מוסד ביאליק

מוסד ביאליק הוא בית הוצאה לאור שהקימו ההנהלה הציונית העולמית והנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1935, לזכרו של המשורר חיים נחמן ביאליק. מנהלו ומעצב דמותו, שכיהן בתפקידו מעת היווסדו ועד סוף שנות ה-60, היה משה גרדון (בנו של שמואל לייב גורדון), שקודם לכן היה מראשי רשת החינוך העברית בפולין "תרבות" וממנהיגי המפלגה הציונית-סוציאליסטית "התאחדות הפועל הצעירצעירי ציון" בפולין. מוסד ביאליק מאוגד כחברה לתועלת הציבור. בעשורים האחרונים מכהן בתפקיד המנהל הכללי עמוס יובל.

הקמת המוסד

על הקמת מוסד ביאליק הוחלט בישיבה של הסוכנות היהודית בנובמבר 1934, על פי הצעתו של נחום סוקולוב[1] ובהסכמה עם אגודת הסופרים וקרן היסוד שהקציבה להקמת המוסד 5000 לא"י[2]. המוסד נועד לכינוס שיטתי של התרבות היהודית וטיפוח מתמיד של הספרות והלשון העברית[3][4]. ההחלטה התקבלה זמן מה לאחר ש"הברית העברית העולמית" החליטה להקים לזכר ביאליק את "קרן ביאליק", קרן עצמאית, נוספת על קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל[5], לצורך הקמת מפעל לכנוס של אוצרות הספרות היהודית, ביצור החינוך היהודי בגולה ותמיכה בספרות העברית ובוועד הלשון העברית[1]. עלתה הטענה שמוסד ביאליק הוקם כדי לטרפד את הקמת "קרן ביאליק"[6][7].

ישיבה ראשונה של הנהלת המוסד, שכללה שלושה נציגים של הסוכנות היהודית, נציג של הוועד הלאומי, נציג קרן היסוד, נציג של אגודת הסופרים העבריים ונציג ועד הלשון, התכנס ב-12 בפברואר 1935[8].

בשנה הראשונה הוציא המוסד שנתון לזכר ביאליק בשם "כנסת"[9], הכריז על פרסים לספרות וספרי עיון[10], העביר תמיכה לוועד הלשון[11] ולחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה[12] והחל בהכנת ספרים על הציונות ותולדות היישוב היהודי בארץ ישראל[13][14].

הנהלה

בראש המוסד עמד עד 1948 יצחק גרינבוים, נציג הסוכנות היהודית. עמו כיהנו, בין השאר, פרופ' חיים יהודה רות, נציג האוניברסיטה העברית, אריה לייב יפה, נציג קרן היסוד ופישל לחובר, נציג אגודת הסופרים העבריים. לאחר פטירתו, נתמנו להנהלת המוסד: ש. שלום ויצחק למדן[15]. בשנת 1955 התמנו להנהלת המוסד פרופ' ש. אדלר, יגאל ידין ודוד שמעוני[16].

פעילות

במהלך השנים התקיים דיון ציבורי על המשקל שעל המוסד לתת לכל אחת ממטרותיו. אגודת הסופרים דרשה לתת משקל משמעותי לתמיכה בספרות העברית של ההווה, ובימי הקמת המוסד אף איימה שלא תשתתף במוסד אם לא יוענק לפחות 40% מתקציבו למטרה זאת. מנגד, העמדה שנבחרה בפועל הייתה להשקיע את מירב המאמצים בעבודת כינוס נכסי צאן הברזל של התרבות העברית והיהודית[17][18]. גם בתוך עבודת הכינוס נחלקו הדעות האם יש להשקיע את עיקר המאמץ בהוצאת מהדורות עממיות של הספרים החשובים ביותר, או להוציא לאור ספרים נדירים שיעדם מצומצם יותר. באופן כללי ניכר שהנהלת המוסד שמה דגש רב יותר על הגישה האחרונה[19], בנימוק שהוצאות עממיות של ספרי יסוד יצאו בהוצאות אחרות. לפרסי מוסד ביאליק שחולקו בתחילת 1936 לא היה המשך, ושנתון הכנסת יצא במשך עשור ואז נפסק[20].

המוסד עסק במהלך השנים בתרגום ספרי מופת של עמי העולם. ביוזמת דוד בן-גוריון הואצה הפעילות בתחום זה בסוף שנות ה-50. עד שנת 2010 הוציא המוסד תרגומים של כ-100 ספרי מופת[21].

במשך השנים הוציא המוסד בממוצע כ-15–20 ספרים לשנה[22][23][24]. כיום כוללת פעילות המוסד הוצאה לאור בתחומים רבים, ובהם יהדות, מקרא, ספרות יפה, שירה, תולדות ארץ ישראל, היסטוריה, תולדות האמנות, מזרחנות, משפט, מדעי החברה, רפואה, פילוסופיה ובלשנות.

ספרים בולטים שיצאו לאור ב"מוסד ביאליק"

בשנות ה-40:

  • אשר ברש, אהבה זרה, (רומן), מוסד ביאליק, ירושלים, 1939.
  • ד"ר פ"א טיילהבר, אטלס היסטורי של עם ישראל; בעריכתו הגרפית של י' שפירא; ובהשתתפות חבר אנשי מדע מומחים לכל תקופה ופרשה, בשני מחזורים ..., תל אביב: י' שפירא בסיוע מוסד ביאליק, 1941.

בשנות ה-50[7]:

בשנות ה-60:

בשנות ה-70:

במאה ה-21:

מימון

מוסד ביאליק מתאפיין בכך ששיקוליו בקביעת מדיניות ההוצאה לאור הם תוכניים ביסודם והשיקולים התקציביים הם משניים[24], הודות להסתמכותו על מימון הסוכנות היהודית ולאחר מכן של ממשלת ישראל. עם זאת, כמעט מאז הווסדו עלו טענות על העדר תקציב מספק לפעילותו של המוסד. באוגוסט 1937 יצאה אגודת הסופרים נגד החלטת הקונגרס הציוני לצמצם את תקציבו של המוסד[26]. בשנת 1951 תבע המוסד מהקונגרס הציוני לשלש את תקציבו כדי שיוכל למלא את מטרתו[23]. בשנת 1955 איים הקורטוריון של המוסד בהתפטרות אם הנהלת הסוכנות היהודית לא תגדיל את תקציבו[27]. במהלך שנות ה-90 קיצצה ההסתדרות הציונית באופן דראסטי את התמיכה למוסד ובעקבות זאת פנה המוסד לממשלה בדרישת סיוע. קבוצת חברי כנסת אף העלתה הצעת חוק להפיכת המוסד לגוף ממלכתי במטרה לאפשר העברת תקציב אליו ממשרד האוצר[28][29]. בשנים האחרונות מקבל המוסד תמיכה שנתית של כ-1.5 מיליון ש"ח ממשרד התרבות והספורט.

הוצאת מוסד ביאליק חברה בהתאחדות המו"לים בישראל.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 ועידת הברית העברית העולמית, דואר היום, 8 באוקטובר 1934
  2. ^ מוסד ביאליק, דבר, 16 בנובמבר 1934
  3. ^ החלטות ועידת הסופרים, דבר, 10 במאי 1935
  4. ^ תכנית למוסד ביאליק, דבר, 24 בינואר 1935
  5. ^ ב.ד., מדינר לפרוטה, דואר היום, 20 בנובמבר 1934
  6. ^ ההר הוליד - מדריכים, דואר היום, 20 בספטמבר 1935
  7. ^ 7.0 7.1 מוסד ביאליק, חרות, 19 ביולי 1957
  8. ^ הישיבה הראשונה של הקורטוריון למוסד ביאליק, דואר היום, 24 בפברואר 1935
  9. ^ כנסת לזכר ח.נ. ביאליק, דואר היום, 25 באוקטובר 1935
  10. ^ פרסים ספרותיים של מוסד ביאליק, דואר היום, 13 בספטמבר 1935
  11. ^ מלון לעבודת חשמל, דואר היום, 13 בספטמבר 1935
  12. ^ החברה העברית לחקירת ארץ ישראל, הצופה, 28 בינואר 1938
  13. ^ איך יפעל מוסד ביאליק, דבר, 19 בדצמבר 1935
  14. ^ "ספר הציונות: מבחר הספרות הציונית ורשמי התנועה ומפעליה בהשתלשלותם ההיסטורית". (חמישה כרכים), מו"ל בלתי ידוע, תרצ"?, בעריכתו של מוסד ביאליק (מאתר הספרייה הלאומית)
  15. ^ בירור סופרים בעניין מוסד ביאליק, דבר, 18 באוגוסט 1948
  16. ^ שיפור פעולות המגבית בדיוני הנהלת הסוכנות, דבר, 15 בנובמבר 1955
  17. ^ ש. שלום, מוסד ביאליק, דבר, 30 בדצמבר 1955
  18. ^ ראו לדוגמה: מ.י. בן גבריאל, למה ומדוע?, דבר, 23 באוקטובר 1940
  19. ^ יצחק בצלאל, קוראי הדורות, דבר, 9 במרץ 1973
  20. ^ מ. אג"ף, על יבול ספרותינו בתש"ז, הצופה, 14 בספטמבר 1947
  21. ^ ד"ר מרדכי נאורעלינו להקים את מדינת הרוח, באתר הארץ, 24 באפריל 2011
  22. ^ 7 שנים למוסד ביאליק, דבר, 10 באוקטובר 1943
  23. ^ 23.0 23.1 מוסד ביאליק תובע מהקונגרס הגדלת תקציבו השנתי, הצופה, 24 באוגוסט 1951
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 דבורה הירשפלד, מתשכ"ה לתשכ"ו בשדה ספר, דבר, 1 באוקטובר 1965
  25. ^ הוקמה חברה להוצאת הביבליוגרפיה העברית, דבר, 1 באוגוסט 1960
  26. ^ אגודת הסופרים מתמרמרת, הצופה, 27 באוגוסט 1937
  27. ^ א.ח. אלחנני, מוסד ביאליק לאן?, דבר, 23 בנובמבר 1956
  28. ^ הישיבה המאה ושלושים וארבע של הכנסת החמש עשרה יום רביעי, ט"ז בתמוז התש"ס (19 ביולי 2000), דיון ב"הצעת חוק מוסד ביאליק, התש"ס-2000", אתר הכנסת
  29. ^ פרוטוקול מס' 381, מישיבת ועדת החינוך והתרבות, יום שני, ט"ז טבת התשס"ב (31.12.2001), שעה 11:00
אלימלך אפשטיין הלוי

אלימלך אפשטיין הלוי (תרס"א, 1901 - כ"ו בשבט תשמ"ג, 9 בפברואר 1983), היה מורה וחוקר של התקופה הקלאסית, הידוע בעיקר בזכות תרגומיו החשובים לספרות ההיסטורית היוונית-רומית, והשוואתה לספרות חז"ל בת התקופה.

אלכסנדר שור

ד"ר אלכסנדר שוֹר (Schorr;‏ 4 בפברואר 1881, תרמ"א – 6 במרץ 1943, כ"ט באדר א' תש"ג) היה מחנך עברי ציוני דתי בבוקובינה ובירושלים, מתרגם והיסטוריון ומראשוני המתרגמים לעברית של הספרות הרומית והיוונית הקלאסית.

אמן (תרבות)

אומן או אָמָּן (בקמץ קטן, כלומר יש לקרוא: אוֹמָּן) הוא אדם אשר נעזר בכישרון יצירתי כדי ליצור אָמָּנוּת (יש לקרוא: אוֹמָנוּת, להבדיל מאֻמָּנוּת). המושג אמן מתקשר בעיקר לאמנות חזותית ולאמנות הבמה כגון: מוזיקה, ספרות, קולנוע ותיאטרון, שבהם יש לאמן חופש פעולה נרחב ביצירתו.

בן-ציון דינור

בן-ציון דִינוּר (דינבּוּרג) (2 בינואר 1884, ג' בטבת תרמ"ד – 8 ביולי 1973, ח' בתמוז תשל"ג) היה היסטוריון של עם ישראל, מחנך, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, חבר הכנסת הראשונה מטעם מפא"י, שר החינוך, יוזם מפעל חלוקת פרס ישראל; חתן פרס ישראל: למדעי היהדות (1958) ולחינוך (1973), ממייסדי "יד ושם" ויו"ר ההנהלה הראשון שלו (1953- 1959), חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. על שמו מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל.

בנימין מזר

בנימין מזר (מֵיזלר) (Mazar;‏ 28 ביוני 1906 – 9 בספטמבר 1995) היה ארכאולוג וחוקר יהדות, הנחשב לאבי הענף הישראלי של הארכאולוגיה המקראית.

הצפירה

"הצפירה" (מ-צפרא - בוקר) היה אחד העיתונים העבריים החשובים והפופולריים שיצאו לאור בתחום המושב, ונקרא בעולם היהודי כולו, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. מצד אחד סיפק העיתון במה רצינית ליוצרים ואנשי הרוח החשובים של הציבוריות היהודית, ומצד שני היווה העיתון גורם חשוב של השפעה על התווית דעת הקהל בציבוריות היהודית.

כיוונים חדשים

כיוונים חדשים הוא כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות. כתב העת יוצא לאור פעמיים בשנה על ידי ההסתדרות הציונית העולמית בשותפות עם מוסד ביאליק.

שמו של כתב העת מעיד כי הוא המשך של כתב העת כיוונים שפסק לצאת לאור בשנות ה-90' לאחר כ-50 גיליונות. כקודמו מהווה כתב העת במה לדיונים מפורטים על עתידה של הציונות ועתיד העם היהודי בישראל ובגולה וכן לביקורת ספרות ומאמרים בנושאים קרובים. מייסד העיתון, עורכו והרוח החיה בו עד מותו היה אלי אייל (נפטר בספטמבר 2017).

כתב העת הוא פלורליסטי, מקיים חופש אקדמי ואינו מתערב בתכנים המייצגים לעיתים עמדות שונות מעמדתה הרשמית של ההסתדרות הציונית המוציאה אותו לאור. בין הכותבים בכתב העת ניתן למנות, לדוגמה, את הסופרים א"ב יהושע, אמנון שמוש ועמוס עוז, את חוקרי הספרות נורית גוברין, זיוה שמיר וגרשון שקד, את הפרופסורים אליעזר שביד, ניצה בן-דב, יצחק בן ישראל, רות גביזון, יחזקאל דרור, רחל אליאור, ועליזה שנהר, ואת חברי הכנסת לשעבר יוסי שריד וגד יעקבי.

מכתבי אל-עמארנה

מכתבי אֶל-עַמַארְנָה (לעיתים נקראים בטעות "מכתבי תל אל-עמארנה") הם מכתבים המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם שליטים כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה, בימי המלכים אמנחותפ השלישי, אח'נאתון ותות ענח' אמון. חלק מועט מהמכתבים נכתבו על ידי אמנחותפ השלישי לשליטים אחרים.

מכתבים אלה התגלו באל-עמארנה שבמצרים התיכונה ומהווים מקור עיקרי להכרת ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת. צבר המכתבים מכיל 382 תעודות, חלקן בשברים קטנים. 350 מתוכם הם מכתבים או רשימות של מתנות, ואילו 32 לוחות מכילים מסמכים אחרים: ספרות מיתולוגית מסופוטמית, חיבורים דידקטיים, מילונים ורשימות אלים. חלק מהלוחות נמצאו שבורים וקטועים עד שלא ניתן לסווגם. רוב המכתבים נשלחו על ידי שליטי כנען, שהייתה תחת חסות מצרית, ומקצתם ממעצמות אחרות באזור.

מרדכי נרקיס

מרדכי נרקיס (כ"ו בכסלו תרנ"ט, 10 בדצמבר 1898, פולין - כ"ג באדר ב' תשי"ז, 26 במרץ 1957, ירושלים) היה חוקר אמנות ישראלי, אוצר עברי, ומנהל מוזיאונים.

מרוקאית יהודית

מרוקאית יהודית או מוגרבית היא שפה יהודית המדוברת בפי יהודי מרוקו ויוצאיה זה דורות רבים. לשון זו שונה מהערבית המרוקאית בהיותה כתובה באותיות עבריות, בתחביר וכן באוצר המילים שלה, המאופיין בשאילה מעברית, צרפתית, ספרדית, ערבית מדוברת ותמזיגית.

קשה לקבוע מתי החלה הלשון היהודית להתפתח במרוקו. לשון זו מכונה במרוקו "אְל-יְ'הוּדִייָ'א" או "לְ-עָארְבִּייָ'א דְל-לִ-יהוּד".

במרוקאית היהודית משולבים ביטויים ומונחים רבים בשפה העברית, ולעיתים שימש שילוב זה כמעין לשון סתרים של הסוחרים היהודיים בקרב קהילות היהודים בצפון אפריקה.

לאחרונה החלו בישראל הדורות הצעירים של העדה המרוקאית ללמוד את השפה, להחיות אותה ולהפיץ אותה ברבים על מנת לשמור על התרבות המרוקאית. במסגרת זו החלו לכתוב ספרים בעברית בהם משולבים מילים בערבית מרוקאית כמו אצל המשורר ארז ביטון בספרו "מנחה מרוקאית", ואצל הרצל כהן בספרו "אבני שיש טהור". בשפה זו עוסקים כמה אתרי אינטרנט (ובהם "קוסקוס") וכן הוקם תיאטרון מרוקאי ראשון בישראל. בשנים האחרונות נשמעים קולות של חוקרים הטוענים שמדובר בשפה עתיקה שבדומה ליידיש וללאדינו יש מקום להעניק לה מעמד של שפה לשימור. בקול ישראל היה מקריין רפאל בן שמחון בשפה המוגרבית.

בשנת 2009 יצא לראשונה לאור מילון מרוקאית יהודית-עברית בעריכת מרכוס חנונה.

מרטין בובר

מרטין (מרדכי) בּוּבֶּר (Martin Buber;‏ 8 בפברואר 1878, ה' באדר א' תרל"ח, וינה – 13 ביוני 1965, י"ג בסיוון תשכ"ה, ירושלים) היה חוקר ופילוסוף, מעבד מעשיות ומחנך ישראלי יהודי יליד אוסטריה.

עיקר כתביו של בובר עסקו בתודעה דתית, ביחסים בין-אישיים ובענייני קהילה. מפעליו המרכזיים היו איסוף וסיפור מחדש של מעשיות חסידיות, תרגום התנ"ך לשפה הגרמנית ופיתוח משנתו הדיאלוגית. בובר השפיע ותרם רבות לעיסוק במדעי הרוח ומדעי החברה, ובעיקר למחקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, הפילוסופיה החברתית והאקזיסטנציאליזם הדתי.

בובר השתייך לציונות הרוחנית והיה פעיל מאוד בקהילות יהודיות וחינוכיות בגרמניה ובישראל. כמו כן, הוא היה תומך נלהב במדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בארץ ישראל, וחבר בתנועת ברית שלום. בובר ידוע מאוד גם במשנתו האנרכיסטית, והסוציאליסטית.

נתן רוטנשטרייך

נתן רוטנשטרייך (31 במרץ 1914 – 11 באוקטובר 1993) היה פרופסור לפילוסופיה ורקטור באוניברסיטה העברית.

סיני (כתב עת)

סיני הוא "ירחון דתי לאומי לתורה למדע ולספרות", כתב עת מדעי-הלכתי למאמרים בנושאים תורניים, ספרותיים, נושאים הקשורים בארץ ישראל ומצוות יישובה, ארכאולוגיה, חקר תפילה, פיוטים ומנהגים, (רבים מהם על סמך מחקרי גניזת קהיר) ועוד. כתב העת יוצא לאור ברציפות, שש פעמים בשנה (למרות השם "ירחון") מאז 1937 בהוצאת מוסד הרב קוק.

ספר ירמיהו

ספר יִרְמְיָהוּ הוא השני מבין ספרי נביאים אחרונים, ועוסק כמעט כולו בנבואות חורבן. תקופת ההתרחשות של הספר היא סוף ימי בית ראשון. ירמיהו הנביא, על פי הכתוב בספר, סבל רבות בשל זעם העם והמלך על נבואותיו והעביר ימים רבים בבית סוהר, אף על פי שהוא עצמו נעצב ביותר בשל נבואותיו והרבה לבקש רחמים על העם.

כפי העולה מתוך הספר עצמו, נראה שכתבו ברוך בן נריה הסופר, מפיו של ירמיהו, ונראה כי הוא ערוך מגילות-מגילות. עם זאת, ייתכנו עריכות מאוחרות יותר, עד לתקופת חיתום המקרא.

ערך מורחב – ירמיהו

פיסול יווני

חקר האמנות היוונית מבוסס על מחקר ארכאולוגי נרחב הכולל יצירות מקור יווניות, העתקים רבים של יצירות אשר נעשו בידי אמנים רומיים וכן עדויות של סופרים מיוון העתיקה ומרומא, אשר תיארו אמנים ויצירות בכתביהם. על פי תפישתם של חוקרי תולדות האמנות, חשיבותו של הפיסול היווני היא ביצירת סינתזה של מקורות קדומים ופיתוחם לכדי שפה אמנותית מגובשת. שפה זו היוותה מודל לתרבויות שבאו אחריה. בייחוד הדבר בולט באמנות של האימפריה הרומית אשר ציטטה והעתיקה מאמנותם של היוונים.

הפרשנות הרווחת של החוקרים תפשה את האמנות היוונית כמתפתחת על פני רצף זמן וחותרת לכדי סינתזה בין תיאור ריאליסטי בעיצוב האנטומיה, לבין רתימת אותו ריאליזם לשם ביטוי ה"אידיאל" של התקופה. גישה זו התבטאה בעיצובה של התקופה "הקלאסית", כמופת של אידיאל זה. מקורה של תפיסה זו היה ברנסאנס האיטלקי, אך היא קיבלה את ביטויה המובהק בביקורת האמנות של המאה ה-18, בכתביהם של יוהאן יואכים וינקלמן ויוהאן גוטפריד הרדר. כתבים אלו התבססו על ידיעות חלקיות ועל תפישות מוטעות ביחס לאמנות והפיסול היווני. את הביטוי לתפישות מוטעות אלו ניתן למצוא באמנות של הזרם הנאו קלאסיציזם בצרפת של תחילת המאה ה-19.

החל מן העשורים האחרונים של המאה העשרים מתפתחת מגמת תיאור שונה. מגמה זו עדיין לא הגיעה אמנם לכלל בשלות אשר תאפשר תיאור היסטורי אלטרנטיבי, אך היא מנסה לתאר את האמנות היוונית שלא על פי הכרונולוגיה המקובלת אלא על פי בחינה נושאית, תוך השוואה בלתי פוסקת בין "מוקדם" ו"מאוחר".

קדמוניות היהודים

קדמוניות היהודים (ביוונית: Ἰουδαϊκὴ ἀρχαιολογία) הוא ספרו השני של ההיסטוריון היהודי-רומי יוסף בן מתתיהו, הידוע גם בכינויו יוספוס פלביוס. בספר זה, שנכתב בשלהי המאה הראשונה לספירה, סיכם יוסף את תולדות עם ישראל, מימי המקרא ועד ימי המרד הגדול ברומאים. הספר מהווה מקור חשוב להיסטוריה של עם ישראל (בעיקר לתקופה החשמונאית המאוחרת, התקופה ההרודיאנית ואילך). כמו יתר כתבי בן-מתתיהו, הוא לא שומר בספרות הרבנית אלא רק על ידי הכנסייה. הספר תורגם לראשונה לעברית בשנת 1864.

שכינה

שְׁכִינָה בספרות היהדות, היא ההתגלות האלוהית בעולם. הביטוי הוא שם הפעולה הנגזר מהשורש שכ"נ ('לשכון'). על פי תפיסת הספרות הקבלית, הפילוסופיה הפרו קבלית והחסידית, האל שוכן בפנימיותו של העולם כולו ומחיה אותו, ו'שכינתו' היא נשמת העולם ורוח אפיו.בחלק מהספרות מוסבר, כי דרך הפן הזה של האלוהות, שהוא התחתון מכול ההתגלויות האחרות, מתקשר אלוהים עם בני אדם. פן זה של התגלות הוא יחסי למעמדם של האנשים ולמעשיהם - הופעתו או היעלמותו תלויה בהם. השכינה היא ביטוי פסיבי להתגלות האל, וככזו נמשלת לדמות נשית.

שלמה דיקמן

שלמה דִיקמַן (Dykman;‏ 10 בפברואר 1917 – 17 במרץ 1965) היה מתרגם עברי.

שרה דבורצקי

שרה דְבוֹרֶצְקי (4 באוגוסט 1915 – 12 בדצמבר 1972) הייתה מתרגמת ישראלית, כלת פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת מעיריית תל אביב לשנת 1966.

חיים נחמן ביאליק
שירים אל הציפורתחזקנה • אם יש את נפשך לדעת • עציץ פרחיםהמתמידהכניסיני תחת כנפךעל השחיטהבעיר ההרגהלא זכיתי באור מן ההפקרשיר העבודה והמלאכהלמתנדבים בעם • ביום קיץ יום חום • בגינהשיר לחמוטלשבת המלכה • פרש • קן ציפורהפרח לפרפרהפרפר לפרח • בין העצים הירקרקים‎ • היא יושבה לחלוןנדנדהמעבר לים • הברכה • מתי מדבר האחרוניםלכבוד החנוכה • בערוגת הגינה • מקהלת נוגניםקומי צאייש לי גןהקיץ גווע • אם יש את נפשך לדעת • אחרי מותילבדי
סיפורים ספר האגדהאלוף בצלות ואלוף שוםגילוי וכיסוי בלשון • החצוצרה נתביישה • אריה "בעל גוף"התרנגולים והשועלשירים ופזמונות לילדיםאגדת שלושה וארבעהויהי היוםמסע הדג‎
הנצחה קריית ביאליקבית ביאליקגבעת ח"ןפרס ביאליקכפר ביאליקשדרות ח"ןכיכר ביאליק • מוסד ביאליק • רחוב ביאליקקמפוס ביאליק-רוגוזיןשדרות ח"ן
ערכים קשורים מאניה ביאליק‎אירה יאןמרדכי עובדיהומשה אונגרפלדראדיאהל שםעונג שבת

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.