסלמים. העניין בהבנת האסלאם הגיע בין היתר מנסיבות כלכליות של גידול המסחר במרחב בים תיכוני והרוח החדשה שנשבה בתרבות ובעולם האינטלקטואלי של התקופה.

במהלך המאה ה-19 המחקר הארכאולוגי התפשט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה והגיע לתוצאות מדהימות. המוזיאונים הלאומיים החדשים סיפקו בסיס לאחסון ותצוגה של הממצאים, שרובם נשלחו לאירופה ושמו את המזרחנים באור הזרקורים באופן חסר תקדים.

המחקר האירופי הראשוני של הבודהיזם וההינדואיזם נעשו על ידי החוקרים איגן ברנוף ומקס מולר. באותו זמן המחקר האקדמי של האסלאם גם כן פותח, ובאמצע המאה ה-19, לימודי המזרח היו תחומי דעת מבוססים היטב ברוב הארצות האירופיות, ובמיוחד באותם שהיו להם אינטרסים אימפריאליים באזור. אך, במקביל להתפתחותו של המחקר המזרחני, התפתחו גם גישות ומיתוגים גזעניים של הילידים המזרחיים כמסתוריים וערמומיים וכדומה. המחקר לעיתים קרובות שילב דעות קדומות גזעניות והנחות דתיות, מגמות אלה הסתייעו לעיתים קרובות בתאוריות מהמחקר הביולוגי החדש.

המאה ה-20

ההשתתפות במחקר האקדמי של חוקרים מהמדינות החדשות שנוצרו באזור במהלך המאה ה-20, יצרה שינוי מהותי בטבע המחקר, והביאה לקידומם של תאוריות ביקורתיות כמו הפוסט קולוניאליזם ותאוריית המוכפפות. השיח ה"אוריינטלי" (במשמעות שבה השתמש אדוארד סעיד בספרו הנושא את אותו שם) אודות המזרח התיכון חזר למרכז הבמה לאחר סיומה של המלחמה הקרה. יש הטוענים שזאת תגובה לואקום שנפער בפוליטיקת הזהויות במסגרת היחסים הבינלאומיים בכלל, ובמערב בפרט, שנוצר בעקבות היעלמותו של הקומוניזם הסובייטי כאויב הגלובלי. העידן המחקרי שאחרי המלחמה הקרה מתייחד בדיונים אודות תפיסות עולמם של טרוריסטים איסלמיסטים, ועל המידה שבה תרבות המזרח התיכון והאסלאם, מהוות איום על תרבות המערב ואמונותיו. ביסוד השיח הזה עומדת הנחה מוקדמת שהתאוריה הביקורתית האוריינטליסטית יצאה כנגדה – ה'אוריינט' מוגדר על ידי האסלאם. השקפות אוריינטליות מעין אלה מופיעות בהקשר רחב יותר בדרך שבה מלומדים מערביים רבים מגיבים לפוליטיקה הבינלאומית בעולם שלאחר המלחמה הקרה; מגמה זו התגברה ללא כל ספק לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

סוג זה של תגובה מערבית לפוליטיקה הבינלאומית שלאחר המלחמה הקרה, מתבטא בפופולריות הרבה של תאוריית התנגשות הציביליזציות. רעיון מסוים זה של סכסוך יסודי בין המזרח למערב קודם לראשונה על ידי המזרחן ברנרד לואיס במאמר שכותרתו "שורשי הזעם המוסלמי", שנכתב ב-1990. מאמר זה נתפס כדרך לשרטוט צורות וקווי חלוקה חדשים בעולם שלאחר המלחמה הקרה. הגישה של 'התנגשות הציביליזציות' משלבת עוד מאפיין של חשיבה אוריינטלית, הנטייה לראות את האזור כישות אחת, כ'ציוויליזציה הומוגנית', ולא לראות את מגוון התרבויות והניגודים שהאזור מורכב מהם. הרעיון הזה נקשר במיוחד לשמו של סמואל הנטינגטון במאמרו מ-1993 בכתב העת פוריין אפיירס, הנקרא "התנגשות הציביליזציות?".

ראו גם

קישורים חיצוניים

1999 במדע

ערך מורחב – 1999

Jerusalem Studies in Arabic and Islam

Jerusalem Studies in Arabic and Islam‏ (מכונה בקיצור JSAI) הוא כתב עת מדעי בינלאומי היוצא לאור מטעם הקרן ע"ש מקס שלזינגר שבמכון ללימודי אסיה ואפריקה של האוניברסיטה העברית בירושלים. הקרן ע"ש מקס שלזינגר הוקמה מכספי העזבון של ד"ר מקס שלזינגר ורעייתו מרים כדי לסייע במימון פרסומם של חיבורים ערביים,

מחקרים על האסלאם ועל הלשון הערבית וספרותה ועל תולדות המזרח התיכון. מלבד JSAI, מפרסמת הקרן שלוש סדרות: מונוגרפיות על

ההיסטוריה והתרבות המוסלמית, אסופות מחקרים בערבית ובאסלאם, ופרסום מקורות ערביים

שטרם ראו אור בדפוס.

העורך המייסד של כתב העת הוא פרופסור מאיר יעקב קיסטר, מאז שנת 1993 עורך JSAI הוא פרופסור יוחנן פרידמן. כתב העת מוקדש לחקר האסלאם, הלשון הערבית וספרותה, היווצרות המוסדות האסלאמיים והקשר בין האסלאם לתרבויות אחרות. כתב העת הוא שנתון, אך לעיתים שני כרכים יוצאים לאור באותה השנה. מאז 1979 יצאו 44 כרכים. המערכת מורכבת מחברי סגל של המכון ללימודי אסיה ואפריקה של האוניברסיטה העברית: אלברט ארזי, מאיר בר אשר, סימון הופקינס, יוסף ויצטום, אריה לוין, אלה לנדאו-טסרון, רחל מילשטיין, ראובן עמיתי, יוחנן פרידמן, איתן קולברג, יוליה רובנוביץ, שאול שקד (יו"ר).

בשנת 2015 ראה אור כרך 42 של JSAI. חלק מן המאמרים בכרך זה הוצגו לראשונה בכינוס "מג'אהליה לאסלאם" שנערך במכון ללימודים מתקדמים של האוניברסיטה העברית בירושלים, בתאריכים 24 - 28 ביוני 2012. גליונות 43–44 (לשנים 2016–2017) כוללים בין היתר מאמרים שהוצגו בכינוסים הבין-לאומיים בירושלים וברומא בנושא Written Arabic and writing Arabic.

אולריך יאספר זטצן

אולריך יאספר זֶטצן (בגרמנית: Ulrich Jasper Seetzen;‏ 30 בינואר 1767, יֶבֶר, פריזיה – 1811, כנראה בסביבות תעז, תימן) היה רופא, מזרחן, מדען ונוסע גרמני. נודע בזמנו כחוקר ארץ ישראל וחצי האי ערב ונחשב לאחד האוריינטליסטים הגרמנים החשובים ביותר. לפי זאב וילנאי זֶטצן היה הראשון שהזכיר את שרידי הערים הנבטיות כורנוב ועבדת, ובכתביו יש "חומר רב לידיעת האזורים שבהם נדד".

אוריינטליזם

אוריינטליזם היא הדרך שבה מתוארת תרבות המזרח בעיניים מערביות. בחקר תולדות האמנות התייחס המושג ליצירות של אמנים צרפתיים שתיארו את ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. פרסום ספרו של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם" העניק למושג זה גוון חדש, ביקורתי בעיקרו, המדגיש את יחסו המתנשא לכאורה של המערב לתרבות המזרח, כפי שעוצב על ידי האימפריאליזם האירופי.

אל-כרמל (כתב עת)

אל-כרמל - מחקרים בשפה ובספרות הערבית (בערבית: الكرمل – أبحاث في اللغة والأدب) הוא כתב עת היוצא לאור פעם בשנה מטעם החוג לשפה וספרות ערבית של אוניברסיטת חיפה מאז 1980.

כתב העת עוסק בספרות הערבית לתקופותיה, החל מהקלאסית של ימי הביניים וכלה במודרנית של המאה העשרים. זהו כתב העת המדעי היחידי בישראל היוצא לאור בשפה הערבית ואחד הבודדים בעולם שמחוץ למדינות ערב. במקביל לכתב העת יוצאת סדרת ספרים באותו התחום. עד כה ראו אור בסדרה זו כתשעה ספרים.

העורך המייסד הוא פרופסור ג'ורג' קנאזע בשיתוף עם פרופסור דוד צמח. העורך הראשי של כתב עת זה כעת הוא פרופסור שמעון בלס, ואיתו יושבים במערכת הפרופסורים ראובן שניר וג'ורג' קנאזע.

האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם

האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם (אילמ"א) היא עמותה המשמשת אכסניית-על לכלל ציבור חוקרי המזרח התיכון בישראל. האגודה נוסדה תחת השם "החברה המזרחית הישראלית", על ידי ראשי האסכולה האקדמית המזרחנית במדינת ישראל בשנת 1949. האגודה חותרת, כאמור בתקנונה, להקנות ידע ולעודד את הפעילות המחקרית הישראלית, על הדיסציפלינות השונות שלה, בתחומי האסלאם והמזרח התיכון.

האגודה הצפון-אמריקאית ללימודי המזרח התיכון

האגודה הצפון-אמריקאית ללימודי המזרח התיכון (באנגלית: Middle East Studies Association of North America, בראשי תיבות: MESA) היא אגודה מדעית שמטרתה הרשמית לקדם את המחקר וההוראה של נושאי המזרח התיכון ואפריקה בארצות הברית.

האגודה הוקמה בשנת 1966 על ידי 50 חברים מייסדים, וכיום חברים בה יותר מ-2,600 חוקרים. בשנת 2007 הוקמה אגודה מתחרה בשם האגודה ללימודי המזרח התיכון ואפריקה על ידי ברנרד לואיס ואחרים.

האגודה מוציאה לאור את כתב העת The International Journal of Middle East Studies משנת 1970. נשיאה הנוכחי הוא פרופ' סואד ג'וסף מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. החל משנת 1991 מעניקה האגודה את פרס הספר על שם אלברט חורני. מדי שנה האגודה מקיימת כנס.

הפורום לחשיבה אזורית

הפורום לחשיבה אזורית הוא צוות חשיבה שמתמקד במזרח התיכון. הפורום נוסד בשנת 2014 על ידי חוקרים ממספר תחומי ידע, במטרה לטפח תקווה ויחסי אמון בין אזרחי ישראל לבין אזרחי המדינות השכנות ולהרחיב את הידע של אזרחי ישראל בנושאים הקשורים למדינות האזור. הפורום מפיץ את תוצריו באמצעות האתר שלו, התקשורת הישראלית ופעילות ציבורית.

הפורום נוסד לאחר שלוש שנות פעילות באתר "אפשר לחשוב”, על ידי פרופ‘ דרור זאבי, פרופ׳ נמרוד הורביץ, ד"ר שאול ינאי וד"ר אסף דוד. נכון ל-2019 פעילים בו כ-30 עמיתים. העמיתים מגיעים מתחומי המזרח התיכון ומדעי הרוח והחברה באקדמיה, ומאנשי מחקר ומעשה שצמחו במגזר הציבורי ובארגוני החברה האזרחית בישראל. את הפורום מנהלת רונית פיסו. בין היתר חברים בפורום עידן בריר, מומחה לעיראק; מרזוק אלחלבי, חוקר החברה הפלסטינית, עיתונאי וסופר; פרופ‘ יעל רונן, משפטנית; אליזבט צורקוב, מומחית לסוריה; אילת לוי, חברה ותרבות בצפון אפריקה; ד"ר שמוליק לדרמן, מומחה לפילוסופיה פוליטית, ועוד רבים.

הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלים

הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית שוכנת בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים.

ראשיתה באמצע שנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר הוקם המכון למדעי היהדות. סגל המורים בפקולטה עוסק במחקר של מדעי הרוח. בחוגי ההוראה נלמד מנעד רחב של תחומים, בהם: היסטוריה, פילוסופיה, מדעי היהדות (במסגרת המכון למדעי היהדות): היסטוריה של עם ישראל, מקרא, ספרות עברית, לשון עברית; מזרחנות וערבית, רוסית וגרמנית.

הארכיון והמוזיון לתיאטרון ע"ש ישראל גור נמצא בתחום הפקולטה למדעי הרוח.

חיים אנלין

חיים אנלין (5 בינואר 1948 - 2 בפברואר 2016) היה ספורטאי פאראלימפי.

אנלין נולד בתל אביב ולמד בבית הספר היסודי "בלפור" ובתיכון עירוני ה' בעיר. שירת בצה"ל כלוחם ומ"כ בחטיבת גולני. ב-1968, בקרב עם חולית מחבלים ברמת הגולן נפגע מכדור בעמוד השדרה ושותק בפלג גופו התחתון.

במסגרת בית הלוחם תל אביב התאמן בקליעה ברובה ובחץ וקשת. ב-1976 השתתף באולימפיאדת הנכים בטורונטו, קנדה, בקליעה ברובה. כמו כן השתתף בתחרויות בינלאומיות נוספות באנגליה (משחקי סטוק מנדוויל) אוסטריה ובלגיה.

אנלין למד מזרחנות וערבית באוניברסיטת תל אביב ועם תום לימודיו חזר לצבא ב-1975 כאזרח עובד צה"ל באגף המודיעין. זמן קצר לאחר מכן התנדב לשירות קבע, עבר קורס קציני מודיעין והתקדם בשירות עד דרגת סגן-אלוף. פרש לגמלאות בשנת 1992.

ב-1991 זכה באליפות צה"ל בחידון ידיעת הארץ ומורשת קרב.

במסגרת פעילות בית הלוחם למד צורפות, ציור ורישום. עבודותיו הוצגו במספר תערוכות קבוצתיות של ארגון נכי צה"ל ואמני "צוות - ארגון גמלאי צה"ל" ובשלוש תערוכות יחיד. אנלין גם עורך פעיל באתר האינטרנט "נוסטלגיה אונליין" לשימור התרבות הישראלית.

ב-1977 נישא לספורטאית הפאראלימפית אורה אנלין (גולדשטיין), לזוג בת ושלוש נכדות. אנלין התגורר ברמת ישי.

ישורון שיף

ישורון שיף (ה' באלול ה'תרע"ה, 25 באוגוסט 1915 - 3 בפברואר 1974) היה מראשוני הקצינים הבכירים במשטרת ישראל.

שיף נולד למאיר וחסיה שיף בראשון לציון וסיים לימודיו בגימנסיה העברית הרצליה, לאחריהם הוכשר להוראה ומשנת 1935 למד מזרחנות באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1933 החל לעבוד בהוראה בכפר הנוער בן שמן ולימד ערבית ומקצועות נוספים. כמורה לערבית הועסק גם בסמינר בבית הכרם ועבד כמתרגם קטעי עתונות מערבית עבור המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בשנת 1938 מונה למזכירו האישי של ראש המחלקה, משה שרתוק.

שיף היה חבר ארגון ההגנה ובוגר קורס סגנים במסגרתה. במלחמת העולם השנייה התגייס ליחידת החפרים היהודים בצבא הבריטי והוצב לשרת ביוון, מצרים, קפריסין, עיראק ופרס. בין פעולותיו עסק בעידוד עלייה מעיראק (עם אנצו סרני), בשיכון פליטים מפולין בטהרן, ועם הקמת הבריגדה היהודית היה מראשוני חבריה. בשנת 1946 שוחרר, הועסק על ידי קרן קיימת לישראל והחל בלימודי משפטים. החל בתקופה זו ועד הקמת מדינת ישראל פעל מטעם ההגנה ושימש מפקד גדוד מכמש, מפקד ההגנה באזור ים המלח, ולאחר מכן עוזר אישי למפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל. בתקופת ההפוגה הראשונה השתתף במשא ומתן עם הלגיון הערבי.

עם הקמת משטרת ישראל היה מבכירי קציניה. באוגוסט 1948 נתמנה למפקד משטרת מחוז ירושלים ובשנת 1949 מונה למפקד מחוז הצפון. במאי 1951 נתמנה לראש אגף החקירות והיה סגן המפקח הכללי. בשנת 1953 פרש משירות המשטרה.

שיף סירב להצעה לשמש סגן הממונה על הכנסות המדינה במשרד האוצר ועם שחרורו שימש מנהל חברת "סרן" לייצור פלסטיק. בשנת 1957 מונה למנהל הראשון של חברת "אפיקי נפט" ופיקח על עבודות קו צינור אילת-אשקלון. באמצע שנת 1960 עבר לנהל את חברת נפטא. בין נובמבר 1962 לנובמבר 1964 כיהן כשגריר ישראל בליבריה. בינואר 1973 היה שיף אורח התוכנית חיים שכאלה שהביאה אותו, אדם שלא היה מוכר עד אז בציבור הרחב, לאור הזרקורים. שיף נפטר מהתקף לב בפברואר 1974.

אב לשתי בנות מנישואיו לרות לבית ויצמן.

מה השתבש?

מה השתבש? : ההתנגשות בין האסלאם והמודרניות במזרח התיכון (באנגלית: What Went Wrong?: Western Impact and Middle Eastern Response) הוא ספר עיון קצר, המיועד לקהל הרחב, שנכתב על ידי המזרחן ברנרד לואיס. הספר נכתב מעט לפני פיגועי 11 בספטמבר, אולם יצא לאור מאוחר יותר (2002). הספר תורגם לשפות רבות, בהן עברית, וזכה להצלחה מסחרית.

מיכאל אסף

מיכאל אסף (אוסובסקי) (כ"ח בניסן תרמ"ו, 3 במאי 1896 – כ"ו בטבת תשמ"ד, 1 בינואר 1984) היה מזרחן ועיתונאי ישראלי, חוקר תולדות הערבים בארץ ישראל. היה היושב ראש הראשון של האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, חתן פרסי ביאליק וסוקולוב ויקיר העיר תל אביב-יפו.

מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון

מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון (WINEP) הוא צוות חשיבה אמריקאי הממוקם בוושינגטון, ומתמקד במדיניות החוץ של ארצות הברית כפי שהיא נוגעת למדינות דרום-מערב אסיה. המכון נוסד בשנת 1985, והצהרת הכוונות שלו אומרת שהיא מבקשת "לקדם הבנה מאוזנת ומציאותית של אינטרסים אמריקאים במזרח התיכון ולקדם מדיניות שתבטיח אותם".

ממרי

ממרי (בשמו המלא: Middle East Media Research Institute – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון – בראשי תיבות: MEMRI) הוא מכון מחקר העוקב אחרי אמצעי תקשורת במזרח התיכון. מרכזו של הארגון בוושינגטון די. סי. שבארצות הברית, ונכון ל-2013 יש לו שבעה סניפים בירושלים, בברלין, בלונדון, ברומא, בשנגחאי, בטוקיו ובבגדד. המכון מספק תרגומים מערבית ומפרסית של תכנים המתפרסמים בעיתונות, בטלוויזיה, באתרי אינטרנט ובאמצעי תקשורת אחרים במזרח התיכון, ומבצע ניתוחים מקוריים של מגמות פוליטיות, גאו-פוליטיות, אידאולוגיות, אינטלקטואליות, חברתיות, תרבותיות ודתיות במזרח התיכון.

ממרי נוסד ב-1998 על ידי נשיאו הנוכחי, אל"ם במיל. יגאל כרמון, שהיה קצין בכיר באגף המודיעין של צה"ל ויועץ ראש ממשלת ישראל לענייני טרור, ועל ידי ד"ר מירב וורמסר, חוקרת בכירה במכון הדסון השמרני בארצות הברית, שם תרמה בשעתו למחקר שהוכן עבור יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו. מכון ממרי, שתקציבו השנתי המדווח הוא של מיליוני דולרים, הפך לבולט יותר בעקבות האינתיפאדה השנייה ובייחוד לאחר פיגועי 11 בספטמבר, עקב התעניינות גוברת של הציבור בעולם המערבי במתרחש בארצות ערב ובמדינות המוסלמיות, שהיו מזוהות עם הגל החדש של טרור אסלאמי וג'יהאדיסטי. צוות המכון התרחב באופן ניכר, והוקמו ענפים חדשים במדינות שונות בשנת 2002.

ממרי הוא אחד המקורות הבלתי-ממשלתיים היחידים של תרגומים לאנגלית של תכנים המתפרסמים בעיתונות בשפה הערבית או הפרסית. תרגומי ממרי, הניתוחים והדו"חות שלו, מתפרסמים באתר האינטרנט של המכון. ממרי מצוטט בקביעות באמצעי תקשורת ובעיתונים חשובים ברחבי העולם, אולם בה-בעת עבודותיו עוררו גם ביקורת מצד עיתונאים, עורכים ואקדמאים, הטוענים שמדובר בארגון ציוני-ניצי, הבוחר באופן מגמתי את הפרסומים הקיצוניים ביותר, ולא מדייק בתרגומם.

מערבנות

מערבנות או אוֹקְסִידֶנְטָלִיזְם היא אסכולה בה מתוארת באופן סטריאוטיפי תרבות המערב בעיקר זו של העת החדשה בידי הוגי דעות שאינם מערביים. האסכולה אומצה ונפוצה באסלאם הפוליטי הנאו סלפי כתגובה לגישת האוריינטליזם.

פורום המזרח התיכון

פורום המזרח התיכון (באנגלית: Middle East Forum, נוסד ב-1990) הוא מרכז חשיבה שמרני אמריקאי, שבסיסו בפילדלפיה. הוקם על ידי דניאל פייפס, המשמש עד היום (2014) כנשיאו. בין פעילויותיו העיקריות, הוצאתו לאור של הרבעון Middle East Quarterly.

קובי לוריא

קובי (יעקב) לוריא (נולד ב-1949 בתל אביב) הוא פזמונאי ומלחין ישראלי. למד מזרחנות.

תיכון שמעון בן צבי

בית הספר התיכון על שם שמעון בן-צבי (ידוע בכינוי תיכון שָׁבָ"צ) הוא בית ספר תיכון ממלכתי ארבע-שנתי הנמצא בעיר גבעתיים. בית הספר נוסד ב-1966, והוא קרוי על שמו של שמעון בן צבי, ראש העיר הראשון. מנהלת בית הספר הנוכחית היא אלה ספיר-גונן.

בבית הספר נלמדים כל מקצועות החובה, ובין מקצועות הבחירה ניתן ללמוד כימיה, פיזיקה, ביולוגיה, תקשורת, מזרחנות, ספורט, סוציולוגיה (כלכלה/פסיכולוגיה), ערבית, צרפתית ומדעי המחשב. בבית הספר משתמשים בתוכנת משו"ב לשמירה על קשר בין הצוות לתלמידים וההורים. בבית הספר לומדים כיום כ-550 תלמידים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.