מוספית

בבלשנות, מוספית היא מורפמה המתווספת לבסיס המילה ולאותיות השורש שלה, ובכך מתאימה את משמעותה.

בשפה העברית המוספיות של מערכת הפועל מצטרפות על פי תבנית הבניין ומציינות את הזמן ואת הגוף. לדוגמה: במילה "אכלה", לבסיס אכל מתווספת מוספית הנקבה . עבור יצירת שמות העצם ותארים, המוספיות מצטרפות על פי המשקל של המילה.

סוגי מוספיות

  1. את המוספיות נהוג לסווג על פי מיקומן במילה. הסוגים השונים של מוספית הם:
  • תחילית - מורפמה הנצמדת לתחילת המילה. לדוגמה, "התרגז": לבסיס הפועל רגז מצטרפת התחילית הִתְ-.
  • תוֹכִית - מורפמה המוכנסת לאמצע המילה. לדוגמה, "סיפור": תבנית-התנועות של המשקל i-u משובצת בין עיצורי השורש ספ"ר.
  • סוֹפִית - מורפמה המצטרפת לסוף המילה. לדוגמה, "אווירון": המילה אוויר + ואחריה הסיומת ון.
  • מוספית-מסגרת - שילוב של תחילית וסופית. לדוגמה, "ילכו": לבסיס הפועל מתווספות התחילית י'- והסופית -וּ לציון עתיד-גוף-שלישי-רבים.
  • קליטיק (clitic) - הפיכה של שתי מילים למילה ומוספית נלוות, לדוגמה: להזכיר + לך, להזכירך.

עיצורי המוספיות בעברית הם לרוב מ', ת', נ' או ה' (מתנ"ה).

אופן הצטרפות המוספיות לבסיס המילה

אפיקסציה היא התופעה של הוספת מוספית לבסיס המילה. תופעה זו נרחבת בשפות רבות בעולם, ונפוצה מאוד בעברית ובאנגלית, למשל, אך לא קיימת בכל השפות. שפות שבהן אין אפיקסציה, דוגמת וייטנאמית, נקראות "שפות מבודדוֹת".

מוספיות יכולות להצטרף בשתי צורות עיקריות: שרשור, כלומר הצמדה ליניארית של מוספיות לבסיס זו אחרי זו; או סירוג, כלומר שילוב של מורפמות זו בזו בצורה לא-ליניארית. בענף המורפולוגיה נהוג לחלק שפות בעלות מוספיות על פי שיטת צירופן.

עברית, למשל, משתמשת בשתי השיטות. לדוגמה, הפועל "אכלתי" מורכב משורש אכ"ל ותבנית התנועות של בניין קל a-a מסורגים, שיוצרים את הבסיס אכל-, ואל הבסיס מצטרפת הסופית -תי המציינת עבר-גוף-ראשון-יחיד.

ראו גם

קישורים חיצוניים

-וש

בסלנג עברי, וּש היא סיומת (מוספית) שמקורה בשפות סלאביות וביידיש ונועדה להביע חיבה, בעיקר כשהיא מצורפת לשמות פרטיים. כך, למשל, חנה בצירוף הסיומת הופכת לחנוש, דן הופך לדנוש וכיוצא בזה.

לעיתים יצרה הסיומת את כינוי החיבה בו מוכר אדם, כמו במקרה של איש הפלמ"ח גבריאל רפפורט, שכונה "גברוש". יוצרי סדרת הטלוויזיה "רגע עם דודלי" ששודרה בשנות ה-70 בחרו בכינוי "חביתוש" לדמות בתוכנית שהייתה עשויה מחבית.

בעשור השני של המאה ה-21 התפתח השימוש בסיומת בשפת הפקצות, והתרחב גם לשמות עצם שאינם שמות פרטיים, ואף למילים נוספות. בין המילים הבולטות "היי ו"ביי" (מילים שכשלעצמן מקורן באנגלית), שהפכו ל"הַיוּש" ו"בַּיוּש", בהתאמה. פרודיה על שימוש זה בסיומת נעשתה בסדרה "ארץ נהדרת", בה הדמות קשת ליבליך (שני כהן) נערכה לחגיגות ה"בת מצווש" שלה, תוך שימוש מופרז במילים עם הסיומת.

אף שככלל הסיומת יוצרת הקשר חיובי, יוצאת מן הכלל היא המילה "ערבוש", מילת גנאי לערבים. רוביק רוזנטל סבור כי השימוש בסיומת במקרה זה נועד להקטין את הערבי ולהציגו כחלש.ב-1 באפריל 2019, האקדמיה ללשון העברית פרסמה פוסט בפייסבוק אודות אישור הסיומת כתקנית בעברית ואודות משמעותה ושימושיה.

אותיות השימוש

אותיות השימוש הן שבע מתוך עשרים ושתיים האותיות באלפבית העברי, שמצטרפות אל מילות היסוד בראשן באופן חבור.

אותיות השימוש הן:

ב, ה, ו, כ, ל, מ, ש.

כל אחד מעיצורי מש"ה וכל"ב מלווה בתנועה, אשר משתנה בתנאים מסוימים, כפי שיפורט בהמשך.

בנוסף, למילה מסוימת יכולה להצטרף יותר מאות שימוש אחת. לדוגמה: והכובע, לכשיתעורר.

אילון (דמות מקראית)

אֵילֹן הַחִתִּי, לפי המקרא הוא חותנו של עשיו.

שמו מוזכר פעמיים, כאשר פעם אחת הוא אביה של בשמת - "וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת אֵילֹן הַחִתִי" (בראשית כ"ו, 34). בפעם השנייה הוא מוזכר בבראשית ל"ו בתור אביה של עדה ואילו אביה של בשמת הוא ישמעאל - "עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי" (בראשית לו, 2).

לפי תרגום השבעים, מוצאו של אילון איננו חתי כי אם חוי. יש חוקרים הסבורים כי גם חתי וגם חוי הן טעויות העתקה ומוצאו של אילון אינו אלא חרי וזאת לאור קשרי משפחת עשיו עם העם הזה.

מקור השם אילון שנוי במחלוקת בקרב החוקרים. לרוב שם זה מתפרש כקשור לעץ האלון. לפי סיומת השם xון, ניתן לפרש את השם כקשור לאייל ודומה לעגלון מבחינת המשקל. אפשרות שלישית היא שהשם קשור לשם האכדי "אִלָנׁם" שמשמעותו איש האלוהים או האל הקטן. לשיטת אלה הגורסים שמוצאו של אילון הוא דווקא חרי, מסתדר שם זה עם מוספית xון בחורית הנפוצה אצל כמה דמויות בספר בראשית המופיעים בפרק לו.

אמהרית

אמהרית (አማርኛ - אַמַרִנְיַה) היא שפה ממשפחת השפות השמיות, שהתפתחה בקרן אפריקה במהלך המאה ה-10. השפה נכתבת באמצעות כתב געז שהתפתח מהאלפבית הדרום ערבי שאותיותיה דומות מאוד לכתב הפיניקי (והעברי) הקדום. בכתב זה יש סימן יסוד לכל עיצור ועיטורים לסימן מייצגים את התנועה, כך שכל סימן גרפי מייצג הברה (המורכבת בדרך כלל מעיצור ומתנועה). מבחינת הדקדוק ואוצר המילים הושפעה האמהרית מהלשונות האפריקיות והשמיות העתיקות, בחילופי הגיה טיפוסיים כמו צ׳ (טש) במקום כ"ף בעברית, וגימ"ל במקום זי"ן, או דל"ת במקום תי"ו. כך לדוגמה גְֿרוֹעַ - הוא רגל מלשון זרוע, ותְּדַהַלֵץּ׳ - פירושה: תתהלך.

בשפה גם קולות שאינם נכתבים, כמו נשימה חזקה פנימה (האות ה"א במשיכה פנימה במקום החוצה) מדי פעם במהלך השיחה, כאות לכך שהשומע מאזין לדברי השני, ובדומה לאה בערבית, ואהה באנגלית.

באתיופיה האמהרית היא השפה הרשמית במדינות אמהרה, מדינת האומות, הלאומים ועמי הדרום, בנישנגול-גומאז, גמבלה ובערים אדיס אבבה ודירה דאווה. ריכוזים של דוברי אמהרית נמצאים גם בישראל ובארצות הברית.

גרש

גֶּרֶשׁ (ברבים: גֵּרְשַׁיִם) הוא שמם של שני סימנים שונים בכתב העברי – אחד מהם סימן פיסוק (׳) והשני אחד מטעמי המקרא ( ֜ ).

ה"א הידיעה

בדקדוק של השפה העברית מכנים בשם ה״א הידיעה או ה״א היידוע את האות ה' כאשר היא משמשת כתווית יידוע לשם עצם או לשם תואר.

הנג'ה

הנג'ה (האנגול 한자; הנג'ה 漢字 - "סימני (שושלת) האן") הוא שמם הקוריאני של הלוגוגרמות בכתב סיני, אשר נשאלו מהשפה הסינית אל השפה הקוריאנית, בהגייתן הקוריאנית. באופן מדויק יותר, מתייחסים הביטויים "הנג'ה-מאל"(한자말) או "הנג'ה-אוֹ" 한자어, (במנדרינית-תקנית "הנג'ה-יו", 漢字語) לאותן לוגוגרמות סיניות שניתן לכתובן בהנג'ה, בעוד שהביטוי "האן-מוּן", או "האן-וֵון" במנדרינית-תקנית (한문, 漢文), מתייחס לכתב הסיני בכללותו. עם זאת, בשם "הנג'ה" נעשה לעיתים שימוש גורף להבעת שתי ההבחנות. סימניות ההנג'ה הן סימניות הכתב הסיני המסורתי, ולא המפושט, והן נמצאות בשימוש אצל העם הקוריאני מאז "תקופת שלוש הממלכות", שבהן ההשפעה הסינית על הממלכות הקוריאניות גדלה.

זוגי (בלשנות)

זוגי הוא סוג של מספר דקדוקי, המציין כמות של 2 בדיוק, ובא לידי ביטוי בדרך כלל באמצעות נטייה מורפולוגית. למשל, הצורה יומיים היא צורה ייחודית בעברית לציון שני ימים, ללא צורך בשם המספר שניים. בשפות שבהן יש נטייה עשירה של זוגי, גם שמות התואר, כינויי הגוף והפעלים יכולים ו/או צריכים לשאת התאם זוגי.

הבחנה סמנטית זוגית היא הבחנה מסומננת יחסית, ובכל שפה שבה יש צורות זוגי, יש בהכרח גם צורות רבים רגילות. בשפות המקיימות צורות זוגי, השימוש בהן הוא בדרך כלל חובה. כך למשל, בעברית, הצירוף שתי שנים פחות תקין משנתיים, וזקוק להקשר מיוחד.

טופי עתיקה

טוּפִּי עתיקה או טופי קלאסית היא שפה מתה שדוברה בפי בני הטופינמבה, קבוצת שבטים אינדיאנית, באזור ברזיל היום, בעיקר לחוף הים, עד הכחדתה בתחילת המאה ה-18 על ידי הפורטוגלים. טופי עתיקה נמנית עם תת-המשפחה טופי-גוארני, במשפחת השפות הטופיות. בתחילת תקופת הקולוניאליזם שימשה השפה כלינגואה פרנקה לאורכה של ברזיל על ידי אירופים כאינדיאנים, ובאותה בתקופה אף נכתבו בה יצירות ספרותיות, אך מאוחר יותר דוכא שימושה והיא נכחדה. הניב היחיד בה הנמצא בשימוש כיום הוא ניֶאֶנגַטוּ (IPA:‏ [ɲɛʔẽŋaˈtu]).

טורקית עות'מאנית

טורקית עות'מאנית (בטורקית: Osmanlıca או Osmanlı Türkçesi; בטורקית עות'מאנית: لسان عثمانی או عثمانليجة ובתעתיק לטיני מודרני Lisan-ı Osmani) היא רובד היסטורי של השפה הטורקית, אשר דובר בשטחיה של טורקיה המודרנית ובשטחים נוספים של האימפריה העות'מאנית, ואשר שימש כשפת המִנהל, הספרות והתרבות ברחבי האימפריה העות'מאנית כולה.

הטורקית העות'מאנית מתאפיינת במבנים דקדוקיים, במספר גדול של מילים שנשאלו בעיקר מפרסית ומערבית ובשימוש באותיות ערביות ובספרות המשרק ההודיות הערביות, ובמהלך המאה ה-20 היא התפתחה במהירות לטורקית מודרנית כתוצאה מהכוונה ממשלתית.

לאדינו

לאדינו היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד (בעיקר יהדות הבלקן), וידועה גם בשמות "ספאניולית" (בעברית), "ג'ודיזמו", "Judeoespañol", ספרדית־יהודית או רק אספאניול בשפת הלאדינו המדוברת. לאדינו הוא השם הנפוץ ביותר כיום ללשון "הספרדית-היהודית", בעבר המונח לאדינו היה לשפה המשמשת לתרגום כתבי קודש בלבד הכתובה באותיות רש"י, שפה שיוחדה לכתיבה והייתה שונה משפת הדיבור.

מורפמה

בבלשנות, מוֹרְפֶמַה (בעברית: צוּרָן) היא היחידה הלשונית הקטנה ביותר הנושאת משמעות (להבדיל מפונמה, שהיא היחידה הקטנה ביותר העשויה להשפיע על המשמעות, אך אין לה משמעות משל עצמה). היא עשויה להיות מילה או חלק ממילה, עצמאית או כבולה.

משקל (בלשנות)

המשקל הוא מורפמה (צוּרָן) שנוצר בדרך גזירה מסורגת. לתוך תבנית המשקל משבצים את אותיות השורש לשם יצירת שמות עצם ותארים. אותיות השורש מיוצגות במשקלים באותיות ק-ט-ל (בשונה מייצוג אותיות השורש בפעלים שנעשה באותיות פ-ע-ל). נהוג לחלק את המשקלים לדגושים עם דגש תבניתי ב-ע הפעל, וללא דגושים.

גם תבניות שמות הפעולה בבניינים השונים מכונות משקלים (לדוגמה: קְטִילָה - שְמִירָה, שם פעולה בבניין קל), וכן גם צורת הבינוני בבנייני הפועל השונים (לדוגמה: קוֹטֵל - שׁוֹמֵר, בינוני בבניין קל).

בדרך כלל המשקל קובע את משמעותה של המילה. כך למשל, המשקלים מַקְטֵל, מַקְטֵלָה, ומִקְטֶלֶת מציינים לרוב מכשיר או כלי, לדוגמה: מחשב, מצלמה ומקלדת מחשב. המשקלים מִקְטָל, מַקְטָל ומִקְטָלָה מציינים מקומות: מגרש, ומדרכה. המשקל קַטֶּלֶת מציין בדרך כלל מחלות כגון אדמת, חצבת, עקמת, אך גם כלים ומכשירים כמו קלטת וידאו/קלטת שמע ורתכת, וכן קבוצות ואוספים כגון רכבת, טייסת, שייטת, כוורת, כספת (שייך גם ל"כלים"), ועוד.

קיימות עשרות בודדות של משקלים נפוצים, ועוד הרבה משקלים נדירים יותר.

סופית

האם התכוונתם ל...

סיומת

האם התכוונתם ל...

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

צורת הקטנה

צורת הקטנה היא מילה במשקל מסוים או מוספית המציגה דרגה מוקטנת של משמעות יסודית כלשהי, גרסה מוקטנת יותר של אובייקט או תכונה, ולעיתים גרסה אינטימית או גרסת-חיבה למילה המקורית.

בעוד שבשפות רבות ייתכנו צורות הקטנה רק לשמות עצם, הרי שבשפות מסוימות, בהן עברית, ניתן לייצר צורות הקטנה גם לשמות תואר ואף לחלקי דיבר אחרים.

רישא

האם התכוונתם ל...

שורש (שפות שמיות)

בדקדוק של שפות שמיות, בהן עברית, מקובל להתייחס לישות מורפולוגית המכונה שורש. שורש הוא יחידה בת 3-4 עיצורים (לעיתים נדירות: חמישה או שישה), הנתונים בסדר קבוע (בדומה ל"מחרוזת"), ומשתלבים במשקלים שונים ליצירת מילים. בבלשנות הערבית מכונה השורש: גִ'דְ'ר (جـِذر). המונח המקובל באנגלית הוא Semitic root.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.