מוסר

מוסר הוא הבחנה בין התנהגויות שנחשבות "טובות" לבין אלה שנחשבות "רעות". לפיכך, זהו סוג של חשיבה אנושית. אחת ממטרות המוסר היא לתת כללים מנחים וערכים (רע/טוב) להתנהגות בכל תחומי החיים, אשר לא בהכרח עולים עם רצונותיו של האדם (סוכן מוסר). בכלל זה, התנהגותו עם משפחתו חבריו ועמיתיו, עם זרים, בפוליטיקה, במדע, במקומות ציבוריים, כלפי עצמו, כלפי בעלי חיים, כלפי כדור הארץ ואף כלפי בני אדם עתידיים או היפותטיים (שעשויים להיוולד).

מוסר הוא אחד התחומים הגדולים והחשובים בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובדת. רוב הגישות הפילוסופיות והדתות קבעו כללי מוסר ורבים מכללי המוסר נובעים מהן. מוסר נחשב לאחד המניעים של האדם. משחר ההיסטוריה חותרת כל חברה שיהיו לה ערכים שבהם היא מאמינה ופועלת ליישמם, לשמרם ולשנותם בהתאם להתחדשויות. הם משוננים, נלמדים ומועברים מדור לדור ועל החורגים או מפרים אותם מוטלות סנקציות חברתיות או חוקתיות (או שתיהן גם יחד).

הגדרות שונות

הגדרות שונות מתייחסות להיבטים שונים של מוסר – אישיים, דתיים וחברתיים. ניתן לחלק באופן גס את ההגדרות לאלה המתייחסות למוסר כתופעה אנושית (מוסר יחסי), לבין אלה המתייחסות אליו כתופעה על-אנושית (מוסר מוחלט או מוסר אוניברסלי). לפי גישות מסוימות, הפרט מפתח יכולת חשיבה המאפשרת לו בחירה בין ערכים ואלטרנטיבות התנהגותיות – מוסריות יותר ופחות (שגיא, 2010). פרויד הגדיר מוסר באורח כללי ומעורפל עם דגש על תחומי התנהגות מינית ותוקפנית[1]. בהתייחס להיבטים החברתיים מוסר הוא המאמץ להסדיר את היחסים והמעשים בין אדם לאדם, בין אדם לחברה, בין אדם וחברה לקנייניהם ובצורה מופשטת יותר, בין אדם למצפונו והכרתו[2]. אמיל דורקהיים טען כי מוסריות היא "סך כל כללים קבועים שנקבעו על פי החברה" (לוין, 1979). ההתפתחות המוסרית נחקרה על ידי ז'אן פיאז'ה וגם על ידי ממשיך דרכו לורנס קולברג.

כללי מוסר יכולים להיווצר על ידי גורמי סמכות כמו שליטים, גופים משפטיים ופוליטיים, דתות ואנשי-רוח, הורים, והם יכולים להיקבע על ידי אדם עבור עצמו.

קיים הבדל בין אחריות חוקית לאחריות מוסרית בשל השוני בהשלכותיהן. אחריות חוקית נקבעת באמצעות חקיקת חוקים העומדים בפני אדם או ארגון, ואילו אחריות מוסרית היא רחבה ומקיפה יותר, מכיוון שהיא קשורה ליחס האדם לאלוהיו, לעצמו ולאחרים. תחום החוק מצטמצם להתנהגות האדם כלפי אחרים, על פי החוק הנהוג בחברה וליישומו דואגת סמכות חיצונית המורכבת משופטים, אנשי ביטחון, פרקליטות ובתי כלא. אחריות מוסרית, לעומתה, היא קבועה יחסית, ומיושמת על ידי האדם הנושא אותה.

בלשונות שונות

המילה "מוסר" מופיעה בתנ"ך 41 פעמים, בפעם הראשונה בספר דברים, פרק י"א, פסוק ב': "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֶת-מוּסַר ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת-גָּדְלוֹ אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה". היא נובעת מהשורש העברי יס"ר, ממנו מגיעה גם המילה ייסורים.

המילה אתיקה שאובה מהשורש היווני ethos, שפרושו אופי, הרגל. אחד הפירושים של המילה "אתיקה" הוא: "מסמך המגדיר את הסטנדרטים המוסריים ואת ההתנהגות המקצועית הנדרשת, שאנשי ארגון מקצועי נוהגים לפיהם. היא מוכרת כגילוי דעת המכיל אמות מידה אידיאליות, שאותן מאמצת קבוצה מקצועית או מוסד לשם הכוונת חבריה לשאת באחריות מקצועית"[דרוש מקור]. לכל מקצוע יש אתיקה והתנהגות כללית שאותם מגדירים חוקים ותקנות המיוחדים לו. הכוונה בהתנהגות ובאתיקה מקצועית היא למערכת של כללים ותקנות מוסכמות בקרב בעלי אותו מקצוע, כאשר הציות להם הוא בגדר שמירה על המקצוע ועל כבודו. אך אינו תמיד מחייב התנהגות שכזו מבחינה משפטית.

אחת מתורות המוסר הבולטות בפילוסופיה נקראת דאונטולוגיה, שנגזרת מהשורש היווני deon שפירושו חובה, מחויבות, ו-logos שמשמעו תורה, תחום. ביחד, משמעות המילה היא "תורת החובות". כמו כן, דאונטולוגיה היא מילה נרדפת לאתיקה מקצועית במקצוע מסוים[דרוש מקור].

המילה האנגלית Moral שאובה מהמילה הלטינית moralis שמשמעותה מוסר, טוּב, אופי, נימוס, התנהגות טובה.

הפילוסופיה של המוסר

התחום בפילוסופיה שעוסק במוסר נקרא גם אתיקה. מוסר הוא אחד התחומים הבולטים והחשובים בפילוסופיה, וכמעט כל הפילוסופים הגדולים עסקו בו[דרוש מקור].

סוגי מוסר

ניתן לחלק את ההשקפות על המושג לסוגים או זרמים:

המוסר ביהדות

בתנ"ך ישנם שני חיבורים המיוחדים בשלימותם לנושא המוסר, ספר משלי ומגילת קהלת, המיוחסים לפי המסורת לשלמה המלך בן דוד (או בשמו קהלת, המופיע בספר קהלת). זאת, בנוסף לקטעים רבים העוסקים במוסר לאורך התנ"ך. בתוך המשנה שנכתבה בשלהי תקופת בית שני, ישנה מסכת שלמה בנושא מוסר, מסכת אבות. יש לה "ברייתא" נלוית בשם "אבות דרבי נתן" בה הדברים הבאים במשנה מורחבים בפירוט ובתוספת דעות שונות.

התפנית הגדולה בנושא הגיעה עם חיבורו של ר' בחיי אבן פקודה במאה העשירית, ספר "חובות הלבבות". הספר מחולק לעשרה שערים בנושאים שונים של מוסר היהדות, כמו שער הביטחון, שער הכניעה והענווה, שער התשובה, שער הפרישות, שער חשבון הנפש, ועוד. לכל שער חלוקה פנימית לפרקים המיוחדים להיביטים השונים של הנושא[3].

בהקדמת הספר, הנחשבת פנינה ספרותית כשלעצמה[דרוש מקור], מציין המחבר את העובדה שאין חיבורים בנושא זה, והוא שולל אחת לאחת את כל הסיבות מדוע להימנע מחיבור שכזה[דרוש מקור][4]. (המוסר הוא חובה ולא רשות. הידע בנושא הזה דל ועוד). הוא מפרט את היסוסיו האישיים בחיבור ספר שכזה, עובר לתיאור חלקי הספר ומקורותיו, למי הוא מיועד, צורת השימוש בו ועוד[דרוש מקור]. הספר נתקבל מאד בכל תפוצות ישראל מיד עם צאתו לאור.

בעקבות חובות הלבבות נתחברו בתקופת ה"ראשונים" חיבורים רבים בנושא המוסר. מן המפורסמים שבהם ספר שערי תשובה לרבינו יונה מגירונדי, ספר אורחות צדיקים, ספר הישר, ספר מעלות המידות. מתקופת האחרונים זכה במיוחד להתפרסם ספר מסילת ישרים לרבי משה חיים לוצאטו האיטלקי[דרוש מקור].

תפנית נוספת חלה בתחילת המאה העשרים, עם הקמת "תנועת המוסר". ביסוד תנועה זו, שנוסדה על ידי רבי ישראל מסלנט, עומדת הדרישה הנחרצת להקדיש מדי יום זמן קבוע ללימוד מוסר[דרוש מקור]. לאחר אי אלו חבלי לידה, נתקבל החידוש, ובכל הישיבות הליטאיות עד ימינו יש זמן קבוע המכונה "סדר מוסר" שהוא חלק בלתי ניתן לויתור של סדר היום[דרוש מקור]. כמו כן הונהג שבכל מוסד תורני ישנו "מנהל רוחני" או בלשון העם "משגיח", שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא למסור הרצאה שבועית בנושא מוסר שזכתה לכינוי "שיחת מוסר"[דרוש מקור]. בדרך כלל מעבר לשיחה הכללית, חובה על כל קבוצה להתכנס פעם בשבוע ולשמוע עוד הרצאה זוטא המכונה בעגה הישיבתית "ועד"[דרוש מקור].

למוסר ביהדות יש מאפיינים ייחודיים. הבולט שבהם הוא העירוב המוחלט בין נושאים שהם למעשה תאולוגיים, כמו אמונה בה', ביטחון בו, הכרה בחסדיו וכהנה, לבין התנהגות על פי קוד מוסרי[דרוש מקור]. כמו כן, במוסר היהודי כל הדרישות בנושא פיתוח האישיות, גם ללא קשר להתנהגות כלפי הזולת, הן חלק בלתי נפרד משאר ענייני המוסר שעניינם קוד מוסרי חברתי[דרוש מקור].

על פי היהדות, התורה נחשבת לדבר אלוהים שנמסרה לעם ישראל במעמד סיני וזאת נחשבת לקוד המוסרי האישי שכל יהודי חייב לעמוד בו ולציית לו כחלק מהבחירה החופשית שלו[דרוש מקור].

המוסר באסלאם

באסלאם, האמאם עלי בן אבי טאלב, הח'ליפה הרביעי, נחשב לראשון שדיבר על מוסר כמדע העומד בזכות עצמו[דרוש מקור]. הוא כתב ספרים וחיבורים רבים בעניין זה העוסקים בנושא המוסר באופן חדשני.

המוסר בבודהיזם

הבּוּדְּהַה מייסד הבודהיזם, לימד שהמוסר הבסיסי ביותר כולל חמישה כללי תרגול[5][6].

תרגול מוסר בסיסי הוא להימנע מחמש קַמּוֹת (קַרְמות) מזיקות:

  1. להימנע מהריגה: אדם לא הורג בני אדם, חיות, דגים וכו'.
  2. להימנע מגניבה[7]: אדם משיג דברים בצורה חוקית וישרה.
  3. להימנע מפעילות מינית פסולה (הכוללת בגידה, ניאוף, אונס וכו'[8]) – אדם מסתפק בבן/בת זוגו.
  4. להימנע מדיבור שקרי: אדם דובר אמת או שותק. הכוונה היא שצריך לדעת את הזמן לדבר דברי אמת ואת הזמן לשמור על שתיקה. בקשר לדיבור נכון, הבודהה הסביר[9] שהוא לא יאמר דברים שהם: א. לא נכונים או ב. חסרי תועלת. מצד שני, הוא יודע את הזמן הנכון לומר דברים שהם גם נכונים וגם מועילים.
  5. להימנע משימוש בחומרים משכרים (באלכוהול ובסמים) שהם הבסיס לרשלנות וערפול התודעה: אדם אינו צורך סם או אלכוהול משום סיבה. שימוש בחומרים משכרים או מערפלים מקשה מאוד להתאמן במוסר ובמדיטציה ואף עושה את זה בלתי אפשרי, מביא לפגיעה[10] ובסופו של דבר להתדרדרות ומחלות.

מרבית אלו החיים את חייהם על פי הבודהה, אמורים לשמור לכל הפחות על חמשת הכללים האלה, והם מכונים "הישג סגולת המוסר”[11].

מקורות

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לוין, ש' (1979). המוסר ועיצוב האופי המוסרי. תל אביב: אוצר המורה
  2. ^ רינג, י' (1999). מוסר לשם מה? ספריית פועלים: הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר
  3. ^ חובות הלבבות, הקדמה
  4. ^ "...וראיתי שהם מוזנחים ובלתי סדורים בספר מיוחד להם..." (עמ' כח, תרגם הרב יוסף קאפח).
  5. ^ "מוסר מחומש" – פַּנְצַ'ה־סִי֫לַה – Pa¤ca·sãla
  6. ^ https://seferdhamma.wordpress.com/
  7. ^ גניבה. (מילולית: לקיחה של "מה שלא ניתן”).
  8. ^ (נוסף על כך,) "אדם עוסק בפעילות מינית פסולה עם אלו תחת השגחת (אֶפִּיטְרפְּסוּת):1) אימן; 2) אביהן; 3) הוריהן; 4) אחיהן; 5) אחותן; 6) קרוביהן; 7) משפחתן; 8) הקהילה הדתית/מסורתית שלהן (Dhamma·rakkhità): תחת השגחת חברים לדרך רוחנית או לדת (saha·dhammikehi rakkhità) (שהם נוודים לבושים לבן וכו', אלה המתרגלים תחת אותו המורה, או אותה דרך דתית/רוחנית). בתוך מסגרת הדרך של הבודהה זה יכול לכלול נזירה (Bhikkhunã), מועמדת לנזירות ופרח נזורה/נזירה מתלמדת; 9) עם אלו שיש להן בעל; 10) עם אלו שמגיע עונש: המלך מעניש את אלה שניגשים לנשים מסוימות, אפילו עם אלו "המעוטרות בפרחים" (פרחי/זר אירוסין – דהיינו, מאורסות). מקור: (A.X.V.i.7 {A.X.217:Volitional(1)} “Pañhama·Sa¤cetanika·Suttaü”).
  9. ^ בסוּטְטַה לנסיך אַבְּהַיַה (ב־M.ll.i.8 Abhaya·Ràjà·Kumàra·Suttaü).
  10. ^ פליטות פה, דיבור והתנהגות לא נאותים, תאונות דרכים ותאונות שונות.
  11. ^ סִי֫לַה סַמְפַּדָא, Sãla sampadà
אדוורד מוסר

אדוורד מוֹסֶר (בנורווגית: Edvard Moser; נולד ב-27 באפריל 1962) הוא פסיכולוג, נוירוביולוג נורווגי של מכון קוולי למערכות נוירוביולוגיות והמרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה הנורווגית למדעים וטכנולוגיה שבטרונדהיים. כמו כן, הוא חוקר אורח במכון מקס פלאנק לנוירוביולוגיה.

יחד עם אשתו, מיי-בריט מוסר, חקר את המנגנון בו נעזר המוח כדי לתאר את המרחב. בני הזוג מונו למשרת פרופסור חבר לפסיכולוגיה ולנוירוביולוגיה ב-NTNU ב-1996, פחות משנה לאחר שקיבלו את תואר הדוקטור. הזוג הקים את המרכז לביולוגיה של הזיכרון (CBM) בשנת 2002 ואת מכון קוולי בשנת 2007. מוסר זכה בפרסים רבים, מהם רבים חלק זכייה עם אשתו ובהם פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 2014. פרס נובל ניתן לזוג יחד עם ג'ון אוקיף על עבודתם לזיהוי התאים היוצרים את מערכת המיקום במוח. באותה שנה הפך מוסר גם להיות חבר זר באקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית.

אוניברסליזם

אוניברסליזם (מאנגלית: Universalism - עוֹלָמִיּוּת, כלליוּת) הוא זרם בפילוסופיה מתחום תורת המוסר, שלו אחיזה משמעותית במרבית ענפי מדעי החברה ובמיוחד בחינוך ובמחשבה המדינית-חברתית המודרנית וכן בתאולוגיה. עיקר מהותו בעיסוק בתכונות והגדרות שאותן ניתן להחיל על כלל הפרטים.

האוניברסליזם מבקש לראות בכל בני האדם שווים, ללא גדרות וללא הבחנות של שוני תרבותי; וכראויים להאצלת כללי מוסר וערכים דומים, ובכך, עומד ביחס של ניגוד ישיר לפרטיקולריזם. כאסכולה פילוסופית וחברתית, המצדדת בהתעלמות מקטגוריות קיבוציות, האוניברסליזם מנוגד לרלטיביזם, ומקורב להומניזם בכך שהוא גורס כי כל בני-האדם באשר הם ראויים לכבוד באופן שווה. בין יתר הערכים שנחשבים כאוניברסליים נמנים אושר, חירות, צדק ואחרים. עם זאת, מכיוון שהשיח האוניברסלי כולל שאלות הנוגעות לעצם טבע האדם ולהתפתחות התרבויות הנבדלות, נבחנות גם אתיקות כגזענות כבעלות היבטים אוניברסליים.

מציאותו של מוסר יחסי, או כזה שנמדד על סולם צו-המצפון האישי, נשללת על ידי האוניברסליסט.

אוצר החכמה

אוצר החכמה הוא מאגר תורני המכיל מאה אלף ספרים תורניים וספרי מחקר סרוקים בפורמט זהה לצורת עמודי הדפוס המקורי שעברו זיהוי תווים אופטי, שמאפשר אחזור מידע באמצעות מנוע חיפוש שמוטמע במערכת.

בגרסה 17.0 (חורף 2018/19) של המאגר ישנם 100,767 כותרים, קצב העדכון של המאגר עומד על כ-5,000 ספרים מדי שנה. המאגר מאפשר חלוקה של הספרים לפי קטגוריות, כמו: תנ"ך ופרשניו; משנה ומפרשיה; תלמוד בבלי ומפרשיו; תלמוד ירושלמי ומפרשיו; קבלה; מוסר; חסידות; היסטוריה; פולמוסים; כתבי עת; ספרי קהילות, ספרי יובל וספרי זיכרון. כתבי יד ודפוסים ראשונים.

המאגר נמכר במחיר מלא על גבי דיסק קשיח לשימוש לא מקוון, או בתשלום מנוי חודשי דרך אתר המאגר המקוון. המאגר מציע גם מנויים יומיים ודרכים שונות לשימוש בו. החיפוש באתר וכל הספרים זמינים לעיון חופשי במגבלת עמודים (נכון ל-2019 עד עמוד 40), דברי דפוס רבים כמו קונטרסים המופיעים במאגר זמינים לעיון חופשי בשלמותם בצורה זו.

המאגר פועל בשיתוף פעולה עם כמה מכוני הוצאה לאור תורניים מובילים וחלקם מציעים את ספריהם בתשלום נפרד כחלק מהמאגר. בין המכונים שספריהם נמצאים במאגר: יד הרב נסים, מוסד הרב קוק, מכון ירושלים, עוז והדר וקה"ת.

יוצר המאגר הוא ארז סלע, בעלי המאגר הם ארז ובשמת סלע.

לצד המאגר מפעילה מערכת אוצר החכמה פורום אינטרנט שבו מתנהלים דיונים בענייני ספרות תורנית, הלכה, היסטוריה יהודית וביוגרפיות של אישים רבניים.

אלגוריה

אלגוריה היא יצירה שיש לה משמעות מעבר לתוכנה המפורש והגלוי של היצירה עצמה. אלגוריה היא השאלה, מטאפורה מורחבת.היא נועדה להעביר מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור, לרוב תוך שימוש באנלוגיה לחיים ולמציאות.

אלגוריה היא לרוב יצירה ספרותית, המועברת גם באמצעות אמנות חזותית כגון: ציור, פיסול, צילום, קולנוע, תיאטרון או כל סוג אחר של יצירה אמנותית.

אתוס

אתוס (מיוונית: ἦθος, תרגום מילולי: מקום מוכר, הרגל, דמות, תכונה) הוא מונח המשמש לתיאור מכלול האמונות והרעיונות המנחים ומשקפים את התנהלותה של חברה מסוימת, אומה, אידאולוגיה או תרבות, וכן את התנהלות הפרטים המרכיבים את אותה קבוצה.

אתוס משותף של קבוצה מסוימת יכול להתפתח כתוצאה מאירוע היסטורי שהתרחש במציאות או כפיתוח של עלילה דמיונית. המכנה המשותף לשני מקורות האתוס הללו, הוא האמונה המשותפת לחברי הקבוצה החולקים אותו בהווה, כי הם עצמם מהווים את ממשיכי דרכם של אבותיהם, גיבורי האירוע ההיסטורי, ונוטלים על עצמם מחויבות להמשיך ולפעול בעתיד על פי הדרך שהיתוו משתתפי האירוע המקורי.

אתוס של קבוצת התייחסות כלשהי כולל בתוכו את הרעיונות והערכים היסודיים המשותפים, המחברים בין הפרטים הנכללים באותה קבוצה. האתוס הקבוצתי הוא גורם מניע ומדרבן ראשון במעלה ביצירת לכידות חברתית, אחדות ורוח שיתופית לקידום מוסר ורעיונות ומנהגים הייחודיים לקבוצה.

אתוס של קבוצה מסוימת יכול להשתנות במשך הזמן כתוצאה מקבלה והפנמה של רעיונות חדשים בתהליך חינוכי טבעי ומתמשך, אך גם כתוצאה מהפעלת כוח ובתהליך של כפייה באמצעים פיזיים או סוציולוגיים.

ישיבה

ישיבה או מתיבתא (מארמית) היא מוסד ללימוד תורה על כל תחומיה, על פי המסורת היהודית. המוסד להשכלה גבוהה של החינוך היהודי, שהיווה מוסד המשך למסגרת החינוך היסודי היהודי, ה"תלמוד תורה". הישיבה שימשה במהלך הדורות להעברת מסורת התורה שבעל-פה ודברי חז"ל מדור לדור וללימוד ושינון עצמי.

הישיבה שימשה במשך הדורות כמוסד המרכזי של היהדות התורנית: בה נקבעו ההלכות בשאלות שנתחדשו במהלך השנים והוכרעו ספקות שהתעוררו במסורות ותיקות, ובה תוקנו תקנות בענייני היחיד והרבים. ראשי הישיבות המרכזיות היו בתקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, מנהיגיו של העם היהודי כולו. גם לאחר כתיבת הקודקסים ההלכתיים הגדולים: משנה תורה לרמב"ם, "ארבעה טורים" וה"שולחן ערוך", שאפשרו הלכה למעשה מעמד רבני נפרד מעולם הישיבות, עמדו הישיבות במרכזו ובתשתיתו של עולם התורה. כל גדולי הרבנים היו חניכי ישיבות ורבים מהם החזיקו בעצמם ישיבה במקומות בהם כיהנו כרבנים.

הישיבה כצורת חיים אידיאלית המבטאת את קידוש חיי הרוח ועיסוק בעיקרי העיקרים, מתבטאת גם בתיאורי חז"ל את העולם הבא כישיבה של מעלה, או "מתיבתא דרקיעא", בה מתנהלים לימודים ודיונים הלכתיים במתכונת דומה לזו של הישיבה הארצית.

צורת הישיבה, תפקידי ההוראה בה, חומר הלימודים ודרכי הלימוד בה, השתנו לפי המקום והתקופה. אך קו מאחד משותף היה לה על פני המרחב והזמן: שאיפה לעיסוק בתורה ובמצוותיה תוך ניתוק מהעולם הסובב, ומתן הזדמנות שווה לכל נער יהודי להתמודד במסלול הלימודים שהציעה ולהתקדם במעלה האליטה הרבנית.

במשך הדורות השתמשו בכינוי "ישיבה" לתיאור כל בית מדרש שבו ישבו יהודים ועסקו בקביעות בתורה, בדרך כלל בדגש על בתי מדרש בהם הועברו שיעורי תורה בידי רבנים לתלמידיהם. מן המאה ה-19, עם הקמת ישיבת וולוז'ין שכונתה "אם הישיבות", נקבע מודל הישיבה המודרנית שעבר בהמשך שיפורים ושינויים כמו חלוקת השיעורים לשכבות מבוססות קבוצות גיל או מבוססות רמת ידע כפי שהונהג לראשונה בישיבת טלז. חלוקות נוספות לישיבה קטנה וישיבה גדולה התפתחו רק במאה ה-20.

מוסר השכל

מוסר השכל הוא משפט, מפורש או משתמע, שממצה את המשמעות הרצויה והרעיון המוסרי של סיפור מעשה. ברבים מהסיפורים הנושאים מוסר השכל, המטרה העיקרית היא העברת מוסר ההשכל, וסיפור העלילה הוא רק אמצעי.

את מוסר ההשכל מוצאים כיום בעיקר בסיפורי ילדים. הוא גם מצוי בסיפורי עם ומהווה אחד מהמאפיינים שלהם. משל הוא סוג אחר של יצירה שאף היא ניתנת לתמצות במוסר השכל קצר. ניתן למצוא אותו גם בפואמות, בשירי עם ובשירי ילדים. יצירות ספרותיות אמנותיות יותר כגון הרומן ומרבית השירים נמנעות בדרך כלל מהכללת מוסר השכל במובן של סיפור שכל תכליתו היא להעביר מסר. רומנים שכן נועדו להעביר מוסר השכל מוקעים מאוד בתרבות המודרנית. ניתן למצוא יצירות כאלו בעיקר לפני המאה העשרים. דוגמה טובה ומפורסמת לעניין הוא השלטון בצרפת שנחרד לאור הפופולריות הרבה שרכש הספר מאדאם בובארי שנכתב בעקבות סיפורה של אישה נואפת, פרשייה עיתונאית מאותם ימים. הספר לא הוקיע באופן חד משמעי את מעשיה של מאדאם בובארי שנגדו את מוסכמות הצניעות וההתנהגות באותם הימים. תוך זמן קצר נכתב רומן על אותה פרשייה בדיוק רק שהפעם הוא נכתב למטרה אחת - להעביר את המסר שמעשיה של מאדאם בובארי אינם מקובלים.

מיי-בריט מוסר

מיי-בריט מוֹסֶר (בנורווגית: May-Britt Moser; נולדה ב-4 בינואר 1963) היא פסיכולוגית ונוירוביולוגית נורווגית, מייסדת מכון קוולי למערכות נוירוביולוגיות ופרופסור מן המניין באוניברסיטה הנורווגית למדע ולטכנולוגיה (NTNU) שבטרונדהיים, נורווגיה.

יחד עם בעלה, אדוורד, חקרה את המנגנון בו נעזר המוח כדי לתאר את המרחב. בני הזוג מונו למשרת פרופסור חבר לפסיכולוגיה ולנוירוביולוגיה ב-NTNU ב-1996, פחות משנה לאחר שקיבלו את תואר הדוקטור. הזוג הקים את המרכז לביולוגיה של הזיכרון (CBM) בשנת 2002 ואת מכון קוולי בשנת 2007.

מיי-בריט מוסר היא כלת פרס נובל לפיזיולוגיה או רפואה לשנת 2014, שאותו חלקה עם בעלה אדוורד וג'ון אוקיף, על עבודתם לזיהוי התאים היוצרים את מערכת המיקום במוח.

מסיבת עיתונאים

מסיבת עיתונאים היא אירוע מדיה יזום, בו מעבירים מידע לציבור באמצעות כלי תקשורת ועיתונאים, שמוזמנים לאירוע, ולרוב מורשים להציג שאלות למשתתפים.

במסיבת עיתונאים, יוזם הגורם המעוניין - כינוס של עיתונאים, ובו הוא מעביר להם את המידע ועונה לשאלותיהם בדרך כלל. הגורם היוזם יכול להיות מהתחום הפוליטי, המסחרי, או מכל תחום בו יכול להיות לציבור עניין במידע הנמסר. העיתונאים המשתתפים מסקרים בכלי התקשורת בו הם מועסקים, את התחום הנקשר לנושא האירוע. כך למשל באירוע ביטחוני יעביר גורם מהצבא מידע, והעיתונאים יהיו הכתבים לענייני צבא וביטחון. במסיבת עיתונאים עם בואו של כוכב קולנוע לארץ, ישתתפו הכתבים מתחום הבידור והפנאי. וכך הלאה.

מסיבת העיתונאים הרגילה נחלקת לשני חלקים: בחלק הראשון, מוסר הגורם היוזם את עיקרי דבריו, ובדרך כלל בחלק השני הוא עונה לשאלות העיתונאים. לעיתים קרובות נוסף לאירוע גם חלק נפרד בו מועבר המידע בשפה נוספת, בדרך כלל אנגלית, אם מדובר במידע המעניין גם עיתונאי חוץ. באירועים מוכנים היטב, יהיו גם עזרים טכניים כמו מצגות או סרטונים.

מסיבת עיתונאים הוא אירוע מקובל בכל העולם, והאופן בו הוא מתקיים בישראל זהה לכל מקום בו ישנם כלי תקשורת וגורמים המעבירים מידע.

משל

משל הוא סיפור אלגורי קצר עם מוסר השכל (דהיינו, שיש לו משמעות מעבר לתוכנו המפורש והגלוי) השייך לסוגת הסיפור העממי יחד עם המעשייה, האגדה, הפתגם והמכתם (Epigram).

על-פי-רוב, דן המשל בבעלי חיים אשר עוברים תהליך של האנשה. שימוש בחיות, או בפשוטי עם, יצורי בריאה פחותי חשיבות ומעמד בעיני המאזין, כנושאי המסר, מטרתו להנמיך הגנותיו, להחליש התנגדותו של המקשיב למסר, לאפשר לו הפעלת שיפוט על נושאי המסר ובעקיפין על עצמו, ובכך להקל על הפנמת מוסר ההשכל.

בספרי הנביאים שבתנ"ך משתמשים רבות במשלים כדי להעביר מסרים למלך או לעם. על שלמה המלך מסופר שידע משלים רבים ולפי המסורת אף כתב את ספר משלי שבו משלים רבים. משל מפורסם מהתנ"ך הוא "משל יותם" המוכר גם כמשל העצים (שופטים, ט', ז'-כ').

ידועים מאוד הם גם משלי ישו שבברית החדשה, כמו משל הבן האובד או השומרוני הטוב.

לרוב, משמש המשל כאמצעי חינוכי להעברת מסרים מוסריים או התנהגותיים.

מחברי משלים מפורסמים נוספים היו איזופוס, לה פונטיין וקרילוב.

משלי

ספר מִשְלֵי הוא מ"ספרי החוכמה בתנ"ך" שתכליתם חינוכית, ובהם מנסה החכם להוביל את הקורא לנהוג בדרך הנכונה.

עיקר הטקסט בספר זה הוא פתגמים ואמרי מוסר הנאמרים בדרך שירית, ובצורות תחביריות הנקראות במקרא "משל". השם ניתן לו בשל התיבה הראשונה בפתח הספר: "משלי שלמה בן-דוד מלך ישראל".

ספר משלי הוא הספר השני בספרי הכתובים ומופיע לאחר ספר תהילים.

הספר נחלק בין דברי אמת, מוסר וחכמה הנאמרים באופן כללי, לבין משלים המצווים על השומע להישמע להם, ודוחקים בו לנהוג בדרך מסוימת. המשלים הכלליים נוטים להיות קצרים יותר ובעלי חרוז אחד, בעוד משלי הציווי נוטים להיות ארוכים יותר ואפילו דומים לנאום שלם.

המשלים בספר אינם מסודרים לפי נושאים: ניתן למצוא פסוקים סמוכים העוסקים בנושאים שונים, וכן פסוקים מרוחקים העוסקים בנושאים דומים. עם זאת, ניתן להבחין בכמה נושאים מרכזיים שהספר עוסק בהם.

בשל אופיו המורכב של הספר, אין הוא מכיל משנה סדורה, אלא אוסף נרחב של רעיונות, לעיתים אף סותרים. ביטוי לדבר זה ניתן למצוא בדיון של חז"ל בתלמוד הבבלי במסכת שבת, האם לקבלו, בדומה למגילת קהלת, כספר הראוי לתנ"ך. מסקנתם הייתה להכניסו אך להתמודד עם הפערים, על מנת ליצור תפיסה אחידה.

בגלל דברי המוסר והתוכחה שבו, נוהגים יהודי מרוקו לחלקו לשישה חלקים ולאומרו לפני מנחה בשבתות שבין חג הפסח לחג השבועות, תקופה שהקיץ בפתח והצניעות אינה כל כך נשמרת. יהודי עיראק נוהגים לקראו בשלוש שבתות, לפני תחילת מנחה בחודש אדר ובחודש ניסן.

עידן הנאורות

עידן הנאורות, תנועת הנאורות, "תנועת ההשכלה" (בהקשר היהודי) או עידן האורות (באנגלית: Age of Enlightenment; בצרפתית: siècle des Lumières; בגרמנית: Aufklärung) הוא כינוי לתנועה אינטלקטואלית באירופה, ששמה לעצמה למטרה לבסס מוסר, אסתטיקה וידע הנשענים על רציונליות והנחת יסוד לוגוצנטרית. מנהיגי התנועה ראו בעצמם אליטה אמיצה של אינטלקטואלים המובילים את העולם לעבר קידמה מתוך תקופה ארוכה של חוסר רציונליות, חוסר בגרות ועריצות, שהחלה בתקופת ימי הביניים, אותה כינו העת החשוכה. בין השאר, התנועה סיפקה את הבסיס הפילוסופי למהפכה האמריקאית.

דגש עיקרי של עידן הנאורות היה עיסוק במה שמכונה היום פילוסופיה פוליטית. בתקופה זאת פעלו זה לצד זה הוגים שתמכו באבסולוטיזם נאור, דוגמת וולטר, שמרנים כאדמונד ברק שהאמינו כי דרכי הממשל המסורתיות הן העדיפות ופילוסופים רדיקליים כרוסו, שהציגו מודלים מהפכניים של חברה אזרחית שאיננה כפופה למוסדות המונרכיה והדת (ר' האמנה החברתית) וכן, מונטסקייה, שרעיון הפרדת הרשויות שלו פורסם במהלך עידן הנאורות והפך במרוצת הזמן לאבן יסוד של המשטר הדמוקרטי המודרני. הוגה מרכזי נוסף של התקופה היה אדם סמית', פילוסוף שעסק בשאלות של מוסר וניסח לאורן את אחת התורות הכלכליות המשפיעות בכל הזמנים (ר' עושר העמים). חיבור זה השפיע - בין השאר - השפעה מכרעת על תחומי עיסוקה של הפילוסופיה הפוליטית, שכן הוא קידם שיטה לפיה עושרו של עם לא מוערך לפי גודל אוצרו של מלך או לפי קנה מידה רוחני-דתי, אלא לפי רמת חייהם ותפוקתם של האזרחים עצמם.

המונח העברי "עידן האורות" תורגם מצרפתית (Siècle des Lumières) על ידי מיכאל הרסגור. זאת לעומת המונח האנגלי המקביל - The Age of Enlightenment - "עידן ההארה" (השכלה) ובגרמנית - Aufklärung ("הארה" או "הצטללות").

בין ההיסטוריונים לא קיים קונצנזוס לגבי תחילתו של עידן הנאורות, והדעות נעות בין תחילתה של המאה ה-18 לאמצע המאה ה-17, כמעין תאריך ברירת מחדל. את מקורותיו של עידן זה ניתן למצוא בחיבורו של רנה דקארט 'מאמר על המתודה', שפורסם בשנת 1637. אחרים תוחמים את תחילת עידן הנאורות בתחילתה של המהפכה המהוללת בבריטניה בשנת 1688 או בפרסום ספרו של אייזק ניוטון 'עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע'. את סופו של עידן הנאורות, תוחמים חלק מההיסטוריונים במהפכה הצרפתית בשנת 1789 או בתחילתן של המלחמות הנפוליאוניות (1804-1815) כנקודות הציון הנוחות ביותר לסיומה של תקופה זו.

פוסק

פוסק (או פוסק הלכה או מורה הוראה או מורה צדק, המוכר גם בראשי התיבות מו"צ או דומ"צ), הוא שם תיאור לרב שעוסק בהכרעת שאלות הלכתיות המובאות בפניו.

מבחינה טכנית, כל סמיכת חכמים מהווה "היתר הוראה" המתירה לרב לענות על שאלות הלכתיות. עם זאת, לא כל הרבנים הם פוסקים ובקיאים בשאלות הלכתיות, וחלקם עוסקים בנושאים תורניים אחרים, כגון תנ"ך, תלמוד, מוסר, חסידות ועוד.

לעיתים ישנו מורה הוראה לנושא הלכתי ספציפי, למשל מורה הוראה לבית המטבחיים, שבו שוחטים בהמות.

לעיתים יש חלוקה בין רב קהילה, האחראי לניהול ענייניה הרוחניים של הקהילה, לבין מורה הוראה, האחראי על פסיקת ההלכה. חלוקה כזו נעשית לרוב בקהילות חסידיות שבהן הרב הרשמי הוא איש ממשפחת האדמו"ר או רב בעל ידע וסמכות בענייני חסידות ובעל יכולת דרשנית; במקרים כאלו ממנים רב נוסף, שתפקידו לפסוק הלכה והוא המשמש כפוסק. בדרך כלל ממנים על הקהילה פוסק בעל היקף רחב יותר, המכונה דומ"צ, ראשי תיבות של דיין (הבקיא בשולחן ערוך חלק חושן משפט, העוסק בשאלות ממוניות) ומורה צדק (הבקיא בשולחן ערוך חלק אורח חיים וחלק יורה דעה, העוסקים בשאלות בענייני יום יום).

הכינוי פוסקים מתייחס, על פי רוב, ליצירותיהם של רבנים פוסקים מובהקים, בעיקר לפירושים ההלכתיים שהודפסו במהדורות העיקריות של השולחן ערוך ולספרי שאלות ותשובות (בקיצור שו"ת). המושג 'בקיא בש"ס ופוסקים' מציין אדם שיש לו ידיעה מקיפה בתלמוד הבבלי ומפרשיו, בשולחן ערוך ומפרשיו, ובספרות השו"ת.

פילוסופיה יהודית

פילוסופיה יהודית, בהגדרה רחבה, היא הגות הקשורה לדת ולמסורת היהודית, וכן כזו הקשורה למחשבה הפילוסופית של יהודים לאורך השנים.

פילוסופיה של המוסר

הפילוסופיה של המוסר, שנקראת גם אֵתִיקָה, היא ענף של הפילוסופיה העוסק בשאלות "מהו המעשה הראוי שחובה לעשותו?" ו"מהי 'המידה הטובה'?" ומסייע בהבחנה בין טוב ורע.

פרידריך ניטשה

פרידריך וילהלם נִיטְשֶׁה (או ניצשה; גרמנית: Friedrich Wilhelm Nietzsche,‏ IPA:‏ [ˈfʁiːdʁɪç ˈvɪlhɛlm ˈniːt͡ʃə] או [- ˈniːtsʃə] ;‏ 15 באוקטובר 1844 - 25 באוגוסט 1900), פילולוג, הוגה דעות, מבקר תרבות, משורר ומלחין גרמני אשר נודע לימים כפילוסוף מחשובי זרם האקזיסטנציאליזם וכחוזה הפוסטמודרניזם.

צדק (מוסר)

צדק הוא מונח המייצג פעולה או שיפוט המתבצע על פי אמות מידה של יושר, אמת, הגיון או כשרות מוסרית (כגון מידתיות).

הגדרת הצדק היא יחסית, כלומר שדבר הנחשב צודק על פי דעתו של אחד, יהווה לעיתים פגיעה לדעת אחר. הגדרת הבסיס של הטוב והרע יכולה להשתנות בין תרבויות שונות. לכן קביעת "הצדק המוחלט" או "הצדק האובייקטיבי" בעין אנושית סובייקטיבית עלולה להיות קשה, עד בלתי אפשרית.

מהמושג "צדק" נגזרים ביטויים נלווים רבים כגון: צדקה, צדיק, צדק חברתי, "מערכת הצדק" (כינוי לבתי המשפט) ועוד.

שחיתות

שחיתות היא מושג רחב הכולל בתוכו גם שחיתות שלטונית אך אינו מוגבל רק לה. בשיח הפילוסופי, התאולוגי והמוסרי, שחיתות היא חוסר טוהר רוחני או מוסרי או סטייה מן הנדרש הנעשית על ידי אדם בעמדות שלטון או סמכות. שחיתות יכולה לכלול פעילויות רבות כגון שוחד ומעילה. בעברית משמעות המילה שחיתות היא "קלקול, השחתה, ניוון מוסרי, שחיתות המידות." המילה שימשה את אריסטו וגם את קיקרו שקישר אותה למושגים של שוחד וזניחת ההרגלים הטובים.

תמה

תֵּמָה (בלטינית: thema; מיוונית עתיקה: θέμα (שמקורה במילה τίθημι (טיתמי) – לשים במקום) או נושא היא רעיון מרכזי הנמצא בבסיס יצירה אמנותית (בספרות, אמנות פלסטית, מוזיקה, אדריכלות וכיוצא בזה) או מוסר השכל הנמצא בבסיסה של אותה יצירה. לרוב, אותו מוסר השכל מתייחס לחברה, למשמעות החיים או לטבע האנושי, ומדובר ברעיון אוניברסלי ועל-זמני, ולא ברעיון השייך לתרבות או חברה מסוימת.

התמה לרוב אינה מצוינת במפורש ביצירה, והיא ניתנת להסקה מבחינת הרעיונות השונים העולים מן היצירה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.