מועמר קדאפי

מֻעַמַּר אלְ-קַדַּאפִיערבית: مُعَمَّر ٱلْقَذَّافِيّ (מידע • עזרה), תעתיק מדויק: מֻעַמַּר אלְקַדַּ'אפִיּ, ‏7 ביוני 1942 - 20 באוקטובר 2011), ובהגייה לובית מֻעַמַּר אלְ-גַדַּאפִי, היה שליטה הדיקטטורי של לוב, מאז תפס את השלטון בהפיכה צבאית בספטמבר 1969 ועד ההתקוממות בלוב שבמהלכה כבשו את רוב שטחי המדינה כוחות מועצת המעבר הלאומית בסיוע קואליציה רב-לאומית של צבאות נאט"ו, איחוד האמירויות הערביות, ירדן, קטר, שוודיה, תוניסיה, וניז'ר. קדאפי מצא את מותו בידי כוחות המורדים ב-20 באוקטובר 2011 בעיר הולדתו סירת.

מועמר קדאפי
معمر القذافي
Muammar al-Gaddafi at the AU summit
מועמר קדאפי בוועידת האיחוד האפריקאי בשנת 2009
לידה 7 ביוני 1942
ממלכת איטליה קצר אבו האדי , האימפריה האיטלקית
נרצח 20 באוקטובר 2011 (בגיל 69)
לוב סירת, לוב
מדינה לוב (1977-2011) לוב
מפלגה עצמאי
בת זוג

פאטיה אל נורי (גרושים)

ספיה פרקאש (1970 - 2011)
מנהיג ומדריך המהפכה הגדולה של לוב
1 בספטמבר 196923 באוגוסט 2011
(42 שנים)
פרסים והוקרה
Muammar al-Gaddafi-30112006
מועמר קדאפי, 2006

ביוגרפיה

קדאפי נולד בעיר סירת למשפחת נוודים בדואית משבט הקד'אד'פה בצפון לוב. למד בבית ספר תיכון יוקרתי בעיר סבהא בדרום לוב בשנים 19561961, וסולק משם בגלל פעילותו הפוליטית (הוא הטיף לפאן-ערביות ולגינוי המערב, בהשראת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר).

בשנת 1963 סיים בהצלחה את לימודיו באוניברסיטת לוב (בעיר הבירה טריפולי), והתקבל לאקדמיה הצבאית בעיר בנגאזי. באקדמיה גיבש קבוצת חברים, במטרה להפיל את השלטון הפרו-מערבי בהפיכה צבאית. בשנת 1965 נשלח לאימון מתקדם בבריטניה, ובשנת 1966 הוסמך כקצין קשר וחזר ללוב.

קריירה

תפיסת השלטון

ב-1 בספטמבר 1969 עמד קדאפי (אז קצין בדרגת סרן) בראש קבוצת קצינים שביצעה הפיכה צבאית והפילה את שלטון המלך אידריס הראשון, שגורש למצרים. השלטון החדש, שכונה "מועצת הפיקוד של המהפכה" (RCC) הכריז על ביטול המלוכה והקמת "הרפובליקה הערבית של לוב". קדאפי הפך לשליט המדינה, על אף שלא אחז בתואר רשמי כלשהו. במסמכים רשמיים של לוב, קדאפי תואר כ"המנהיג האח, ומדריך המהפכה". קדאפי קידם את עצמו מדרגת סרן לדרגת קולונל (אלוף-משנה). הוא סירב לקדם את עצמו לדרגת גנרל, משום שלטענתו "החברה המושלמת של לוב נשלטת על ידי העם, ולכן אין צורך בתואר מנופח או בדרגה צבאית עליונה".

מדיניות פנים

קדאפי הנהיג מדיניות פנים ששילבה לאומיות ערבית ורווחה וכונתה "סוציאליזם אסלאמי". החברות הגדולות נמצאו בבעלות הממשלה, וחברות קטנות נמצאו בבעלות פרטית. באופן רשמי, הערכים המרכזיים של החברה היו "רווחה, חירות, חינוך ודמוקרטיה". נקבעו חוקי מוסר שמרניים, שאוסרים בין השאר על מכירת משקאות חריפים ומשחקי הימורים. קדאפי פירט את תפיסת עולמו ב"ספר הירוק", שיצא לאור בשנת 1976.

קדאפי הנהיג בלוב משטר המבוסס על פולחן אישיות בסימן הסיסמה "אלוהים, מועמר (קדאפי) ולוב - זה הכל". חיי אזרחי המדינה וחינוכם כוונו באמצעות שטיפת מוח לאמונה אישית לאו דווקא באידאולוגיה של קדאפי אלא בו-עצמו ובנאומיו. רוב האזרחים, בעקבות חינוך ארוך שנים אכן גילו אמונה וביטחון בדמותו של המנהיג[1].

בניגוד לערכים המוצהרים, כל גילוי התנגדות לשלטון נתקל באלימות קשה. בפברואר 1980 רצחו סוכנים לובים מתנגדים שחיו בגלות.

באוקטובר 1993 ערכה קבוצה בת כ-2,000 חיילים ניסיון כושל להתנקש בחייו של קדאפי. ביולי 1996 פרצו מהומות אלימות במחאה על שלטונו של קדאפי, בסיום משחק כדורגל.

מדיניות חוץ

קדאפי ראה בעצמו מנהיג ומורה דרך ברמה עולמית ולפיכך נטה המשטר הלובי להתערב בענייניהן של מדינות ערב ואפריקה, הן בתמיכה צבאית במדינות אלה בכוחות פנימיים המתאימים להשקפותיו והן בדרך כלכלית. אף על פי ששלטונו של קדאפי נתפס בעולם המערבי כדיקטטורי ורצחני ואף הוטלו עליו לא פעם עיצומים, נהנתה לוב שתחת שלטונו מחוסן יחסי בזירה הבינלאומית. חוסן זה התבסס על שני יסודות: א. היותה של לוב ספקית נפט מרכזית לעולם המערבי ו-ב. שליטת לוב במעבר פליטים מאפריקה דרכה אל האי האיטלקי למפדוזה הסמוך לחופיה. עובדה זו הניחה לפתחה של אירופה בכלל ואיטליה בפרט, איום קבוע שאם רק ירצה קדאפי יש ביכולתו "להציף אותה בפליטים".

עם עלייתו של קדאפי לשלטון הכריז כי הוא מתחייב להוציא את מדינתו מהפיגור הבינלאומי. הוא ציווה להוציא את כוחותיה של ארצות הברית מלוב ולסגור את נמל התעופה של צבא ארצות הברית במדינה.

לוב פתחה תחת שלטון קדאפי בסיסי טרור בשטחה ונתנה חסות לארגוני טרור ערבי ברחבי העולם. המשטר הלובי החל בחימוש מואץ ופתח בהסתה אנטי-ישראלית תוך קריאה לאיחוד כל מדינות ערב למדינה אחת ואיום על מדינות ערב שגילו יחס חיובי לישראל (שאחד משיאיו היה במלחמת לוב-מצרים ביולי 1977).

עוד לפני שתפס קדאפי את השלטון פלשה לוב ב-1968 לשטח צ'אד מתוך מגמה למנוע את התפשטות מלחמת האזרחים במדינה אל שטחי לוב ולהשיג שליטה על "הרצועה הכחולה", שטח עשיר במתכות ובראשן אורניום, הסמוך לגבול. במהלך שנות שלטונו של קדאפי פלש צבא לוב לצ'אד ארבע פעמים: בשנים 1978, 1979, 19801981 וב"מלחמת הטויוטה" בשנים 19831987. התערבות צבא לוב הוגבלה לסיוע אש בארטילריה ובמתן "מטריה אווירית" לכוחות הקרקעיים של בעלות בריתה בצ'אד[2].

כחלק מן האידאולוגיה של קדאפי, לפיה יש לאחד את המוסלמים-האפריקאים לכדי ישות מדינית אחת, החל כבר מ-1972 ליצור את הלגיון האיסלאמי הפאן-אפריקאי. הלגיון הורכב משכירי חרב, אזרחי מדינות חבל הסאהל כצ'אד, ניז'ר, מאלי, הרפובליקה המרכז אפריקאית וסודאן, שזכו לאימון ולמשכורות גבוהות. בפרט נסמך הלגיון על בני שבטי הטוארג והג'נג'וויד (שבטי בדואים מוסלמים מדארפור), להם ייחס קדאפי זיקה למקורות העם הלובי ועליונות גזעית. בנוסף לכך הלגיון היה פתוח לכל שכיר חרב הן ממדינות אפריקאיות, הן ממדינות ערב והן ממדינות כסרביה ואוקראינה, כל עוד הם נשבעו אמונים לקדאפי, לפי מתכונת לגיון הזרים הצרפתי[3]. הלגיון, שחלק מלוחמיו גויסו בכפייה וחלקם התפתו להצעות לשכר ולכבוד, נשלח להלחם בסדרת הפלישות לצ'אד. לאחר גירושה הסופי של לוב משטחי צ'אד ב-1989 צומצם כח הלגיון מכ-7,000 איש בשיאו לכ-2,000 איש.

מחנות האימונים של הלגיון שימשו לאימון והדרכה של קבוצות רבות בעולם הערבי ובאפריקה בהם אנשי אש"ף, אנשיו של הרודן הליברי צ'ארלס טיילור, אנשי קבוצת המורדים "החזית המהפכנית המאוחדת" (Revolutionary United Front - RUF) של פודאי סאנקו מסיירה לאון וכן כוחות צבאיים מלבנון, סוריה ואוגנדה.

נשיא ארצות הברית רונלד רייגן ניסה להפיל את שלטונו של קדאפי, ובמרץ 1982 הכריז על איסור אמריקני על ייבוא נפט מלוב ועל שיתוף פעולה כלכלי עם לוב. במהלך שנות ה-80 תקפה ארצות הברית ספינות נפט לוביות, וב-15 באפריל 1986 נערכו הפצצות על הערים המרכזיות טריפולי ובנגאזי, בתגובה לפיגוע בגרמניה בו נרצחו חיילים אמריקנים. בין 60 ההרוגים בהפצצות הייתה גם בתו המאומצת של קדאפי.

בשנת 1984 ירו למוות אנשי השגרירות הלובית בלונדון בשוטרת מקומית שפיקחה על הפגנה של מתנגדי השלטון. הירי הוביל לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין לוב לבריטניה.

ב-14 באפריל 1986 הפציצה ארצות הברית את ארמונו של קדאפי בטריפולי, כתגובה לחסות שנתנה לוב לפעולות טרור כנגד אזרחים אמריקאים. משטר קדאפי קיים קשרים הדוקים ביותר עם משטר הבעת' של סדאם חוסיין בעיראק.

קדאפי סירב להסגיר לארצות הברית או לבריטניה את הסוכנים שהטמינו מטעני נפץ במטוס פאן-אם שהתפוצץ מעל סקוטלנד בשנת 1988, ולכן הוטלו על לוב סנקציות כלכליות חריפות מטעם האו"ם. בשנת 1999 הסכים קדאפי להסגיר את הסוכנים להולנד, והסנקציות הכלכליות הוסרו.

אחד מסממני תפיסתו העצמית כמורה דרך מוסרי הוא הפרס הבינלאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי, אותו הוא העניק משנת 1988.

פאן-ערביות

קדאפי נחשב לתומך נלהב של רעיון הפאן-ערביות (איחוד המדינות הערביות למדינת-על אחת). אחרי מותו של גמאל עבד אל נאצר בספטמבר 1970 הפך קדאפי לתומך החזק ביותר ברעיון. בשנת 1972 ניסה להקים מדינה ערבית מאוחדת עם מצרים וסוריה, אך הניסיון נכשל בגלל חילוקי דעות. בשנת 1974 חתם על הסכם איחוד עם תוניסיה, שלא יצא אל הפועל.

קדאפי היה תומך ראשי של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), ובעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979 ניסה לזכות בתמיכתה של ברית המועצות. לוב הייתה המדינה הראשונה שקיבלה מטוסי קרב מדגם מיג 25, אך היחסים בין לוב לברית המועצות נחשבו למרוחקים. קדאפי קרא להקמת מדינה ערבית מאוחדת ביבשת אפריקה, ובשנות ה-70 וה-80 סייע לעשרות קבוצות מוסלמיות שניסו לבצע הפיכות צבאיות במדינות אחרות.

מעורבות בטרור

Moamer el Gadafi (cropped)
מועמר קדאפי בשנות ה-70

בשנות ה-70 וה-80 נחשב קדאפי לאחד התומכים העיקריים בטרור הבינלאומי. פעולות הטרור הבולטות בהן היה מעורב:

Mutassim Gadaffi Hillary Clinton
מועתאסם קדאפי במפגש עם הילארי קלינטון כיועץ לביטחון לאומי של אביו. רבים שאלו את עצמם אם אביו יוכל לבטוח בו לאחר שניסה להפילו מהשלטון, אך אביו מחל לו על כך ומינה אותו לתפקיד זה.

מדיניות כלפי המערב בשנות ה-2000

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית גינה קדאפי בחריפות את ארגון הטרור אל-קאעידה, שתכנן וביצע את הפעולות. בשנת 2002 פרסם התנצלות רשמית על מעורבותו בפיצוץ המטוס מעל לוקרבי, והציע לשלם פיצויים למשפחות הקורבנות. קדאפי התראיין לרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC.

בעקבות לכידתו של שליט עיראק, סדאם חוסיין, על ידי האמריקנים בשנת 2003, הודה קדאפי שלוב מפתחת נשק להשמדה המונית, והזמין פקחים בינלאומיים כדי לבדוק ולהשמיד את מלאי הנשק. קדאפי הודה שהסיבה לשיתוף הפעולה עם ארצות הברית היא חששו מגורל דומה לגורלו של סדאם חוסיין. הפקחים גילו אלפי טונות של נשק כימי, ותוכנית פעילה לפיתוח נשק גרעיני.

במרץ 2004 ערך ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר ביקור רשמי בלוב. בעקבות הצעדים שעשה קדאפי לקראת המערב, הודיעה ארצות הברית במאי 2006 על כוונתה לכונן מחדש את היחסים הדיפלומטיים עם לוב, וכמו כן להוציא אותה מרשימת המדינות התומכות בטרור.

אירועי 2011

בפברואר 2011 החל גל מחאה נגד שלטונו של קדאפי שהפכו להתקוממות מזוינת, כחלק מגל המחאות בארצות ערב. בהוראתו של קדאפי, הגיבו כוחות הביטחון הלוביים ביד קשה, והרגו מאות מפגינים. כנגד המפגינים טען קדאפי שמשום שאינו נושא בתואר שלטוני רשמי, הרי שהדרישה להתפטרותו היא אבסורדית, וכי המפגינים הם סוכנים של האימפריאליזם המערבי והכוחות המזוינים שמורדים בו מונהגים על ידי ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה.

במרץ 2011, החליטה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות על תקיפה צבאית בינלאומית כנגד כוחותיו של קדאפי. ב-30 באפריל 2011 מסר דובר הממשלה הלובית כי בנו הצעיר של קדאפי, סיף אל-ערב, בן 29, נהרג יחד עם שלושה מילדיו בהפצצות של נאט"ו בטריפולי.

ביוני 2011 הוציא בית המשפט הבינלאומי בהאג צו מעצר בינלאומי נגד קדאפי באשמת ביצוע פשעים נגד האנושות. קדאפי הואשם כי הורה על הרג, פציעה וכליאה של מאות אזרחים ב-12 הימים הראשונים של ההתקוממות נגדו.

באוגוסט 2011 כוחות המורדים השתלטו על ארמונו, הפילו את סמלי משטרו, ובעיני הקהילה הבינלאומית היה זה סופו הרשמי של שלטון קדאפי במדינה.

ב-20 באוקטובר 2011 נלכד קדאפי על ידי כוחות המורדים, בעיר הולדתו סירת ומצא את מותו בידיהם. את הרצח גינו מספר מנהיגים בכירים בעולם ביניהם ראש ממשלת רוסיה באותה תקופה, ולדימיר פוטין: "יש לא מעט משטרים עקומים בעולם, קדאפי ללא ספק היה דיקטטור, אבל את גורלו היו צריכים לפסוק בביהמ"ש ולא בצורה מזעזעת כפי שעשו המורדים". קדאפי נקבר ב-25 באוקטובר 2011 במקום סודי במדבר הלובי יחד עם בנו מועתאסם.

משפחתו

קדאפי היה נשוי בשנית לספייה פרקאש. היה אב לשמונה ילדים, שבעה מהם בנים, כולם היו מפקדי גדודים בצבא לוב בתקופת שלטונו של קדאפי:

  • מוחמד (נולד ב-1970) עמד בראש הוועד האולימפי של לוב. זהו הבן היחיד של קדאפי מאשתו הראשונה. באוגוסט 2011 פורסם כי נמלט לאלג'יריה.
  • סייף אל-אסלאם (נולד ב-1972) אדריכל במקצועו, עמד בראש ארגון צדקה, שמעורב בתהליכי משא ומתן לשחרור בני ערובה שנחטפים על ידי קבוצות מוסלמיות ויש הטוענים שהוא זה אשר עמד מאחורי הספינה הלובית אמלתיאה. במשך שנים נתפס כיורשו של אביו, אך בשנת 2008 הודיע שהוא פורש מהחיים הפוליטיים. הוא אינו נשוי. בשנת 2011 נתפס בידי המורדים.ב-28 ביולי 2015 גזר עליו בית המשפט בטריפולי עונש מוות בירייה יחד עם עוד שמונה מבכירי שלטון קדאפי[4]. ביולי 2016 דווח כי שוחרר מהכלא כבר באפריל באותה שנה, למרות עונש המוות שנגזר עליו שנה קודם[5]. בדצמבר 2017 הכריז על התמודדותו בבחירות לתפקיד נשיא לוב שתתקיימנה בשנת 2019.
  • אל-סעדי (נולד ב-1973) עמד בראש התאחדות הכדורגל הלובית, שיחק משחק אחד בקבוצת הכדורגל האיטלקית פרוג'ה עד שנכשל בבדיקת סמים, ומפיק סרטים, נשוי נישואים פוליטיים לבתו של מפקד בכיר לשעבר בצבא לוב. הוסגר ללוב על ידי ניז'ר במרץ 2014.
  • חניבעל מועמר (נולד ב-1975) שימש כיועץ לחברת התובלה הימית של לוב, והסתבך מספר פעמים עם רשויות החוק באירופה, בין היתר נתפס נוהג במהירות של 150 קמ"ש בשאנז אליזה. ב-2005 הכה בפריז דוגמנית שהייתה אז ידידתו, וזו הגישה נגדו תלונה על תקיפה. הוא נקנס ונידון למאסר על תנאי בן ארבעה חודשים. למרות זאת נשא לאשה דוגמנית זו, אלין סקאף, ובדצמבר 2009 תקף אותה וגרם לה חבלות בפניה כולל אף שבור, עת היו במלון קלארידג´ס שבלונדון. השוטרים הוזעקו למלון בעקבות צעקות האשה המוכה, אבל הפעם הסתיימה הפרשה בלי שהוגשה תלונה. האירוע המפורסם ביותר הוא המעצר שלו ושל רעייתו ביולי 2008 על ידי שלטונות שווייץ, בחשד שהכו את משרתיהם. בעקבות המעצר נקטה לוב בצעדים כלכליים נגד שווייץ ועצרה את משלוחי הנפט אליה[6] והחזיקה כבני ערובה שני אנשי עסקים שווייצרים ששהו בלוב. בוועידת הפסגה של ארגון המדינות המתועשות ביולי 2009 כינה קדאפי את שווייץ "מאפיה עולמית" וקרא לפרק אותה ולחלקה בין צרפת, גרמניה ואיטליה. באוגוסט 2011 פורסם כי נמלט לאלג'יריה.
  • עאישה (נולדה ב-1976), בתו היחידה של קדאפי, היא עורכת דין, ובעלת דוקטורט במשפטים, שהצטרפה לצוות ההגנה המשפטית של סדאם חוסיין. היא עומדת בראש קרן צדקה, שעוסקת במניעת אלימות במשפחה ומאבק באיידס. על מאמציה בתחומים אלה מונתה ל"שגרירת רצון טוב" מטעם האו"ם. אולם בפברואר 2011 הודיע הארגון כי סיים את ההתקשרות עמה "בעקבות האירועים האחרונים בלוב". באוגוסט 2011 פורסם כי נמלטה לאלג'יריה.
  • מועתאסם באללה (1977 - 2011) נהרג מירי המורדים בעת הלינץ' שנעשה באביו. חטיפתו ורגעי חייו האחרונים צולמו על ידי המורדים ומתועדים בכלי התקשורת, כאשר המורדים מציעים לו לשתות ומודיעים לו שאלו רגעי חייו האחרונים. מועתאסם ניסה בעבר להדיח את אביו מהשלטון, דבר שמחל עליו אביו. הוא שירת בצבא לוב כיועץ לביטחון לאומי של אביו, וכמפקד על יחידה עצמאית שהייתה כפופה לו ישירות. נהרג יחד עם אביו בסירת ב-20 באוקטובר 2011.
  • סייף אל-ערב (1982 - 2011). נהרג בהפצצת נאט"ו בזמן מלחמת האזרחים בלוב.
  • ח'מיס (1983 - 2011). פיקד על חטיבת עילית בצבא הלובי, שנקראה על שמו. נהרג בקרבות עם המורדים.

קדאפי אימץ שני ילדים נוספים:

  • חאנה, נתפרסם כי נהרגה בהפצצה אווירית על לוב ב-1986, אך ב-2011 נתפרסמו ידיעות שהיא עדיין חיה.
  • מילאד אבוצטייה, הוא גם אחיינו, עליו נאמר שהציל את אביו בהפצצה ב-1986.

חיים אישיים

קדאפי נהג לנסוע ברחבי הגלובוס כשהוא מלווה בגלינה קולוניצקה, האחות האוקראינית הצמודה שלו. הוא נהג לנוע כשהוא מוקף שומרות ראש חמושות (אשר נודעו בשם משמר האמזונות) ושכירי חרב ממדינות אפריקה. את אורחיו קיבל באוהל גדול ומפואר, אותו לקח גם במסעותיו בעולם. בעוד שבראשית ימי שלטונו הופיע בציבור לבוש מדים, הרי שבהמשך העדיף להופיע לבוש בגלימות וכיסויי ראש ססגוניים, שהדגישו את שייכותו השבטית-אפריקאית[7].

בספרה של אניק קוג'ן, כתבת מעיתון הצרפתי "לה מונד", מעלה שורה של עדויות שונות וקשות של ילדות ונערות שנחטפו ממשפחתן לשם הפיכתן לשפחות מין של קדאפי[8]. עדויות אלו מתארות כיצד נחשפו לאונס והשפלות מיניות קשות. ישנם דיווחים כי חמש נשים ממשמר האמזונות של השליט נאנסו על ידי קדאפי ובניו דרך קבע[9].

בינואר 2002 רכש קדאפי 7.5 אחוז מהבעלות על קבוצת הכדורגל האיטלקית "יובנטוס", תמורת 21 מיליון דולר, באמצעות חברת ההשקעות החיצונית של לוב (לפיקו). קדאפי היה מקורב מאוד לג'אני אניילי, שהיה המשקיע העיקרי בקבוצת פיאט. קדאפי נחשב לחובב שחמט, וביוני 2004 אירחה לוב בטריפולי את אליפות העולם בשחמט. בנובמבר 2002 הנחה קדאפי את תחרות "מלכת היופי" הראשונה של לוב, ששודרה באינטרנט.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רון בן ישי, הכי קרוב לקדאפי: מסע בארץ שבה שולט הכאוס, באתר ynet, 11 במרץ 2011
  2. ^ סקירה מדינית עבור הקונגרס של ארצות הברית מאפריל 2002
  3. ^ ‫אסף אוני, ‏ממזרים חסרי כבוד: הצצה לצבא שכירי החרב של קדאפי, באתר גלובס, 5 במרץ 2011
  4. ^ רועי קייס, מוות בירייה לבנו של קדאפי, "חרב האיסלאם", באתר ynet, 28 ביולי 2015
  5. ^ Gaddafi's son Saif, Libya's former heir apparent, released – lawyer, Russia Today, ‏7 ביולי 2016
  6. ^ שווייץ עצרה את בנו של קדאפי - ולוב הפסיקה את אספקת הנפט, באתר הארץ, 25 ביולי 2008
  7. ^ שחר אטואן, עכבר העיר אונליין, רודן האופנה, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2009
  8. ^ "בין מייל למייל: כך אנס קדאפי שפחות-מין קטינות"
  9. ^ "קדאפי התעלל מינית ב'אמזונות' ששמרו עליו"
2011

שנת 2011 היא השנה ה-11 במאה ה-21. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 2011 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

אחמד בן בלה

אחמד בן-בלה (בערבית: أحمد بن بلّة ; 25 בדצמבר 1918 - 11 באפריל 2012), נשיא אלג'יריה הראשון ואבי האומה האלג'ירית.

אמברגו

אֶמְבַּרְגוֹ (Embargo; בתרגום: חרם, הסגר, בידוד) הוא חרם כלכלי המוטל על מדינה מסוימת, כלומר, איסור על מסחר וסחר עם אותה מדינה וניתוק היחסים הדיפלומטיים והכלכליים עמה. מטרתו של האמברגו הוא בבידודה של המדינה המוחרמת והפעלת לחץ על שליטיה, מתוך הנחה שבידוד כלכלי גורם נזק לכלכלת המדינה המוחרמת.

ככלל, משמש האמברגו ככלי ענישה בידי המדינה המחרימה, על מדיניות או פעילות לא רצויה לה, בה נקטה המדינה המוחרמת. עם זאת, משום שהאמברגו הוא באופיו מכשיר כלכלי, קיים ספק בדבר המטרות האמיתיות המשרתות את המדינות המחרימות בהפעילן אמברגו.

תמיד לפני הטלת חרם כלכלי על מדינה מסוימת נשקלים הרווח וההפסד שיבוא מכך שכן לעיתים אין תועלת בחרם מכיוון שכלכלת הפנים של המדינה המוחרמת היא מספיק חזקה כדי להתמודד איתו או משום שהקהילה הבינלאומית עלולה גם היא להיפגע מן החרם לא מעט, לדוגמה, קשה מאוד יהיה להחליט על הטלת חרם כלכלי גורף על מדינה המשופעת באוצרות טבע כגון נפט בשל העובדה שמחיר הנפט עלול לעלות מאוד, מה שיפגע מאוד בעולם כולו.

אחת הדוגמאות הוותיקות לשימוש באמברגו, בעת החדשה, התרחשה בתחילת המאה ה-19, בזמן המלחמות הנפוליאוניות, בהן עשו ניסיון מדינות היבשת האירופית להחרים כלכלית את בריטניה. ניסיון אמברגו זה לא הצליח לחסום לחלוטין את המסחר בין אירופה היבשתית לבריטניה, וכמו כן פגע כלכלית במדינות המחרימות לא פחות משפגע בבריטניה.

אמברגו מפורסם המונהג כיום הוא האמברגו אותו הטילה ארצות הברית על קובה משנת 1960, כענישה על תוצאות המהפכה הסוציאליסטית והתקרבותו של שליטה, פידל קסטרו, לברית-המועצות, אשר הייתה נתונה במלחמה קרה עם ארצות הברית. כתוצאה מהאמברגו, נדחפה קובה לקשר הדוק יותר עם ברית המועצות. ב-1992, לאחר נפילת הגוש הסובייטי, הידק הממשל האמריקאי את האמברגו על קובה, מתוך כוונה להפיל את משטרו של קסטרו. עד היום, על אף הקשיים הכלכליים העצומים בהם נמצאת קובה, לא הצליח האמברגו האמריקאי להפיל את משטרו של קסטרו או לשנות את שיטת הממשל בקובה.

בפברואר 2011 הוטל אמברגו על לוב על מנת ללחוץ על השליט מועמר קדאפי לעזוב את השלטון עקב מהפכת עמו הנלוות במרחץ דמים.

בעקבות לחץ של מדינות ערב ודרישתן מחברות אמריקאיות להחרים את ישראל, נחקק חוק בארצות הברית האוסר על השתתפות באמברגו משני, כלומר אסור לעסקים אמריקאיים להשתתף באמברגו שאינו מיועד להשגת אינטרסים אמריקאיים, ומכוון על ידי ממשלתם שלהם.

אמברגו יכול להיות חלקי, ולכלול החרמת סחר במוצרים מסוימים בלבד. דוגמה מובהקת לאמברגו חלקי הוא אמברגו על סחר בנשק. ב-1968, לאחר מלחמת ששת הימים, הטילה ממשלת צרפת על ישראל אמברגו על סחר בנשק.

לעיתים האמברגו איננו מדיניות רשמית של מדינה מסוימת ונעשה באופן פרטי מצד אזרחים על מוצרים של מדינה מסוימת. דוגמה כזו היא חרם הצרכנים על מוצרים ישראליים המיוצרים ביו"ש שמתנהל במדינות אירופאיות מסוימות כבריטניה, צרפת, גרמניה וסקנדינביה, כמחאה על כך שישראל שולטת בשטחים אלו, או חרם שמטילים אזרחים ישראלים מסוימים על מוצרים המיוצרים בגרמניה.

דגל לוב

דגל לוב (בערבית: علم ليبيا) הוא דגלה הלאומי של לוב. עיצובו הוא טריקולור בעיצוב פס ספרדי בצבעי אדום, שחור וירוק אשר במרכזו מטען סהר וכוכב לבנים. הדגל משמש כדגלה של מועצת המעבר הלאומית אשר במסגרת ההתקוממות בלוב החליף את הדגל הירוק אשר אומץ בשנת 1977 וסימל את האסלאם, דת המדינה, את "המהפכה הירוקה" של מועמר קדאפי, וכן את השוויון בין כל האזרחים.

דום מינטוף

דומיניק "דום" מינטוף (במלטזית: Duminku Mintoff;‏ 6 באוגוסט 1916 - 20 באוגוסט 2012) היה מנהיג מפלגת הלייבור בּמלטה (1949- 1984), ראש ממשלת מלטה (1955–1958) תחת שלטון הכתר הבריטי וראש ממשלת מלטה לאחר קבלת העצמאות 1971–1984.

דניאל אורטגה

חוסה דניאל אורטגה סבדרה (בספרדית: Daniel Ortega; נולד ב-11 בנובמבר 1945) הוא נשיא ניקרגואה.

הדגל הפלסטיני

הדגל הפלסטיני, או דגל אש"ף, משמש את הרשות הפלסטינית ואת אש"ף, והוא אחת הגרסאות המוקדמות של הדגל הפאן-ערבי. גרסה ראשונה של הדגל הזה שימשה בחיג'אז בעת המרד שהוביל השריף חוסין מהמשפחה ההאשמית במכה נגד האימפריה העות'מאנית. מרד זה התחולל במהלך מלחמת העולם הראשונה בשיתוף פעולה עם האימפריה הבריטית.

צבעי הדגל הם שחור, לבן, ירוק ואדום. בדגל הפלסטיני ובדגל ירדן הם מסודרים כשלושה פסים אופקיים שווים ברוחבם, ומשולש אדום שווה-שוקיים שבסיסו תורן הדגל, וקודקודו נמצא במרכז הדגל, או בשליש המרחק מהתורן. בדגל ירדן יש במרכז המשולש האדום כוכב בעל שבעה קודקודים המסמל את שבעת הפסוקים הראשונים בקוראן. הכוכב אינו כלול בדגל הפלסטיני. הדגל זהה גם לדגלה של מפלגת הבעת'.

דגלים בעיצוב דומה, הכוללים את הצבעים האלה או חלקם, מייצגים מדינות ערביות שקיבלו את האידאולוגיה הלאומית הערבית. מדינות שבהן האידאולוגיה השלטת היא דתית-אסלאמית, או סוציאליסטית, או כל אידאולוגיה אחרת, משתמשות בדגלים בצבעים שונים ובעיצוב שונה (למשל: ערב הסעודית או לוב בתקופת שלטונו של מועמר קדאפי). גם בקרב הפלסטינים, תנועות פוליטיות שדוגלות בשלטון איסלאמי, כמו חמאס, משתמשות בדגלים ירוקים, ואילו תנועות סוציאליסטיות, כמו החזית העממית לשחרור פלסטין, משתמשות בדגלים אדומים. עם זאת, הצבעים הפאן-ערביים הם המזוהים ביותר עם הפלסטינים ועם שאיפתם למדינה.

בשנת 1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל אסרה על הנפת הדגל הפלסטיני, ששימש גם כדגל של אש"ף שהוגדר כארגון טרור, בתחומיה ובתחומי רצועת עזה והגדה המערבית. מאז החתימה על הסכמי אוסלו בשנת 1993, האיסור לא נאכף.

ב-10 בספטמבר 2015 התקבלה בעצרת האו"ם החלטה בעד הנפת הדגל הפלסטיני במטה הארגון. תמכו 119 מדינות, התנגדו 8 ונמנעו 45. בסוף אותו חודש הונף הדגל לראשונה מחוץ למטה האו"ם. במעמד זה הכריז יו"ר הרשות, אבו מאזן, על ה-30 בספטמבר כ"יום הדגל הפלסטיני".

הוגו צ'אווס

הוגו רפאל צ'אווס פריאס (מבוטא אוּגוֹ; בספרדית: Hugo Rafael Chávez Frías; ‏28 ביולי 1954 - 5 במרץ 2013) היה מדינאי ונצואלני, כיהן כנשיא ונצואלה במשך 14 שנה - משנת 1999 ועד למותו בשנת 2013.

צ'אווס היה מנהיג מפלגת תנועת הרפובליקה החמישית מ-1997 ועד 2007, והפך אחר כך למנהיג המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה (PSUV) עד מותו ב-2013. צ'אווס תמך ב"בוליבריזם" (או "המשימות הבוליבריות"), אידאולוגיה שביסס על דמותו ופועלו של סימון בוליבר, והתמקד ביישום רפורמות סוציאליסטיות שהיוו לתפישתו "סוציאליזם נוסח המאה ה-21".

כמי שנולד במשפחה ממעמד הפועלים בסבנטה בברינס שבמזרח ונצואלה, צ'אווס צמח מעמדת קצין צבא למדינאי משפיע בפוליטיקה של ונצואלה, כשהוא פועל החל מתחילת שנות ה-90 כמתנגד למדיניות הנשיא הפרו-אמריקאי דאז, קרלוס פרז. לאחר שנכלא עקב ניסיון הפיכה כושל, הפך צ'אווס למנהיג כריזמטי ונבחר לנשיא ונצואלה ב-1998. הוא חתר לכינון חוקה חדשה ונבחר מחדש בשנת 2000. בקדנציה השנייה שלו פעל ליישם את "המשימות הבוליבריות" לחיזוק מעמד העניים ושיפור מצבם. הוא נבחר שוב ושוב ובאוקטובר 2012 נבחר לכהונה רביעית רצופה, לקדנציה בת 6 שנים, אך מת במרץ 2013, לאחר שנאבק במחלת הסרטן.

צ'אווס תיאר את מדיניותו כאנטי-אימפריאליסטית, היה מבקר נלהב של הקפיטליזם והנאו-ליברליזם והיה מתנגד בולט למדיניות החוץ של ארצות הברית וניסיונות השפעתה על מדינות אמריקה הלטינית. צ'אווס התחבר עם השלטון הקומוניסטי של פידל וראול קסטרו בקובה, הממשל הסוציאליסטי של אוו מוראלס בבוליביה, רפאל קוריאה באקוודור ודניאל אורטגה בניקרגואה. צ'אווס תמך בשיתוף פעולה נרחב בין מדינות האיים הקאריביים ואמריקה הלטינית ופעל להקמת איחוד אומות דרום אמריקה, הברית הבוליברית של האמריקות, בנק הדרום ורשת הטלוויזיה האזורית TeleSur.

הוגו צ'אווס היה דמות שנויה במחלוקת הן מבית והן מבחוץ, אך בזמן שמדינות המערב ביקרו את תמיכתו במשטרים רודניים, הוא זכה לתמיכה מבית בזכות הרפורמות הרבות שהוביל.

הפרס הבינלאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי

הפרס הבינלאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי (בערבית: جائزة القذافي الدولية لحقوق الإنسان) היה פרס שנתי שמומן על ידי שליט לוב מועמר קדאפי. הפרס נוסד על שמו של קדאפי בצוותא עם השווייצרי ז'אן זיגלר, שזכה בפרס זה בעצמו (אך סירב לקבלו).

חלוקת הפרס נפסקה בשנת 2011 עקב ההפיכה בלוב וההתנקשות בקדאפי.

יחסי ארצות הברית–לוב

יחסי ארצות הברית–לוב הם היחסים הדיפלומטים בין ארצות הברית של אמריקה לבין לוב.

כיום היחסים בין ארצות הברית ללוב הם לבביים, עם שיתוף פעולה רחב.

עם זאת, עד לפני מלחמת האזרחים בלוב בשנת 2011, שתי המדינות היו אויבות וממשלתו של מועמר קדאפי אף מימנה מספר פעולות טרור ארצות הברית. עם תחילת מלחמת האזרחים בלוב, ארצות הברית התערבה צבאית וסייעה למורדים במדינה.

יחסי ישראל–צ'אד

בין ישראל וצ'אד מתקיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים. יחסים רשמיים התקיימו עד לשנת 1972, אך נותקו כנראה עקב לחץ, שהפעילה לוב בראשות מועמר קדאפי, וחודשו ב-20 בינואר 2019, בביקורו של בנימין נתניהו בצ'אד.

לוב

מדינת לוּב (בערבית: دَوْلَة لِيبِيَا (מידע • עזרה), דוּלת לִיבִּיָא) היא מדינה בצפון אפריקה הגובלת בים התיכון, מצרים, סודאן, צ'אד, ניז'ר, אלג'יריה ותוניסיה. בירת לוב היא טריפולי. דתה הרשמית של לוב היא האסלאם, ושפתה הרשמית היא הערבית.

עם שטח של כ-1,800,000 קמ"ר, לוב היא המדינה הרביעית בגודלה באפריקה, וה-17 בגודלה בעולם. הבירה, טריפולי, משמשת כביתם של 1,700,000 אזרחים לובים מתוך 6.4 מיליון איש החיים בלוב כולה. שלושת החלקים המסורתיים של המדינה הם טריפוליטניה (בצפון המדינה), פאזאן (בדרום-מערב), וקירנאיקה (במזרח). בשנת 2009 לוב החזיקה בתמ"ג הרביעי הגבוה ביותר ביבשת אפריקה ומיקומה במדד הפיתוח האנושי היה הגבוה באפריקה. מדדי הפיתוח הגבוהים הושפעו בעיקר מעתודות הנפט הגדולות; ערב פרוץ מלחמת האזרחים בלוב ב-2011, היא הייתה המדינה העשירית בעולם מבחינת עתודות הנפט המוכחות שלה.

במהלך מלחמת האזרחים הקימו המורדים את מועצת המעבר הלאומית, (ערבית: المجلس الوطني الانتقالي) בהנהגת מוסטפא עבד אל-ג'ליל, שהוכרה על ידי האומות המאוחדות. מועצת המורדים כינתה את המדינה "לוב" או "הרפובליקה של לוב" (בערבית: الجمهورية الليبية) ובמשך מספר חודשים פעלה במקביל לממשל מועמר קדאפי, שתחת הנהגתו המדינה נקראה הקהילייה הערבית הלובית העממית הסוציאליסטית הגדולה (בערבית: الجماهيريّة العربيّة الليبيّة الشعبيّة الإشتراكيّة العظمى, תעתיק מדויק: אַלְגַ'מַאהִירִיָּה אלְעַרַבִּיָּה אללִּיבִּיָה אלשַּעְבִּיָּה אלְאִשְׁתִרַאכִּיָּה אלְעֻטְ'מַא להאזנה (מידע • עזרה)) (מוסדותיה היו בעיר סירת). ב-20 באוקטובר 2011 נלכד קדאפי על ידי קבוצת מורדים ונרצח במהלך לינץ' שביצעו בו, וכך נותרה מועצת המעבר הלאומית הגוף השלטוני היחיד במדינה, עד להעברת סמכויותיה לפרלמנט באוגוסט 2012.

מלחמת האזרחים בלוב (2011)

מלחמת האזרחים בלוב, הידועה גם כהתקוממות בלוב או המהפכה בלוב החלה כסדרת הפגנות ומחאות ב-15 בפברואר 2011 נגד שלטונו הדיקטטורי של מועמר קדאפי בלוב, שהחל ב-1969. ההפגנות והמחאות הפכו להתקוממות עממית, למרד של אזרחים וכוחות חמושים, ולמלחמת אזרחים שנמשכה כמה חודשים, שבמהלכה כבשו המורדים, בסיוע כוחות קואליציה בינלאומית של מדינות, את רוב שטחה של לוב, וב-21 באוגוסט גם את עיר הבירה טריפולי. ההתקוממות קשורה לגל המחאות בארצות ערב, והחלה זמן מה לאחר המהומות ושינויי השלטון שהתחוללו בתוניסיה ובמצרים. קדאפי הפעיל כוחות חמושים נגד המפגינים והמתקוממים, שקיבלו סיוע צבאי נרחב במסגרת מתקפת כוחות צבא ואוויר משולבים של ארצות הברית, נאט"ו, ומדינות נוספות. במהלך העימותים והקרבות שבין הצדדים, נהרגו ונפצעו אלפי בני אדם ואזרחים משני הצדדים הלוחמים, ונגרם נזק רב למבנים ולתשתיות במדינה עד לניצחון המורדים והריגתו של קדאפי ב-20 באוקטובר 2011. בתום המלחמה סירבו המיליציות השונות להתפרק מנשקן ופרצו עימותים ספורדיים בינן לבין כוחות הביטחון הרשמיים. בעקבות המתיחות הביטחונית ובשל מחלוקות פוליטיות שהתגלעו בין הכוחות הפוליטיים פרצה ב-16 במאי 2014 מלחמת אזרחים נוספת.

מלכיור נדאדיה

מלכיור נדאדיה (Melchior Ndadaye;‏ 28 במרץ 1953 – 21 באוקטובר 1993) היה נשיאה הראשון של בורונדי שנבחר באופן דמוקרטי.

זוכה הפרס הבינלאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי לשנת 1997.

נדאדיה, שהיה בן הקבוצה האתנית הוטו, נבחר ביוני 1993 בבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה ומינה את סילבי קיניגי לראש הממשלה. פחות מארבעה חודשים לאחר מכן הוא נחטף ונרצח בהפיכה צבאית שאורגנה על ידי כת קצינים בני טוטסי. הרצחו גרם להתחלת מלחמת האחים הבורונדית.

משטר צבאי

משטר צבאי הוא סוג של משטר בו הכוח הפוליטי נתון בידי הצבא והמדינה נשלטת ישירות בידי הצבא. כמו בכל דיקטטורה, משטר צבאי יכול להיות רשמי או לא רשמי (מספר שליטים צבאיים, כמו למשל שליט פנמה לשעבר מנואל נורייגה, אף הקימו ממשלה אזרחית הכפופה להם). במקרים מסוימים ישנו שילוב של משטר צבאי יחד עם ממשלה אזרחית כך שלצבא יש כוח רב אף כי ישנה ממשלה אזרחית.

המשטר הצבאי האופייני באמריקה הלטינית נשלטת על ידי חונטה (מילה שנגזרת מספרדית ופירושה ועדה) או על ידי ועדה של ראשי הצבא. במקרים אחרים המשטר הצבאי נשלט על ידי דיקטטור יחיד שהוא לרוב גם מפקד הצבא. בשני המקרים, הדיקטטור או ראש החונטה נחשב לראש המדינה.

במזרח התיכון ובאפריקה, המשטר הצבאי נשלט לעיתים קרובות יותר על ידי אדם יחיד ומהווה אוטוקרטיה בנוסף על היותו ממשל צבאי. מנהיגים כמו אידי אמין, מועמר קדאפי וגמאל עבד אל נאצר טיפחו פולחן אישיות והפכו להיות המייצגים של מדינתם בתוכה ומחוצה לה.

רוב המשטרים הצבאיים נוסדו לאחר הפיכה, אולם ישנן גם דוגמאות אחרות כמו סדאם חוסיין שייסד משטר צבאי על בסיס המשטר של מפלגת הבעת'.

בעבר, חונטות צבאיות הצדיקו את מעשיהם בצורך לייצב פוליטית את המדינה כנגד אידאולוגיות מסוכנות. דבר זה הוצדק על ידי בניית איום מאידאולוגיות אלו. באמריקה הלטינית היה מדובר לרוב בקומוניזם ואילו במזרח התיכון היה מדובר לרוב בישראל או מאוחר יותר בפחד מפני האסלם הקיצוני. משטרים צבאיים נטו לצייר את עצמם כנחוצים, כאלו שלוקחים את ההובלה בזמנים של מהומה ולצייר את השלטון האזרחי כמושחת ובלתי יעיל. אחד המאפיינים הנפוצים ביותר של המשטר הצבאי הוא השלטת חוק צבאי או חוק חירום תמידי.

אף כי ישנם חריגים לכך, רוב המשטרים הצבאיים מייחסים חשיבות מעטה לזכויות האדם ועושים ככל שביכולתם להשתיק מתנגדים פוליטיים. משטר צבאי לעיתים נדירות מוותר על כוחו אלא אם כן הוא נדחף לכך על ידי תנועה עממית, פעילה או רוחשת.

המקומות הנפוצים ביותר בהם מוצאים משטרים צבאיים הם אמריקה הלטינית, אפריקה והמזרח התיכון. אחת הסיבות האפשריות לכך הוא שהצבא הוא יותר מלוכד ומאורגן מאשר רוב הגופים האזרחיים.

בדיקטטורות מסוגים אחרים יש גורמי כוח שמונעים מהצבא לתפוס את השלטון. למשל במשטרים קומוניסטיים, מרכז הכוח הוא בידי מפלגה פוליטית אזרחית ומנגנון מיוחד (קצינים פוליטיים או רוטציות) מונע מהצבא להקים מרכז כוח עצמאי.

החל משנות השבעים החלו המשטרים הצבאיים להיות פחות נפוצים. הסיבה לכך היא כנראה שאין יותר לגיטימציה בינלאומית להם. התמוטטות ברית המועצות וירידת המתח הבינגושי הקשתה על המשטרים הצבאיים להשתמש בקומוניזם להצדקת קיומם ולקבל תמיכה. כתוצאה מסיום המלחמה הקרה, רוב המשטרים הצבאיים באמריקה הלטינית נעלמו והוחלפו בדמוקרטיות. במזרח התיכון רוב המשטרים הצבאיים (כמו בסוריה ובמצרים) הפכו לסוגים אחרים של עריצות.

נלסון מנדלה

נלסון רוליהלאלה מנדלה (באנגלית: Nelson Rolihlahla Mandela; ‏18 ביולי 1918 – 5 בדצמבר 2013) היה עורך דין, מדינאי דרום-אפריקאי, מהפכן, הנחשב כיום כאבי האומה, נשיא דרום אפריקה בשנים 1994–1999 וחתן פרס נובל לשלום.

סמל לוב

סמל לוב הנוכחי אומץ בתום מלחמת האזרחים בלוב ב-2011. סמל זה אינו סמל רשמי, ואף שנעשה בו שימוש בפועל על ידי מועצת המעבר הלאומית, "ההצהרה החוקתית הזמנית של לוב" מאוגוסט 2011 מפרטת את מראה דגל לוב אולם אינה מתייחסת לסמל המדינה.

פידל קסטרו

פידל אלחנדרו קסטרו רוס (בספרדית: Fidel Alejandro Castro Ruz;‏ 13 באוגוסט 1926 – 25 בנובמבר 2016) היה איש צבא ופוליטיקאי קובני. קסטרו היה מנהיג קובה משנת 1959, עת עלה במהפכה, עד 19 בפברואר 2008. הפך את מדינתו למדינה הקומוניסטית הראשונה בחצי הכדור המערבי. עד שנת 1976 החזיק בתואר ראש ממשלה, ואחריה בתואר נשיא מועצת המדינה ומועצת השרים.

רג'פ טאיפ ארדואן

רֵגֵ'פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן (בטורקית: Recep Tayyip Erdoğan‏, [ɾeˈd͡ʒep tajˈjip ˈæɾdo.an]; נולד ב-26 בפברואר 1954) הוא נשיא טורקיה ה-12, מאז 28 באוגוסט 2014. קודם לכן כיהן כראש ממשלת טורקיה ה-26 במניין, החל מ-14 במרץ 2003.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.