מושבה

מושבה היא צורת התיישבות כפרית בישראל, המתבססת על בעלות פרטית על הקרקע, הבית והמשק. השימוש במונח "מושבה" (בימי תחיית השפה העברית נעשה שימוש גם במונח "קולוניה", שכיום מהווה מושג אחר לגמרי) לאפיון צורת התיישבות ישראלית זו מקורו, בין השאר, בתחום המושב היהודי ובמושבות היהודיות החקלאיות בדרום האימפריה הרוסית במאה ה-19.

ניצניה של המושבה בארץ ישראל בשלהי שנות השבעים של המאה ה-19, והמשכה בתקופות העלייה הראשונה והעלייה השנייה. המושבות התבססו בעיקר על ענפי החקלאות. חיי החברה והתרבות במושבות היוו חלק חשוב בהבניית החברה של היישוב היהודי הציוני בארץ ישראל; לדעת החוקר רן אהרנסון הן היו "מסד המפעל הציוני".[1]

בין השנים 1881–1948 הוקמו ברחבי ארץ ישראל כ60 מושבות[2], וארבע נוספות הוקמו בחורן.

מושבות בארץ ישראל
PikiWiki Israel 8563 Herzl Street - Hadera
Gedera2 (before 1899)
PikiWiki Israel 7108 Settlements in Israel
PikiWiki Israel 5628 Synagogue
1. רחוב הרצל במושבה חדרה, שנות התשעים של המאה ה-19
2. בית גולדה מילוסלסקי מראשוני בתי האבן, במושבה נס ציונה, 1898
3. כיכר המייסדים במושבה ראשון לציון ב-1882, בגלויה של האחים אליהו
4. המושבה גדרה, שנות התשעים של המאה ה-19
(כיתוב תמונות מימין למעלה לשמאל בכיוון השעון)
מפת המושבות היהודיות
מפת המושבות היהודיות 1911
מפת המושבות הראשונות
מפת המושבות הראשונות

תולדות

פתח תקווה, הנחשבת כ"אם המושבות", הוקמה בשנת 1878 בידי יוצאי היישוב הישן בירושלים, לאחר ששבועות אחדים קודם לכן קמה התיישבות דומה בגיא אוני (ראש פינה) על ידי יוצאי היישוב הישן בצפת.

בשנת 1882 נוסדו בידי עולים ממזרח אירופה, אנשי "חובבי ציון", המושבות ראשון לציון, זכרון יעקב וראש פינה (שהייתה למעשה התיישבות מחודשת בגיא אוני). בשנים שלאחר מכן חידשו העולים חובבי ציון את המושבה פתח-תקוה (שנעזבה בינתיים) והקימו מושבות נוספות כמו חדרה, נס ציונה, גדרה ורחובות.

מתיישבים אלה, שנהוג היה לכנותם "איכרי המושבות", פתחו פרק חדש בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. הם היו הראשונים להגשים את רעיונות התחייה הלאומית ברוחם של הוגי הציונות באירופה - חיי יצירה בארץ ישראל המושתתים על חיי כפר וחקלאות. עלייתם נקראה, על כן, "העלייה הראשונה", אף כי הייתה עלייה לארץ גם קודם לכן. בסך הכל הקימו אנשי העלייה הראשונה 32 מושבות.

מפעל חלוצי זה של התיישבות לא היה סיפור הצלחה כלכלי. תנאי אקלים וקרקע קשים, חוסר ניסיון חקלאי של המתיישבים, מערכת שירותים כושלת ועוינות כללית של השלטונות העות'מאנים - כל אלה פגעו במושבות וסיכנו את קיומן, אבל מאידך הם היוו את השלד והבסיס לכל צורות היישוב שהוקמו לאחריהן. מושבים ואף קיבוצים למדו מידיעתם ומניסיונם של איכרי המושבות בענייני החקלאות, ואף השתמשו בשירותים השונים שהם סיפקו.

עשרות מושבות נוספות הוקמו בארץ בתקופות העלייה השנייה (בעיקר בגליל), השלישית (למשל בנימינה), הרביעית (רמת גן, הרצליה ואחרות), החמישית (נתניה, נהריה) וכן הלאה.

חלוקה נוספת של המושבות הייתה לפי השתייכותם: מושבות חובבי ציון, מושבות של הברון רוטשילד ומושבות פרטיות.

מרבית המושבות במרכז הארץ הפכו עם השנים לערים ועיירות עם ענפי מסחר, תעשייה ושירותים, תוך שהן שומרות על זיקה מסוימת לחקלאות.

תמיכת הברון

המושבות ניצלו מהתמוטטות כלכלית בעיקר בשל עזרתו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. רוטשילד, שכונה "הנדיב הידוע", לקח תחת חסותו את רוב מושבות חובבי ציון. הוא השקיע בהן כספים רבים בפיתוח תשתיות ושירותי הציבור, בחקלאות מתקדמת ובתעשייה (במיוחד ביקבים). רוטשילד גם רכש אדמות נוספות והקים מושבות חדשות ברחבי הארץ, בהן מזכרת בתיה (עקרון), באר טוביה (קסטינה) ומטולה. המושבות אמנם ניצלו מהתמוטטות, ואף התבססו וגדלו היטב, אולם נאלצו לשלם באובדן עצמאותן כשהן הועברו לידי פקידי הברון לניהול. מושבות אלו נודעו כ-"מושבות הברון".

מאוחר יותר הועבר ניהול המושבות לידי פקידי יק"א, חברה שנוסדה על ידי הברון מוריס דה הירש אך כל פעולותיה בארץ - כולל ההתיישבות באזור הגליל התחתון והקמת המושבות הנוספות בשנת 1901 - כפר תבור (מסחה), יבניאל (ימה), אילניה (סג'רה), מנחמיה (מלחמיה) - מומנו ונוהלו על ידי הברון רוטשילד.

רשימה שמית של המושבות

המושבות העבריות, בשנים 1881-1914[3]
# המושבה ארגון יוזם או מיישב שנת הקמה תושבים 1914 דונמים 1914 הערות ומידע על קרקעות
1 באר יעקב חברת "גאולה 1906 כמה מאות כ-2,000
2 בית גן יק"א 1903 100 4,549 רכישות במשך התקופה
3 בני יהודה בני צפת 1898 50 3,200 ניסיון התיישבות מ-1886
4 בת שלמה פקידות הברון 1889 כ-40 30,668 ~
5 גבעת עדה יק"א 1903-1904 70 5,000 ~
6 גדרה ביל"ו וחובבי ציון 1884 200 5,632 ~
7 הר-טוב חובבי ציון בבולגריה 1895 75 4,670 ננטשה במלחמת השחרור. על אדמתה הוקם המושב נוחם.
8 זכרון יעקב חובבי ציון ברומניה 1882 871 7,194 בחסות הברון מ-1883
9 חדרה חובבי ציון ברוסיה 1891 450 31,355 ~
10 יבנאל יק"א 1901 300 24,422 רכישות
11 יהוד יהודים מפליין 1882 140 ננטשה ב-1893. כיום שכונת סביון.
12 יסוד המעלה חובבי ציון בפולין 1883 225 12,228 בחסות הברון ב-1887
13 כפר סבא בני פתח תקווה ופועלים 1903 50 7,231 נרכשו ב-1892
14 כפר תבור יק"א 1901 200 16,023 רכישות
15 כנרת יק"א 1908 35 5,572 רכישות
16 מוצא לשכת 'בני ברית' בירושלים 1892 40 1,100 ~
17 מחניים חובבי ציון בפולין 1898 (67, עד 1902) 5,857 נעזבה ב-1902, הקרקעות עובדו על ידי אנשי ראש פינה
18 מטולה פקידות הברון 1896 325 16,907 ~
19 מנחמיה יק"א 1901 200 9,477 רכישות
20 מצפה יק"א 1908 50 3,240 רכישות
21 משמר הירדן בני צפת ופועלים 1890 125 7,596 בחסות יק"א ב-1897
22 נס ציונה ראובן לרר, מיכאל הלפרין ופועלים 1887-1888 200 2,793 חוות לרר, יוזמות הלפרין, מ-1887 הצטרפות פועלים
23 סג'רה יק"א 1903 200 17,717 (כולל קרקעות החווה שהוקמה ב-1899)
24 עין זיתים חובבי ציון ברוסיה 1891 25 6,016 בחסות הברון ויק"א עד 1904
25 עקרון

(מזכרת בתיה)

פקידות הברון 1883 350 12,723 ~
26 עתלית יק"א 1903 50 6,800 ~
27 פתח תקווה בני ירושלים 1878 2,500 23,837 ננטשה וחודשה ב-1883. חלק בחסות הברון
28 קסטינה

(באר טוביה)

חובבי ציון ופועלים 1896 150 5,622 לראשונה ב-1888 וננטשה
29 ראש פינה

(גיא אוני)

חובבי ציון ברומניה 1882 650 20,102 בחסות הברון ב-1883
30 ראשון לציון חובבי ציון ברוסיה ופועלים 1882 850 11,402 בחסות הברון מ-1883
31 רחובות חובבי ציון מפולין ופועלים 1890 800 14,913 ~
32 שפייה (מאיר שפייה) פקידות הברון 1890-1891 128 8,518 ~
המושבות העבריות, בשנים 1948-1914
# המושבה ארגון יוזם או מיישב שנת הקמה תושבים 1948 דונמים שנרכשו הערות כלליות
1 אבן יהודה  חברת הנוטע - בני בנימין  1933 1,500 5,000 בתחילה נקראה המושבה "יהודייה" ולאחר מכן שונה שמה לאבן יהודה 
2 בנימינה פקידות הברון 1922 על שמו של הברון בנימין אדמונד רה רוטשילד
3 גן יבנה חברת "אחוזה א' ניו-יורק" 1931 300
4 הרצליה אנשי "קהילת ציון" 1924  5,287 על שמו של בנימין זאב הרצל
5 יקנעם 1935
6 כפר אהרון בני בנימין 1926 460
7 כפר הדר קבוצת איזקסון 1927 4,000 אחת מ4 המושבות המרכיבות את הוד השרון
8 כפר יונה קרן יונה פישר 1928 כ-3,000
9 כרכור ההסתדרות הציונית 1914 15,000
10 מגדיאל גורמים פרטיים 1924 4,000 אחת מ4 המושבות המרכיבות את הוד השרון
11 מגדל 6,000 התחילה כחווה חקלאית
12 נהריה יהדות גרמניה 1934 2,400
13 נווה יעקב אגודת "הכפר העברי" 1925 
14 נתניה בני בנימין  1929 1,400 על שם הנדבן נתן שטראוס.
15 עפולה קהילת ציון אמריקאית 1925 2,500
16 פרדס חנה פיק"א 1928 2,300  19,856 על שמה של חנה רוטשילד
17 קדימה הכשרת היישוב 1933
18 קריית אתא חברת "עבודת ישראל" 1925 4,800
19 קריית שאול  יוצאי סלוניקי 1922 1700 האדמות נרכשו בכמה שלבים
20 רעננה "אחוזה א' ניו-יורק" 1922
21 רמת גן חברת "עיר גנים" 1921 1800
22 רמת הדר העלייה החמישית מגרמניה 1938 אחת מ4 המושבות המרכיבות את הוד השרון
23 רמת השרון גורמים פרטיים 1923 2,000 
24 רמתיים גורמים פרטיים 1926 קבוצת חברי "החלוץ" עולי העלייה השלישית מהולנד.

אחת מ4 המושבות המרכיבות את הוד השרון

25 רמת ישי חברת "מנור" מפולין 1925
26 תל ליטוינסקי האחים ליטוינסקי  1934 1700 חלק ניכר משטחיה הופקע בידי הצבא הבריטי.

הפכה להיות חלק מרמת גן

27 תל מונד אלפרד מונד 1929 500

במדינת ישראל

מדינת ישראל לא הכירה במושבה כ"צורת יישוב מוכרת", ולכן רוב המושבות הוכרזו לאחר קום המדינה כרשויות מקומיות - במעמד של מועצה מקומית או עירייה. אי ההכרה במושבות כצורת יישוב, גרמה להסבתן לרשות מקומית - יצרה מציאות של עשרות כפרים המנוהלים על ידי "מועצה-מקומית". צורת מינהל זו נועדה עבור עיירות: (כנרת, מנחמיה). רק מושבות מעטות, קטנות, הוכרו ככפרים: (מצפה, אילניה, יקנעם). אך כיוון ש"מושבה" איננה "צורת יישוב מוכרת", הם נקראו מעתה מושבים, צורת היישוב הדומה ביותר למושבה.

עם השנים, רוב המושבות הקטנות התפתחו או התרחבו לכדי ערים (כמו נתניה וחדרה), או צורפו ליישובים סמוכים גדולים יותר (כמו גבעת עדה, כפר אהרון, פרדס חנה-כרכור ובית-גן).

ראו גם

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב

לקריאה נוספת

מחקרים

  • Ran Aaronsohn, Rothschild and modern Jewish Colonization in Palestine, Rowman & Littlefield, Lanham-Boulder-New York, 2000, 330 pp.
  • Yossi Ben-Artzi, Early Jewish Settlement Patterns in Palestine, 1882-1914, The Magnes Press, The Hebrew University, Jerusalem, 1997, 334 pp.[4]
מאמרים

ספרות יפה והדרכה

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רן אהרנסון, שלבים בהקמת מושבות העלייה הראשונה ובהתפתחותן, בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, א, עמ' 83.
  2. ^ סיפורי מושבות: סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, בעריכת זאב ענר, משרד הביטחון ההוצאה לאור
  3. ^ הנתונים הם אומדן שאינו מלא או מופרז, על פי המחקרים: רן אהרונסון, שלבים בהקמת מושבות העלייה הראשונה ובהתפתחותן, בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העלייה הראשונה, א, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1981, עמ' 25–84. יוסי בן-ארצי, המושבה העברית בנוף הארץ, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, 1988, עמ' 47-15.
  4. ^ ביקורת: יוסי כץ, ‏על מקומה של המושבה כדגם להתיישבות, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 187-185
אילניה

אִילָנִיָּה הוא מושב בגליל התחתון, כשני קילומטר וחצי מדרום למחלף גולני, בתחום מועצה אזורית הגליל התחתון. המושב ידוע גם בשם "סֶגֶ'רָה", על שם הכפר הערבי הסמוך א-שג'רה (בערבית: "אילן"), אשר חרב במלחמת העצמאות ושעל חלק מאדמותיו התרחבה אילניה לאחר קום המדינה.

אילניה התחילה כחוות סג'רה שאדמותיה נרכשו בידי החברה היהודית להתיישבות בשנת 1899, ובשנת 1902 הפכה למושבה, ובה עבדו בחקלאות ובשמירה אנשי העלייה השנייה, ובהם מניה שוחט, יוסף ויץ ודוד בן-גוריון.

בתחילת המאה העשרים הגיעו לסג'רה מספר משפחות של סובוטניקים - מהכפר סולודקין ברוסיה ביניהם משפחת קורקין, פרוטופופוב, ניצ'ייב, מטביוב וסזנוב. למרות הקשיים הצליחו, בהיותם חסונים ובעלי ניסיון בחקלאות, לנטוע שורש במקום. רוב הסובוטניקים עזבו את המושבה. בחצר משק פרוטופופוב נערכים סיורים על תולדות גרי הצדק בארץ ישראל בכלל ובסג'רה בפרט על ידי צאצאי פרוטופופוב.

רופא המושבה בין השנים 1923–1927 היה הד"ר יעקב זס.

בסקר הכפרים של הרשויות המנדטוריות מ-1945 נאמדה אוכלוסיית המושבה ב-240 תושבים.במלחמת העצמאות נערכו על סג'רה קרבות כבדים בין כוחות צבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י ולוחמים מכפרי הסביבה לבין חיילי חטיבת גולני שסבלו אבידות כבדות. לבסוף נסוגו הערבים מהסביבה.

בשנת 1949 התרחבה החווה על שטח הכפר הערבי הסמוך א-שג'רה, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות. בשנת 1957 הפכה אילניה למושב, שקלט תושבים נוספים.

בלפסט

בלפסט (באנגלית: Belfast, באירית: Béal Feirste) היא בירת צפון אירלנד והעיר הגדולה והמאוכלסת ביותר בה. העיר שייכת לפרובינציית אלסטר וגרים בה כ-280,000 תושבים. במטרופולין בלפסט כולו מתגוררים למעלה מ-640,000 תושבים. בלפסט היא מקום מושבה של ממשלת צפון אירלנד, שבעבר ישבה בטירת הילסבורו שבמחוז דאון.

גויאנה

גוּיָאנָה (Guiana) היא אזור גאוגרפי בצפון אמריקה הדרומית, בין שפכי האמזונאס והאורינוקו, המאופיין ביערות גשם טרופיים ועשיר במינים רבים של צמחים ובעלי חיים.

שמו של האזור נגזר ממילה בשפת טאינו שמשמעותה, כנראה, "ארץ המים הרבים".

חלק מאזור גויאנה נכבש בעבר על ידי בריטניה, הולנד וצרפת, בניגוד לשאר היבשת שנכבשה על ידי ספרד ופורטוגל. כיום שוכנות בו גִיאָנָה, שהייתה מושבה בריטית וקיבלה את עצמאותה ב-1966, סורינאם, שהייתה מושבה הולנדית וזכתה לעצמאות ב-1975 וגִיאָנָה הצרפתית שהיא מושבה צרפתית עד היום. חלקים נוספים של האזור מצויים בשטחי ונצואלה וברזיל.

גיאנה

הרפובליקה השיתופית של גִיאָנָה (באנגלית: Co-operative Republic of Guyana) היא מדינה באזור הצפוני של אמריקה הדרומית. גיאנה הייתה בעבר מושבה בריטית וזכתה לעצמאות ב-1966. היא מהווה חלק מהאזור הגאוגרפי גויאנה. משמעות שמה של גיאנה היא "ארץ עם מים רבים".

המדינה גובלת בסורינאם במזרח, בברזיל בדרום, בוונצואלה במערב ובאוקיינוס האטלנטי בצפון.

האימפריה הבריטית

האימפריה הבריטית (באנגלית: British Empire) הוא השם שניתן לבריטניה ולמושבות, לדומיניונים, למדינות החסות, למנדטים, ולשטחים השונים שהיו תחת שליטתה וניהולה של בריטניה לאורך ההיסטוריה. תשתיתה של האימפריה התבססה על המושבות ועמדות המסחר שיצרה ממלכת אנגליה בשלהי המאה ה-16, ותחילת המאה ה-17. בשיאה, הייתה האימפריה לגדולה ביותר מסוגה בהיסטוריה, ולמשך יותר ממאה שנים הייתה לכוח הגלובלי הדומיננטי. ב-1922 חיו תחת חסות האימפריה כ-458 מיליון נפש לערך, שהיוו כחמישית מאוכלוסיית העולם, ושטחה השתרע על כ-33 מיליון קילומטר רבוע - כרבע משטחו היבשתי של כדור הארץ. כתוצאה מכך, המורשת, מערכות המשפט והחוק, הפוליטיקה, השפה והתרבות האנגלית נפוצו ועדיין נפוצות ברחבי העולם באופן שאין שני לו. בשיא כוחה, רבות נאמר עליה שהיא "האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם" מפני ששליטתה ברחבי הגלובוס הבטיחה שבכל עת תזרח השמש לפחות על חלק משטחיה.

במאות ה-15 וה-16, היו ספרד ופורטוגל לחלוצות המחקר והמיפוי הגלובלי והן החלו בונות לעצמן אימפריות מעבר לים, אשר העניקו עושר וידע עצום לשליטיהן. לנוכח הצלחותיהן הראשונות של האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית, ביקשו גם אנגליה, צרפת והולנד לקבל נתח מהסחר והעושר שהעניקו אימפריות אלו. הן החלו להקים מושבות ורשתות מסחר משלהן באסיה ובאמריקה, בעוד הן נאבקות זו בזו ובספרד ובפורטוגל, שזה מכבר איבדו את ההגמוניה שלהן בתחום לאחר כניסת הכוחות החדשים ובעקבות מהלכים פוליטיים שונים שהתרחשו בתוך מדינותיהן. סדרת מלחמות עם הולנד וצרפת הותירו את אנגליה (ולאחר חוקי האיחוד של 1707, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה) ככוח הקולוניאלי הדומיננטי בצפון אמריקה. גם בהודו הפכה בריטניה לכוח הקולוניאלי המרכזי לאחר קרב פלסי, מפלתה של האימפריה המוגולית וההשתלטות על בנגל. אובדן שלוש עשרה המושבות לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית אמנם הייתה מפלה וזעזוע קשה בבריטניה, שאיבדה את המושבה המאוכלסת והחזקה ביותר שלה, אך זה לא היה סופה של האימפריה.

על מנת להתאושש, תשומת הלב הבריטית כוונה במהרה אל עבר אפריקה ואסיה, שם היא הקימה לה אימפריה חדשה. בהמשך, בעקבות ניצחונה על צרפת הנפוליאונית ב-1815, נהנתה האימפריה הבריטית ממאה של דומיננטיות לא מעורערת, הודות לכלכלתה המתפתחת ולצי המלכותי החזק שלה, שלא היו לו מתחרים. במהלך המאה ה-19, בריטניה מיסדה והרחיבה את שטחי שליטתה באסיה, באפריקה, בהודו והאוקיינוס השקט, והעניקה רמה גבוהה של אוטונומיה למושבות המתיישבים הלבנים שלה (קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, ניופאונדלנד ולתקופה קצרה, גם אירלנד), שנודעו כדומיניונים.

צמיחתן והתפתחותן של גרמניה ושל ארצות הברית בשלהי המאה ה-19, הפריעה את העליונות הכלכלית והצבאית של בריטניה והיא יותר לא הייתה לכוח הדומיננטי היחידי. המתח הכלכלי והצבאי המתמשך בין בריטניה וגרמניה היה אחד מהנסיבות העיקריות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. המלחמה, במהלכה נתמכה בריטניה רבות על ידי האימפריה שלה, דרשה ממנה מאמץ כלכלי, צבאי ואנושי גדול מדי, ועל אף שהאימפריה שלה הגיעה לשיא גודלה מיד לאחריה, היא כבר לא הייתה כוח תעשייתי וצבאי שאין דומה לו. על אף שבריטניה והאימפריה שלה סיימו כמנצחות גם במלחמת העולם השנייה, חלק ממושבותיה באסיה נכבשו על ידי יפן, דבר שתרם לירידת קרנה ולדעיכתה המואצת. לאחר שנתיים מתום המלחמה, העניקה בריטניה עצמאות לפנינת האימפריה שלה, הודו.

במהלך שארית המאה ה-20, רוב הטריטוריות של בריטניה הפכו עצמאיות כחלק מהדה-קולוניזציה שסחפה את העולם. בעיני רבים, סופה המוחלט של האימפריה היה עם השבתה של הונג-קונג לרפובליקה העממית של סין ב-1997. לאחר קבלת העצמאות, הצטרפו רבות מהמושבות לשעבר של האימפריה לחבר העמים הבריטי, ארגון חופשי למדינות עצמאיות. חלקן אף הכריזו על המלוכה הבריטית, כיום אליזבת השנייה, כראש המדינה שלהן ולכן נמנות עם ממלכות חבר העמים הבריטי. כ-14 טריטוריות נותרו תחת השלטון הבריטי, והן הטריטוריות הבריטיות שמעבר לים.

ההתאחדות לכדורגל בישראל

ההתאחדות לכדורגל בישראל היא עמותה רשומה, המאגדת למעלה מ-1,000 קבוצות כדורגל ישראליות ואחראית על הליגות השונות, בהן ליגת העל בכדורגל לגברים ולנשים, משחקי הגביע השונים, נבחרת ישראל בכדורגל לגברים ונשים והנבחרות הצעירות, ובנוסף על איגוד השופטים ושיבוצים במשחקים כמו גם איגוד המאמנים בישראל. מקום מושבה של ההתאחדות לכדורגל הוא אצטדיון רמת גן.

הקולוניזציה היוונית

הקולוניזציה היוונית הוא מונח כללי המתאר את גלי ההגירה מיוון של השבטים ההלנים והתיישבותם ברחבי ארצות אגן הים התיכון, שהתרחשו החל מהמאה ה-8 לפנה"ס ונמשכו לאורך המאות ה-7 וה-6 לפנה"ס. יש להבדיל בין הגירה זו לבין גלי הפלישה של השבטים ההלניים ליוון גופא שהתרחשו עד ארבע מאות שנה קודם לכן, והיוו הבסיס להתפתחות התרבות ההלנית ביוון. הקולוניזציה היוונית התרחשה כתופעה שאפיינה את התרבות ההלנית.

כנרת (מושבה)

כִּנֶּרֶת (מוֹשָׁבָה) היא כפר יהודי השוכן לחופה הדרום-מערבי של ימת הכנרת, בבקעת כנרות כ-185 מטר מתחת לפני הים, בצפון. הכפר ממוקם כ-6 ק"מ מדרום לטבריה במחוז הצפון, ישראל. שמו של היישוב נקרא על שמה של כנרת הקדומה. נהוג לכנות את הכפר (בשיבוש לשון) "מוֹשָׁבַת כִּנֶּרֶת" כדי להבדילו מקבוצת כנרת השוכנת לדרומו.

לואיזיאנה

לואיזיאנה (באנגלית: Louisiana להאזנה (מידע • עזרה)) היא מדינה בדרום ארצות הברית, הגובלת במערב בטקסס, בצפון בארקנסו, במזרח במיסיסיפי ובדרום במפרץ מקסיקו.

בירת המדינה היא באטון רוז', והעיר הגדולה בה היא ניו אורלינס.

מגדל (יישוב)

מִגְדָּל היא מושבה במחוז הצפון, השוכנת לשפתה הצפון-מערבית של הכנרת, כשמונה קילומטרים צפונית לטבריה.

היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1949. שטח השיפוט של היישוב הוא 12,000 דונם. ב-2003 הומלץ על איחוד המועצה האזורית עמק הירדן עם המועצות המקומיות מנחמיה, מגדל וכנרת, אך רק מגדל נשארה לבסוף מועצה מקומית עצמאית.

מועצה מקומית

בישראל, מועצה מקומית היא רשות מקומית בעלת אופי עירוני בדרך כלל, שמספר התושבים המתגוררים ביישוב עליה היא אחראית, קטן מכדי להכריז עליה כעל עירייה.

חלק מן המועצות המקומיות החלו כיישוב כפרי במועצה אזורית, אך מספר תושביהן גדל עד שהוחלט להכריז עליהן כרשות עצמאית.

נכון ל-2017 ישנן בישראל 124 מועצות מקומיות.

הסמכות להכריז על מועצה מקומית כעל עירייה נתונה בידי שר הפנים, והוא מתחשב בעניין זה גם ברצון התושבים. רמת השרון, למשל, נשארה במעמד של מועצה מקומית שנים רבות לאחר שהייתה ראויה למעמד של עירייה. גם פרדס חנה-כרכור, מבשרת ציון, גדרה, ערערה, מע'אר, גן יבנה וזכרון יעקב נשארו במעמד של מועצה מקומית ולא הוכרזו כעיר על אף שהן מונות למעלה מ-20,000 תושבים, כדי לשמר להן את התדמית של מושבה קטנה.

לעומת זאת המועצות מטולה ויסוד המעלה כן מוגדרות כמועצות מקומיות למרות מספר תושביהן הקטן (פחות מ-2,000) כדי להעניק יחס מיוחד למושבות הוותיקות בישראל.

ממשלת ישראל

ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת של מדינת ישראל. בראשה עומד ראש הממשלה, וחברים בה שרים, אשר בידי ראש הממשלה הסמכות למנותם (באישור הכנסת) ולפטרם. בידי ממשלת ישראל הסמכות ברוב ההיבטים הממלכתיים והציבוריים, והיא מייצגת את מדינת ישראל כלפי חוץ. מאז שנת 1968, מוסדרות בחירתה וכהונתה של הממשלה באמצעות חוק יסוד: הממשלה. השרים נושאים באחריות כלפי כל החלטות הממשלה ופעולותיה, והם אחראים להן, גם אם הן מנוגדות לדעתם.

במשך שנים אחדות התקיימה בחירה ישירה לראשות הממשלה, מתוך מגמה לשנות את השיטה הפוליטית במדינת ישראל; אך מטעמים שונים היא לא צלחה ובוטלה. במרבית שנות המדינה (כולל בעשור השני של המאה ה-21) מוטלת הקמת הממשלה על ידי נשיא המדינה על מי שהומלץ על ידי רוב הסיעות בכנסת והוא המיועד להיות ראש ממשלה - הפורמייטור . לצורך הקמת ממשלה נדרש הפורמייטור, לקבל את אמון הכנסת, כלומר רוב רגיל בכנסת שמצביע בעד הממשלה. לפיכך, טבעי הדבר להקים קואליציה של מפלגות אחדות (במה שכונה "מעשה מרכבה") ולמנות את ראשי המפלגות לשרים, ובכך לקבל את אמון הכנסת. פעם אחת הוקמה ממשלה, שראשי המפלגות הגדולות בה (הליכוד והעבודה) כיהנו בה כראשי ממשלה ברוטציה.

החל משנות ה-90 רוב הקואליציות היו צרות באופן יחסי, אך פעמיים הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שכללה חלק ניכר מסיעות הכנסת. חלק קטן מהקואליציות הצליחו לזכות לאמונם של מספר רב של חברי כנסת.

לאורך השנים, מונו מספר שרים, אשר לא כיהנו כחברי הכנסת באותה עת.

מקום מושבה של ממשלת ישראל הוא קריית הממשלה, ירושלים.

משמר הירדן (מושבה)

מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן הייתה מושבה שהוקמה בגליל העליון בזמן העלייה הראשונה. המושבה הותקפה על ידי הסורים,

נכבשה ונחרבה במלחמת העצמאות והייתה הנקודה היחידה בארץ שלא שוקמה בידי תושביה אלא נבנתה בסמוך בידי אחרים שלא נמנו עם צאצאי המייסדים. תושביה המקוריים נושלו מביתם ואדמתם נגזלה על ידי קיבוץ גדות.

נווה יעקב (מושבה)

נווה יעקב (בהתחלה כפר עברי או הכפר העברי) הייתה מושבה יהודית, שהוקמה כ-7 ק"מ מצפון לירושלים. המושבה נוסדה בשנת ה'תרפ"ה 1925 ונחרבה במלחמת העצמאות.

השכונה נווה יעקב בירושלים, שהוקמה בשנת 1970 נקראת על שם יישוב זה, אולם השכונה נמצאת צפון-מזרחית למיקומו המקורי של היישוב.

פיניקים

פיניקים היו עמים כנעניים ממוצא שמי, אשר ישבו במקור ברצועת חוף צרה המשתרעת בין רמיתה (לטקיה של היום) בצפון סוריה ועד העיר עכו, ומאוחר יותר גם לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל.

ההתיישבות הפיניקית הראשונה לאורך החוף הלבנוני החלה בסביבות האלף השלישי לפנה"ס ובדומה לעמים כנעניים אחרים התגוררו הפיניקים בערי מדינה, אשר המרכזיות בהן היו צור, צידון וגבל, שברוב המקרים היו יריבות זו לזו. עם זאת, היה הבדל משמעותי אחד בין כנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים. הפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. בין המושבות המפורסמות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים בהנהגת הנסיכה דידו, אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלה, בייחוד קרתגו, היו מהיריבות המרות של רומא.

קולוניה

קוֹלוֹנְיָה (או מושבה בעברית, אשר יש להבדיל בינה לבין "מושבה" ו"מושב" במשמעותן כצורת התיישבות ישראלית) היא חבל ארץ הנמצא תחת שליטת ישות מדינית המרוחקת ממנו גאוגרפית. במשמעותה המודרנית, קולוניה מתאפיינת על פי רוב בשליטת מדינה זרה על חבל הארץ כתוצאה מכיבוש, המלווה ביישוב מתיישבים מארץ האם תוך קיפוח זכויותיהם של ילידיו המקוריים. המונח קולוניה קשור קשר הדוק למונחים קולוניאליזם ואימפריאליזם.

מקור המונח קולוניה בלטינית ומשמעותו המקורית היא "שטח אדמה שיועד לעיבוד חקלאי". היות שבעת העתיקה נהגו לא אחת להשיג שטחים אלה באמצעות כיבוש ובהמשך ליישב בהם חקלאים, קיבל המונח את משמעותו המוכרת כיום. העיר הגרמנית קלן נוסדה על ידי הרומאים, שכינו אותה Colonia (וזה גם שמה של העיר בספרדית, באיטלקית, בפורטוגזית ובקטלאנית). בארץ ישראל הייתה מושבה של חיילים רומאים בשם קולוניה, שמיקומה בהרי ירושלים בין מוצא למבשרת ציון. השם קולוניה השתמר בשמו של כפר ערבי בשם קאלוניה (Qalunya) שניטש באפריל 1948.

ב"עידן האימפריאליזם", שהחל בהקמת האימפריה הספרדית באמריקה במאה ה-15 והסתיים בפירוק האימפריה הבריטית במאה ה-20, נהגו מדינות אירופה, ארצות הברית ואחרות לתפוס שליטה פוליטית בחלק ניכר מהטריטוריות בעולם. המילה "קולוניה" קיבלה את משמעותה כמושג המאפיין טריטוריה מחוץ לגבולות המדינה אך בשליטתה, שבה מרבית האוכלוסייה היא "ילידים".

מרבית העולם שמחוץ לאירופה היה בשלב כלשהו קולוניה של מדינה אירופית זו או אחרת. כך גם חלק ממדינות ארצות הברית, בעיקר אלה שבחוף המזרחי, שהחלו את דרכן כקולוניות בריטיות. מרבית מדינות אמריקה הלטינית היו קולוניות ספרדיות. אוסטרליה הייתה קולוניה בריטית, וכך גם חלקים ניכרים מאסיה ומאפריקה. צרפת אחזה בקולוניות בצפון אפריקה ובמערב אפריקה. גם פורטוגל, הולנד, בלגיה ומדינות אירופיות נוספות החזיקו קולוניות מעבר לים, וגם ארצות הברית, לאחר קבלת עצמאותה, הייתה לבעלת קולוניות משלה.

הקולוניות שימשו את מדינות האם לצרכים צבאיים וכלכליים. הן יושבו לרוב במתיישבים מארץ האם, בין אם כאלה שעברו אליהן מרצונם, ובין אם הוגלו אליהן כצעד של ענישה. אוסטרליה, למשל, החלה את דרכה כ"מושבת עונשין" לעבריינים בריטים. במקביל, ראו בהן השליטים הזרים שטחי השפעה להפצת תרבותם, דתם ושפתם. הקולוניות נבדלו זו מזו במידת האוטונומיה שקיבלו לניהול ענייניהן האדמיניסטרטיביים.

ארץ ישראל, אף שהייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית ומאוחר יותר האימפריה הבריטית, לא הוגדרה כ"קולוניה". לא התקיימו בה תהליך של התיישבות מארץ האם או ניסיונות להטמעת השפה והתרבות של האימפריה השולטת.

תהליך ה"דה-קולוניזציה", או הענקת ריבונות ועצמאות לקולוניות, החל עם מלחמת העצמאות של ארצות הברית לקראת סוף המאה ה-18, והסתיים לקראת סוף המאה ה-20. הדרישה לעצמאות באה בין אם מצד הילידים המקוריים, ובין אם מצד המתיישבים ה"חדשים". עצמאותה של זימבבואה (לשעבר קולוניית רודזיה) בשנת 1980 סימלה את סוף הקולוניאליזם. מספר מועט של קולוניות לשעבר העדיפו, משיקוליהן שלהן, להישאר במעמד "מדינת חסות" של מדינת האם ללא עצמאות מלאה, אך עם זכויות פוליטיות מלאות לתושביהן. גם מרבית הקולוניות שקיבלו עצמאות מלאה, עדיין שומרות במידה כלשהי על זיקה תרבותית (כגון שפה), כלכלית ופוליטית לארץ האם.

קמרון

הרפובליקה של קמרון (בצרפתית: République du Cameroun, באנגלית: Republic of Cameroon) היא רפובליקה במרכז אפריקה. היא גובלת בניגריה, בצ'אד, ברפובליקה המרכז אפריקאית, ברפובליקה של קונגו, בגבון ובגינאה המשוונית. לשעבר מושבה גרמנית (שנכבשה וחולקה בין צרפת ובריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה). שפותיה הרשמיות הן אנגלית וצרפתית.

קנדה

קנדה (באנגלית ובצרפתית: Canada) היא המדינה השנייה בעולם בגודל שטחה, ואוכלוסייתה מונה כ־35 מיליון תושבים. קנדה היא פדרציה המורכבת מעשר פרובינציות ושלוש טריטוריות, והיא מונרכיה חוקתית ודמוקרטיה פרלמנטרית. קנדה היא המדינה הצפונית ביותר בצפון אמריקה. לקנדה גבול בודד, עם ארצות הברית, וזהו הגבול היבשתי הארוך בעולם, באורך של כ־8,891 קילומטרים. בקנדה לבדה יש יותר אגמים מאשר שאר האגמים מחוצה לה.

עיר הבירה של קנדה היא אוטווה, בה נמצא הפרלמנט ומקום מושבה של הממשלה הפדרלית וכן של המושל הכללי, המייצג את מלכת קנדה, אליזבת השנייה. קנדה היא מושבה בריטית לשעבר והיא המדינה הגדולה ביותר בחבר העמים הבריטי.

כחברת ארגון המדינות המתועשות (G7), קנדה היא מדינה מודרנית ומפותחת טכנולוגית. כלכלתה בנויה על שפע של חומרי גלם טבעיים. למרות זאת, כלכלתה אינה מוגבלת ליצוא חומרי גלם בלבד והיא מייצרת מוצרים רבים. במדדי השוואה בינלאומיים של איכות חיים מדורגת קנדה בין הראשונות בעולם.

שרונה (מושבה)

שָׁרוֹנָה (בגרמנית: Sarona; הגייה: זָרוֹנָה) הייתה המושבה הרביעית שהקימו הגרמנים הטמפלרים בארץ ישראל, במחצית השנייה של המאה ה-19. המושבה הוקמה ארבעה קילומטרים צפונית ליפו, ואחרוני בתיה שוכנים מאז בתל אביב-יפו בין שדרות שאול המלך מצפון, דרך בגין במזרח, רחוב הארבעה מדרום ורחוב לאונרדו דה וינצ'י ממערב. מקצתם נמצאים היום בתוך בסיס הקריה. המרחב החקלאי של שרונה השתרע לכיוון מזרח על שתי גדותיו של ואדי מוסררה, לשם חציתו בכלי אופן נעזרו בגשר שרונה על מעבר מוסררה, בצפון מזרח לפחות עד פרדס גולדברג ובמערב משני צידי רחוב אבן גבירול של ימינו ועד נחל הירקון.

בתחומה של המושבה התמקמו ברבות הימים מוסדות השלטון הבריטיים, ולאחריהם מוסדות השלטון של מדינת ישראל באזור המכונה "הקריה". מאז שוכנים בחלקה הצפוני מתקני צבא, משרדים ממשלתיים ועד 2017 שכנו שם גם אולפני רשות השידור. ובחלקה הדרומי - מדרום לרחוב קפלן התבצעו עבודות שימור כחלק מתוכנית פיתוח של האזור. הרחובות המרכזיים של המושבה הם הרחובות קפלן ודוד אלעזר של ימינו, הניצבים זה לזה ויוצרים את צורת הצלב שאפיינה את תכנון המושבות הטמפלריות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.