מורפמה

בבלשנות, מוֹרְפֶמַה (בעברית: צוּרָן) היא היחידה הלשונית הקטנה ביותר הנושאת משמעות (להבדיל מפונמה, שהיא היחידה הקטנה ביותר העשויה להשפיע על המשמעות, אך אין לה משמעות משל עצמה). היא עשויה להיות מילה או חלק ממילה, עצמאית או כבולה.

תפקוד

מורפמות עשויות לתפקד בתוך מערכת נטייה דקדוקית אחת; למשל, בעברית המורפמות -תי, -נו, -תָ, -תְ וכדומה הן מורפמות המשפיעות על הגוף הדקדוקי בפועל בזמן עבר (שמרתי, שמרנו, שמרתָ, שמרתְ). במקרה כזה נקראים הצורנים צורני נטייה. לחלופין, מורפמות יכולות לשמש ליצירת ערכים מילוניים חדשים (למשל: המורפמה -וּת להוספת משמעות מופשטת: נכון-נכונות, מלך-מלכוּת), ואז הן נקראות צורני גזירה.

שתי צורות לשוניות העשויות להתחלף זו בזו בלי שינוי במשמעות נקראות אלומורפים של אותה מורפמה (השווּ לאלופונים של פונמה, או לאלוגרפים של גרפמה). חילוף בין אלומורפים יכול להיות חופשי או מותנה. למשל, בעברית החילוף בין משקל קִטְלָה ומשקל קִטְלַת הוא חילוף מותנה: במעמד של סמיכות תופיע הצורה קִטְלַת (שִׂמְלַת הַיַּלְדָּה) ובמעמד נפרד תופיע הצורה קִטְלָה (שִׂמְלָה יָפָה). אלומורפים יכולים עם הזמן להפוך לשתי מורפמות נפרדות: למשל, בלשון חז"ל המשקלים הַקְטָלָה ואַקְטָלָה הם אלומורפים בחילוף חופשי, ואילו בעברית החדשה היה תהליך של בידול משמעות והצורות הפכו לשתי מורפמות שונות (יש הבדל במשמעות בין הבטחה לאבטחה, השכבה ואשכבה, הזעקה ואזעקה וכיוצא בזה).

התחום הבלשני העוסק בחקר המורפמות ודרכי צירופן נקרא מורפולוגיה, או תורת הצורות.

מבנה

מורפמות עשויות להתחבר זו לזו על ידי שרשור, במה שנקרא תצורה קווית, למשל הבסיס "שָמַר" וצורן גוף ראשון רבים "נוּ" יוצרים על ידי שרשור את המילה "שָמַרְנוּ". בשפות האירופיות דרך תצורה זו היא הרווחת, למשל המילה unbreakable מורכבת משרשור של שלושה צורנים: un+break+able. בעברית (בעיקר העברית של המקורות) רווחת יותר שיטה אחרת לחיבור בין מורפמות הנקראת תצורה משורגת, ובה שוזרים את המורפמות אחת בתוך השנייה; למשל את השורש גד"ל משבצים בתוך המשקל מִקְטָל ומקבלים את המילה מִגְדָּל.

מורפמה המצטרפת למילה על ידי שרשור נקראת גם מוספית. אם היא נצמדת לתחילת המילה היא נקראת תחילית, ואם היא מצטרפת לסוף המילה היא נקראת סופית.

כאמור, מורפמות עשויות להיות עצמאיות או כבולות. למשל, בהרכבה un+break+able, המורפמה un היא כבולה, כי איננה יכולה לעמוד לבדה; לעומת זאת המורפמה break היא מורפמה עצמאית. בעברית, מורפמות השורשים והמשקלים הן מורפמות כבולות, ואינן יכולות לעמוד בפני עצמן. מורפמה שיכולה לעמוד בפני עצמה נקראת גם "בסיס".

ראו גם

בניין (שפה)

במערכת הפועל של השפה העברית ושאר השפות השמיות, בניין הוא פרדיגמה דקדוקית, כלומר, מערכת נטייה שבה משובץ השורש וניתן להטות אותה לזמן (עבר, עתיד, בינוני וציווי), לגוף (ראשון, שני ושלישי), למין (זכר ונקבה) ולמספר (יחיד, רבים וזוג). המאפיין העיקרי של בניינים הוא שאם השורש, הגוף והבניין (ולעיתים נדרשת גם הצורה) ידועים - נטיית הפועל מתקבלת באופן "אוטומטי", למשל, השורש יש"ב, גוף נסתר והבניין התפעל יוצרים ביחד את הפועל "התיישב".

שוני צורני בין בניינים יכול להיות שוני בתנועות בלבד (קרוי "שוני פנימי") או תוספות של עיצורים (קרוי "שוני חיצוני"). לצד השוני הצורני בין הבניינים, בדרך כלל הבניין גם נושא משמעות, בעיקר מתוך הנגדה לבניינים אחרים. כך למשל, בניין "הֻפעל" בעברית נושא משמעות סבילה (פאסיבית) ביחס לבניין ״הפעיל״ (לדוגמה: הלביש - הֻלבש) ואילו משמעות הפעלים בבניין ״הפעיל״ עצמו היא ״פעל על זולתו״ (לדוגמה: לבש - הלביש). למעשה, סוג השוני הצורני מרמז גם על סוג קשרי המשמעות בין הבניינים. למשל, הקשר בין זוג הבניינים "הפעיל" ו"הֻפעל" זהה לקשר בין זוג הבניינים "פִּעֵל" ו"פֻּעַל" והרמז הצורני לזה הוא שינוי הניקוד בלבד בין "הפעיל" ו"הֻפעל" כמו גם בין "פִּעֵל" ו"פֻּעַל". בעברית המודרנית, קשר זוגי כזה לא קיים בין בניין קל לבניין נפעל משום שבניין נפעל הושאל לעברית מהארמית הבבלית והחליף בניין אחר, שכן קיים קשר כזה.

במערכת השם, המורפמה המקבילה לבניין היא המשקל. על ידי שיבוץ של שורשים לתוך המשקל מתקבלים שמות עצם. אלא, שבניין הוא סוג מיוחד של מורפמה שמאופיינת בכך שאיננה עומדת בפני עצמה, אלא חייבים לצרף אליה מורפמה אחרת, שהיא השורש. יתר על כן, ההתלכדות של הבניין עם השורש אינה רק על ידי חיבור (כמו של: מדע+ָן = מדען), אלא על ידי שזירה מלאה של שתי המורפמות אחת בתוך השנייה, ולכן יש הקוראים לבניין ולשורש "מורפמות שזורות".

דנית

דנית (בדנית: Dansk) היא שפה סקנדינבית המדוברת בפי כ־6 מיליון בני אדם, בעיקר בדנמרק, שם היא השפה הרשמית. מבחינה בלשנית משתייכת הדנית לקבוצת השפות הגרמאניות הצפוניות אשר במשפחת השפות ההודו־אירופיות. זו גם אחת השפות הרשמיות באיי פארו והיא הייתה כזו גם בגרינלנד עד 2009, והיא שפה מוכרת במחוז שלזוויג בגרמניה שם ישנו מיעוט דני.

השפה הדנית, כמו כל השפות הגרמאניות (למעט יידיש), נכתבת באמצעות האלפבית הלטיני, ב־29 אותיות. האותיות C, Q, W, X ו־Z משמשות לכתיבת מילים השאולות משפות זרות.

המרה פונמית-גרפמית

המרה פונמית-גרפמית היא התהליך הקוגניטיבי הכרוך בהמרת קלט פונולוגי (נשמע) לפלט אורתוגרפי (כתוב).

כתב סיני

הכתב הסיני (漢字/汉字) הוא כתב המשמש לכתיבת שפות סיניות. הכתב התפתח כבר לפני למעלה מ-3,000 שנה. התיעודים המוקדמים ביותר של כתב סיני מתוארכים לכ-1200 לפני הספירה בעת שגשוג שושלת שאנג. השפה הכתובה מהווה גורם מאחד, שכן גם אם ישנו דמיון בין השפות הסיניות השונות, הן אינן מובנות הדדית בדיבור. הוא נמצא בשימוש גם ביפנית וברמה מוגבלת גם בקוריאנית. בעבר שימש אף לכתיבת וייטנאמית.

באופן מסורתי, הכתב הסיני נכתב בעמודות הנקראות מלמעלה למטה מימין לשמאל, אך כיום נכתב הכתב הסיני בעיקר בשורות אופקיות משמאל לימין, אם כי לעיתים הוא נכתב עדיין מלמעלה למטה, ולעיתים אף מימין לשמאל. כל תו מייצג צליל ולרוב אף מילה או רעיון (מורפמה); מכיוון שהסימנים משמשים בשפות שונות, הרי שהם נהגים בצורות שונות בהתאם לשפה או לניב. עם זאת, כאשר הם משמשים בסינית (או בקוריאנית), הם תמיד חד-הברתיים. לכל סימן בכתב הסיני יכולות להיות משמעויות רבות ומגוונות, ולסימנים רבים יש אף יותר מצורת הגייה אחת בהתאם למשמעות שלהם.

לוגוגרמה

לוגוגרמה או לוגוגרף היא סימן אורתוגרפי שמבטא מילה שלמה, או מורפמה (רכיב דקדוקי), להבדיל מסימנים המייצגים פונמות, או הברות. לדוגמה, הביטוי: 3% מורכב משתי לוגוגרמות, שמייצגות את הביטוי בעברית: שלושה אחוזים.

כיוון שלוגוגרמות אינן כוללות היבטים פונטיים, אפשר בקלות יחסית להעביר אותן משפה לשפה, בפרט כשהן מייצגות מילה שלמה. כך, הביטוי לעיל נוצר בשפות אירופיות, אולם הוא נכנס לשימוש גם בעברית ובשפות שונות נוספות.

רוב שיטות הכתב המשמשות שפות מדוברות בימינו, הן שיטות אלפביתיות-פונמיות. כלומר, הן כוללות מספר מצומצם של סימנים, כשכל סימן מייצג פונמה בשפה (אם כי ברוב השפות, המערכת האלפביתית כוללת מספר גדול של חריגים). בכל זאת, גם בשיטות האלפביתיות-הפונמיות קיימים סימנים המייצגים מושגים שלמים, כלומר לוגוגרמות. הדוגמה המובהקת ביותר לסדרת לוגוגרמות היא עשר הספרות שכלולות ברוב שיטות הכתיבה בעולם. כל ספרה מייצגת מושג אריתמטי, וכללי הצירוף של הסימנים אינם תלויים בתחביר או במורפולוגיה של שפה מדוברת כלשהי. לדוגמה, הסימן 2 מייצג מושג אריתמטי שמכונה בעברית "שתיים" ובאנגלית "two". הסימן עצמו זהה בשתי השפות, כיוון שהוא מייצג מושג, ולא היבט פונטי של המילה המקבילה לו בשפה כלשהי. אף על-פי-כן, מטעמים של מסורת, בשפות כגון ערבית, פרסית, הינדית ויפנית משתמשים בלוגוגרמות אחרות לציון אותו מושג. לוגוגרמות נפוצות נוספות הן $ שמציין "דולר", % שמציין "אחוז". אפשר לראות גם בחלק מסימני הפיסוק לוגוגרמות. למשל הסימן ? מייצג את המושגים שאלה או תהייה, אם כי בשפה המדוברת אין ייצוג פונטי מובהק למושגים האלה. במקרה זה הסימן מקל על קריאת טקסט כתוב שאינו כולל רמזים חוץ-לשוניים כמו אינטונציה והבעות פנים.

לפעמים הלוגוגרמות משולבות בסימנים פונטיים. כך, למשל, באנגלית, הביטוי 1st כולל את הלוגוגרמה 1 וביטוי פונטי st ("סט"), וביחד הם מייצגים את המילה האנגלית "first" ("פירסט"=ראשון).

ישנן שיטות כתיבה שבהן רוב הסימנים הם לוגוגרמות. שיטות כאלה היו נפוצות בתקופות קדומות במצרים ובמסופוטמיה, ומהן התפתחו בהדרגה שיטות כתיבה הברתיות ואלפביתיות.

ממצאים ארכאולוגיים מעידים כי הכתב השומרי כלל בתחילתו לוגוגרמות, ומאוחר יותר הפך לכתב הברתי. שלב המעבר מכונה שיטת רבוס. בשיטה זו משתמשים בערך הפונטי של הלוגוגרמה בשפה נתונה, במקום במשמעותה, כדי ליצור סימנים חדשים. לדוגמה, שימוש בסימן ל"מיץ" יחד עם הסימן ל"פה" כדי ליצור את המילה "מצפה". שיטת המעבר הזאת הופכת את הכתב ספציפי לשפה. בהדרגה ייחסו הסופרים השומרים חשיבות רבה יותר לערך הפונטי של הסימן מאשר למשמעות שלו, עד שהכתב הפך הברתי לגמרי. אף על-פי-כן, השימוש בלוגוגרמות יכול להסביר את האימוץ המהיר יחסית של הכתב השומרי בידי דוברי השפה האכדית, שפה השונה מהשומרית במידה רבה. ייתכן שבתחילה השתמשו הסופרים האכדים בלוגוגרמות שומריות, וקראו אותן כמילים אכדיות. ככל שהתפתח הכתב השומרי והפך הברתי, הפכו הרישומים האכדיים בלתי ניתנים לקריאה עבור הסופרים השומרים ולהפך. כתב ההירוגליפים המצרי שונה מאוד מן הכתב השומרי, אולם נראה כי הוא התפתח בדרך דומה. הכתובת המצרית הראשונה שנמצאה מציינת את שמו של המלך (פרעה) נער-מר (3100 לפנה"ס) בשיטת רבוס - שמו כתוב באמצעות צירוף שתי לוגוגרמות, אולם ההתייחסות היא לערכן הפונטי: שרטוט של דג שפמנון, שנהגה "נער" במצרית עתיקה, ושרטוט של אזמל, שנהגה "מר".

שיטות כתב שבהן רוב הסימנים הם לוגוגרמות נפוצות עדיין במזרח-אסיה, בעיקר בסין וביפן. הכתב הסיני כולל עשרות אלפי לוגוגרמות. כל לוגוגרמה מבטאת מושג בשפה, ואפשר גם לצרף אותן להבעת מושגים נוספים. שימוש בשיטת רבוס נעשה לפעמים לצורך כתיבת שמות אנשים ומקומות זרים, אולם בדרך כלל צירופי הסימנים מתחשבים במשמעות הלוגוגרמות ולא בערכן הפונטי. השפות המדוברות בסין (כולן מכונות במערב "סינית") הן שפות אנליטיות, כלומר המורפולוגיה דלה, והמילים כמעט שאינן משתנות לפי מיקומן במשפט או קשריהן התחביריים עם מילים אחרות. לפיכך קל יחסית להשתמש בלוגוגרמות לכתיבת אחת מהשפות הסיניות.

האלפבית היפני מורכב משלוש מערכות של סימנים, שתיים מהן הברתיות, ואחת, המכונה קנג'י, היא מערכת של לוגוגרמות. מקורו של הכתב קנג'י בסימניות הסיניות, אולם במהלך הדורות נוצרו הבדלים משמעותיים בין שתי מערכות הכתב. יפנית היא שפה בעלת מורפולוגיה עשירה יחסית. לפיכך, טקסט יפני רגיל כולל בעיקר לוגוגרמות של קנג'י, אולם רכיבים מורפולוגיים נכתבים בכתב הברתי המכונה הירגאנה ומשולבים בין הלוגוגרמות. הירגאנה שהיא מערכת סימנים הברתית, שהתפתחה במשך השנים ממערכת הלוגוגרמות. באופן דומה, התפתחה מערכת הברתית מקבילה המכונה קטקאנה, שמשמשת רק לכתיבת שמות זרים.

כתב לוגוגרמות שימש חוקרים שערכו ניסויים בלשניים בקופי אדם. כיוון שמבנה הפה, הגרון והאף של קופי אדם אינו מאפשר הגיית מגוון של צלילים, השתמשו החוקרים בשפת סימנים או בשפת לוגוגרמות כדי לבדוק האם הקופים מסוגלים לרכוש שפה טבעית. קנזי, קוף ממין בונובו, למד לדבר בשפת לוגוגרמות. זוהי שפה מתוכננת, כלומר חיקוי של שפה טבעית, שבה במקום להגות את המילים, יש להקיש על לוגוגרמות המוטבעות על גבי מקלדת.

לשון מדבק

לשון מִדְבָּק (באנגלית Agglutinative language) היא לשון אשר רוב המילים בה מורכבות מהדבקה של מורפמות זו לזו. זאת בניגוד ל"שפות אנליטיות", בהן המורפמות לא משנות אלו את אלו כלל ובניגוד ל"שפות נטייתיות" בהן המורפמות גורמות לשינוי צלילי ולשינוי באיות של המורפמות הסמוכות להן. את המושגים האלו טבע וילהלם פון הומבולדט (Wilhelm von Humboldt) ב-1836, כדי לתאר שפות מנקודת מבט מורפולוגית – מהמילה הלטינית "agglutinare" (להדביק).

לשון מדבק היא סוג של שפה סינתטית (שפה שבה קיים שימוש רב יחסית במורפמות), אשר בה כל מורפמה מביעה רעיון בודד מוגדר (זמן, ריבוי, מודוס, אספקט, שייכות וכו'). המורפמות מתחברות זו לזו בצורה של מוספיות, ולא בדרך של שינויים בשורש המילה, או שינויים בהטעמה או בטונליות. המוספיות שומרות על צורה קבועה, ובדרך כלל אינן מושפעות ממיקומן במילה או מצמידותן למוספיות אחרות. בהשוואה ללשונות מדבק, שפות סינתטיות שאינן מִדְבָּק, מצרפות מוספיות יחדיו, אגב שינויים שונים, ומעניקות למוספית בודדת מספר משמעויות (לדוגמה, במילה "אכלתי" בעברית, המוספית "תי" מביעה גם את רעיון הגוף, גוף ראשון "אני", וגם את זמן העבר). בלשונות מדבק קיימת נטייה למספר גדול של מוספיות או מורפמות בכל מילה, ומכיוון שהמוספיות שומרות על צורה קבועה, הן נוטות להימנע מיוצאי דופן.

דוגמאות מלשונות מדבק:

טורקית - Avrupa-lı-laş-tır-ama-dık-lar-ımız-dan mı-sınız (האם אתם/אתה מאלה שלא יכולנו להופכם לאירופאים?)

סווהילי - Ni-ta-ku-andik-ia barua (אכתוב לך מכתב)

גאורגית - a-g-e-shen-eb-in-a-t ("הייתם בונים!", נאמר כתוכחה כלפי מי שלא בנו)

טלוגו - నన్ను మాట్లాడమననిస్తున్నట్లున్నాడండీ (בתעתיק IAST: ‏ nannu māṭlāḍamananistunnaṭlunnāḍaṇḍī - נראה, אדוני, שהוא מרשה לי לבקש לדבר)מִדְבָּק הוא מונח טיפולוגי, שאינו מראה בהכרח על קרבה בלשנית בין שפות. לכן לשונות מדבק עשויות להיווצר משפה-אם מדבקית או לא מדבקית, וכך הדבר גם לגבי לשון לא מדבקית. עם זאת קיימות משפחות שפות המתאפיינות בצירופיות ובהן שפות טורקיות, שפות אוראליות (לדוגמה פינית, אסטונית והונגרית), שפות דראווידיות, שפות בנטו ועוד. לשונות מדבק אחרות הן אדיגית, בסקית, גאורגית, יפנית, קוריאנית, שפות אוסטרונזיות כמו מלאית ואינדונזית, גרינלנדית ועוד. במשפחת השפות ההודו-אירופיות נחשבת פרסית ללשון מדבק, ושפות רבות שדוברו בעת העתיקה במזרח הקרוב היו מדבקיות.

ספק אם קיימת לשון מדבק לחלוטין, אנליטית לחלוטין או נטייתית לחלוטין. אם כי, יש שפות שהן מאוד מדבקיות, מאוד נטייתיות או מאוד אנליטיות. כמו כן, ישנן שפות שבהן יש גם תכונות של הדבק פנומות וגם נטיות בו זמנית. ביחס למנדרין, לדוגמה, האנגלית היא יותר מדבקית ויותר נטייתית גם יחד, וביחס לאנגלית, העברית היא יותר מדבקית ויותר נטייתית גם יחד.

מוספית

בבלשנות, מוספית היא מורפמה המתווספת לבסיס המילה ולאותיות השורש שלה, ובכך מתאימה את משמעותה.

בשפה העברית המוספיות של מערכת הפועל מצטרפות על פי תבנית הבניין ומציינות את הזמן ואת הגוף.

לדוגמה: במילה "אכלה", לבסיס אכל מתווספת מוספית הנקבה -ה.

עבור יצירת שמות העצם ותארים, המוספיות מצטרפות על פי המשקל של המילה.

מורפולוגיה (בלשנות)

מוֹרְפוֹלוֹגְיָה (מיוונית μορφή 'צורה' ו-λόγος 'תורה'; בעברית תורת הצורות) היא ענף בבלשנות החוקר את מבנה המילים הקיימות בשפה מסוימת ורכיביהן בעלי המשמעות, המכונים "מורפמות" או צורנים. המורפולוגיה חוקרת את דרכי הצטרפות הצורנים למילים, את משמעותם ואת חלוקת המילים למילים הראשוניות ולצורנים הנוספים אליהם. לפי הכללים ליצירת מילים ניתן לדעת איזה צורנים לבחור מהלקסיקון וכיצד לאחד אותם.

המורפולוגיה עוסקת, מצד אחד, במאפיינים פורמליים של הצורנים, כגון סדר ההצטרפות שלהם, ומצד אחר, במשמעות הקטגוריות הדקדוקיות שהצורנים מביעים.

מילה נרדפת

בתחומי המילונאות והסמנטיקה הלקסיקלית, מילים נרדפות או סינונימים (מיוונית עתיקה) הן קבוצת מילים בשפה מסוימת שיש להן משמעות שקולה או דומה מאוד. מילון מיוחד למיפוי מילים נרדפות מכונה "אגרון" או "תזאורוס".

תופעת המילים הנרדפות קיימת כמעט בכל חלקי הדיבר (שמות עצם, תואר השם/תואר הפועל, פעלים, מילות יחס וכו'), אם כי בכל קבוצה של מילים נרדפות ישתייכו כל המילים לחלק דיבר אחד.

משקל

האם התכוונתם ל...

משקל (בלשנות)

המשקל הוא מורפמה (צוּרָן) שנוצר בדרך גזירה מסורגת. לתוך תבנית המשקל משבצים את אותיות השורש לשם יצירת שמות עצם ותארים. אותיות השורש מיוצגות במשקלים באותיות ק-ט-ל (בשונה מייצוג אותיות השורש בפעלים שנעשה באותיות פ-ע-ל). נהוג לחלק את המשקלים לדגושים עם דגש תבניתי ב-ע הפעל, וללא דגושים.

גם תבניות שמות הפעולה בבניינים השונים מכונות משקלים (לדוגמה: קְטִילָה - שְמִירָה, שם פעולה בבניין קל), וכן גם צורת הבינוני בבנייני הפועל השונים (לדוגמה: קוֹטֵל - שׁוֹמֵר, בינוני בבניין קל).

בדרך כלל המשקל קובע את משמעותה של המילה. כך למשל, המשקלים מַקְטֵל, מַקְטֵלָה, ומִקְטֶלֶת מציינים לרוב מכשיר או כלי, לדוגמה: מחשב, מצלמה ומקלדת מחשב. המשקלים מִקְטָל, מַקְטָל ומִקְטָלָה מציינים מקומות: מגרש, ומדרכה. המשקל קַטֶּלֶת מציין בדרך כלל מחלות כגון אדמת, חצבת, עקמת, אך גם כלים ומכשירים כמו קלטת וידאו/קלטת שמע ורתכת, וכן קבוצות ואוספים כגון רכבת, טייסת, שייטת, כוורת, כספת (שייך גם ל"כלים"), ועוד.

קיימות עשרות בודדות של משקלים נפוצים, ועוד הרבה משקלים נדירים יותר.

סופית

האם התכוונתם ל...

סיומת

האם התכוונתם ל...

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

פונמה

בבלשנות, פונמה (לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית: 'הֶגְיָן') היא יחידה תאורטית בסיסית של הגייה שעשויה להבדיל בשפה מסוימת בין מילים; כלומר, החלפה של פונמה אחת באחרת הופכת מילה אחת למילה שונה. שתי מילים השונות זו מזו במשמעותן ויש ביניהן הבדל בפונמה אחת בלבד נקראות "זוג מינימלי" (או "זוג מזערי"), למשל, המילים גיר וקיר.

פונמה מייצגת, בדרך כלל, אוסף של הגאים הדומים זה לזה במאפיינים פונטיים או פונולוגיים, כלומר אוסף של אלופונים.

שורש (לשון)

במורפולוגיה, שורש של מילה הוא מורפמה, יחידה לשונית מינימלית בעלת משמעות, הנושאת את עיקר המשמעות הלקסיקלית של המילה. בכך הוא נבדל ממוספית, שתפקידה הוא בעיקר אפיון דקדוקי או גיוון המשמעות של השורש או הבסיס (stem) שאליו היא מצטרפת. מילים החולקות שורש משותף מהוות משפחת מילים. קיימת זיקה סמנטית ואסוציאטיבית בין מילים מאותה המשפחה, אך זיקה זו עשויה להיות עמומה למדי, מכיוון שמשמעות השורש נוטה להיות כללית ומופשטת.

השורש עשוי להיות מורפמה חופשית או כבולה. שורש חופשי הוא גם בסיס, כלומר הוא מתפקד כמילה עצמאית וניתן להטות אותו ולגזור ממנו צורות מורכבות יותר. שורש כבול, לעומת זאת, אינו מהווה בסיס בפני עצמו, אלא רק יסוד בבסיסים אחרים הגזורים ממנו (באנגלית לדוגמה, היסוד ceive- משותף לבסיסים receive, conceive). שורש הוא למעשה בסיס בהשמטת המוספיות.

השורש שייך לתחום המורפולוגיה, וככזה הוא ישות סינכרונית שקיומה נגזר מהניתוח הלשוני שמבצעים דוברי השפה. בהקשר של בלשנות היסטורית (דיאכרונית), לעומת זאת, המונח "שורש" עשוי להתייחס למושג שונה מעט: בחינה של מורפמה מסוימת, כפי שהיא באה לידי ביטוי במהלך תקופות שונות בחיי הלשון. שני המושגים חופפים בנקודות מסוימות אך יש להבחין ביניהם, שכן אין בהכרח המשכיות במצבה של מורפמה במהלך הזמן. לבד מהשינויים הפונטיים שהיא עשויה לעבור, היא עשויה גם להשתנות מבחינה מבנית, כלומר לספוח אליה רכיבים ממורפמות אחרות או להתפצל למורפמות אחדות, ובכך לשנות את מבנה המערכת כולה.

המילה "תרומה", לדוגמה, גזורה מהשורש רו"מ מנקודת מבט היסטורית, וכך אמנם מקובל לנתח אותה. השורש תר"מ הוא שורש תנייני שנגזר ממילה זו - העיצור תי"ו תחילית המשקל תקטלה שבו משובצת המילה "תרומה" יוחס על ידי הדוברים לשורש במקום למשקל. אולם, אם נבחן את המקרה מנקודת מבט סינכרונית המתייחסת אל המערכת כאל שלם, יהיה זה מדויק יותר לומר שהמילה "תרומה" נגזרה מהשורש תר"מ במשקל קְטוּלָה, מפני שסביר להניח שהדוברים לא היו מודעים לקשר בין שורש זה לשורש רו"מ. כל אחת מהבחינות לגיטימית ותקפה ושתיהן מהוות צורות הסתכלות שונות על אותה תופעה.

שורש (שפות שמיות)

בדקדוק של שפות שמיות, בהן עברית, מקובל להתייחס לישות מורפולוגית המכונה שורש. שורש הוא יחידה בת 3-4 עיצורים (לעיתים נדירות: חמישה או שישה), הנתונים בסדר קבוע (בדומה ל"מחרוזת"), ומשתלבים במשקלים שונים ליצירת מילים. בבלשנות הערבית מכונה השורש: גִ'דְ'ר (جـِذر). המונח המקובל באנגלית הוא Semitic root.

שפות יהודיות

שפות יהודיות (או לשונות היהודים) הן ניבים מיוחדים של שפות ששימשו לדיבור של יהודים במהלך תקופת הביניים של העברית ובעת החדשה, כגון גרמנית-יהודית (עברי-טייטש, יידיש), ספרדית-יהודית (לאדינו, ספאניולית, ז'ודזמו), ערבית-יהודית, פרסית-יהודית ועוד ועוד.

בעקבות התהפוכות שחלו בעולם היהודי החל מסוף המאה ה-19, ובהן ההגירה מאירופה לאמריקה, תחיית הלשון העברית, השואה, הקמת מדינת ישראל וההגירה אליה מאירופה ומארצות האסלאם, הצטמצם מאוד מספרם של הדוברים בשפות היהודיות, וחלק מהן אף נכחדו או עומדות בפני הכחדה. עם זאת, בשנת 1996 נחקקו חוק הרשות הלאומית לתרבות היידיש, וחוק הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו: כשמטרתם הקמת גופים והקצאת תקציבים לצורך שימור שפות אלו, בעוד אי-הכללת יתר השפות היהודיות לצורכי שימור. בנוסף ניתן להצביע על שלבים ראשונים בהתפתחות שפות יהודיות חדשות, בעיקר אנגלית-יהודית בצפון אמריקה.

שפות שמיות

השפות השמיות הן ענף צפון-מזרחי במשפחת השפות האפרו-אסיאתיות (כונו בעבר "שפות שמיות-חמיות"). הכינוי "שפות שמיות" נטבע לראשונה בידי ההיסטוריון הגרמני אוגוסט לודוויג פון שלצר בשנת 1781. הכינוי מתבסס על תיאור "לוח העמים" שבמקרא, בו מתוארת התפצלות עמי העולם מבני נח לאחר המבול. שם בן נח נחשב לאבי אשור וארם, ולאבי סבו של עֵבֶר - אלה מוכרים כשמות של ממלכות או עמים דוברי שפות שמיות.

שפות אלו נפוצות כיום במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאתיופיה ומקורן הוא כנראה, או בחצי האי ערב, או בלבנט. תקציר המאפיינים הכלליים של השפות השמיות:

הגייה: מספר העיצורים גדול פי כמה ממספר התנועות (במודל לאם השפות השמיות יש שלוש תנועות ועשרים ותשעה עיצורים). שפות אלו מכילות עיצורים גרוניים ונחציים רבים או שרידים של עיצורים כאלו.

אוצר מילים ומורפולוגיה: שורשים, שרובם תלת עיצוריים המרכיבים משפחות מילים, בעלות מכנה משותף במשמעותן. שפות אלו מכילות מערכת תבניות משקל ליצירת שמות עצם ותארים על ידי שיבוץ השורשים ומערכת בניינים ליצירת פעלים בשיבוץ השורשים. קיים דמיון ברור בין השורשים, המשקלים, הבניינים והמילית של השפות השמיות השונות. במרבית השפות השמיות קיים יידוע. על פי רוב הוא תוספת בתחילת שם העצם ועל פי רוב, התוספת הזו דומה למילה "הַל" (למשל ה' הידיעה בעברית או "אל" בערבית).

דקדוק: ריבוי גופים להטיית הפעלים ומיעוט תצורות זמן להטייתם. על פי רוב, הטיות הפעלים נעשות בשינוי התנועות שלהם ובצירוף אותיות - לא בהוספת פועלי עזר. בניגוד לשפות הינדו-אירופיות, לא כל משפט חייב פועל בשפות שמיות. השפות השמיות הן שפות צירופיות - מילה אחת בשפה שמית עשויה ליצג רעיון, שבהרבה שפות לא שמיות הוא ייוצג בעזרת רצף של מספר מילים. זאת משום, שהשורש המשובץ בתבניות כבר יוצר מספר משמעויות, משום שמילות היחס מוצמדות למילים ומשום שכינויי השייכות מוצמדים למילים. (דוגמאות קיצוניות למילה בודדת בעברית או בערבית, ששקולה למשפט ארוך באנגלית: Is it as bad as her sounds? = הכצעקתה?, I did not get them to know each other.= عرّفتهمش).

כתב: מרבית השפות האלו נכתבות מימין לשמאל ובציון חלקי או חסר לתנועות (הפיניקית נכתבה בעיצורים בלבד, בלא שום תנועה, בלא אמות קריאה ואפילו בלא עיצורים למחצה. השם "ינאי" יכתב בפיניקית כ-"ין"). הממצאים הארכאולוגיים בתחום הכתובים בשפות השמיות, הם מן המוקדמים ביותר בעולם. רבות משיטות הכתב של השפות, שאינן שמיות, הן שכלולים של הכתיבה השמית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.