מושגי יסוד בתלמוד הבבלי

התלמוד הבבלי הוא כספר חתום בפני הקורא המודרני, הן מבחינת מבנה העמוד והספר, הן מבחינת היחס בין התכנים השונים שבעמוד, ובעיקר בגלל השפה הארמית והתוכן ההלכתי. החיבור מתייחד בכך שנשמר בלשון מקורית - ככל שהמסורת יכלה להבטיח זאת - שאינה מובנת באופן טבעי לאדם מהעת החדשה, וכן הוא עוסק בנושאים רבים ומגוונים החובקים את כל רובדי החיים של האדם וממילא יוצרים השפעה ישירה ומעשית על חייו של הלומד.

מבנה כללי

התלמוד הוא ספר הנסוב סביב ששת סדרי משנה, ועל כן חלוקת התוכן שלו מקבילה לזו של המשנה - שישה "סדרים" העוסקים בתחומים רחבים שונים (זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים וטהרות), כל "סדר" מכיל מסכתות שונות, העוסקות בנושא מסוים מתוך התחום הכללי בו עוסק ה"סדר". המסכת במקורה היא אוסף משניות, והתלמוד הוסיף תוכן סביב כל משנה. אם כך תוכן התלמוד בנוי מיחידות לימודיות על כל קטע משנה. גודלה של יחידה כזו משתנה, ובמקרים מסוימים יכול להגיע לכמה שורות ועד כמה דפים.

מבנה העמוד והספר

Berakhot2B

התלמוד נדפס במהדורות שונות לאורך ההיסטוריה, אך כיום קיימת בלעדיות כמעט מוחלטת למהדורת ש"ס וילנא. באף אחת מהמהדורות המסורתיות אין ניקוד בתלמוד,[1] ורק במהדורות שיצאו בשלהי המאה ה-20 הוחל לנקד את התלמוד.[2] במהדורה זו המשנה והתלמוד (1) מופיעים בחלקו המרכזי של הספר, סביבם פירוש רש"י (2) והתוספות (3),[3] בחלק מהמסכתות פירוש נוסף של אחד מהראשונים (כגון רבנו גרשום או רבנו חננאל; 4), ומקורות ביבליוגרפיים: "עין משפט" מאת רבי יהושע בועז (5) - המפנה לספרי הפוסקים המרכזיים (משנה תורה לרמב"ם, ארבעה טורים ושולחן ערוך), "נר מצווה" (5) - המפנה למיקום המדויק בתנ"ך של פסוקים המופיעים מעת לעת בתלמוד, ו"מסורת הש"ס" (6) - המפנה לסוגיות ודיונים מקבילים או דומים במקומות אחרים בתלמוד.

שיטת סימון דפים בתלמוד

על מנת לציין מקורות בתלמוד כותבים את שם המסכת, הדף והעמוד (א' או ב'). העמוד מצוין בכמה שיטות מקובלות: הזכרת שם המסכת והדף, ולאחר מכן נקודה אחת לציון עמוד א' (.) ושתי נקודות לציון עמוד ב' (:). אפשרות אחרת היא לסמן את העמוד בראשי תיבות: ע"א או ע"ב. ואפשרות שלישית היא כתיבת א' או ב'.

לדוגמה: על מנת לציין את העמוד הראשון בתלמוד יש לכתוב: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ב' (ומכאן כמה אפשרויות:) .\ע"א\א'.

מונחים לשוניים ארמיים

ציטוטים

בתלמוד, המילה או הביטוי שבפתיחת המאמר מאפיינים את מקור הציטוט:

  • תנן - (=שנינו). ציטוט ממשנה (מקור תנאי).
  • תנו רבנן - (=שנו חכמים). מונח המשמש פתיחה לציטוט מברייתא או תוספתא (מקור תנאי).
  • תניא - (=שנויה). מונח המשמש פתיחה לציטוט מברייתא (מקור תנאי).
  • איתמר - (=נאמר). פתיחה לדיון הלכתי, על פי רוב מדברי אמוראים.
  • גופא - (גוף העניין). פתיחה להחזרת הדיון לנושא העיקרי לאחר דיון בנושא משני.
  • אמר מר - (=אמר אדון) - פתיחה לדיון בציטוט שהובא לפני כן ממשנה או ברייתא.

שאלות

  • מאי בינייהו - (=מה ביניהם?) שואלים מה ההבדל (ההלכתי) בין שתי דעות שנראות דומות.
  • מאי טעמא - (=מה הטעם?) (הסיבה) - (לעיתים בר"ת: מ"ט).
  • מנא הני מילי - (=מהיכן אלו המילים?). מהו המקור המקראי או הלימודי להלכה.
  • מאי נפקא מינא - (=מה יוצא מזה?) - כלומר מה מאמר זה בא לחדש לנו\ מה ההבדל המעשי בין שתי דעות רעיוניות.

קושיות

  • מתיבי - קושיא ממקור הלכתי סמכותי יותר (ממשנה או ברייתא על אמורא, או מהמקרא על תנא).
  • ורמינהו - (=והטל[4] אותם). סתירה בין מקורות הלכתיים שווים (מברייתא על ברייתא מפסוק על פסוק).
  • מתקיף - קושיא מסברה.
  • בשלמא - (=שלום לפי... אבל לפי...) - פתיחה לקושיא שמסתדרת עם דעה אחת אך סותרת את הדעה השנייה.

שונות

  • איבעיא להו - (=נשאלה להם), פתיחה לדיון בעל שני צדדים לפסיקה, עם סברות לשתי הדעות.
  • תנא כוותיה - (=תנא כמוהו). הבאת מקור תנאי לדעת אמורא.
  • תא שמע - (=בוא ושמע) (ת"ש בר"ת), פתיחה להבאת מקור תנאי לשם ראיה, קושיא, תשובה ועוד.
  • שמע מינה (=מבינים מכך) (ש"מ בר"ת) - פתיחה להבאת ניסיון הוכחה; סיכום לקבלת ההוכחה.
  • כתנאי - הבאת מחלוקת תנאים שנחלקו במחלוקת שנחלקו בה אחר כך אמוראים.
  • לימא/נימא כתנאי (=יאמר כתנאי) - ניסיון להבאת מקור תנאי שנחלקים בו תנאים במחלוקת אמוראים.
  • מסתברא - (=מסתבר). סיוע הגיוני מסברה לדעה.
  • חסורי מחסרא והכי קתני - (=חסור חסרה [המשנה] וכך שונה). המקור התנאי משובש וחסר בו חלק, ולכן יש צורך לשנות אותו אחרת.
  • איכא דאמרי ... ואיכא דאמרי - (=יש אומרים ויש אומרים). ניסוח למחלוקת עם שתי דעות לפחות או לציון גרסה נוספת של הסוגיה.
  • איבעית אימא - (=אם תרצה תאמר). פתיחה להבאת תירוץ אחד מבין כמה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ למעט ניקוד מינימלי ביותר, המפריד בין המשנה והתלמוד, ולעיתים גם בין דיונים שונים.
  2. ^ גם ניקודים אלה חסרי משמעות מסורתית, שכן הם נעשו בידי מנקדים מאוחרים.
  3. ^ פירוש רש"י נמצא תמיד בחלקו הפנימי של הדף, ושל בעלי התוספות בחלק החיצוני; משמע - בעמוד א' של הדף פירוש רש"י יהיה מימין ופירוש התוספות משמאל, ובעמוד ב' של הדף פירוש רש"י יהיה משמאל ושל בעלי התוספות מימין.
  4. ^ שורש המילה "רמי" זהה לשורש העברי "ירה", כלומר הושלך, הוטל
תלמוד

תַּלְמוּד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו לרוב את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר יחד עם המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים.

על התלמוד הבבלי חוברו חיבורים רבים, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.