מזבח הנחושת

מִזְבֵּחַ הַנְּחוֹשֶׁת הוא שמו הראשון של מזבח העולה, אחד הכלים המרכזיים של הפולחן היהודי במשכן שהקים משה במדבר. המזבח שימש בעיקר ככלי עליו הוזה דם הקרבנות, וכן הוקטרו חלק מהמנחות מן הצומח והנסכים (יין או מים) והועלו באש חלקי הקרבנות שזה היה יעודם.

Tabernacle sm
מזבח הנחושת, במרכז ציור זה של חצר המשכן שנעשה על ידי מכון המקדש.
Altar-6
שרטוט של מכון המקדש המדגים את אופן הצבת מזבח הנחושת

צורת המזבח

כחלק מהצווי על הקמת המשכן מצווה התורה על עשיית מזבח מלוחות עצי שיטים ומצופה נחושת כשתוכו חלול[1], ומכאן שמו. בעת חניית מחנה בני ישראל במדבר היו ממלאים את המזבח באדמה, על שם הכתוב "מזבח אדמה תעשה לי"[2]. ציפוי המזבח כלל גם רשת מנחושת שיועדה להגיע עד "חצי המזבח" (ולפי שיטת רבי יוסי היה רוחבה אמה) כך שניתן יהיה לעשות הבחנה בין חציו העליון והתחתון, הנדרשת במהלך הקרבת רוב הקרבנות (למעט אלו שדמם אינו נזרק על גבי מזבח זה). בנוסף מצווה התורה על הכנת כלים שונים מנחושת לצורך העבודה במזבח וניקיונו, וכן מקלות עץ מצופים נחושת ("בדים") לנשיאתו. תוספת לנחושת על המזבח התקבלה לאחר מעשה קרח ועדתו. שם, על פי ציווי מיוחד, נלקחו מחתות הנחושת ששימשו להקטרת הקטורת במהלך הכרעת המחלוקת, ורוקעו כציפוי נוסף למזבח לזכר אותה מחלוקת. (ספר במדבר, פרק י"ז, פסוקים א'-ה').

מידותיו

אורך המזבח ורחבו היה חמש אמות וגובהו שלוש (לפי פשט הפסוק וכן שיטת רבי יהודה. לפי שיטת רבי יוסי הגובה הנ"ל מדבר משפת הסובב ומעלה, והגובה הכולל הוא עשר אמות, כפול מהאורך, כמו הפרופורציות של מזבח הזהב[3]). בארבע הפינות העליונות שלו נשארו, לאחר חקיקת שאר השטח (מכיוון שהציווי הוא "ממנו תהיין קרנותיו", שלא תחוברנה בנפרד), קוביות שנקראו "קרנות" ועליהן ניתן הדם מאותם הקרבנות שדמם מיועד להזרק בחציו העליון של המזבח, ומתיאור עבודת הקרבנות (ספר ויקרא, פרק ד', פסוק ז') מסתבר שבתחתיתו בלט "יסוד" בגובה אמה כמו במזבח העולה שעליו נשפכו שיירי הדם, אחר שנזרק חלקו על גבי גוף המזבח - כל קרבן כהלכותיו. לפי חלק מהדעות, ה"כרכוב" שמוזכר בסוף פרשת תרומה הוא מעין רשת (כנראה בציור) שקלטה את הגחלים הלוחשות שנפלו מעל גג המזבח.

אש תמיד

התורה מצווה כי האש שירדה מן השמים בחנוכת המשכן (ספר ויקרא, פרק ט', פסוק כ"ד) תשאר תמיד דלוקה על המזבח (ספר ויקרא, פרק ו', פסוק ו').

מזבח הנחושת היה המזבח העיקרי בבית המקדש הראשון עד לימי אחז. אחז בנה מזבח נוסף (ספר מלכים ב', פרק ט"ז) גדול יותר שהפך להיות המזבח העיקרי, ואילו את מזבח הנחושת העביר אחז לצד הצפוני של העזרה. כך היה עד לחורבן המקדש, ימיו של יחזקאל (ספר יחזקאל, פרק ט', פסוק ב').

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר שמות, פרק כ"ז, פסוקים א'-ח'
  2. ^ ספר שמות, פרק כ', פסוק כ"א
  3. ^ מחלוקתם מופיעה בתלמוד בבלי מסכת זבחים נט, ב.
אהליאב בן אחיסמך

אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ היה דמות תנ"כית משבט דן אשר היה שותפו של בצלאל בן אורי במלאכת בניית המשכן וכליו.

המושב אֲחִיסָמָךְ באזור השפלה נקרא על שם אביו.

בית המקדש הראשון

בית המקדש הראשון או מקדש שלמה היה מקדש, אשר נבנה בהר המוריה בירושלים על ידי שלמה המלך, לפי המקובל במחקר במחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס, ועד לשנת 586 לפנה"ס לערך. על פי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית עמד משנת ב'תתקכ"ח עד שנת ג'של"ח, ‏(832 לפנה"ס - 422 לפנה"ס). נחרב בידי נבוכדנצר השני מלך בבל.

בצלאל בן אורי

על פי המתואר בתנ"ך, בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי היה האמן והאדריכל הראשי שהועסק בתכנון המשכן, עיצובו ובנייתו, ובעשיית כליו ובגדי הכהונה.

גרשון

גֵרְשׁוֹן או גֵּרְשֹׁם - דמות מקראית, הוא בנו הבכור של לוי בן יעקב. אחיו הם קהת ומררי. בניו הם לבני ושמעי. מסופר עליו בתנ"ך בספר בראשית, בספר במדבר, בספר יהושע ובספר דברי הימים.על צאצאיו נמנה אסף בן ברכיהו, שהיה משורר בימי דוד המלך.

הפרוכת

הַפָּרוֹכֶת הייתה מסך בד אשר הפריד את המשכן ואת בית המקדש, הן הראשון והן השני לשני חלקים - אזור קודש הקודשים בו עמד ארון הברית ואזור הקודש בו עמדו מנורת הזהב, מזבח הזהב ושולחן לחם הפנים.

חצר המשכן

חֲצַר הַמִּשְׁכָּן הייתה החצר שסביב המשכן אשר שמשה לעבודת הקרבת הקורבנות. אורכה של החצר היה מאה אמות (כ-50 מטרים) ורוחבה חמישים אמות (כ-25 מטרים). בחצר הוצבו מזבח הנחושת והכיור. סביב החצר הייתה גדר של קלעים (מעין רשת) התלויה על 56 עמודי עצי שיטים.

השטח של החצר מהווה גם מקור לכך שמקום ששטחו הוא בית סאתים, שהוא 5,000 אמות רבועות, מותר לטלטל בו בשבת.

יריעות המשכן

על פי תיאורי המקרא, יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן הן שם כולל לארבעה כיסויים שכיסו את המשכן. האוהל שימש כתקרה למשכן שלא הייתה לו תיקרה קבועה, ובכך הסתיר את תוכנו של המשכן ואת כלי הקודש מעיני מתבונן חיצוני, הגן על כלי הקודש מאיתני הטבע ואף היה אחד האמצעים ששימשו לפאר את המשכן.

היריעות שימשו "מכסה" לאוהל מועד, כפי שמצוין בספר שמות, פרק מ', פסוק י"ט:

"וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה;"ארבעת הכיסויים שכיסו את המשכן היו:

יריעות המשכן

יריעות האוהל

עורות אילים מאדמים

עורות תחש

כלי המשכן

כלי המשכן הם קבוצת כלים ששימשו את בני ישראל כשהם היו במדבר. כלים אלו הוצבו במשכן והם שימשו למטרות שונות. במסעות של בני ישראל, כלים אלו נישאו על ידי בני קהת. הציווי על יצירת הכלים, מופיע בפרשת תרומה ותיאור יצירת הכלים בפועל, על ידי בצלאל בן אורי, מופיע בפרשת ויקהל.

כפורת

כַפּוֹרֶת הַזָּהָב שימשה כמכסהו של ארון הברית שהיה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש הראשון. בבית המקדש השני לא היה ארון הברית.

מזבח

מזבח הוא כל מבנה שנועד להעלאת קרבנות והבאת מנחות; ובהשאלה גם שולחן המשמש בעבודת הקודש בכנסיות נוצריות.

מזבח הזהב

לפי המתואר בתנ"ך, מִזְבֵּחַ הַזָּהָב, הנקרא גם מזבח הקטורת וגם המזבח הפנימי (להבדילו מהמזבח שהיה מחוץ להיכל), היה אחד מכלי השרת במשכן ובבית המקדש. הוא היה מוצב בתוך ההיכל (אבל לא בתוך קודש הקודשים). מיקומו היה במרכז בין המנורה לבין שולחן לחם הפנים ומשוך מעט כלפי הפתח. על מזבח הזהב היו הכהנים מקטירים את הקטורת בכל יום פעמיים - בבוקר ובין הערביים.

מזבח העולה

מזבח העולה (מכונה גם מזבח החיצון או בפשטות המזבח; בתקופת המשכן כונה גם מזבח הנחושת ומזבח אדמה) היה אחד מכלי-הקודש המרכזיים בפולחן העברי, בתחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש הראשון והשני. מזבח העולה נקרא גם "מזבח החיצון" כיון שהוא עמד בעזרה מחוץ להיכל בבית המקדש. השם מזבח העולה בא להבדיל בין המזבח העומד בעזרה, ועליו מקריבים קרבנות, ובין מזבח הקטורת, הקטן יותר, שעמד בהיכל, ושימש להקטרת קטורת.

מסך פתח אוהל מועד

מסך פתח אוהל מועד, המופיע בתורה גם כמסך פתח האוהל, הוא מסך שנתלה בכניסה למשכן שיצרו בני ישראל במדבר ושימש להפרדה בין חצר המשכן לבין אוהל מועד. המסך היה תלוי במזרח האוהל על חמישה עמודי שיטים. את המסך נשאו בני גרשון על ידי העגלות. הציווי לעשיית המסך מופיע בתורה בספר שמות, פרק כ"ו, פסוקים ל"ו-ל"ז ועשייתו בפועל מופיעה בספר שמות, פרק ל"ו, פסוקים ל"ז-ל"ח.

מררי

מְרָרִי, הוא דמות מקראית, אחד מבניו של לוי בן יעקב ואחיהם של גרשון וקהת.

מררי היה גם אבי אחד הפלגים המרכזיים בשבט לוי שהיה אחראי על הצד הרוחני בקרב בני ישראל בתקופת המקרא ובית שני והיו אחראים בעיקר על בנייתו של המשכן.

בניו: מחלי ומושי.

ישנה סברה שהשם מררי הוא שם מצרי, היות ששם זה נמצא על קברים באל-עמארנה עירם של אחנתון ונפרטיטי.[דרוש מקור]

משכן נוב

משכן נוב היה מבנה מקודש שהוקם, על פי המקרא, בעיר נוב, לאחר חורבן משכן שילה. לפי מסורת חז"ל, המבנה בנוב התקיים 13 שנה וחרב על ידי שאול המלך, ואז הועבר לגבעון. בזמן קיום המבנה הותרה ההקרבה בבמות הפרטיות. בזמן שהות המבנה בנוב ארון הברית היה בקריית יערים.

לפי המסורת היהודית משכן נוב עמד בין השנים ב'תתע"א - ב'תתפ"ד (889 לפנה"ס - 876 לפנה"ס).

פרשת ויקהל

פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל היא פרשת השבוע העשירית בספר שמות. היא מתחילה בפרק ל"ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק ל"ח, פסוק כ'. פרשה זו עוסקת בעיקרה בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציוויים על הקמת המשכן שפורטו בפרשות תרומה ותצווה באים לכלל ביצוע בפרשה זו ובפרשת פקודי שאחריה, ולמעשה צמד פרשיות אלה חוזר בשינויים קלים על הנאמר בפרשות תרומה ותצווה.

פרשת תרומה

פָּרָשַׁת תְּרוּמָה היא פרשת השבוע השביעית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ז, פסוק י"ט. הפרשה עוסקת בהוראות לבניית המשכן וכליו. פרשת תרומה נקראת לרוב בשבוע שלפני תענית אסתר.

קהת

בתנ"ך, קְהָת הוא בנו השני של לוי בן יעקב, ואחיהם של גרשון ומררי. קהת, שחי 133 שנה, נמנה עם שבעים צאצאי יעקב שירדו למצרים.

במגילות ים המלח נמצא - מבין צוואות השבטים - ספר הנקרא צוואת קהת בן לוי, המציין את יום הולדתו כראשון לחודש הראשון.

שולחן הפנים

שולחן הפנים (או שולחן לחם הפנים) הוא אחד מכלי המשכן ובית המקדש, שהיה בהיכל בחלקו הצפוני.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.