מופתי

מוּפתיערבית: مفتٍ, תעתיק מדויק: מֻפְתִן[1], מן השורש הערבי "פ-ת-י" לייעץ בצורה של שו"ת - שאלות ותשובות) הוא:

  • א. איש דת מוסלמי הבקיא בשריעה ובר-סמכא לפרש את חוקי הדת ולפסוק פתווה.
  • ב.ראש כהני דת האסלאם, יושב ראש מועצת ה"עולמא" - "המופתי".
Türkischer Mufti
מופתי טורקי. איור ספרדי מהמאה ה-17

סמכות משפטית דתית

השורש "פ-ת-י" מופיע בקוראן נשים (ד), קכ"ז - כשיבקשו ממך עצה (לפסוק) ,ويستفتونك (ויַסתַפְתוּנַךָּ) - אלוהים הוא זה שיועץ (פוסק) לך يفتيكم (יֻפְתִיכּם). מופתי הוא "הווה פעול" של הפועל - "פוסק", "נותן עצה".[2] מי שמתמנה למופתי חייב להיות בוגר, מוסלמי אדוק, בריא, מהימן, ובוגר לימודי משפטים הולמים. המופתי לא היה מתמנה על ידי אימאם והוא שונה מהקאדי - השופט האסלאמי. פסק הקאדי נקרא "חוּכּם" והוא מחייב. תשובת המופתי - הפתווה - אינה מחייבת וכובלת את זה שפנה לעצתו. הוא אינו נדרש לפסוק בסכסוך בין אנשים או בין אנשים לממלכה, אלא בסוגיות שונות ומשונות, לרבות פירושים של טקסטים משפטיים מסובכים. תשובתו היא על ידי ניסוח עקרונות כלליים על יסוד מקרים מוחשיים ולא פתרון של מריבות מוחשיות.[2] פסיקות המופתים החשובים מרחיבות את מאגר חוכמת המשפט כשהם מיישמים את הידע הקיים למקרים חדשים. על המופתי להשיב גם מקרים שבהם אין עדיין עקרונות קיימים בספרות המשפטית האסלאמית. כשלקאדי, תלמיד של אסכולה - (מוקאליד) - אין ספרות זמינה (מאסכולות המשפטים הקרויות "מדהב") לעזרה, עליו להתיעץ עם המופתי. המופתי נקרא גם "מוג'תִהיד", כי הוא מתבסס על שיקול דעת עצמי - אִג'תהיד.[2] אין מניעה מאשה, עיוור או אילם להיות מופתי, להבדיל למשל מלהיות "עד".

דרגאות של מופתי

מופתי היכול להיות מוג'תהידון הוא ברמה הגבוהה יותר. ישנו גם מופתי בדרגה נמוכה העוסק רק בשליפת החומר הדרוש מ"פיקה" וביידוע הפונה על החוקים.

"אדאב אל מופתי"

"אדאב אל מופתי" היא הספרות המשפטית המבוססת על פסיקת המופתי. הספר המוקדם בסוגה הזאת הוא "אדאב אל מופתי ואל מוסתפתי" מאת אבו ל-קאסים עבד אל וחיד אבן אל חוסיין אל סיימארי (מת ב-996): "כללי ההתנהגות של המופתי ושל המבקש פסיקות משפטיות".

באימפריה העות'מאנית

החל מן המאה ה-16 - קודם באימפריה העות'מאנית ואחר כך בארצות אחרות, כולל הארצות שקמו על חורבותיה, היה ראש כהני הדת המוסלמים וראש מועצת ה"עולמא" (ראו גם "המופתי הגדול", al-muftī al-akbar). שלטונות האימפריה העות'מאנית העניקו לרוב מעמד חוקי רק למופתים מקרב האסכולה החנפית. באימפריה העות'מאנית, המופתי של איסטנבול נקרא גם שייח' אל-אסלאם, היה המנהיג השלישי בהייררכיה העות'מאנית, אחרי הסולטן שהיה גם ח'ליפה - המנהיג העליון של הדת האסלאמית - ואחר הווזיר הגדול. המופתי הראשון של איסטנבול היה כמאל פאשה. התפקיד יוסד על ידי מהמט השני.[3] אולם בהתחלה הבכורה בתחום המשפט הדתי הייתה נתונה בידי הקאזאסקר (קאדי אל-אסקר) - שופטים דתיים צבאיים - אחד ברומליה, השני באנטוליה (1480) והשלישי -שכיהן רק לזמן קצר - בערב ופרס (1517). רק במאה ה-16 עלה המופתי של איסטנבול למעמד ראשי.[4]

תחילה ריכז המופתי של איסטנבול, "שייח' אל-אסלאם", בידיו את תחומי הדת, המשפטים והחינוך, כמו שר לתחומים אלה. מעמדו היה כמו של האפיפיור או של הפטריארך היווני-אורתודוקסי. אולם בימי הסולטן מורט השלישי התערער מעמדו. שני מופתים פוטרו והוגלו זה אחרי זה בשנים 1589 ו-1592. אחר כך תפקיד זה קיבל מעמד פקידותי יותר.[5]

עד סוף המאה ה-19, מעמדו היחסי של הקאדי בהירארכיה בעולמאא באימפריה היה גבוה יותר מזה של המופתי העירוני, שהתפרנס מהתשלומים שגבה עבור התשובות (פתאוא) שנתן לפונים אליו. אולם לאחר הפיכת הקאדי לשופט בענייני אישות בלבד והעברת רוב סמכויותיו בהדרגה לבתי המשפט האזרחיים, חלה תהפוכה במעמד המופתי באימפריה, שבתפקידו עוסק בהדרכה ולא במשפט, עד שבשנת 1913 קבע החוק כי "המופתים עומדים בראש העולמאא המקומיים שלהם".[6]

באימפריה הרוסית

בסוף המאה ה-18 הוקם מוסד המופתיות גם באימפריה הרוסית בימי הקיסרית יקטרינה הגדולה: קודם המופתיות של אורנבורג (1788) ואחר כך בחצי האי קרים ובאזורים המערביים - "המופתיות של טוורידה" - שייצגו רשמית את ההעדה המוסלמית באימפריה.

במצרים

תפקיד המופתי הגדול יוסד במצרים על ידי הח'דיו עבאס חלמי השני בשנת 1895. הוא עומד בראש בית הפתווה המצרי ("דאר אל-איפתאה אל-מצרייה").

בארץ ישראל

בימי השלטון העות'מאני, החל משלהי המאה ה-18 התמנו מופתים של ירושלים. בסוף התקופה העות'מאנית הפך מעמדם לבעל יוקרה רבה.

עם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, נותק הקשר של משרת המופתי הירושלמי עם אסטנבול והוסר הפיקוח של שיח' אל-אסלאם. בנוסף על כך, הפכה ירושלים לעיר הראשית של הארץ. שינוי זה השפיע על מעמדו של מופתי ירושלים.[6][7] בתקופת המנדט הבריטי, היו בארץ ישראל בין 5 ל-8 מופתים, כאשר המספר אינו קבוע ומשתנה מדי פעם. על פי החוק בתקופה זו, סמכותו של מופתי ירושלים לא עלתה על זו של כל מופתי אחר, והתואר "המופתי הגדול" או "מופתי ארץ ישראל", שבו נהגו להכתיר את מופתי ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני (בשנים 1921–1937), אין לו בסיס במשפט השרעי. יחד עם זאת, מופתי ירושלים תמיד היה החשוב ביותר, בהיותו יושב בעיר הראשית בארץ, ובמיוחד לאחר שמשרתו נקשרה אל משרת נשיא המועצה המוסלמית העליונה. משרת המופתי של ירושלים התפנתה באוקטובר 1937, לאחר שאמין אל-חוסייני ברח מן הארץ.[8]

בארצות אחרות

בימינו בארצות רבות ראש הדת האסלאמית נקרא "מופתי" או "מופתי גדול" - בארצות כמו ערב הסעודית, ברוניי, תוניסיה, ברשות הפלסטינית, ירדן, סוריה, ארמניה, דגסטן, צ'צ'ניה, אזרבייג'ן, גאורגיה וכו' הוא ממונה על ידי ראש המדינה. ברומניה ראש הדת המוסלמית הוא המופתי של קונסטנצה. כן מכהנים מופתים בסרביה כולל סנג'אק, בוסניה, סלובניה, בארצות מרכז אסיה וכו'. באוסטרליה מכהן מופתי נבחר על ידי חכמי הדת. בסרי לנקה נבחר מופתי המייצג את כל זרמי האסלאם, במלזיה בכל סולטנות מאלו המרכיבות אותה מכהן מופתי משלה.

לקריאה נוספת

מקורות

  • Philip Mansel Constantinople - City of the World's Desire, Penguin Books London 1997
  • James Goodwin Lords of the Horizons - A History of the Ottoman Empire, Vintage, London 1999
  • Aurel Decei Istoria Imperiului Otoman, Editura științifică și enciclopedică, București, 1978

הערות שוליים

  1. ^ המילה העברית באה מהצורה הטורקית, הנגזרת מן המילה הערבית בצורתה המיודעת, المفتي – אַלמֻפתִי, שבה מופיעה יו"ד
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 "Guy Burak "Mufti
  3. ^ P.Mansel ע' 32
  4. ^ J.Goodwin ע' 115
  5. ^ A.Decei ע' 243
  6. ^ 6.0 6.1 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918–1929, עמ' 151.
  7. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית, עמ' 153.
  8. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל,‫ תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 82.
אייתוללה

אייתוללה (בערבית: آية الله בפרסית: آیت‌الله, תעתיק מדויק: אית אללה) הוא צירוף של שתי מילים בערבית, המשמשות גם בפרסית. "איה" - אות, מופת, סימן, ו"אללה" - אלוהים בערבית. משמעות הצירוף - "המופת האלוהי", והוא ניתן למנהיגים דתיים שיעים. "אייתוללה" היא הדרגה הגבוהה ביותר בסולם הדרגות השיעי (טלבה←מולא←אייתוללה).

את התואר "אייתוללה" נשא רוחאללה ח'ומייני, מנהיגה הדתי ושליטה העליון של איראן, שעלה לשלטון ב-1979 במהפכה האסלאמית שהדיחה את השאה.

תואר זה הוענק גם לעלי ח'אמנאי בעת מינויו לאחר ח'ומייני לתפקיד המנהיג העליון (עד אז הוא נשא בתואר הפחוּת יותר - חוג'ת אל-אסלאם). מעטים מן האייתוללות זוכים גם לתואר אייתוללה עליון ("אייתוללה עט'מא" - בערבית).

אימאם

אימאם (בערבית: إمام; תעתיק מדויק: אִמאם; תרגום מילולי: זה שלפני) הוא תואר מנהיגות דתי מוסלמי, שהגדרתו שונה בזרמים השונים באסלאם.

אמיר

אמיר (ערבית: أمير; בפרסית, בפשטו ובאורדו מבוטא מיר مير) הוא תואר כבוד או אצולה הנמצא בשימוש במדינות אסלאמיות במזרח התיכון, בצפון אפריקה, באסיה הקטנה, במדינות הטורקמניות, ובפקיסטן. משמעות המילה, הנגזרת מהשורש הערבי א־מ־ר (أمر), היא "מפקד". במקור היא שימשה לציון מנהיג או מפקד של קבוצת אנשים. עם הזמן הפך השימוש בתואר לציון שליטים ומושלים, בדרך כלל של מדינות קטנות. בעולם הערבי המודרני מציין תואר זה "נסיך".

היזאע אל-מג'אלי

היזאע ברכאת אל-מג'אלי (ערבית: هزاع بركات المجالي; 1917 - 29 באוגוסט 1960) היה פוליטיקאי ירדני, שימש פעמיים כראש ממשלת ירדן בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. כהונתו הראשונה, ב-1955, ארכה כשבוע בלבד. כהונתו השנייה החלה במאי 1959, אך נקטעה לאחר כשנה עקב ההתנקשות בחייו באוגוסט 1960.

המופתי של ירושלים

המופתי של ירושלים הוא הפוסק מזרם האסלאם הסוני האחראי לאזורים הקדושים לאסלאם של ירושלים.

המופתי החנפי הוא החשוב מבין המופתים של ארבע האסכולות (החנפית, השאפעית, המאליכית והחנבלית), והמופתי של ירושלים היה תפקיד שנשא יוקרה רבה בשל חשיבותה ומרכזיותה של ירושלים באסלאם.

המופתי הנוכחי של ירושלים הוא מוחמד אחמד חוסיין.

מופתי גדול

מופתי גדול (בערבית: אל-מֻפתי אל-אכּבּר) הוא המופתי הראשי של מדינה. מקורה של המשרה בתקופה המודרנית הקדומה באימפריה העות'מאנית והיא אומצה אחר כך במספר מדינות מודרניות.

מנהיגים ותארים באסלאם

מנהיגים דתיים באסלאם שירתו את המאמינים במסגד ובשלטון (בייחוד במערכת המשפט), חלקם עסקו בפרשנות לקוראן ולחדית' וזכו למקום כבוד בקהילתם. בעת המודרנית, במדינות חילוניות מוסלמיות דוגמת טורקיה ואינדונזיה ובמדינות לא-מוסלמיות, תפקידם של המנהיגים הדתיים הוא לא רשמי במרבית המקרים.

בתוארי כבוד דתיים נהוג לכנות את צאצאיו של הנביא מוחמד (דרך בתו פאטִמה ובניה חסן וחוסיין).

מרג'ע תקליד

מרג'ע תקליד (בערבית: مرجع تقليد), או בקיצור מרג'ע, הוא הסמכות הדתית השנייה בחשיבותה באסלאם השיעי התריסרי, אחרי הנביא (מוחמד) והאימאמים השיעיים. פירוש השם: "מקור לחיקוי" או "סמכות במסורת". בעלי התואר "מרג'ע" נושאים בדרך כלל את התואר "אייתוללה עליון" (איתאללה עט'מא), לאחר שכתבו חיבור דתי ("ריסאלה") העונה על שאלותיהם של המאמינים.

ארבעה אייתוללות עליונים בכירים נמנים בחווזה עלמיה (מוסד דתי ומרכז לימוד שיעי בנג'ף).

חווזה עלמיה נוספת קיימת גם בקום שבאיראן.

בדרך כלל קיימים כ-20 אייתוללות עליונים בכל רגע נתון.

משפחת חוסייני

משפחת חוסייני היא משפחה ערבית-פלסטינית ותיקה, מן המבוססות והמכובדות במשפחות הערביות בירושלים. בני חוסייני כיהנו לאורך דורות בתפקידי הנהגה פוליטיים ודתיים בחיים הציבוריים הפלסטיניים, ונודעו על פי רוב בעמדותיהם המיליטנטיות בכל הנוגע ללאומיות הפלסטינית והיחס לציונות.

סולטאן

סוּלְטַאן (או שׂוּלטַן, בערבית: سلطان, תעתיק מדויק: סֻלְטַאן) הוא תואר של שליט מוסלמי.

סמיר א-ריפאעי

סמיר א-ריפאעי (בערבית: سمير الرفاعي; 30 בינואר 1901 - 12 באוקטובר 1965) היה פוליטיקאי ירדני ממוצא פלסטיני, כיהן שש פעמים כראש ממשלת ירדן. כהונתו הראשונה הייתה כאשר אמירות ירדן הייתה חלק מהמנדט הבריטי על עבר הירדן, ושאר כהונותיו לאחר קבלת עצמאותה של ממלכת ירדן ב-1946. שימש מספר פעמים גם כשר החוץ של ירדן. בזמן כהונתו השלישית נרצח המלך עבדאללה.

סמיר זיד א-ריפאעי

סמיר זיד א-ריפאעי (ערבית: سمير زيد الرفاعي; נולד ב-1 ביולי 1966) הוא פוליטיקאי ירדני וראש ממשלת ירדן לשעבר.

א-ריפאעי מונה לראש ממשלת ירדן בדצמבר 2009. הוא כיהן בתפקיד עד פברואר 2011 והוחלף במערוף אל-בח'ית על ידי המלך עבדאללה השני בעקבות ההפגנות שפרצו במדינה כחלק מן האביב הערבי. סמיר ריפאעי הוא בנו של ראש ממשלת ירדן לשעבר זיד א-ריפאעי ונכדו של סמיר א-ריפאעי, אף הוא ראש ממשלת ירדן לשעבר.

סעיד אל-מופתי

סעיד אל-מופתי (בערבית: سعيد المفتي; 1898 - 25 במרץ 1989) היה פוליטיקאי ירדני ממוצא צ'רקסי, כיהן שלוש פעמים בתפקיד ראש ממשלת ירדן בשנות ה-50 של המאה ה-20.

עבדאללה א-נסור

עבדאללה א-נסור (בערבית: عبدالله النسور; נולד ב-20 בינואר 1939) הוא פוליטיקאי וכלכלן ירדני, אשר כיהן כראש ממשלת ירדן בשנים 2012 עד 2016.

עדנאן בדראן

עדנאן בדראן (בערבית: عدنان بدران; נולד ב-15 בדצמבר 1935) הוא פוליטיקאי ואיש אקדמיה ירדני. בעבר כיהן כראש ממשלת ירדן.

עלי אבו א-ראע'ב

עלי אבו א-ראע'ב (בערבית: علي أبو الراغب; נולד ב-1946) הוא פוליטיקאי ירדני ששימש כראש ממשלת ירדן בשנים 2003-2000.

פייסל אל-פאיז

פייסל אל-פאיז (בערבית: فيصل الفايز; נולד ב-20 בדצמבר 1952) הוא פוליטיקאי ירדני וראש ממשלת ירדן לשעבר.

אל-פאיז למד במכללת דה לה סאל בעמאן ולאחר מכן המשיך באוניברסיטת קרדיף, שם הוא קיבל תואר במדעי המדינה ב-1978. הוא קיבל את התואר השני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת בוסטון בשנת 1981.

אל-פאיז היה ראש ממשלת ירדן מאוקטובר 2003 עד אפריל 2005. הוא נכנס לתפקידו בעקבות התפטרותו של עלי אבו א-ראע'ב, והתפטר מתפקידו בעצמו באפריל 2005, לאחר שנמתחה עליו ביקורת על כך שלא היה מספיק רפורמיסטי. הוא כיהן בעבר כשר הביטחון ונחשב למקורב למלך עבדאללה השני. בשנת 2015 הוא כיהן כיושב ראש הסנאט הירדני.

פתווה

פתווה (בערבית: فتوى, תעתיק מדויק: פַתְוַא) הוא פסק הלכה מוסלמי שניתן על ידי מופתי, ומספק הנחיה בנושא ספציפי. הפתווה לא מחייבת את כל המאמינים המוסלמים, אלא רק את המופתי שהוציא אותה ואת מאמיניו, שבוחרים לאמץ אותה.

הפתוות עוסקות בכל תחומי החיים, ולעיתים נדירות עוסקות בהכרזת מלחמה או בכוונה להרוג. אחת הפתוות הבולטות ביותר היא הפתווה שהכריז אוסאמה בן לאדן בשנת 1996, ובה הכריז מלחמה על ארצות הברית וישראל.

על אף שהמופתי לא אמור, מבחינה הלכתית, להיות כפוף למדיניות השלטון המוסלמי, היו ניסיונות רבים לאורך ימי הביניים לגייס את המופתים לשירותי המדינה המוסלמית ולפקח על פרסום פסקי הלכה אשר נראו שהם מנוגדים לשלטון הקיים. כך למשל במאה ה-18 רצה השליט העות'מאני לכבוש את העיר בגדאד מידי הפרסים ולכן לחץ על פוסק הלכה בשם נוח אפנדי לפרסם פסק הלכה נגד השיעים.[דרושה הבהרה] בפסק ההלכה טען נוח אפנדי שהשיעים הם כופרים, ועל כן המלחמה אשר מנהלת המדינה העות'מאנית נגד פרס היא מוצדקת ונחשבת כמלחמת מצווה. פסקי הלכה פורסמו גם על מנת להצדיק מהפכות נגד השלטון הקיים. מוחמד עלי, במהלך מרידתו בשלטון העות'מאני, גייס פוסקי הלכה סורים אשר פרסמו פסק הלכה שנאמר בהם שהשליט העות'מאני מושחת ולא מתנהג בהתאם לשריעה, ולכן המרידה נגדו היא מוצדקת.

בתקופה המודרנית, בעקבות אימוץ החוקים המערביים על ידי מרבית המדינות המוסלמיות וירידת מעמדה של השריעה, הפך מוסד הפתווה לתחליף עיקרי לחוקים השרעים ובכך העביר את סמכויותיו גם לנושאים אשר היו קשורים בשריעה עצמה. המדינות המוסלמיות כיום מנסות להשגיח על המוסד הזה על ידי שיוכו למוסדות השלטון ובכך לפקח על פרסומי פסקי ההלכה השונים.

ניסיון הקודיפיקציה של פסקי ההלכה על ידי המדינות המוסלמיות נבע גם הוא מרצון המדינה לפקח על פרסום פסקי ההלכה. בסוף שנת 2006 התקיים בפרלמנט המצרי דיון על הקודיפיקציה של פסקי ההלכה. בהצעת חוק אשר הגיש חבר הפרלמנט המצרי מצטפא אל-גנדי נאמר שיש צורך בענישת פוסקי הלכה אשר פרסמו פסקי הלכה נגד בני הדתות המונותיאסטיות. הצעת החוק הייתה על רקע פסקי ההלכה השונים אשר פרסמו פוסקי הלכה שונים נגד ביקורי היהודים בחצי האי סיני ונגד הנוצרים אשר חיים במצרים.

ראש ממשלת ירדן

ראש ממשלת ירדן (בערבית: رئيس وزراء الاردن) הוא יושב ראש מועצת השרים של הממלכה ההאשמית של ירדן.

ראש הממשלה הנוכחי של ירדן הוא עומר אל-רזאז, שמכהן בתפקיד מ-5 ביוני 2018.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.