מוסא כאט'ם אל-חוסייני

מוסא כּאט'ם (באשה) אל-חוסייניערבית: موسى كاظم الحسيني; 1853[1] - 27 במרץ 1934) היה פוליטיקאי פלסטיני, מנהיגה הראשון של התנועה הלאומית הפלסטינית,[2] מ-1920 ועד מותו.

מוסא כאט'ם אל-חוסייני
Mousa-Qasem

תולדות חייו

אל-חוסייני, בן למשפחת חוסייני, היה בנו של סלים אל-חוסייני שכיהן כראש עיריית ירושלים בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19. אחיו חוסיין אל-חוסייני שימש כראש העיר לפניו. הוא למד בבית הספר היסודי הדתי בירושלים, והתקבל ללימודים בבית הספר למנהל באיסטנבול. הוא היה הבוגר השלישי מכל העולם הערבי של מוסד זה שהכשיר מושלים ופקידים בכירים לאימפריה העות'מאנית. את הקריירה המנהלית החל במשרד הבריאות בירושלים ואחר כך כקאימקאם של יפו, תפקיד אליו התמנה לפני שמלאו לו 30. בהמשך שירת כמושל בצפת ואחר כך בשורה של מחוזות בתימן, באנטוליה, בחורן ובעיראק[3]. ערב מלחמת העולם הראשונה פרש ממשרתו.

בראשות עיריית ירושלים 1918–1920

الشريف حسين بن علي في بيت المقدس
ראש העיר מוסא כאט'ם אל-חוסייני עם חוסיין בן עלי, ירושלים 1917.

במרץ 1918 לאחר מות אחיו, מינו אותו הבריטים לראש עיריית ירושלים.

ב-2 בנובמבר 1918 ערך ועד הצירים בירושלים תהלוכה וחגיגות לציון יום השנה להצהרת בלפור. מנהיגי הערבים בארץ ישראל החליטו לנצל את המאורע הזה, ומשלחת של ראשי הציבור המוסלמי והנוצרי, בראשות אל-חוסייני, מסרה את מחאת האגודות הערביות נגד המדיניות הציונית למושל ירושלים, רונלד סטורס.[4] באוקטובר 1919 נפגש לשיחת היכרות עם מנחם אוסישקין, שהחליף את חיים ויצמן בראש ועד הצירים והגיע לארץ ישראל. השיחה הייתה עוקצנית ונערכה בעזרת מתורגמן: אוסישקין דיבר עברית ואל-חוסייני ערבית.[5]

אל-חוסייני לא השתתף בוועידה הפלסטינית הראשונה בינואר 1919, משום שהיה ראש עיר ואסור היה לו לקחת חלק בתעמולה למען אחדות סורית.[6] הוא סירב להכיר בשפה העברית כשפה רשמית בעיריית ירושלים, דבר שעורר מורת רוח בקרב "ועד העיר ליהודי ירושלים".[7] ב-8 במרץ 1920 פרצו הפגנות ברוב המרכזים העירוניים של ארץ ישראל. בעקבות נאומו של אל-חוסייני בפני המפגינים הערבים שעברו לפני בית העירייה, הודיע "ועד העיר ליהודי ירושלים", כי יהודי ירושלים, שמהווים את רוב תושבי העיר, אינם רואים בו יותר "בא כוחם".[8] ב-4 באפריל 1920 נערכו בירושלים חגיגות נבי מוסא. בשעות הבוקר נאם אל-חוסייני מעל מרפסת העירייה מול כ-70 אלף איש שהתקהלו ברחבת העירייה. הקהל צעק "עצמאות עצמאות" ושר "פלסטין ארצנו - היהודים כלבינו". מתוך התקהלות זו פרצו מאורעות תר"פ בעיר.[5] באותו חודש פוטר אל-חוסייני על ידי מושל מחוז ירושלים, רונלד סטורס, ממשרת ראש עיריית ירושלים, בשל נאומו הפוליטי המסית, ובמקומו מונה ראע'ב נשאשיבי, איש משפחת נשאשיבי, יריבתם של החוסיינים.[7]

בראשות התנועה הלאומית הפלסטינית 1920–1934

מוסא כאט'ם אל-חוסייני נחשב במשך שנים רבות ל"ראש המשפחה"[9] והיה פעיל עד למותו בתנועה הלאומית הפלסטינית.

בפגישות משותפות בחודשים יולי–ספטמבר 1920 בין האגודה המוסלמית-הנוצרית, "המועדון הספרותי" ו"המועדון הערבי", הוחלט להפריד את התנועה הלאומית הפלסטינית מזו הסורית ולרכז את כל המאמצים בארץ ישראל. במהלך הפגישות, פנו הארגונים לאל-חוסייני לקחת על עצמו את ההנהגה ואליו הצטרף עארף א-דג'אני, נשיא האגודה המוסלמית-הנוצרית בירושלים.[6] בהתייחסו לגירוש ממשלת פייסל מהממלכה הערבית של סוריה על ידי הצרפתים בחודש יולי, ולראיית פלסטין כחלקה הדרומי של "סוריה גדולה" עצמאית, אמר באוגוסט לחבריו בתנועה הלאומית: "עכשיו, אחרי האירועים האחרונים בדמשק, עלינו להנהיג שינוי יסודי בתוכניותינו פה. [רעיון] סוריה הדרומית אינו קיים יותר. אנחנו צריכים להגן על פלסטין".[10] בספטמבר נערכה בירושלים פגישה אליה הוזמנו נציגים מהמרכזים העירוניים האחרים בארץ, ובה נבחר אל-חוסייני לנשיא הארגון.[6] אל-חוסייני עלה לגדולה בקונגרס הערבי-פלסטיני השלישי שנערך בחיפה בדצמבר 1920. בקונגרס זה נבחר לנשיא הקונגרס והוועד הפועל הערבי,[11] תפקיד בו נשא עד מותו. הוא שימש כנשיא חמישה קונגרסים פלסטיניים שהתקיימו בתקופת המנדט.

הוא השתתף בנסיעות רבות ברחבי העולם במסגרת משלחות פלסטיניות[12]. הוא עמד בראש משלחת למצרים במרץ 1921 כדי לפגוש את צ'רציל.[13] מיד לאחר ביקורו במצרים, ביקר צ'רצ'יל בארץ באותו חודש, אז נועדה איתו משלחת בראשות אל-חוסייני, שתקף את הציונות, את הצהרת בלפור, את הרברט סמואל ואת היהודים בכלל: "היהודים היו ועודם בין הפעילים ביותר בהשחתת ארצות רבות... התפוררותה של רוסיה, כידוע היטב, הייתה כולה או רובה מעשה ידי היהודים, ואותם אפשר להאשים בחלק ניכר של תבוסת גרמניה ואוסטריה".[10]

הוא עמד בראשן של ארבע משלחות ללונדון לקידום הסוגיה הערבית-פלסטינית בבריטניה. המשלחת הראשונה, שעל שיגורה והרכבה החליטה הוועידה הפלסטינית הרביעית שהתכנסה במאי 1921 בירושלים, יצאה לדרכה בקיץ אותה שנה, עברה דרך מצרים[14] וביקרה גם במושב חבר הלאומים בז'נבה בניסיון למנוע אישור המנדט הבריטי בא"י אלא שבשלב זה מדיניות הבדלנות האמריקנית חיזקה את כוחן של בריטניה וצרפת כך שלא ניתן היה עוד להשפיע על המדיניות הבריטית באמצעות דיפלומטיה מעין זו. בבריטניה ניסה מוסא כאט'ם להידבר עם פקידי משרד המושבות שלא גילו נכונות למשא ומתן בסוגיית המנדט והצהרת בלפור[15]. הידיעות על הניצחונות הטורקיים על היוונים באנטוליה בספטמבר 1922 עוררו התלהבות רבה בקרב הפלסטינים. ניצחונם עורר תקוה שתהיה לו השפעה על שאלת ארץ ישראל, ובנובמבר נסע אל-חוסייני עם משלחת מטעם הוועד הפועל לאיסטנבול ולוועידת השלום בלוזאן, כדי להשיג את תמיכת הטורקים בתביעות הפלסטיניות. אולם לאכזבת הפלסטינים, החליטו הטורקים בוועידה להשלים עם הסטטוס קוו בארצות שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית. המשלחת הגיעה בדצמבר ללונדון ובינואר 1923 נפגשה עם מזכיר המושבות החדש, אך זה החליט להמשיך במדיניות קודמו. מאמצי המשלחת נכשלו ובחודש מרץ היא שבה לארץ ישראל.[16]

Mufti of Jerusalem 1929
מוסא אל-חוסייני מימין למופתי אמין אל-חוסייני (במרכז), בעצרת בשנת 1929

בסוף 1922, בעת שהותה של המשלחת בלוזאן, החל חיים מרגליות קלווריסקי, שעמד בראש המחלקה הערבית של ההנהלה הציונית בירושלים, להדק את קשריו עם חוסייני, כדי למתן את עמדתו כלפי הציונות. המגעים ביניהם נמשכו גם במחצית הראשונה של 1923 והביאו לכך שחוסייני החל להטיף באותה תקופה לשיתוף פעולה בין היהודים, הנוצרים והמוסלמים. הוא אף עשה עצמו חולה כדי להביא לדחיית הוועידה הפלסטינית השישית. היהודים היו מעוניינים בדחייה זו של הוועידה שעלולה הייתה לגרום לסערת רוחות ולמהומות במהלך עונת החגים שהחלה באפריל. על פי מכתביו של קלוורסקי, נראה כי עמדתו החדשה של חוסייני נבעה משיחודו על ידי קלוורסקי. לדבריו, חוסייני הבטיח לו כי כל זמן שהוא יהיה לצד הציונים, הוא יוודא כי ההחלטות הקיצוניות שנתקבלו באותה ועידה לא תוצאנה אל הפועל. אלא שכאשר לא היה לקלוורסקי כבר מספיק כסף לשלם, נעלמה עמדתו המתונה של חוסייני.[17]

המשלחת השלישית ללונדון בראשותו של חוסייני, שחזרה באוגוסט 1925, נחלה אף היא כישלון, אך מוסא כאט'ם הצליח לשכנע את ועידת הקונגרס הערבי-פלסטיני החמישי כי ניתן לקוות להישגים מול הבריטים באמצעים דיפלומטים. המשלחת הרביעית יצאה ללונדון וז'נבה בתחילת 1930[18]. היא הביעה התנגדות לעליית יהודים ומכירת קרקעות ליהודים. כן הובעה התנגדות למתן זיכיון לפתיחת מפעל האשלג בים המלח ולהקמת ועדת החקירה לגבי הכותל המערבי, שלטענתו הוא מוסלמי בלבד ואינו נושא לשלטונות המנדט. בשובו אמר שלא כל בקשות המשלחת נדחו בידי הבריטים וכי יש לבחון את הספר הלבן ואת החוקה המוצעת על ידי הבריטים, לפני קביעת עמדה.[19]

לאחר מאורעות תרפ"ט החלו להתגלע סכסוכים על המנהיגות הלאומית בין מוסא כאט'ם ובין המופתי של ירושלים וקרוב משפחתו, חאג' אמין אל-חוסייני. בסתיו אותה שנה פרץ הסכסוך הראשון, באשר לפיקוח על כספי התרומות שהקרן לסיוע לנפגעי המאורעות הערבים אספה בארצות ערב.[20] בתחילת 1930 אירעה התנגשות בין השניים, כאשר הוועד הפועל בחר ב-5 בינואר את אמין לנשיא המשלחת ללונדון באותה שנה. מוסא כאט'ם התפטר בתגובה מהוועד הפועל הערבי, מה שהביא להתכנסות נוספת של הוועד ולהתפטרותו של אמין מנשיאות המשלחת לטובת בחירת מוסא כאט'ם לתפקיד.[21] זו הייתה הפעם הראשונה שנעשה ניסיון לשלול ממנו את תפקיד נשיא המשלחת ורק חזית משותפת עם אנשי האופוזיציה הנשאשיבית הבטיחה בסופו של דבר את בחירתו.[20] בתחילת שנות ה-30 יחסיו של מוסא כאט'ם עם אמין התערערו עוד יותר, לאחר שהאשים נשיא הוועד הפועל את המופתי במעילה בכספי המשפחה ובחלוקתם למקורביו.[22] בתקופה זו נוצרה התגבשות כוחות חדשה בציבור הפלסטיני: מוסא כאט'ם ואויבו לשעבר ראע'ב נשאשיבי, שהתבססו על הוועד הפועל וההנהגה המסורתית, מול חאג' אמין, שמחנה תומכיו החל להזדהות עם דור חדש של צעירים רדיקליים.[23] קשריו של מוסא-כאט'ם עם הנשאשיבים התהדקו גם בשל מתינותם המדינית. חזית זו של נשיא הוועד הפועל עם הנשאשיבים הביאה לביקורת חריפה מצד המחנה של המופתי ובטאונו על הוועד הפועל בשנים 1930 ו-1931. מוסא-כאט'ם הבין כי ההתקפות הללו מכוונות כלפיו ואיים בתגובה כי אם הן לא תיפסקנה, הוא יצטרף בגלוי אל האופוזיציה הנשאשיבית. בכנס הארצי של הוועד הפועל בפברואר 1933, תמך מוסא-כאט'ם בתביעת בנשאשיבים לפיקוח ממשלתי הדוק יותר על כספי האוקאף ובתי הדין השרעיים ושלילת סמכותו המוחלטת של המופתי בתחומים הללו.[21]

אל-חוסייני נזכר ברשימה שנערכה בתנועה הציונית ב-5 בינואר 1937, הכוללת עשרות נכבדים ערבים שמכרו קרקעות ליהודים.[24] הוא מכר ליהודים אדמות באזור מוצא וקריית ענבים.[25]

Musa Kazim Jaffa 1933
מוסא כאט'ם אל-חוסייני מוכה בידי שוטר בריטי בהפגנה ביפו, 27 באוקטובר 1933

ב-27 באוקטובר 1933 עמד אל-חוסייני בראש הפגנת מחאה בלתי חוקית שהתקיימה ביפו נגד מדיניות הממשלה הבריטית. כ-10,000 מפגינים התכנסו באותו יום במסגד המחמודיה ויצאו ממנו בשני ראשים, כשבראש אחד הראשים אל-חוסייני הישיש. כשהגיעו לרחבת מרכז העיר התפתח עימות אלים עם כוחות המשטרה והצבא שהתארגנו במקום. כתוצאה מאש המשטרה נהרגו בהפגנה 26 מפגינים ושוטר אחד. הופצו שמועות שכאט'ם עצמו נפצע, ולבקשת מושל ירושלים הכחיש אל-חוסייני את השמועות.[26]

בנובמבר 1933 חלה אל-חוסייני[27] והוא נפטר ממחלתו במרץ 1934. הוא נקבר על הר הבית לצד חוסיין בן עלי,[28] באחוזת קבר בדאר אל-ח'טיב, מאחורי החומה המערבית של החרם א-שריף (מצפון לרחבת התפילה של הכותל המערבי), שם נקברו גם בנו, עבד אל-קאדר אל-חוסייני,[29] ונכדו, פייסל חוסייני. היו שטענו שהוא נפטר בגלל פציעתו בהפגנה ביפו.

עמדותיו

אל חוסייני נחשב לגורם מתון יחסית[30], ממתנגדי הפאן-ערביות של מפלגת אל-איסתקלאל, ובדצמבר 1929 הודיע הנציב העליון כי מגעיו עם הוועד הערבי יעברו רק דרך אל-חוסייני וסגניו[31].

בקונגרס הערבי בחיפה בדצמבר 1920 ביקש מוסא כאט'ם למצב את הקונגרס כמייצג של תנועה לאומית פלסטינית השואפת לעצמאות כחלופה לחזון ההשתלבות בסוריה הגדולה כ"סוריה הדרומית" האוטונומית שקרס עם חדלונה של הממלכה הערבית של סוריה: "זה סיפורה של פלסטין, ארץ הניסים וערש הדתות..זה הקונגרס שנולד מתוך הסבל של פלסטין. והוא הנציג והדובר של פלסטין". הנאום היה ידידותי לבריטניה, הוזכרה התרומה של פלסטינים למלחמה באימפריה העות'מאנית והציונות הוצגה כגורם מסכסך בין בריטניה לפלסטינים.

בשנת 1924 טען אל-חוסייני שלא ניתן להגיע להסכם בין היהודים לערבים כל עוד המדיניות הציונית קיימת. הוא הטיף לעצמאות בארץ ישראל שתשאב את שלטונה מהעם באמצעות בית נבחרים עם ייצוג יהודי, נוצרי ומוסלמי. כן טען שהוא לא מתנגד להגירה אלא דורש שהיא תוגבל כמו שהיא הוגבלה בארצות הברית באותה שנה[32]. אל-חוסייני התבטא נגד פעילות אלימה. בשנת 1928 במענה לשאלה: "מה יעשו הערבים אם דרישתם תדחה?" ענה: "הם יוסיפו לדרוש. בדינאמיט לא ישתמשו. יתמידו במאמציהם בשלום אך ללא ליאות עד שישיגו את מטרתם."[33]

בעקבות אכזבתו מההצעות הבריטיות שהוצגו למשלחת הרביעית בראשותו שיצאה ללונדון בשנת 1930, לאחר פרסום דו"ח ועדת שאו איבד את אמונו ביכולת הפלסטינים לשנות את מדיניות השלטונות בהידברות והחל במערכת תעמולה בעיתונות הערבית לגיוס הציבור הרחב נגד הציונות[34]. בפברואר 1934 דרש מכל ראשי הערים הערבים להתפטר מתפקידיהם, בגלל סירוב שלטונות המנדט לשנות את חוק העיריות לפי דרישותיו. סירוב ראשי הערים להענות לדרישתו הביאה לקרע פנים ערבי[35].

במרץ 1934 אמר לעיתונאי אמריקאי: "היהודי זקוק תמיד למי שיגן עליו, אשר יוכל לחיות בצל חסותו [...] אין הערבים או מנהיגיהם שונאים את היהודים בתור יהודים. להפך, בכל לב היו רוצים שיהיו היהודים במסגרת 'הפדרציה הערבית'... אולם אין הערבים מסכימים בשום אופן כי מיעוט מהתושבים יקום ויאמר כי הוא בעל הארץ... לדעתנו צריכים היהודים ליהנות מזכויותיהם המגיעות להם לפי יחסם המספרי בארץ."[36]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל המזרח התיכון

הערות שוליים

  1. ^ לעומת זאת, אצל פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 86: יליד 1850.
  2. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 408.
  3. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמוד 136
  4. ^ פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 23–24.
  5. ^ 5.0 5.1 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 110-108.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 86–88.
  7. ^ 7.0 7.1 פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 82.
  8. ^ פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 78–79.
  9. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, פרק 11: המשפחות החשובות, עמ' 215.
  10. ^ 10.0 10.1 בני מוריס, קורבנות, עמ' 101-100.
  11. ^ פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 89–90.
  12. ^ מז"ט ושעה מוצלחת למשלחת החדשה, דואר היום, 18 באוקטובר 1922
  13. ^ י.ב.ש., קהיר - העיתונים המקומיים והתנועת הציונית, דואר היום, 29 במרץ 1921
  14. ^ המשלחת הפלשתינאית באלכסנדריה, דואר היום, 25 ביולי 1921
  15. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 246-247
  16. ^ פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 128–129, 131–133, 135–136.
  17. ^ פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 53–54.
  18. ^ המשלחת הערבית הורכבה, דבר, 22 בינואר 1930
  19. ^ שיחה עם מוסא כאזם פחה, דבר, 18 ביוני 1930
  20. ^ 20.0 20.1 פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 220–221.
  21. ^ 21.0 21.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, פרק חמישי, ערעור מעמדו של מוסא כאזם אל-חוסייני בידי אמין אל-חוסייני, עמ' 139-138.
  22. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 294.
  23. ^ פורת, צמיחת התנועה הלאומית, עמ' 208–209.
  24. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 226.
  25. ^ צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה, עמ' 165
  26. ^ שיחת קמפבל עם מוסה קאזם, דואר היום, 29 באוקטובר 1933
  27. ^ מוסא כאזם פחה חולה, דואר היום, 20 בנובמבר 1933
  28. ^ הלוית מוסא כאזם פחה, דבר, 28 במרץ 1934
  29. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 280.
  30. ^ מה מספרת ועדת החקירה על הפגנות הערבים, דבר, 14 בפברואר 1934
  31. ^ השלטונות ואנשי האסתיקלאל, דבר, 3 בספטמבר 1930
  32. ^ שיחה בין אוסקר קרויס ומוסה קאזים, דואר היום, 8 באפריל 1924
  33. ^ לפני עשר שנים, דבר, 11 באוגוסט 1938
  34. ^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמודים 275-276
  35. ^ מוסה כאזם דורש מראשי העיריות להתפטר, דבר, 15 בפברואר 1934
  36. ^ מוסא כאזם אל חוסייני על הערבים והיהודים בארץ ישראל, דואר היום, 12 במרץ 1934
1934 בארץ ישראל

להלן אירועים בולטים שהתרחשו במהלך שנת 1934 בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

הוועד הפועל הערבי

הוועד הפועל הערבי (בערבית: اللجنة التنفيذية العربية) היה המוסד הפוליטי העליון של הפלסטינים מראשית שנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 וייצג את ערביי ארץ ישראל אל מול שלטונות המנדט הבריטי.

הוועד הוקם ב-13 בדצמבר 1920 במהלך הקונגרס הערבי-פלסטיני השלישי בחיפה ובראשו עמד מוסא כאט'ם אל-חוסייני. תפקידו של הגוף היה ליישם את החלטות הוועידה הערבית פלסטינית. קריאתו המרכזית הייתה מימוש זכות ההגדרה העצמית של הערבים (לאור ארבע עשרה הנקודות של וילסון) וכינונה של מדינה ערבית עצמאית עם בית מחוקקים נבחר. הוועד הפועל הוביל את ההתנגדות לכינונו של בית לאומי לעם היהודי על חשבון בית לאומי לערבים תושבי ארץ ישראל. הוועד דגל במאבק חוקי ולא אלים, שכלל כתיבת עצומות, משלחות לוועידות השלום וללונדון והשפעה על דעת הקהל הערבית דרך עיתונות וכינוסים.

הוועד התפרק בשנת 1934, זמן קצר לאחר פטירתו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני.

הקונגרס הערבי-פלסטיני

הקונגרס הערבי-פלסטיני היה סדרת כינוסים של ההנהגה הפוליטית הפלסטינית בתקופת המנדט. הקונגרס התכנס שבע פעמים בין 1919 ל-1928. שלטונות המנדט הבריטי סירבו להכיר בו כגורם מייצג של האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל. עם זאת, הוועד הפועל הערבי שקם כאחת מהחלטות הקונגרס השלישי ב-1920, ייצג את ערביי הארץ מול שלטונות המנדט עד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20.

לקונגרס מעולם לא נערכו בחירות כלליות. לקראת התכנסות הוועידות שלו, היו חברי ההנהלה של האגודה המוסלמית-נוצרית המקומית או אגודה אחרת שפעלה באותו מקום כמסגרת לפעילות לאומית, מתכנסים ובוחרים מספר פעילים מקומיים כצירים לוועידה. שיטה זו גרמה לספק מצד השלטון הבריטי בדבר מידת הייצוגיות של המסגרת הזאת.

התנועה הלאומית הפלסטינית

התנועה הלאומית הפלסטינית היא שם כולל לזרמים וארגונים הפועלים למען הגדרה עצמית לערבים הפלסטינים על-בסיס רעיון הלאומיות והשאיפה למדינה פלסטינית ריבונית.

חוסיין אל-חוסייני

חוסיין סלים אל-חוסייני (בערבית: حسين سليم الحسيني, תעתיק: חסין סלים אלחסיני; ? - 1918) היה ראש עיריית ירושלים מטעם השלטון העות'מאני החל משנת 1909 עד לכיבוש העיר בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה ב-1917. נודע בכינויו חוסיין ביי.

אל-חוסייני, בן למשפחת חוסייני, נולד בירושלים בסביבות אמצע המאה ה-19. אביו, סלים אל-חוסייני, היה איש ציבור נכבד בשלטון המקומי וכיהן אף הוא בתפקיד ראש עיריית ירושלים בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19. חוסיין אל-חוסייני קיבל את תפקיד ראש העיר בשנת 1909, ובמהלך כהונתו עסק נמרצות בפיתוח התשתיות בעיר. תחת הנהגתו רוצפו רחובות העיר העתיקה, שופרו שירותי הניקיון והתברואה, והחל ביצועו של פרויקט ביוב שמומן בחלקו בידי יהדות התפוצות. מאמצי הפיתוח שלו זכו להערכת תושבי העיר המוסלמים, הנוצרים והיהודים. בראיון לעיתון המצרי "אל-אקדאם" במרץ 1914 עמד על ההבחנה שבין הציונות, שאינה מאיימת על פלסטין, לבין ההתיישבות היהודית בפועל בה המהווה סכנה אמיתית, ומחייבת הימנעות מוחלטת ממכירת קרקעות ליהודים. החל מ-1915 עמד חוסיין אל-חוסייני גם בראש ארגון הסהר האדום, שבצד התפקיד הרפואי שמילא בשנות מלחמת העולם הראשונה קידם הבנה בין ערבים ויהודים בעיר.

עם כיבוש ירושלים בידי הבריטים בדצמבר 1917, היה חוסיין אל-חוסייני זה שמסר רשמית את כניעת העיר לכוחות הבריטים, בשורת טקסי כניעה שנערכו במקום הידוע כיום ככיכר אלנבי (בשכונת רוממה). הוא לקה בדלקת ריאות בעקבות העמידה הממושכת בקור וברוח, ואושפז בבית החולים שערי צדק, שם זכה לביקורו של הגנרל אדמונד אלנבי שהגיע לקבל ממנו את הכניעה הרשמית. הוא נפטר שבועות אחדים לאחר מכן, בינואר 1918. אחיו, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, מונה למחליפו בראשות העיר.

חוסייני

האם התכוונתם ל...

מאורעות אוקטובר 1933

מאורעות אוקטובר 1933 (המכונים גם מאורעות תרצ"ד) החלו על ידי ערביי ארץ ישראל באוקטובר 1933, עם תחילתה של העלייה החמישית, עלייתם של יהודי גרמניה בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון.

לראשונה בתולדות המנדט הבריטי בארץ ישראל, כוונו המאורעות הללו נגד השלטונות בלבד.לאחר מספר שנים בהן עמדה העלייה לארץ ישראל על מספר של אלפים אחדים לשנה, עלו לארץ בשנת 1933 37,000 עולים, שנוספו ל-190,000 יהודי הארץ. נהוג לכנות את העלייה החמישית "עליית הגרמנים" או "עליית היקים", אם כי העולים מגרמניה ומשאר הארצות בהן השפה המדוברת הייתה גרמנית או שהיו בעלות תרבות גרמנית (כגון אוסטריה וצ'כוסלובקיה), היו רק כרבע מן העולים (יתר העולים היו יהודי מזרח אירופה). עלייתם של יהודי גרמניה השפיעה לא רק מבחינת מספר העולים, אלא גם בתרומתם התרבותית והכלכלית של העולים המשכילים (חלקם גם בעלי הון), לפיתוח היישוב היהודי בתחומי החקלאות, התעשייה, הרפואה, המדע וההשכלה. ערביי ארץ ישראל לא יכולים היו שלא לחוש בתנופה זו.

כבר ב-20 במרץ 1933, נועדו ביפו כ-500 נכבדים עירוניים ושייח'ים כפריים, וגינו את הבריטים על שהם מתירים עליית יהודים לארץ, ואת הערבים המוכרים אדמות ליהודים. כלפי המוכרים הושמעו איומים בחרם וכמה מהדוברים אף האשימו מנהיגים ערבים, ובראשם משפחת נשאשיבי, במעורבות בעסקאות מכירה כאלה.ב-1 באוקטובר 1933 כינס משרד הוועד הפועל הערבי את מליאתו כדי לדון ב"סכנה הגדולה" של הגירת היהודים. בכינוס הוחלט לקרוא לשביתה ב-13 באוקטובר בכל רחבי הארץ ולקיים באותו יום הפגנה בירושלים. ב-8 באוקטובר הוחלט כי זהו ביטוי ל"זעמה של האומה הערבית הפלסטינית, אשר סבלה מהאימפריאליזם הבריטי". הוועד הפועל לא ביקש רישיון לקיום ההפגנה, אולם מארגניה קבעו את מסלול התהלוכה בתוך חומות העיר העתיקה.

הועד הודיע כי ההפגנה תצא ממסגדי הר הבית. משטרת המנדט הבריטי אסרה על קיום ההפגנה וביום ההפגנה הוצבו משמרות שוטרים בשערי העיר העתיקה.

למרות אזהרת הממשלה, השביתה וההפגנה התקיימו. ההפגנה החלה בצהריים.

בראש התהלוכה, בה השתתפו 3,000 איש (על פי המשטרה), צעדו רבים מחברי הוועד הפועל ובהם מוסא כאט'ם אל-חוסייני בן ה-83. השתתפו בה גם משלחות מערים אחרות, אולם ללא נציגים מכפרי האזור. מארגני ההפגנה השתדלו למנוע התנגשויות עם היהודים ומנעו כל ניסיון לפרוץ לעבר השכונות היהודיות, כדי לשמור על אופיה האנטי-ממשלתי של ההפגנה. ההפגנה הייתה אמורה להסתיים בהתכנסות בכיכר שליד שער שכם, מול משרדי נציב המחוז.

כאשר הגיעו אל השער החדש, קיבלו השוטרים את פני המפגינים ולאחר שקצין משטרה קרא להם להתפזר אך הם לא נעתרו לבקשתו, פיזרו השוטרים את ההפגנה באמצעות שימוש באלות.

בין שלושים הפצועים קל היו גם חברי הוועד הפועל.עקב הצלחת ההפגנה, החליט הוועד הפועל לארגן אחת נוספת, ב-27 באוקטובר. לאחר שמנהיגי חיפה סירבו לקיים אותה בעירם, הוחלט שתתקיים ביפו. גם הפעם לא הוגשה בקשה לערוך את ההפגנה והממשלה אסרה על קיומה. בהפגנה השתתפו משלחות מערים שונות ולאות סולידריות גם שתי משלחות מעבר הירדן ומסוריה. השלטונות החליטו למנוע מהמפגינים מלעזוב את נקודת הכינוס ליד המסגד הגדול. לאחר שכמה אלפי מפגינים עזבו אותה, דרשה מהם המשטרה להתפזר, אולם הם ניסו לפרוץ את מחסומי המשטרה בעזרת מוטות ואבנים.

המפגינים לא נשמעו לקריאת המנהיגים שלא לסטות ממסלולם, ובהתנגשות עם המשטרה, נדקרו שוטרים.

המשטרה הגיבה בירי: 26 נהרגו ובהם שוטר ערבי, ו-60 נפצעו. המפגינים התפזרו והמשטרה עצרה את חברי הוועד הפועל: ג'מאל אל-חוסייני, עווני עבד אל-האדי, עיזאת דראוזה ועבד אל-קאדר אל-מוזפר.השמועות על הנפגעים עוררו זעם בציבור הערבי והביאו לעריכת שביתות והפגנות ספונטניות בכל ריכוזי האוכלוסייה הערביים בארץ.

ב-29 באוקטובר נערכו הפגנות ביפו, בחיפה ובשכם. ההפגנות, שהערבים הבטיחו כי תתנהלנה בדרכי שלום, הפכו למהומות אלימות ומפקד משטרת המנדט הבריטי, רוי ספייסר, דיכא אותן בתקיפות בהפעילו פרשי משטרה, בשימוש באלות ואפילו בירי אשר גרם למותם של 26 מפגינים ולפציעתם של כ-180, עד שהמהומות, אשר כונו בפי אנשי היישוב "מאורעות אוקטובר 1933", שככו.

כעבור שבוע ימים מאז הפגנת ה-27 באוקטובר, לאחר שחרור העצורים בערבות עד למשפטם, הורה הוועד הפועל להפסיק את השביתה. לאחר שהוגש ערעור, חתמו כל הנאשמים על ערבות להתנהגות טובה, מלבד אל-מוזפר, שבחר לרצות ששה חודשי מאסר.

במאורעות אלה לא היה היישוב היהודי מעורב, וההפגנות היו מופנות בעיקר נגד שלטונות המנדט הבריטי (אם כי ב-28 באוקטובר ניסה המון של פורעים ערבים לפרוץ לאזור היהודי בירושלים אך נהדף בכוח על ידי המשטרה).

ב-2 בנובמבר טען דוד בן-גוריון במכתב להנהלה הציונית בלונדון כי בהפגנות אוקטובר ניכר שינוי באופי המאבק של התנועה הלאומית הפלסטינית:

"התנועה הערבית נתגלתה במאורעות האחרונים באור חדש. לא המון פרוע ומשוסה, שואף לשוד וביזה, אלא ציבור מאורגן ובן־משמעת, מפגין את רצונו הלאומי מתוך בגרות פוליטית וכשרון של הערכה עצמית... ההשפעה החומרית והפוליטית של המאורעות האלה על הדור הצעיר..., זיכרון הקרבנות – לא פורעים ורוצחים שהועלו לגרדום בדין, אלא לוחמי השחרור הלאומי שנפלו בידי ממשלה זרה, המפנה החדש בטכסיסי המלחמה שיש בו כדי לעורר את אהדת דעת־הקהל העולמית – כל אלה משווים למאורעות אלה רצינות חמורה ומדאיגה. התנועה הערבית עלתה עכשיו שלב חשוב בהתפתחותה".בזמן המאורעות שהה המופתי אמין אל-חוסייני בהודו. בשובו לארץ בנובמבר תבע להפסיק את ההפגנות. בינואר 1934 שכנע את מארגני ההפגנות לבקש רישיון לקיומן ולהימנע מאפשרות של התנגשות עם השלטונות. הוא טען בפני הפעילים כי התנגשויות כאלו עלולות לפגוע בתמיכת ידידי הערבים בבריטניה ושצריך לכוון את המאבק בשטח רק נגד היהודים, וכלפי השלטון הבריטי להפעיל רק לחץ עקיף באמצעות דעת הקהל והממשלות המוסלמיות. אולם בזמן שפעל למניעת ההתנגשויות, הסית בטאונו נגד הממשלה. היעדרו מהארץ בזמן ארגון ההפגנות, ככל הנראה גרם לכך שהן נעדרו סממנים דתיים ואנטי-יהודיים.לאחר מכן החליט הוועד הפועל לערוך הפגנות בעת ובעונה אחת בערים שונות. בעקבות הבטחת הממשלה שתענה בחיוב לבקשת רישיון, ביקשה אותו ההנהגה הערבית. ההפגנות נערכו ב-16 בינואר 1934, בעיד אל-פיטר (חג סיום חודש הרמדאן), והן עברו ללא בעיות. אלא שהפגנות אלו סימנו את כשלונה של ההנהגה הערבית לאלץ את הממשלה לשנות את מדיניות ההגירה והקרקע שלה. ההפגנות באוקטובר 1933 עד ינואר 1934, בהן השתתפות הציבור הכפרי הייתה זעומה, סימנו את סופו של הוועד הפועל הערבי. במרץ 1934 נפטר נשיאו, מוסא כאט'ם אל-חוסייני.מאורעות 1933 היו מעין הקדמה למאורעות תרצ"ו - תרצ"ט, אשר החלו כשלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1936, במהלכן התרחש גם מרד המוני של ערביי ארץ ישראל כנגד שלטון המנדט הבריטי, בד בבד עם פרעות ביהודים ומלחמה גלויה נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. מאורעות אלה נמשכו עד שדעכו בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

מוסטפא אל-ח'אלידי

מוסטפא (ביי) אל-ח'אלידי (בערבית: مصطفى الخالدي; פברואר 1873 - אוגוסט 1944) היה ראש עיריית ירושלים בשנים 1938–1944. קודם לכן כיהן כשופט בבית הדין העליון בארץ ישראל.

מרדכי איש-שלום

מרדכי איש-שלום (2 בינואר 1901 – 21 בפברואר 1991) היה ראש עיריית ירושלים בשנים 1959–1965. ממקימי תיאטרון ירושלים ומהמובילים בהקמת מוזיאון ישראל ומבנים רבים בירושלים.

משפחת חוסייני

משפחת חוסייני היא משפחה ערבית-פלסטינית ותיקה, מן המבוססות והמכובדות במשפחות הערביות בירושלים. בני חוסייני כיהנו לאורך דורות בתפקידי הנהגה פוליטיים ודתיים בחיים הציבוריים הפלסטיניים, ונודעו על פי רוב בעמדותיהם המיליטנטיות בכל הנוגע ללאומיות הפלסטינית והיחס לציונות.

סוריה הדרומית

סוריה הדרומית (בערבית: سوريا الجنوبية, תעתיק: סורִיא אל-ג'נוּבִּיה) היא החלק הדרומי של אזור סוריה , החופף בערך לאזור דרום הלבנט . השם מתייחס כרונולוגית וגאוגרפית לחלק הדרומי של מחוזות סוריה העותמאנית .

סלים אל-חוסייני

סלים אל-חוסייני (בערבית: سليم الحسيني; 1846–1908) היה ראש עיריית ירושלים בין השנים 1882 ל-1897. סלים היה בן למשפחת אל-חוסייני רבת ההשפעה, וגם שניים מבניו חוסיין אל-חוסייני ומוסא כאט'ם אל-חוסייני כיהנו כראש העירייה אחריו. סלים כיהן כשופט בסכסוכי שבטים בדואים והיה איש עסקים מצליח שפעילותו ביססה את מעמדה הכלכלי של המשפחה. פעילותו הציבורית של סלים חוסייני מסמנת תקופה חדשה בתולדות משפחת אל-חוסייני, שהחלה להיתפש כמייצגת של כלל האוכלוסייה הערבית בירושלים ויוזמת פעולות עבורה.

עארף א-דג'אני

עארף פשה א-דג'אני (בערבית: عارف الدجاني; 1856 - 14 באפריל 1930) היה ראש עיריית ירושלים בשנים 1917–1918.

עיריית ירושלים

עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת מדינת ישראל ומושב מוסדות השלטון, כעיר מקודשת ליהדות, נצרות ואסלאם, כמוקד של סכסוך בינלאומי ומתיחויות מדיניות, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות.

החל משנת 2018 מכהן בראשות עיריית ירושלים משה ליאון.

פאשא

פאשא (בטורקית: Paşa; בפרסית: پاشا; תעתיק: פאשא) או באשא (בערבית: باشا; תעתיק מדויק: באשא), לעיתים גם פאשה או באשה (לעיתים מכונה בעברי גם כ"פחה" על פי התנ"ך), היה תואר כבוד צבאי ואזרחי מקובל באימפריה העות'מאנית ובעולם המוסלמי. פאשא הוא הגבוה מבין ארבעת התארים העות'מאניים לגברים. מתחתיו התארים: ביי, אע'א ואפנדי.

באימפריה העות'מאנית הוענק התואר לקציני צבא בדרגות שמעל אלוף-משנה, למושלי סנג'קים, לממונים על מושלי המחוזות (ביילרביי), לפקידי ממשל בדרגים גבוהים, ואף לשרים. עד ימי שלטונו של מהמט השני שימש גם כתואר כבוד למלומדים ואנשי מדע בולטים. בימי הרפובליקה הטורקית הקביל אל דרגה צבאית מוגדרת: אלוף, גנרל, אדמירל.

החל במאה ה-20 משמשת המילה "באשא" במצרים, ובמידה פחותה בארצות הסהר הפורה דוברות הערבית, לציון "אדון".

פיידי אל-עלמי

פיידי אל-עלמי (תעתיק מדויק: פָיְצ'י אלעלמי, فيضي العلمي, 1865 – מרץ 1924) היה ראש עיריית ירושלים בין השנים 1906–1909. לאחר מכן היה בין 1914 ו-1918 חבר מועצת הנציגים של הסנג'ק של ירושלים בפרלמנט העות'מאני.

אל-עלמי נולד למשפחה מיוחסת בירושלים. אביו, מוסא אל-עלמי, היה חבר מועצת העיר ולאחר שנפטר ב-1881, עמד פיידי בראש המשפחה (למרות שהיה רק בן 16). הוא התקדם בשירות הציבורי העות'מאני עד שמונה למשרת מושל בית לחם ב-1902. במקביל, פרסם גם חיבורים בנושאי החוק האסלאמי, בין היתר כספר - "فتح الرحمن لطالب آيات القرآن".

אל-עלמי נפטר מטרשת עורקים במרץ 1924.

בנו היה המנהיג הפלסטיני מוסא אל-עלמי ונכדתו היא שירין חסני-שהיד, פעילה חברתית-פוליטית. על שמו של פיידי אל-עלמי רחוב בשכונה הערבית בית חנינא בצפון ירושלים.

צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית (ספר)

צמיחת התנועה הערבית הפלסטינית 1929-1918 הוא כותר ספרו של המזרחן פרופ' יהושע פורת אשר ראה אור בהוצאת עם עובד, והמשכו בכותר: ממהומות למרידה, התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929; שני הכרכים ראו אור, בהתאמה, בשנים 1976 ו-1978.

הספר מבוסס על מחקר ארוך טווח, שראשיתו בעבודת הדוקטור, שערך פורת, בהסתמך על מקורות ארכיוניים של גופים וארגונים ערבים-פלסטינים שונים, כגון הוועד הפועל הערבי ו"האגודות המוסלמיות-נוצריות", ועל ארכיוני השליטים בארץ: תיקי המושלים בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל, תיקי משרדי ממשלת בריטניה וממשלת המנדט בארץ ישראל, וכן ארכיוני "ועד הצירים", משלחת התנועה הציונית.

פורת תיקף בחיבורו את תולדותיה של הלאומיות הערבית פלסטינית; התקופה הראשונה החלה לשיטתו ב-1918, עם כיבושה של הארץ על ידי הצבא הבריטי וכינונו של הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל בשלהי המלחמה; ביולי 1920 החל השלטון הבריטי האזרחי, והתקופה שמוגדרת כ"צמיחה" נמשכה עד לפרעות תרפ"ט 1929; בתקופה השנייה, שתחילתה ב-1929, החלה, לדעת פורת, "להתגבש בקרבם (של הערבים פלסטינים) ההכרה כי שיטות המאבק החוקיות והפוליטיות לא קדמו את מטרתם - הדיפת הציונות מארץ ישראל - וכי יש לאמץ דרכי מאבק אלימות יותר". תודעה זו הלכה והתגברה עד לישומה במרד הערבי הגדול, או בשמו המקובל ביישוב: "פרעות תרצ"ו-תרצ"ט", בין השנים 1936–1939.

פורת טען במחקרו כי התפתחותה של הלאומיות הערבית פלסטינית המאורגנת התחוללה במשולב יחד עם התפתחות המפעל הציוני והתרחבות היישוב, ויחד עם מדיניותם ומפעלותיהם של שלטונות המנדט הבריטי, ואין להבין את התפתחותה מבלעדי ההשפעות ההדדיות של ישויות אלו, זו על זו.

ראע'ב נשאשיבי

ראע'בּ נשאשיבּי (בערבית: راغب النشاشيبي; תעתיק מדויק: ראע'ב אלנשאשיבי; 1881–1951) היה מנהיג פלסטיני ממשפחת נשאשיבי שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים, וראש עיריית ירושלים בין השנים 1920-‏1934. מתנגדו ויריבו העיקרי של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

רוחי אל-ח'טיב

רוחי אל-ח'טיב (בערבית: روحي الخطيب; 1914 - 6 ביולי 1994) היה ראש עיריית מזרח ירושלים בשנים 1957–1967.

אל-ח'טיב עמד בראש עיריית מזרח ירושלים עד לכניסת כוחות צה"ל לשכונותיה במלחמת ששת הימים. לאחר סיום תפקידו שימש בתפקידי הנהלה בחברת תיירות ערבית ובחברת החשמל העירונית. במרץ 1968 התבקש להגיע לחקירה מטעם גורמי צה"ל, אשר בעקבותיה גורש לירדן בנימוק כי המשך שהותו בעיר מהווה סכנה לביטחון המדינה. משפחתו המשיכה להתגורר בירושלים ובשנת 1969 שהתה אף אשתו במעצר למשך 15 יום, לאחריו גורשה גם היא לירדן.

אל-ח'טיב חזר לבסוף אל יהודה ושומרון במאי 1993, ונפטר כעבור כשנה.

ירושלים ראשי עיריית ירושלים (החל מ-1878)
האימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית יוסף אל-ח'אלידי סלים אל-חוסייני פיידי אל-עלמי חוסיין אל-חוסייני
1878 - 1879 1882 - 1897 1906 - 1909 1909 - 1917
המנדט הבריטי המנדט הבריטי עארף א-דג'אני מוסא כאט'ם אל-חוסייני ראע'ב נשאשיבי חוסיין אל-ח'אלידי דניאל אוסטר מוסטפא אל-ח'אלידי דניאל אוסטר ועדה מנדטורית
1917 - 1918 1918 - 1920 1920 - 1934 1934 - 1937 1937 - 1938 1938 - 1944 1944 - 1945 1945 - 1949
ירדן ראשי העיר המזרחית אנוור אל-ח'טיב עארף אל-עארף חנא עטאללה עומר וואעארי ועדה עירונית רוחי אל-ח'טיב אמין אל-מג'ג'
1948 - 1950 1950 - 1951 1951 - 1952 1952 - 1955 1955 - 1957 1957 - 1967 1967 - 1999
ישראל ראשי העיר המערבית דניאל אוסטר שלמה זלמן שרגאי יצחק קריב גרשון אגרון מרדכי איש-שלום טדי קולק
1949 - 1950 1951 - 1952 1952 - 1955 1955 - 1959 1959 - 1965 1965 - 1967
ישראל ראשי עיריית ירושלים המאוחדת טדי קולק אהוד אולמרט אורי לופוליאנסקי ניר ברקת משה ליאון
1967 - 1993 1993 - 2003 2003 - 2008 2008 - 2018 2018 -

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.