מורפולוגיה (בלשנות)

מוֹרְפוֹלוֹגְיָהיוונית μορφή 'צורה' ו-λόγος 'תורה'; בעברית תורת הצורות) היא ענף בבלשנות החוקר את מבנה המילים הקיימות בשפה מסוימת ורכיביהן בעלי המשמעות, המכונים "מורפמות" או צורנים. המורפולוגיה חוקרת את דרכי הצטרפות הצורנים למילים, את משמעותם ואת חלוקת המילים למילים הראשוניות ולצורנים הנוספים אליהם. לפי הכללים ליצירת מילים ניתן לדעת איזה צורנים לבחור מהלקסיקון וכיצד לאחד אותם. המורפולוגיה עוסקת, מצד אחד, במאפיינים פורמליים של הצורנים, כגון סדר ההצטרפות שלהם, ומצד אחר, במשמעות הקטגוריות הדקדוקיות שהצורנים מביעים.

מורפמה

מורפמה היא היחידה הלשונית הקטנה ביותר הנושאת משמעות, נקראת גם צורן. מורפמה יכולה להוות מילה בפני עצמה, להצטרף למילה אחרת (תוך השפעה על המשמעות שלה), או להרכיב מילה על ידי צירוף של מורפמות נוספות.

מיון השפות לפי מבנה מורפולוגי

שפות מתחלקות לקבוצות על פי המבנה המורפולוגי שלהן:

  • שפות סינתטיות, שבהן מרבית המשמעויות הדקדוקיות מובעות בעזרת נטיית המילים.
  • שפות אנליטיות, שבהן מרבית המשמעויות הדקדוקיות מובעות בעזרת מיליות.
  • שפות פוליסינתטיות, שבהן משפטים או חלקים גדולים שלהם מורכבים מצורנים רבים, שורשיים ואחרים, המתאגדים לרצף אחד במילה אחת.

השפות הסינתטיות נחלקות לאגלוטינטיביות (לשון מדבק) ופלקטיביות (שפת ממזג). בשפות מדבק כל צורן מבטא רק קטגוריה דקדוקית אחת, ואילו בשפות ממזג צורן אחד עשוי לבטא כמה קטגוריות דקדוקיות.

מורפולוגיה בשפה העברית

השפה העברית, למשל, כמו רוב השפות השמיות, היא שפה בעלת מורפולוגיה עשירה מפני שמועבר בה מידע רב באמצעות צורנים. דוגמאות לצורנים בעברית: מילות ומיליות יחס (בתוך/באמצעות=ב-, כמו=כ-, מן=מ-, אל=ל-), כינויי השיעבוד (כאשר=כש-, אשר=ש-), נטיות הפועל לציון גוף, מין, מספר, זמן ומושא (פגשתיו=פגשתי אותו), הטיות השם לציון מין, מספר ושייכות (מחברותינו=מחברות שלנו), ועוד. שורשים, בניינים ומשקלים הם סוגים מיוחדים של מורפמות.

מנועי חיפוש מורפולוגיים

בדרך כלל החיפוש באינטרנט מתבצע בצורה לא מורפולוגית ונדרשים פיתוחי תוכנה ייחודיים כמו זה של מילון מורפיקס על מנת לאפשר חיפוש מורפולוגי חכם בעברית.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

בניין (שפה)

במערכת הפועל של השפה העברית ושאר השפות השמיות, בניין הוא פרדיגמה דקדוקית, כלומר, מערכת נטייה שבה משובץ השורש וניתן להטות אותה לזמן (עבר, עתיד, בינוני וציווי), לגוף (ראשון, שני ושלישי), למין (זכר ונקבה) ולמספר (יחיד, רבים וזוג). המאפיין העיקרי של בניינים הוא שאם השורש, הגוף והבניין (ולעיתים נדרשת גם הצורה) ידועים - נטיית הפועל מתקבלת באופן "אוטומטי", למשל, השורש יש"ב, גוף נסתר והבניין התפעל יוצרים ביחד את הפועל "התיישב".

שוני צורני בין בניינים יכול להיות שוני בתנועות בלבד (קרוי "שוני פנימי") או תוספות של עיצורים (קרוי "שוני חיצוני"). לצד השוני הצורני בין הבניינים, בדרך כלל הבניין גם נושא משמעות, בעיקר מתוך הנגדה לבניינים אחרים. כך למשל, בניין "הֻפעל" בעברית נושא משמעות סבילה (פאסיבית) ביחס לבניין ״הפעיל״ (לדוגמה: הלביש - הֻלבש) ואילו משמעות הפעלים בבניין ״הפעיל״ עצמו היא ״פעל על זולתו״ (לדוגמה: לבש - הלביש). למעשה, סוג השוני הצורני מרמז גם על סוג קשרי המשמעות בין הבניינים. למשל, הקשר בין זוג הבניינים "הפעיל" ו"הֻפעל" זהה לקשר בין זוג הבניינים "פִּעֵל" ו"פֻּעַל" והרמז הצורני לזה הוא שינוי הניקוד בלבד בין "הפעיל" ו"הֻפעל" כמו גם בין "פִּעֵל" ו"פֻּעַל". בעברית המודרנית, קשר זוגי כזה לא קיים בין בניין קל לבניין נפעל משום שבניין נפעל הושאל לעברית מהארמית הבבלית והחליף בניין אחר, שכן קיים קשר כזה.

במערכת השם, המורפמה המקבילה לבניין היא המשקל. על ידי שיבוץ של שורשים לתוך המשקל מתקבלים שמות עצם. אלא, שבניין הוא סוג מיוחד של מורפמה שמאופיינת בכך שאיננה עומדת בפני עצמה, אלא חייבים לצרף אליה מורפמה אחרת, שהיא השורש. יתר על כן, ההתלכדות של הבניין עם השורש אינה רק על ידי חיבור (כמו של: מדע+ָן = מדען), אלא על ידי שזירה מלאה של שתי המורפמות אחת בתוך השנייה, ולכן יש הקוראים לבניין ולשורש "מורפמות שזורות".

גוף (בלשנות)

בבלשנות, גוף הוא צורת הטיה של מספר סוגי מילים המבחינה בין האדם הדובר ובין אנשים שאליהם מדברים ואנשים שעליהם מדברים.

מבחינה רעיונית מבחינים ברוב השפות בין שלושת הגופים שצויינו לעיל:

גוף ראשון מדבר - האדם הדובר או האנשים הדוברים אני, אנחנו "אני תומך בכך"; "אנחנו לא מעוניינים".

גוף שני נוכח - האדם או האנשים שאליהם מדברים את, אתה, אתם, אתן: "את יודעת את התשובה?"; "אתם באים עכשיו".

גוף שלישי נסתר - האדם או האנשים שעליהם מדברים הוא, היא, הם, הן: "הוא אסר זאת". "הן לא תבואנה היום".בעברית, מספר סוגי מילים מוטים בהתאם לגוף הלשוני, המילים הן:

כינויי גוף. הללו באים במקום אדם או חפץ. "הוא אסר זאת"; "אני אוסר זאת". במספר שפות, ובכללן העברית, ניתן לעיתים להשמיט את שם הגוף; הגוף הלשוני מובן מהטיית הפועל: "לא ישנתי אתמול".

פעלים. "הוא אסר זאת"; "אני אסרתי זאת". הגוף הלשוני הוא אחד מחמש הקטגוריות להטיית פעלים (הארבע האחרות הן המין, הזמן, המספר והמצב).

סיומות שייכות. "כאן ביתי", "כאן ביתך", "כאן ביתה".

מילות יחס: עליי, עלייך, עליו.

כינוי מושא חבור: "אתה תלמדני" (תלמד אותי), "אתה תלמדו" (תלמד אותו). (לא שכיח בעברית המדוברת בת זמננו).בשפות רבות בעולם קיימים גופים נוספים, אם כי רובם מהווים וריאציות של שלושת הגופים הבסיסיים:

גוף רביעי נקרא "סתמי". "אומרים שאין סיכוי שהוא ינצח"; "אין מסיחין בשעת הסעודה". בשפה העברית לא קיימים שמות גוף מיוחדים לגוף הרביעי, ולשם כך משתמשים בצורת הרבים במין זכר המשותפת לשלושת הגופים. בשפות אחרות, כגון גרמנית וצרפתית, קיימים שמות גוף לגוף הרביעי, והם מוטים (בשתי שפות אלו) כמו גוף שלישי יחיד. המשפט העברי "צריך שני מברגים" הוא דוגמה לביטוי בגוף הרביעי אשר אינו כולל פועל או שם גוף; התרגום הגרמני, למשל, של משפט זה משתמש הן בפועל והן בשם גוף. בצרפתית עממית משמש לעיתים גוף זה (on) במקום גוף ראשון רבים.

בשפות רבות קיימת הבחנה בגוף השני בין רמות שונות של היכרות או יחס בין הדובר ובין האדם שאליו מדברים. בלטינית, גרמנית, צרפתית ורוסית מבחינים בין גוף שני "בלתי-רשמי", כשהאדם אליו מדברים הוא חבר, ילד או אדם הנחות בצורה כלשהי מהדובר, ובין גוף שני "רשמי", כשהאדם אליו מדברים מבוגר, מכובד יותר מהדובר, או זר לו. בשפות אוסטרונזיות מסוימות, כגון יאוונית, וכן ביפנית וקוריאנית, קיימות מערכות מורכבות מאוד לתיאור היחס בין הדובר והאדם אליו מדברים, ובחלק מהמקרים מדובר בגופים שונים.

גוף ראשון ברבים עשוי לכלול או שלא לכלול את האדם שאליו מדברים: "במשפחה שלי אנחנו תמיד אוכלים ביחד" (לא כולל את האדם שאליו מדברים); "אם אתה רוצה נוכל ללכת מחר לעיר" (כולל את האדם שאליו מדברים). בעברית ובשפות ההודו-אירופיות הבחנה זו אינה קיימת מבחינה לשונית, אך בשפות אחרות נחשבים שני המקרים לגופים לשוניים שונים.

קיימות שפות בהן ניתן להבדיל בין שניים או אף שלושה גופים שלישיים כאשר כל אחד מקבל סיומת אחרת. סיומת זו יכולה ללוות את הגוף השלישי לאורך מספר רב של משפטים. באופן זה נמנעת אי הבנה אפשרית במשפט כמו 'דינה הלכה עם רותי ולפתע ראתה את אמא שלה' ( אמא של רינה או של רותי ? ). התהליך נקרא אוביאטיבי ( אנגלית obiative ) וקיים בעיקר בשפות האלגונקיוויאניות ממשפחת השפות האמרינדיאניות.

גזירה לאחור

גזירה לאחור או בנייה לאחור (באנגלית: Back-formation) היא תהליך מורפולוגי של יצירת לקסמה חדשה ("מילה" חדשה) באמצעות סילוקן של מוספיות ממשיות או משוערות.

גזירה לאחור מכונה גם "דו-כיווניות", הואיל והלקסמה הנוצרת בתהליך זה נוצרת בדרך של קיצור מילה, ולא בדרך של הלחם בסיסים או הרכבת מוספיות על בסיס קיים.

גזירה לאחור עשויה להיות זהה לניתוח-מחדש של אטימולוגיה עממית, כאשר היא נשענת על הבנה מוטעית של מורפולוגיית המילה הארוכה.

בשפה העברית תופעה זו נפוצה כאשר מנסים לשחזר את צורת היחיד על פי צורת הרבים.

כך מצורת הרבים גרוטאות נולדה המילה גרוטאה ומהריבוי של נמוש–נמושות, נולדה המילה נמושה.

גם שם הפרי פומלו עוות לפומלה, כתוצאה מגזירה לאחור.

"פרשייה" הוא גזירה לאחור מצורת הרבים "פרשיות"; ואולם זו בתורה אינה אלא צורת הרבים של "פרשה". כלומר, במקרה זה, שויכה בטעות האות י' שבמילה "פרשיות" לצורת הבסיס, בעוד שלמעשה הייתה זו חלק ממוספית הרבים.

גזרה (דקדוק)

בדקדוק של השפות השמיות, המונח גִזרה מתייחס לקבוצה של שורשים שכללי הנטייה שלהם שונים מכללי הנטייה הרגילים. בניסוח אחר, הגזרות הן שורה של כללי-משנה (minor rules) להטיית פעלים ושמות עצם. הגזרות הן דוגמה מובהקת לתופעה מורפו-פונמית, כלומר לתופעה שבה מאפיינים פונטיים ופונולוגיים (תורת ההגה) משפיעים על המורפולוגיה (תורת הצורות).

בבלשנות השמית מקובל לתאר את המורפולוגיה כמתבססת על מורפמות מופשטות (צורנים) המכונות "שורשים". על פי התאוריה הזו, שורש טיפוסי הוא בן שלושה יסודות, והוא משתלב במערכת נוספת של מורפמות המכונות "בניינים" או "משקלים" ליצירת מילים. ברוב השורשים שלושת יסודות השורש הם שלושה עיצורים; הגזרות הן קבוצות השורשים שבהם לאחד או יותר משלושת העיצורים יש מאפיינים חריגים, או שאין בהם שלושה עיצורים כלל.

בדרך כלל מתארים את היווצרות הגזרות בשני תהליכים מקבילים: בתהליך אחד הפכו שורשים שלשיים רגילים לשורשים "חלשים" בגלל תהליכים פונטיים ופונולוגיים שחלו באחד מעיצורי השורש. תהליך זה מאפיין למשל את השורשים שבהם העיצורים נ או י; למשל, הפועל נָסַע בזמן עתיד היה אמור להיות *יִנְסַע (כמו יִלְבַּש), אבל בעיצור נ חלה הידמות לעיצור ס שאחריו ונוצרה הצורה יִסַּע. בתהליך שני הפכו שורשים שמלכתחילה היו, לפי ההשערה הרווחת, דו-עיצוריים, לשורשים במתכונת תלת-עיצורית, על ידי הוספת עיצורים או תנועות לתוך השורש; למשל השורש ק"ם, שבו יש תנועה ארוכה (קָם, יָקוּם) במקום שבדרך כלל יש בו תנועה קצרה.

שתי קבוצות השורשים האלה מכונות "הגזרות" או "הפעלים העלולים" (מקור המונח "עלולים" מערבית במשמעות "חולים"), ואת מערכת הנטייה הרגילה של הפועל מכנים "גזרת השלמים". משייכים לגזרות גם את קבוצת השורשים שבה עיצור השורש השני זהה לעיצור השלישי; קבוצה זו מכונה "גזרת הכפולים". תיאור הגזרות בעברית ובערבית (ובעקבותיהן ביתר השפות השמיות) מתבסס על הבלשנות הערבית של ימי הביניים, ששימשה תשתית גם לבלשנות של מדקדקי העברית בימי הביניים. שמות הגזרות מתבססות על השורש פע"ל (בערבית: فعل), כך ש-פ' הפועל (פה"פ) היא האות הראשונה בשורש, ע' הפועל (עה"פ) היא האות השנייה בשורש, ו-ל' הפועל (לה"פ) היא האות השלישית בשורש. בבלשנות השמית המודרנית מקובל להשתמש גם בשורש קט"ל (בערבית قتل) עבור שמות המשקלים והגזרות, כיוון ששורש זה קיים (בחילופי ט-ת) בכל השפות השמיות וכיוון שאיננו מושפע מחילופי בגדכפ"ת ומתכונות העיצורים הגרוניים.

זמן (בלשנות)

בבלשנות, זמן הוא אחד ממאפייני הפועל, המשקף את הזמן שבו מתבצעת הפעולה.

במסגרת הנטייה לפי זמן קיימים בדרך כלל שלושה זמנים בסיסיים – עבר, הווה ועתיד. בשפות רבות קיימים זמנים נוספים, המשקפים אבחנות דקות יותר, לדוגמה ישנה הבחנה בין פועל המתייחס לפעולה שכבר הסתיימה לבין פועל המתייחס לפעולה שהחלה בעבר ועודנה נמשכת. לכן, הקביעה כמה זמנים יש בשפה אינה תמיד חד-משמעית. ישנן גם שפות שבהן צורת הפועל קבועה תמיד, ומועד הפעולה מצוין במילה אחרת.

יחסה

בדקדוק, יַחֲסָה (ברבים: יְחָסוֹת, באנגלית: case) היא סימון של מילים או צירופים מחלקי דיבר מסוימים בהתאם למעמדם התחבירי במשפט.

המילים שמקבלות סימון יחסה הן מחלקי הדיבר: שם עצם, תואר השם, תווית יידוע, כינוי גוף, כינוי רמז ומילת שאלה. לפעמים מסומנת היחסה על צירופים הנובעים מחלקי הדיבר האלה ולא על המילה כשלעצמה. סימון היחסות הוא בדרך כלל מורפולוגי, כלומר מתבטא בשינוי בצורת המילה (או במקרה של צירוף: בצורתה של מילה אחת או יותר הכלולות בצירוף), אם כי קיימות שיטות סימון אחרות.

מקובל למנות כמה קטגוריות שמתייחסות למעמד התחבירי של מילה במשפט: נושא, נשוא, מושא ישיר, מושא עקיף, תיאור ועוד. יש יחסות שאינן מסמנות מעמד תחבירי גרידא, אלא גם תפקיד סמנטי, למשל: שייכות (הספר של הילד), פנייה (אזרח נכבד, המשרד סגור כעת), שימוש בכלי (כתבתי בעיפרון), מקום (נסעתי לצפון) ועוד.

שפות נבדלות זו מזו במספר חלקי הדיבר שבהם היחסות מסומנות ובמספר היחסות המסומנות. לדוגמה, באנגלית היחסות מסומנות רק בכינויי גוף, ומספר היחסות המסומנות הוא 3 - נושא/נשוא (I, he, she וכו'), מושא (me, him, her וכו') ושייכות (my, his, her וכו'). ברבדים היסטוריים מוקדמים יותר של השפה האנגלית היו 5 יחסות, והן הופיעו גם על שמות עצם או תוויות יידוע, אולם סימון היחסות הצטמצם במידה ניכרת עם השינויים בשפה במשך הזמן.

בגרמנית יש 4 יחסות. סימון היחסה מופיע על רכיבים שמניים שונים כגון תוויות ידוע, כינויים ותארים, אולם לרוב לא על שם העצם עצמו. בדוגמאות שלהלן נראה השינוי בתווית הידוע בלבד, להוציא הגניטיב, שם מקבל במקרה זה גם השם עצמו סיומת -es/s.

האיש = der Mann (יחסת נומינטיב, נושא/נשוא)

את האיש = den Mann (יחסת אקוזטיב, מושא ישיר)

אל האיש = dem Mann/Manne (יחסת דאטיב, מושא עקיף)

של האיש = des Manns/Mannes (יחסת גניטיב, שייכות)בפינית יש 15 יחסות. ביניהן:

הבית = talo (יחסת נומינטיב, נושא)

בתוך הבית = talossa (יחסת אינֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "בתוך")

על הבית = talolla (יחסת אדֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "על")

אל הבית = talolle (יחסת אלַאטיב, מושא עקיף + מילת היחס "אל")

מוספית

בבלשנות, מוספית היא מורפמה המתווספת לבסיס המילה ולאותיות השורש שלה, ובכך מתאימה את משמעותה.

בשפה העברית המוספיות של מערכת הפועל מצטרפות על פי תבנית הבניין ומציינות את הזמן ואת הגוף.

לדוגמה: במילה "אכלה", לבסיס אכל מתווספת מוספית הנקבה -ה.

עבור יצירת שמות העצם ותארים, המוספיות מצטרפות על פי המשקל של המילה.

מורפמה

בבלשנות, מוֹרְפֶמַה (בעברית: צוּרָן) היא היחידה הלשונית הקטנה ביותר הנושאת משמעות (להבדיל מפונמה, שהיא היחידה הקטנה ביותר העשויה להשפיע על המשמעות, אך אין לה משמעות משל עצמה). היא עשויה להיות מילה או חלק ממילה, עצמאית או כבולה.

מילה (בלשנות)

מילה היא יחידה בסיסית בשפה המתאפיינת בכך שיש לה משמעות ייחודית וביטוי פונטי בשפה מדוברת (או מרחבי בשפת סימנים). לשפות בעלות מערכת כתב יש למילים גם ייצוג גרפי בכתיבה.

האטימולוגיה עוסקת בחקר מקורותיהן של המילים: מתי הופיעו בשפה, מאיזה מקור, וכיצד השתנתה צורתן ומשמעותן.

כלי לאיסוף וביאור של אוצר המילים של שפה מסוימת הוא המילון.

מין דקדוקי

מין דקדוקי הוא מונח בבלשנות המתייחס לחלוקה של שמות עצם למספר קבוצות בשפה נתונה. בעברית, לדוגמה, כל שמות העצם נחלקים לזכר ולנקבה.

בעברית המקראית ישנם שמות עצם המשתייכים לשני המינים, כלומר הם מופיעים הן עם התאם של זכר והן של נקבה (מסומנים במילונים: זו"נ - זכר ונקבה). (כדוגמת "מחנה", "רוח", "דרך", "שמש").

גם בתקופות מאוחרות יותר ישנם שמות עצם המשתייכים לשני המינים (כדוגמת סכין, שמש). קיימות מילים ששינו את מינן הדקדוקי בתקופות שונות, כגון המילה "שדה" שבמקרא ובעברית מודרנית מינה הוא זכר ("שדה קצור"), ואילו בלשון חז"ל התייחסו אליה גם כנקבה ("שדה מלאה עשבים" - משנה, מעילה ג ו), כנראה בהשפעת ארמית.

השיוך של שם עצם לקבוצה מסוימת עשוי להיות שרירותי, או עשוי להתבסס על תכונה סמנטית של שם העצם, כגון מינו הביולוגי. המין הדקדוקי בא על פי רוב לידי ביטוי באמצעות התאם של שם העצם עם מילים אחרות במשפט כגון כינויים, תארים או פעלים. הוא עשוי גם להתבטא בצורתה המורפולוגית של המלה (כדוגמת סיומת -ה לנקבה בעברית).

בלעז משמש המונח gender לציון מין דקדוקי. מונח זה מתורגם לעברית כ"מגדר" בתחום מדעי החברה, אך יש לשים שהמלה "מגדר" אינה משמשת בעברית לציון מין דקדוקי. יתר על כן, שאלת קיומו של מין דקדוקי בשפה נתונה נפרדת משאלת התייחסותה למגדר.

קיימות שפות (למשל הולנדית או דנית) בהן שני המינים הדקדוקיים הם "נייטרלי" (או "סתמי") או "כללי" (או "רגיל"), כשהאחרון כולל גם זכר וגם נקבה ללא הבחנה דקדוקית־מורפולוגית ביניהם. אף על פי שבהולנדית ההבחנה בין זכר לנקבה עודנה קיימת רשמית (בספרי דקדוק ובמילונים הולנדיים), מרבית דוברי השפה לא יודעים להבחין במינן של מילים המסווגות כבעלות מין רגיל, פרט לדוברי דיאלקט מאזורים בדרום הולנד.

מערכת הפועל בעברית

הפועל בשפה העברית הוא סוג מילה המבטאת פעולה מסוימת או הימצאות במצב מסוים. הפועל נוטה לפי גוף ולפי זמן; בעברית שלושה גופים ושלושה זמנים. את הפעלים מרכיבים בדרך כלל שלושה (לפעמים ארבעה או, לעיתים נדירות, חמישה או שישה) עיצורי שורש, וגם מוספיות (תחיליות, תוכיות, פנימיות). הטיית הפעלים נעשית על פי תבניות קבועות המכונות בניינים.

משקל (בלשנות)

המשקל הוא מורפמה (צוּרָן) שנוצר בדרך גזירה מסורגת. לתוך תבנית המשקל משבצים את אותיות השורש לשם יצירת שמות עצם ותארים. אותיות השורש מיוצגות במשקלים באותיות ק-ט-ל (בשונה מייצוג אותיות השורש בפעלים שנעשה באותיות פ-ע-ל). נהוג לחלק את המשקלים לדגושים עם דגש תבניתי ב-ע הפעל, וללא דגושים.

גם תבניות שמות הפעולה בבניינים השונים מכונות משקלים (לדוגמה: קְטִילָה - שְמִירָה, שם פעולה בבניין קל), וכן גם צורת הבינוני בבנייני הפועל השונים (לדוגמה: קוֹטֵל - שׁוֹמֵר, בינוני בבניין קל).

בדרך כלל המשקל קובע את משמעותה של המילה. כך למשל, המשקלים מַקְטֵל, מַקְטֵלָה, ומִקְטֶלֶת מציינים לרוב מכשיר או כלי, לדוגמה: מחשב, מצלמה ומקלדת מחשב. המשקלים מִקְטָל, מַקְטָל ומִקְטָלָה מציינים מקומות: מגרש, ומדרכה. המשקל קַטֶּלֶת מציין בדרך כלל מחלות כגון אדמת, חצבת, עקמת, אך גם כלים ומכשירים כמו קלטת וידאו/קלטת שמע ורתכת, וכן קבוצות ואוספים כגון רכבת, טייסת, שייטת, כוורת, כספת (שייך גם ל"כלים"), ועוד.

קיימות עשרות בודדות של משקלים נפוצים, ועוד הרבה משקלים נדירים יותר.

משקלים סגוליים

משקלים סֶגוֹלִיִּים הוא הכינוי הנפוץ למשקלים המלעיליים בעברית. הם נקראים כך משום שבמילים רבות במשקלים האלה ההברה האחרונה מנוקדת בסגול.

פועל (בלשנות)

בדקדוק, הפֹּועַל (באנגלית: verb) הוא חלק הדיבר המביע בדרך כלל פעולות או התרחשויות. הפועל נחשב לרכיב המרכזי ביותר במשפט, המשמש כ"דבק" של המשפט, המחבר את כל הגורמים האחרים ומגדיר את היחסים ביניהם.

ברוב השפות הפועל מקיים נטיות שונות, למשל נטיית זמנים (כגון עבר, הווה ועתיד) ונטיית גופים (כגון אני, אתה, הוא). בשפות שמיות הנטייה באה לידי ביטוי בעזרת מורפולוגיה, קרי על ידי מוספיות שונות המצטרפות לאותיות השורש ומביעות את הזמנים והגופים השונים (כך, בעברית הסיומת -תי מציינת פועל בגוף ראשון ובזמן עבר).

במערכת הפועל קיימת גם צורת מקור, המהווה צורת יסוד נטולת זמן וגוף. במערכת הבניינים בעברית, יש לכל בניין צורת מקור ייחודית לו, הנושאת את סימני הניקוד האופייניים לבניין (למשל - צורת מקור של בניין פיעל תכלול דגש חזק).

התאוריות התחביריות המובילות בתחום הבלשנות (ובראשן התאוריה של חומסקי) רואות בפועל את הציר המרכזי שסביבו נבנה המשפט כולו. לפי תאוריה זו, הפועל, הקרוי גם פרדיקט, הוא שקובע אילו צירופים שמניים (הקרויים גם ארגומנטים) יכולים או חייבים להימצא במשפט. במושגים של התאוריה, הפועל הוא ש"מעניק" תפקידים תימטיים (תפקידי תיטא) לצירופים השמניים השונים במשפט. לכל פועל יש תפקידים תימטיים שונים. למשל, לפועל "פיהק" יש רק תפקיד תימטי אחד, הקרוי Agent, ולכן המשפט הבא אינו דקדוקי:

"דן פיהק שולחן" - הסבר: הפועל "פיהק" מעניק את התפקיד התימטי הבודד שלו לנושא המשפט "דן" ולכן הצירוף השמני "שולחן" נותר ללא תפקיד, ובכך הופך מיותר.לעומת זאת, המשפט הבא אינו דקדוקי משום שיש תפקיד תימטי הכרחי שנותר ללא צירוף שמני ש"יקבל" אותו מהפועל:

"דן לבש" - הסבר: התכונות של הפועל "לבש" מחייבות מימוש של תפקיד תימטי נוסף הקרוי Theme, המוענק בדרך כלל למושא.בתורת התחביר העברי נקרא הפועל גם נשוא, וכשלומדים ניתוח משפטים בלשון, מתמקדים בראש ובראשונה בזיהוי הנשוא (הוא הפועל) ולאחר מכן בזיהוי מרכיבי המשפט האחרים על ידי שאלת שאלות על הנשוא - עדות נוספת למרכזיותו. למשל, במשפט: "דני אכל את התפוח", יש לזהות קודם כל את הנשוא, הפועל - "אכל", ולאחר מכן לשאול "מי אכל?" - שאלה שהתשובה עליה מגלה את נושא המשפט - "דני"; ו"את מה?" אכל - שאלה שהתשובה עליה חושפת את המושא.

צורת הקטנה

צורת הקטנה היא מילה במשקל מסוים או מוספית המציגה דרגה מוקטנת של משמעות יסודית כלשהי, גרסה מוקטנת יותר של אובייקט או תכונה, ולעיתים גרסה אינטימית או גרסת-חיבה למילה המקורית.

בעוד שבשפות רבות ייתכנו צורות הקטנה רק לשמות עצם, הרי שבשפות מסוימות, בהן עברית, ניתן לייצר צורות הקטנה גם לשמות תואר ואף לחלקי דיבר אחרים.

ציווי

הציווי (imperative) הוא מודוס המביע הוראה, דרישה ולפעמים גם בקשה או הצעה, המכוונות באופן ישיר מן הדובר אל הנמען. רוב השפות, בכלל זה עברית, מציינות את הציווי באמצעות נטייה מיוחדת של הפועל.

המודוס ציווי שייך לקבוצת המודוסים המכונה irrealis, כלומר פעולות או מצבים "לא אמיתיים", כיוון שהוא אינו מבטא פעולה או מצב ממומשים או מציאותיים, אלא משאלה של הדובר כי פעולה מסוימת תתבצע או מצב מסוים יתקיים. מבחינה זו הציווי דומה למודוסים כגון תילוי (subjunctive), יוסיב (jussive), זירוז (hortative) או קוהורטטיב (cohortative) (ראו רשימת מודוסים).

מספר צורות הציווי מצומצם יחסית, משום שבהקשרים רבים הוא חסר משמעות. הציווי רלוונטי בדרך-כלל רק לגוף שני (אתה, את, אתם, אתן), שכן הדובר מעביר בדרך-כלל הוראה ישירה לאדם אחר הנמצא מולו. בעברית, הציווי קיים רק בארבעה גופים: נוכח, נוכחת, נוכחים ונוכחות. לדוגמה: שֵב, שְבִי, שְבוּ, שֵבְנָה. יש שפות שבהן קיימת נטיית ציווי גם בגוף ראשון רבים (אנחנו). משמעות הנטיות האלה קרובה יותר ל"זירוז" (hortative) מאשר ל"ציווי" (למשל, בצרפתית allons = הבה נלך). בכמה שפות נתפס מודוס היוסיב כצורת ציווי בגוף שלישי. כמו כן, הציווי רלוונטי בעיקר לפעלים שמביעים פעולה אקטיבית או רפלקסיבית (רוץ, התלבש וכדומה), ופחות רלוונטי לפעלים המתארים מצב, או קבלה של פעולה באופן פסיבי. לדוגמה, צורה כגון "הישבר" נדירה הרבה יותר מצורה כגון "שבוׁר".

שורש (לשון)

במורפולוגיה, שורש של מילה הוא מורפמה, יחידה לשונית מינימלית בעלת משמעות, הנושאת את עיקר המשמעות הלקסיקלית של המילה. בכך הוא נבדל ממוספית, שתפקידה הוא בעיקר אפיון דקדוקי או גיוון המשמעות של השורש או הבסיס (stem) שאליו היא מצטרפת. מילים החולקות שורש משותף מהוות משפחת מילים. קיימת זיקה סמנטית ואסוציאטיבית בין מילים מאותה המשפחה, אך זיקה זו עשויה להיות עמומה למדי, מכיוון שמשמעות השורש נוטה להיות כללית ומופשטת.

השורש עשוי להיות מורפמה חופשית או כבולה. שורש חופשי הוא גם בסיס, כלומר הוא מתפקד כמילה עצמאית וניתן להטות אותו ולגזור ממנו צורות מורכבות יותר. שורש כבול, לעומת זאת, אינו מהווה בסיס בפני עצמו, אלא רק יסוד בבסיסים אחרים הגזורים ממנו (באנגלית לדוגמה, היסוד ceive- משותף לבסיסים receive, conceive). שורש הוא למעשה בסיס בהשמטת המוספיות.

השורש שייך לתחום המורפולוגיה, וככזה הוא ישות סינכרונית שקיומה נגזר מהניתוח הלשוני שמבצעים דוברי השפה. בהקשר של בלשנות היסטורית (דיאכרונית), לעומת זאת, המונח "שורש" עשוי להתייחס למושג שונה מעט: בחינה של מורפמה מסוימת, כפי שהיא באה לידי ביטוי במהלך תקופות שונות בחיי הלשון. שני המושגים חופפים בנקודות מסוימות אך יש להבחין ביניהם, שכן אין בהכרח המשכיות במצבה של מורפמה במהלך הזמן. לבד מהשינויים הפונטיים שהיא עשויה לעבור, היא עשויה גם להשתנות מבחינה מבנית, כלומר לספוח אליה רכיבים ממורפמות אחרות או להתפצל למורפמות אחדות, ובכך לשנות את מבנה המערכת כולה.

המילה "תרומה", לדוגמה, גזורה מהשורש רו"מ מנקודת מבט היסטורית, וכך אמנם מקובל לנתח אותה. השורש תר"מ הוא שורש תנייני שנגזר ממילה זו - העיצור תי"ו תחילית המשקל תקטלה שבו משובצת המילה "תרומה" יוחס על ידי הדוברים לשורש במקום למשקל. אולם, אם נבחן את המקרה מנקודת מבט סינכרונית המתייחסת אל המערכת כאל שלם, יהיה זה מדויק יותר לומר שהמילה "תרומה" נגזרה מהשורש תר"מ במשקל קְטוּלָה, מפני שסביר להניח שהדוברים לא היו מודעים לקשר בין שורש זה לשורש רו"מ. כל אחת מהבחינות לגיטימית ותקפה ושתיהן מהוות צורות הסתכלות שונות על אותה תופעה.

שורש (שפות שמיות)

בדקדוק של שפות שמיות, בהן עברית, מקובל להתייחס לישות מורפולוגית המכונה שורש. שורש הוא יחידה בת 3-4 עיצורים (לעיתים נדירות: חמישה או שישה), הנתונים בסדר קבוע (בדומה ל"מחרוזת"), ומשתלבים במשקלים שונים ליצירת מילים. בבלשנות הערבית מכונה השורש: גִ'דְ'ר (جـِذر). המונח המקובל באנגלית הוא Semitic root.

שם הפועל

שם הפועל (או: צורת המקור) מהווה חלק מנטיית הפועל. שם הפועל הוא מעין צורת יסוד של הפועל. בשפות בהן קיימת צורה זו, (בעברית ואנגלית, למשל, היא קיימת אך בערבית לא), זוהי צורה נטולת זמן וגוף. במערכת הבניינים בעברית יש לכל בניין (למעט שני הסבילים, פועל והופעל) צורת מקור ייחודית לו, הנושאת את סימני הניקוד האופייניים לבניין (למשל - צורת מקור של בניין פיעל תכלול דגש חזק).

ברוב הבניינים קיימות שתי צורות מקור: מקור נטוי ומקור מוחלט.

המקור הנטוי (הקרוי גם "שם הפועל") נקרא כך מכיוון שניתן להוסיף לו את אותיות השימוש בכל"ם. המקור הנטוי נפוץ מאוד במקרא, הן בבידוד והן בצירוף כל אחת מאותיות בכל"ם (כִּשְׁמֹר, מִשְּׁמֹר, בִּשְׁמֹר, לִשְׁמֹר), אולם כבר בלשון התנאים, נפוצה צורת המקור אך ורק בצירוף ל' השימוש (לִשְׁמֹר).

המקור המוחלט, לעומת זאת, אינו נוטה בשום צורה ואינו מופיע בצירוף אותיות שימוש. הוא נוסף בדרך כלל לצורך הדגשה, למשל: שָׁמֹר תִּשְׁמֹר.להלן דוגמאות לצורות המקור הנטוי בבניינים השונים בעברית:

בניין קל: לִשְׁבֹּר (ללא ניקוד לשבור), לִקְפֹּץ (לקפוץ)

בניין נפעל: לְהִשָּׁבֵר (ללא ניקוד להישבר), לְהֵעָלֵם (להיעלם)

בניין פיעל: לְחַשֵּׁב, לְלַמֵּד

בניין הפעיל: לְהַלְבִּישׁ, לְהַקְפִּיץ

בניין התפעל: לְהִתְלַבֵּש, לְהִתְעַלֵּם

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.