מות משה

מות משה מתואר בספר דברים, פרק ל"ד ומהווה למעשה את האירוע האחרון לפני כניסתם של בני ישראל לארץ כנען. טרם פטירתו נתן משה לשבטים את ברכתו.

על פי חלק מחז"ל, משה נולד ונפטר ביום ז' באדר.[1][א] יום פטירתו של משה הוכרז על ידי ממשלת ישראל כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, ומשה נחשב ל"חלל היהודי הראשון שמקום קבורתו לא נודע."[3]

The Death of Moses (crop)
משה מתבונן על הארץ מפסגת הר נבו

איסור הכניסה לארץ ישראל

מיכאל סגן-כהן, משה, 1977-8
משה (1978-1977), מיכאל סגן-כהן, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

משה נפטר בגיל מאה ועשרים שנה, על סף הכניסה לארץ. טרם מותו, עמד משה על הר נבו, והאל הציג בפניו את הארץ המובטחת והבהיר שמשה לא יוכל לדרוך על אדמתה:

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'.

מקום קבורתו

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה

בתורה לא נפרט בבירור מי קבר את משה וישנן שתי דעות על כך בחז"ל, א': אלוהים קבר אותו (כביכול). ב': שמשה קבר את עצמו (כביכול). ככתוב, מקום קבורתו לא נודע מעולם בדיוק, ועל כך נתנו חז"ל סיבות שונות בתלמוד ובמדרש.[ב]

למרות זאת מסורת מוסלמית עלומה מציינת את מקום קבורתו סמוך לעיר יריחו במקום המכונה נבי מוסא - מקום זה נקבע על ידי המצביא צלאח א-דין.

מקום קבורתו על פי חז"ל ותורת הקבלה

בספר הקבלי "ספר התמונה" המיוחס לתנאים רבי נחוניה בן הקנה ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, נכתב: "וה' זוגות נקברו במערה", כלומר, שבמערת המכפלה נקברו "חמשה זוגות" - עשרה אנשים. ובפירוש הספר, המיוחס למקובל קדמון מתקופת הראשונים נכתב:

"ג' נגלות וב' נסתרות, הגלוים הם: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. והנסתרות הם: אדם וחוה, משה וציפורה", ומבאר, שמשה הועבר ונקבר שם על ידי מלאכי השרת.[5]

עובדה זו במשך הדורות עוררה קושיות רבות וסחפה רבים ליישב זאת. בקונטרס 'ולא ידע איש' שהתפרסם בשנת 2014 על ידי הרב חד"ש תועד מחקר מקיף על נושא זה ובו מסכם ומצרף את דעותיהם של חז"ל, ראשונים,[6] ואחרונים[7] שמשה קבר את עצמו (על פי רש"י) או הקב"ה (לדעת רבי ישמעאל, רש"י שם) בעבר הירדן[8] ולאחר מכן הועבר על ידי המלאכים דרך מחילה שעברה מקברו שבעבר הירדן למערת המכפלה שבחברון[5] או שעבר הוא בעצמו,[9] ושם נקבר[10] על ידי המלאכים[5] או הקב"ה[11] וקבורתו נפרדת מקברי האבות והאמהות,[ג] אלא במערת אדם וחוה[ד] יחד עם אשתו ציפורה.[5] ונקראו שני זוגות אלו (אדם, חוה, משה וציפורה) בפי ספר התמונה "ב' נסתרות", כלומר, שהן נסתרות מעינינו ומבחינה ודאית אין ידוע מקום קבורתם ובפרט לא של משה.[ה]

עלייה לשמיים

לדברי החוקרים יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, ישנם רמזים למסורת קדומה על כך שמשה כלל לא מת, אלא עלה השמיימה.[14] עדות למסורת זו נמצאת בספרו של יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים":

"ופתאום עמד עליו ענן והוא נעלם ליד גיא אחד. אולם בכתבי הקודש כתב על עצמו שמת, משום פחד, שמא יעזו לומר שבגלל צדקותיו הגדולות עלה לאלהים".[15]

גם בתלמוד הבבלי נמצאת דעה מפורשת שמשה עלה לשמיים: לא מת משה אלא עומד ומשרת למעלה.[16][14]

גדולתו של משה

הפסוקים האחרונים של התורה מסכמים את פעילותו של משה והתורה מקפידה לציין כי משה היה הנביא הגדול מכולם, בשל הנסים שביצע ובעיקר בשל העובדה שראה את האל פנים מול פנים:

וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים. לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה', לַעֲשׂוֹת, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו, וּלְכָל-אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל"

בני ישראל התאבלו על מותו של המנהיג הנערץ במשך 30 ימים. את מקומו של משה תפס יהושע בן נון ובכך הסתיים פרק המסע לארץ המובטחת ומתחיל פרק כיבוש הארץ מידי העמים היושבים בה.

ביאורים

  1. ^ בילקוט שמעוני[2] יש דעה שנפטר בז' באדר א', ויש דעה שנפטר בז' בשבט.
  2. ^ אחת הסיבות: "מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם. שמא יבואו לקבורתו של משה כאותה שעה ויעמדו בבכיה ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם"".[4]
  3. ^ המחבר הסיק זאת על פי ספר התמונה,[5] ומדברי הגמרא במסכת בבא בתרא.[12]
  4. ^ מסקנת המחבר על פי האמור במסכת בבא בתרא.[12]
  5. ^ בתלמוד[4] ובמדרש[13] מובא שאף משה אינו יודע את מקום קבורתו.

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ח, עמוד א', מסכת סוטה, דף י"ב, עמוד ב'.
  2. ^ ילקוט שמעוני על יהושע, רמז טו
  3. ^ החדשות - "מחויבים כלפי כל לוחם שנפל בקרב", mako, ‏2017-03-05
  4. ^ 4.0 4.1 תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"ד, עמוד א'
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 ספר התמונה (מהדורת קארעץ) דף ס', תמונה ג' אות ר'
  6. ^ מפרש קדמון לספר התמונה, רבי אלעזר מוורמייזא ורבי דוד הנגיד
  7. ^ ילקוט ראובני - לרבי ראובן האשקי, מגלה צפונות, חומת אנך - להחיד"א, אגרות קודש - להרבי מליובאוויטש, בית יעקב על הש"ס - להאדמו"ר מקאמרנא ושו"ת ים הגדול - להרב טולידנו
  8. ^ על פי איכה רבה, פתיחתא, פסקה כ"ד
  9. ^ על פי סיפרי דברים פיסקא שנז, ד"ה וימת. מדרש תנאים דברים ל"ד, ה'. ואגרות קודש, שם
  10. ^ פירוש רבי אלעזר מוורמיזא - הרוקח
  11. ^ פירוש רבי דוד הנגיד על התורה, בראשית פ"ד
  12. ^ 12.0 12.1 מסכת בבא בתרא, דף נ"ח, עמוד א'
  13. ^ ספרי דברים פיסקא שנ"ז
  14. ^ 14.0 14.1 יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, פרק כ: האם משה מת?, עמ' 172.
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר רביעי, פרק ח, פסקה מח, סעיף 326.
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"ג, עמוד ב'.
ברוך שפינוזה

ברוך (בנדיקטוס ולעיתים בנטו) שְׂפִּינוֹזָה, (Benedict de Spinoza או Bento de Spinoza, נהגה: "ספינוזה". בהולנדית: [baːˈrux spɪˈnoːzaː] ברוך ספינוזה, בפורטוגזית: [bɨnɨˈðitu ðɨ ʃpiˈnɔzɐ] ביניד'יטוּ שׁפינוזה; 24 בנובמבר 1632 – 21 בפברואר 1677) היה פילוסוף יהודי-הולנדי, בן למשפחת אנוסים. הוא פיתח השקפות פילוסופיות חדשניות לתקופתו ונחשב לחלוץ ביקורת המקרא, אותו תפס כיצירה אנושית ולא פרי של התגלות אלוהית. שפינוזה נתפס כאחד מאבות החילוניות, הספקנות והמודרניות ככלל. השפעתו הגדולה על התפתחות הפילוסופיה המודרנית הביאה את הפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הגל לטעון בהרצאותיו על תולדות הפילוסופיה: "שפינוזה הוא אבן הראשה של הפילוסופיה המודרנית, מבלעדי השפינוזאיזם אין פילוסופיה כלל."

גארי ברתיני

גארי בֶּרְתִינִי (Gary Bertini;‏ 1 במאי 1927 – 17 במרץ 2005) היה מנצח, מורה, מוזיקאי, ומלחין ישראלי, יליד בסרביה, חתן פרס ישראל לשנת 1978.

דברים

סֵפֶר דְּבָרִים הוא הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, המכונים גם חומשים. כשאר ספרי התורה הוא נקרא על שם שתי מילותיו הפותחות, "אלה הדברים". שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת". אחד ההסברים לכינוי משנה תורה הוא, משום שספר דברים הוא מעין סיכום של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגמים ליוונית.

המשכן

המשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), הוא מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. את המשכן בנו אמנים מומחים, ובראשם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' המתואר בפרשיות תרומה ותצוה בספר שמות. הקמת המשכן מתוארת בסופו של הספר, בפרשיות ויקהל ופקודי, ודינים ופרטים נוספים אודותיו מתוארים גם בספרי ויקרא ובמדבר. על פי המתואר במקרא, אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וכן לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קורבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.

שנים רבות שכן אוהל מועד, ומשכן האבן שהחליף אותו, בשילה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים נבנה כתחליף קבע למשכן, ועל אף הבדלים מסוימים בגודל ובמבנה הפנימי, קיימים קווי דמיון רבים בין השניים.

הפטרה

ההפטרה היא קטע מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בציבור בבית הכנסת בשבתות, במועדי ישראל, ובחלק מהקהילות גם בתעניות ציבור במנחה, לאחר סיום קריאת התורה.

בעוד שבסדר הקריאה שהונהג לקריאת חמשת חומשי התורה משלימים את קריאתם מדי שנה (או מדי שלוש שנים לפי מנהג קדמונים[דרושה הבהרה]), לא נקבע לספרי הנביאים מחזור קריאה על פי סדרם. עם זאת, חלקם נקראים בהפטרה לפי נושאים: לכל פרשה נבחרה הפטרה הקשורה בדרך כלל בקשר ענייני לנושא הפרשה שנקראת בבית הכנסת או לאירוע הסמוך לקריאתה.

נהוג לקרוא את ההפטרה בניגון בטעמי המקרא, ולברך לפניה ואחריה.

הקפלה הסיסטינית

הקפלה הסיסטינית או הסיקסטינית (באיטלקית: La Cappella Sistina) היא כנסייה הנמצאת במתחם ארמון האפיפיור שבקריית הוותיקן, ברומא. הקפלה משמשת את טקס הקונקלווה, התהליך בו נבחר האפיפיור, וידועה בציורי הקיר שיצרו בה אמנים איטלקים בתקופת הרנסאנס, ביניהם ידועים בעיקר הפרסקו על תקרת הקפלה ופרסקו "יום הדין" שצייר מיכלאנג'לו במחצית הראשונה של המאה ה-16. פירוש השם הוא "הקפלה של סיקסטוס" (באיטלקית "סיסטו"), על שם האפיפיור שבימיו נבנתה.

חמשת מלכי מדין

אֱוִי, רֶקֶם, צוּר, חוּר ורֶבַע הם חמשת מלכי מִדְיָן הנזכרים בתורה בספר במדבר, פרק ל"א, פסוק ח' כמנהיגי המדיָנים בזמן מלחמת מדין, המלחמה האחרונה אליה יצאו ישראל לפני מות משה, שבסיומה נהרגו חמשתם יחד עם בלעם בן בעור על ידי בני ישראל.

בסיפור הולדת מדין מוזכרים חמשת בניו, עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה, ועל כן ניתן לשער שהם היו חמשת שבטי מדין, עליהם מלכו חמשת המלכים. בתורה לא מופיע מידע נוסף על מלכים אלו או על צורת שלטונם המשותפת.

כזבי בת צור נזכרת כמי שזינתה עם זמרי בן סלוא בשיטים, ונהרגה עמו על ידי פינחס.

לפי יוסף בן מתתיהו[דרוש מקור: מקור מדויק], העיר פטרה נקראה במקור על שם המלך רקם.

יהושע בן נון

יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הוא דמות מקראית. על פי המסופר בספר יהושע, הוא הנהיג את עם ישראל לאחר מות משה, בתקופת כיבוש הארץ והתנחלות השבטים. על פי מסורת המובאת בתלמוד, יהושע הוא המחבר העיקרי של ספר יהושע. הוא היה משרתו של משה וגם תלמידו. כאשר עלה משה להר סיני לקבל את לוחות הברית, ליווה אותו יהושע חלק מן הדרך.

יהושע מוזכר לראשונה בקרב שניהלו בני ישראל מול עמלק ברפידים, קרב אותו ניהל יהושע. לאחר מכן היה יהושע אחד משנים עשר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ, יחד עם כלב בן יפונה. בהזדמנות זו, הוסיף לו משה את האות י' לשמו, שהיה בתחילה "הושע".

לאחר מותו של משה, שמינה את יהושע ליורשו, הכניס יהושע את בני ישראל לארץ כנען, וניהל את מסע כיבוש הארץ, החל ביריחו והעי, דרך הניצחון על חמשת המלכים במקדה (שם אמר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון"), וכיבוש לבנה, לכיש, עגלון, חברון ודביר, ועד לקדש ברנע בדרום, עזה במערב וחצור בצפון.

נחלת יהושע בן נון הייתה אז תמנת חרס, ושם אף נקבר.

לאחר מותו של יהושע הונהג העם על ידי זקני העם, ואחריהם בידי השופטים.

משה

מֹשֶׁה, מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם או מֹשֶׁה רַבֵּנוּ (לפי מדרש סדר עולם: ז' באדר ב'שס"ח - ז' באדר ב'תפ"ח) הוא דמות מקראית, גדול הנביאים בישראל.

לפי המסופר בספר שמות, נבחר על ידי האלוהים כדי להנהיג את בני ישראל בצאתם ממצרים, ושפטם ארבעים שנה בעת לכתם במדבר לארץ ישראל. משה קיבל את התורה מהאל במעמד הר סיני ומסרה לעם ישראל. האמונה בנבואתו של משה היא העיקר השביעי בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם. משום כך, היהדות כונתה לעיתים לאורך ההיסטוריה "דת משה".

משה נחשב כנביא מרכזי גם באמונות מונותאיסטיות אחרות, כגון הנצרות והאסלאם. בקרב השומרונים הוא נחשב לנביא היחיד אי־פעם.

על פי המקרא, ימי ילדותו ונערותו עברו על משה בבית פרעה, שליט מצרים. תקופה משמעותית בחייו עברה עליו במדין ובגיל שמונים חזר למצרים כדי להנהיג את עם ישראל כשאלוהים גאלם מהשעבוד שם. משה לא זכה להיכנס עם בני ישראל לארץ כנען ומת לאחר שראה אותה מפסגת הר נבו.

משה ברעם

משה ברעם (17 במרץ 1911 - 5 בדצמבר 1986) היה חבר הכנסת מטעם מפא"י והמערך (1959–1977) ושר בממשלת רבין הראשונה.

נדודי בני ישראל במדבר

נדודי בני ישראל במדבר, לפי המסופר בתורה, נמשכו ארבעים שנה, מתום יציאת מצרים ועד לכניסתם לארץ כנען. בלשון חז"ל מכונים אלו שנדדו ממצרים ולא זכו להיכנס לארץ המובטחת כבני "דור המדבר".

תחילתו של המסע ממצרים לארץ כנען במעמד הר סיני, שהתרחש שבעה שבועות לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים, ובו התגלה אלוהים לבני ישראל בהר סיני, ונתן להם את התורה.

במהלך המסע אכלו בני ישראל מן שירד משמים, המן היה יורד פעם ביום במשך 6 ימי השבוע, בשבת לא קיבלו מן מאחר שבשישי ירד מנה כפולה.

סדר עולם

סדר עולם (מכונה גם סדר עולם רבה) הוא חיבור העוסק בכרונולוגיה יהודית, מימי אדם הראשון, עד חורבן בית שני ומרד בר כוכבא. על פי המסורת, כתיבת הספר החלה בתקופת התנאים. לפי המסורת התלמודית הוא מיוחס לתנא רבי יוסי בן חלפתא; הספר בצורתו הנוכחית נערך ונכתב במשך הדורות. לפי השערת החוקר יום טוב ליפמן צונץ, עריכתו המאוחרת של הספר היא משנת 806. הספר מבוסס על מסורות ודרשות.

הכרונולוגיה שבספר מונה את השנים השלמות שקדמו למועד הנזכר. כמו כן, בעל הסדר עולם מונה למניין השנים מאדם הראשון. כיום, מונים למניין בריאת העולם (שנה קודם בריאת אדם). כדי לדעת באיזה שנה לבריאה התרחש המאורע, יש להוסיף שנתיים על מניין בעל הסדר עולם.

מניין השנים המובא בספר זה הוא הבסיס לכרונולוגיה המקראית והמסורתית שעליה מבוסס מניין השנים בלוח העברי, אך מהימנותו שנויה במחלוקת ואינה מתאימה לכרונולוגיה ההיסטוריה המקובלת, בעיקר סביב ראשית תקופת בית שני ושלטון האימפריה הפרסית.

ספר יהושע

סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ הוא הספר הראשון בסדר נביאים ראשונים בתנ"ך. הספר מתאר את ראשית תולדות עם ישראל בארץ כנען, החל מרגע הכניסה לארץ כנען ועד מות יהושע בן נון. הספר קרוי על שמו של יהושע, מנהיג עם ישראל לאחר מות משה רבנו, אשר הוביל את תהליך כיבוש הארץ.

עבודת ה'

המונח עבודת ה' (נקרא: עבודת השם) מתאר את מכלול הפעולות הדתיות של היהודי, שנעשות בהתאם למצוות היהדות. יהודי שעוסק רבות בפעולות אלו מכונה "עובד השם". כיום משתמשים במונח זה בצורה יותר מצומצמת, בעיקר על מצוות התלויות בלב.

פרשת האזינו

פָּרָשַׁת הַאֲזִינוּ היא פרשת השבוע העשירית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ל"ב, פסוק א' ומסתיימת באותו פרק בפסוק נ"ב.

את פרשת האזינו קוראים בשבת שבין ראש השנה לבין יום הכיפורים - היא שבת שובה, או בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות.

פרשת וזאת הברכה

פָּרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה היא פרשת השבוע האחת-עשרה והאחרונה בספר דברים והאחרונה בתורה כולה. היא מתחילה בפרק ל"ג, פסוק א' ומסתיימת בסוף הספר, פרק ל"ד, פסוק י"ב. בקריאת פרשת וזאת הברכה מסיימים האשכנזים את קריאת התורה של ספר דברים בקריאת "חזק חזק ונתחזק". פרשת וזאת הברכה היא הפרשה הקצרה ביותר במניין המילים והאותיות.

בניגוד לכל שאר פרשות השבוע, שקוראים אותן בשבתות, את פרשת וזאת הברכה קוראים בחג שמחת תורה, שנקבע לציון סיום מחזור קריאת התורה על פי מנהג הקריאה הבבלי, שבו מסיימים את התורה כולה בכל שנה. העולה האחרון לקריאת הפרשה נקרא "חתן תורה", ומיד אחריו קוראים לעולה נוסף, המתחיל לקרוא את פרשת בראשית, והוא נקרא "חתן בראשית".

צפורה

צִפֹּרָה היא דמות מקראית, בתו של יתרו כהן מדין ואשתו של משה רבנו. לצפורה ומשה נולדו שני בנים: גרשם ואליעזר.

תורה

הַתּוֹרָה (או על פי היהדות הרבנית: תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה "תַּוְּרַאת" (توراة) התגלה למשה, אבל שהטקסט שבידינו הוא גרסה מעוותת של המקור. בביקורת המקרא מרבית החוקרים מחזיקים בדעה שהתורה נוצרה באופן הדרגתי - התבססה על מסורות קדומות, נכתבה בעיקר במאות ה-7 וה-6 לפני הספירה, ואוחדה לנוסח אחיד במהלך התקופה הפרסית.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.