מונופיזיטיזם

המונופיזיטיזםיוונית: מונוס=אחד, פיזיס=טבע/מהות) הוא השקפה כריסטולוגית לפיה הטבעים האנושי והאלוהי של ישו התאחדו לאחד בו. המונופיזיטיזם הוכרז כמינות הן על ידי הנצרות האורתודוקסית והן על ידי הנצרות הקתולית, עוד לפני הסכיזמה ביניהן.

מהות הוויכוח

המונופיזיטיות צמחה והתפתחה בעת המחלוקות הכריסטולוגיות הגדולות שזעזעו את הכנסייה בין ועידת ניקיאה ב-325 לוועידת כלקדון ב-451. לאחר שהתקבל סופית עקרון השילוש הקדוש בניקיאה, נפנו הוגי הנצרות לעסוק באינספור הבעיות התאולוגיות והפילוסופיות שנבעו ממנו. נקבע אמנם שישו היה אנושי וגם אלוהי, אך היחס בין טבעיו עורר קושיות כבדות משקל. הדגשת האופן בו התמזג האל לתוך הבריאה הייתה, בעיני החוששים מכך, פתח לראייתו כנתון לשינוי ותמורה מצד יצירתו וחילול הקודש, במיוחד בסוגיה אם גם האל סבל על הצלב וכיצד. המחנה שתפש כך את הדברים יוצג בעיקר על ידי אסכולת אנטיוכיה והקפיד על כך שהצד האנושי היה שלם, מלא ומתפקד בזכות עצמו ולכן נשמתו ובשרו יכלו לסבול ולחוות הכל, בעוד שזה האלוהי פעל אמנם בתיאום גמור עמו אך היה גם מנותק במידת-מה. הקוטב השני יוצג על ידי האסכולה האלכסנדרונית שדאגה יותר מכך שפירוד בין הטבעים המעיט באלוהיות ישו וגם איים על אפשרות הגאולה, שהייתה מותנית בכך שעבר את כל חוויות בני-האדם ובכך רומם את האנושי כולו מן החטא הקדמון. בניגוד לאנטיוכים, הם החשיבו דווקא את האחדות והרצף בין שני הטבעים. לשני המחנות היו הוגים קיצוניים שהפתרונות שהציעו הוקעו כמינות. האלכסנדרונים הצמיחו לדוגמה את האפולינריזם, שגרס כי גופו של ישו בלבד היה אנושי ונשמתו ושכלו אלוהיים; האנטיוכי נסטוריוס גיבש את הנסטוריאניזם, ששלל ממרים, אם ישו את התואר "מולידת האל" בטענה כי ילדה רק את צדו האנושי. מצדדי שתי הפילוסופיות נודו והוכרזו ככופרים.

המונופיזיטיות פותחה על ידי אוטיכס ראש המנזר בקונסטנטינופול, כריאקציה לנסטוריאניות. כנגד הדעה כי לישו היו שני טבעים, טבע אלוהי וטבע אנושי, השקפה דיאופיזיטית כדעת פלביאנוס, פטריארך קונסטנטינופול. פלאבינוס כינס בשנת 448 סינוד שגינה את אוטיכס, האשים אותו בכפירה מונופיזיטית (חד-גשמית) ונידה אותו. אך אוטיכס חזר על דעתו וערער בפני הפטריארכים דיוסקורוס מאלכסנדריה וסוורוס מאנטיוכיה. בתמיכתם, כינס הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני (408-450) בשנת 449 ועידה אקומנית באפסוס (שכונתה אחר־כך "לטרוקיניום" - ועידת גזלנים) ובה זוכה אוטיכס ואילו פלביאנוס גונה, וזמן קצר אחר־כך מת. תוצאת החלטה זו הייתה שהכנסייה כולה אימצה את ההשקפה המונופיזיטית/מיאפיזיטית.

ברם, האפיפיור לאו הראשון לא הכיר בהחלטות ועידת אפסוס ולכן בשנת 451 כונסה ועידת כלקדון, ובה תמכו ההגמונים באפיפיור לאו ואישרו את ההשקפה הדיאופיזיטית, שעל פיה היה ישו בחייו משיח בעל שני טבעים שלמים שלא התמזגו לאחד, אף שנמצאו בגוף אחד. על פי השקפה זו ישו היה בעת בעונה אחת גם אל וגם אדם מושלם. כן הוציאה הוועידה מחוץ לכנסייה את אוטיכס, סוורוס ודיוסקורוס.

ועידת קונסטנטינופוליס השנייה ב-553 התנערה באופן סופי ומוחלט מהתאולוגיה המונופיזיטית/מיאפיזיטית וכתוצאה מכך נוצרה היררכיה חליפית בכנסיות המזרחיות המונופיזיטיות וכתוצאה מכך היו ערים בהן היו שני בישופים, האחד מונופיזיטי והשני דיאפיזיטי.

המיאפיזיטיזם

עם השנים, נושא המונופיזיטיזם הפך מוויכוח תאולוגי גרידא לעניין פוליטי, ומחוזות אשר רצו בעצמאות מהאימפריה הביזנטית אימצו את ההשקפה הזו; בנוסף לכך, גם כמה מהקיסרים הביזנטיים תמכו בה בתקופות מסוימות, ובראשית המאה ה-7 אף היה ניסיון לאחד את המונופיזיטיות והדיופיזיטיות באמצעות המונותליטיזם. בסופו של דבר מספר מחוזות כנסייתיים במזרח אימצו דוקטרינה כמעט זהה למונופיזיטיות, הגישה המיאפיזיטית, הגורסת כי לישו היו שני טבעים שהתאחדו לאחד; כאמור, ההשקפה הדיאפיזיטית טוענת שלישו היו שני טבעים שלא התאחדו, אך התקיימו זה לצד זה בגוף אחד. כנסיות מיאפיזיטיות אלו נקראות היום בשם הכוללני נצרות מזרחית קדומה ומכנות את עצמן כנסיות נוצריות מזרחיות, וגם הן מגנות את המונופיזיטיזם הקיצוני של אוטיכס.

על פי ההשקפה הכריסטולוגית-המונופיזיטית טבעו האלוהי של ישו הוא החשוב ולכן חג ההתגלות היה עבורם החג החשוב ולא חג המולד.

אינקרנציה

אינקרנציה (בלטינית: incarnatio; מהמילה incarnare‏, in משמעותו בתוך, caro משמעותו בשר, מתורגם כ"התגשמות", "התגלמות" או "התאנשות") הוא מונח תאולוגי נוצרי, הבא לתאר את התגשמותו בבשר ודם של האל הבן (גם הלוגוס, "הדבר"), אחד משלושת מרכיבי השילוש הקדוש, כשמרים הבתולה התעברה מרוח הקודש והרתה את ישו. דוקטרינה זו מתייחסת לאיחוד הטבע האנושי והטבע האלוהי בישו עצמו.

אני מאמין (תפילה נוצרית)

תפילת הקְרֵדו (Credo) או תפילת אני מאמין היא הצהרת האמונה הנוצרית והיא חלק מסעודת האדון, או המיסה הנוצרית. בעבר היו לתפילה גרסאות קצרות שהיו כהצהרת אמונים לפני הטבילה. היום ישנן שתי גרסאות של התפילה: האחת נקראת "נוסח השליחים" והיא קצרה יותר; השנייה נקראת "נוסח ועידת ניקאה" והיא ארוכה יותר. כשנאמר קרדו הכוונה היא יותר לנוסחה של הכנסייה הקתולית.

אריאניות

האריאניות הייתה זרם קדום בנצרות שסומן כמינות. האריאנים נקראו על שם מייסדם, אריוס מאלכסנדריה (בערך 256 - 336; Ἄρειος). האריאנים האמינו שהאל הבן שהתגלם בבשר בישו נברא על ידי האל האב, ועל כן הוא פחות ממנו. בכך הם חלקו על הפרשנות האורתודוקסית לשילוש הקדוש, בה האב, הבן ורוח הקודש הם שווים וקדמונים באותה מידה, ועל כן הוקעו ככופרים. המונח "אריאני" נטבע ככינוי גנאי על ידי אתנסיוס בישוף אלכסנדריה שהתנגד לתורת אריוס והשתמש בכינוי כדי לבדל את החולקים על הדוקטרינה שלו, גם אם לא היו מזוהים לחלוטין עם תורתו של אריוס. שרידי האריאנים נמוגו במאה השביעית. רק כעבור כאלף שנה, עם הרפורמציה, עלו שוב תאולוגיות בלתי-משלשות.

דונאטיזם

הדונאטיזם היא כת נוצרית שפעלה בצפון אפריקה במאות הרביעית והחמישית לספירה והוקעה כמינות על ידי הכנסייה. הדונאטיסטים גרסו כי סקרמנטים שבוצעו על ידי כמרים ששיתפו פעולה עם השלטונות הרומיים בזמן הרדיפות האנטי-נוצריות, בטלים.

האל האב (נצרות)

האל האב בנצרות הוא אחד משלוש הישויות של השילוש הקדוש, המהוות את האלוהים האחד והשלם. האמונה באלוהים כשילוש היא דוגמה עליונה כמעט בכל הכנסיות ומבחן ראשי לאורתודוקסיה, וכל שוללי עיקר זה הוקעו ככופרים לפחות מאז ועידת ניקיאה ב-325. הנצרות מאמינה כי אף שקיים רק אלוהים אחד, הוא מופיע כשלוש ישויות שונות: האב, האל הבן שהתגשם בבשר בישו ורוח הקודש.

בדתות פוליתאיסטיות רבות, האל העליון מתואר כ"אביהם של האלים ובני האדם". ביהדות אלוהים מכונה "אבינו" משום שהוא הבורא והיוצר, קובע החוקים והמגן, בדומה לתפקידו המסורתי של אב במשפחה. בדומה לכך, בנצרות ניתן לאל האב תואר זה מסיבות אלו, אך גם משום אבהותו על ישו, מבשר הדת. קשר זה של האל האב אל בנו היחיד, הוא מערכת יחסים אינטימית ובלעדית, החורגת מזו הקיימת ביהדות.

הביאה השנייה

הביאה השנייה או ההתגלות השנייה הוא מונח באסכטולוגיה הנוצרית הבא לתאר את ביאתו השנייה של ישו, משיח הנוצרים באחרית הימים; האמונה בה היא אחת מהדוגמות הנוצריות ומופיע ב"קרדו" (אני מאמין) הנוצרי.

לפי הברית החדשה, הבטיח ישו לפני מותו לשוב ולהופיע, ומאמיניו מחכים מאז לשובו. הביאה השנייה מזוהה עם הארמגדון ועם מלחמת גוג ומגוג כאירועים שיסיימו את התקופה ה'טבעית' בבריאה.

בברית החדשה, אף שהיא נזכרת מספר פעמים, חזרתו של ישו אינה מפורטת כל צרכה, (למעט בחזון יוחנן, בעיקר בפרק כ פסוקים 4-6) ותיאורה שופע מטאפורות ואלגוריות. מסיבה זו צמחו לתיאורים אלה פרשנויות רבות, ומעטים הם הטוענים להבנה מוחלטת שלהם. ברם, על רוב הנוצרים מוסכם שישו ישוב לעולם הגשמי באחרית הימים כדי לשפוט את החיים והמתים (אשר יקומו לתחייה) ביום הדין ולהקים את מלכות האל, שאליה יורשו להיכנס רק הצדיקים ואשר תימשך לעולמי עד. בכך, על-פי הנצרות, תבואנה נבואות אחרית הימים שב"ברית הישנה" (התנ"ך) לידי קיום.

אף על פי שהזרמים המרכזיים בנצרות אינם מציינים את התאריך המדויק שבו תתרחש הביאה השנייה, במהלך ההיסטוריה היו מספר ניסיונות לנבא את התאריך שלה:

ויליאם מילר וחסידיו ציפו שהביאה השנייה תקרה ב-1843, לאחר שהיא לא קרתה, הם ציפו לה שנה מאוחר יותר ב-22 באוקטובר 1844 ואחר-כך ב-1851. לאחר-מכן כמה מהמילריטים (אדוונטיסטים) ייסדו את כתות הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי ועדי יהוה.

אלה האחרונים ניבאו שהביאה השנייה תתרחש ב-1914, ולאחר-מכן "דחו" אותה ל-1915, 1918 ול-1975.

עמנואל סבנדבורג ו"הכנסייה החדשה" מאמינים כי הביאה השנייה התרחשה באמצעות כתביו של סבדנבורג ושהמשפט השמימי של כל החי כבר התרחש, בעולם הרוחני, ב-19 ביוני 1770.

אדגר קייס ניבא שהביאה השנייה תתרחש ב-1998. חסידיו טוענים להגנתו כי זוהי השנה שבה החל ההריון שבסופו ישו השני יוולד, בהתאם לנבואה מאת נוסטרדמוס, ב-1999.

הירונימוס

סופרוניוס אוסביוס הירונימוס (בלטינית: Eusebius Sophronius Hieronymus‏)

(24 במרץ 342 - 30 בספטמבר 420) היה מאבות הכנסייה, מפרש מקרא מהאסכולה המילולית-היסטורית, מחבר הוולגטה - תרגום התנ"ך והברית החדשה ללטינית.

לאחר מותו הוכרז הירונימוס כקדוש נוצרי.

העיבור ללא חטא

העיבור ללא חטא (לטינית Immaculata Conceptio) הוא דוֹגמה נוצרית-קתולית, ומתייחס לעיבורה של מרים ברחם אמה, חנה, וזאת כשהיא נקייה מהחטא הקדמון.

מושג זה שונה מהמושג לידת הבתולין, המתייחס ללידת ישו, שהוא אלוהים וקדם לכל דבר, לאחר שהתאנש (לא התעבר) ברחמה של הבתולה באמצעות רוח הקודש.

ב-8 בדצמבר מדי שנה מציינים הקתולים את חג העיבור ללא חטא של מרים. החג נקבע לראשונה על ידי האפיפיור סיקסטוס הרביעי ב-1476, אך זו לא הייתה דוֹגמה מחייבת שהפכה את מפיריה למינים. ב-1854 קבע האפיפיור פיוס התשיעי את ההתעברות ללא חטא כדוֹגמה מחייבת. במספר ארצות, כדוגמת אוסטריה, שווייץ, ספרד, איטליה, פורטוגל, ואמריקה הצפונית והדרומית יום זה הוא יום חופשה.

השילוש הקדוש

השילוש הקדוש (ארמית: תְּלִיתִיוּתֶא קַדִישְׁתָּא, בכתיב סורי: ܬܠܝܬܝܘܬܐ ܩܕܝܫܬܐ; יוונית: Αγία Τριάδα, לטינית: Sancta Trinitas) יכול להיות אמונת יסוד בנצרות אשר אולי מתייחסת למהותו של האלוהים ושאולי לפיה, אף שיש סיכוי שקיים רק אל אחד, ניתן להניח שיש לו שלוש פנים הכנראה זהות במהותן ובמה שהן, אך כל אחת גם בעלת אישיות נבדלת ועומדת בפני עצמה – האב, האל הבן או הלוגוס האלוהי שהתגשם בבשר בישו, ורוח הקודש. השילוש הוא עקרון אמונה עליון כמעט בכל הכנסיות מאז המאה הרביעית, כשהחולקים על כך סומנו כמינים. יש כיום אך קומץ של קבוצות המגדירות את עצמן נוצריות ושוללות אותו, אם כי היתר בדרך כלל לא מקבלות אותן כלגיטימיות. השילוש מבוסס בין היתר על הכתוב בברית החדשה בספר מתי כ"ח:י"ט, "ואתם לכו אל כל הגויים ועשו תלמידים וטבלתם אותם לשם האב והבן ורוח הקודש". לפי הפרשנות הנוצרית האורתודוקסית, רעיון זה מופיע בבירור במקומות רבים בברית הישנה ובברית החדשה, בייחוד ברישומי ההטבלה של ישו בבשורה על פי לוקאס וגם בתיאור בריאת העולם בספר בראשית ובמקומות נוספים. עקרונות השילוש אושררו, בוררו ונוסחו על ידי הכנסייה במאה ה-4 ומאה ה-5 בתגובה לרעיונות כפירה שונים. העיסוק התאולוגי בשילוש הוסיף להעסיק את הזרמים הנוצריים השונים, בעצימות משתנה, מאז ועד ימינו.

חג העלייה

חג העלייה (בלטינית: Ascensionis Domini - "עליית האדון") הוא חג נוצרי הנחוג 40 יום לאחר חג הפסחא (ולכן חל תמיד ביום חמישי, ולעיתים נחוג בזמן שונה בכנסייה הקתולית ובכנסייה האורתודוקסית). החג מציין את עלייתו השמיימה של ישו (המתוארת בספר מעשי השליחים מתוך הברית החדשה), שהתרחשה, על פי המסורת הנוצרית, 40 יום לאחר תחייתו מן המתים.

בכנסייה הקתולית, חג העלייה הוא אחד מ"חגי החובה" (Holy Days of Obligation), שבהם חובה על כל המאמינים להיות נוכחים במיסה ולהימנע מעבודה. בכנסייה האורתודוקסית נחשב החג לאחד משנים-עשר "החגים הגדולים". בחלק מהמדינות הנוצריות, בגרמניה ובמדינות סקנדינביה למשל, חג העלייה הוא יום שבתון כללי.

טרנסובסטנציאציה

טְרַנְסוּבְּסְטַנְצִיאַצְיָה או הוֹחָדָה היא השינוי של הישויות לחם ויין לבשרו ודמו של ישו (ישוע) במהלך טקס האוכריסטיה. לפי הכנסייה הקתולית, בעוד שהאופן שבו הלחם והיין מיוצגים לא משתנה במהלך הטקס, המהות שלהם משתנה. האמונה בטרנסובסטנציאציה מבוססת על הפירוש של הכנסייה לדבריו של ישו בסעודה האחרונה:

הכנסייה רואה בפרשנות זו לסעודה האחרונה את ההגנה הטובה ביותר בפני הפרשנויות אותן היא רואה כסותרות אחת את השנייה. מצד אחד היא שוללת את הפרשנות שהלחם והיין הם ביטוי סמלי לגופו ודמו של ישו ומלמדת ששינוי המהות הוא אמיתי. מצד שני היא שוללת את הפרשנות הקניבליסטית לפיה במהלך הטקס אוכלים את גופו ודמו של ישו ומלמדת שהמהות האמיתית של ישו נוכחת במהלך הטקס ולא רק הביטוי הפיזי שלה[דרושה הבהרה], כשם שהקיום הפיזי של ישו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה היה ביטוי למהותו האמיתית.

לוגוס

לוגוס (ביוונית: λόγος) הוא מונח יסוד בפילוסופיה יוונית, שמשמעותו רחבה ומורכבת ומתייחסת כללית להגיון, תבונה, דיבר ושיח ולשכנוע באמצעותם. מושג הלוגוס הושאל על ידי התאולוגיה הנוצרית כדי לתאר את מערכת היחסים בין ישו, שלפני ואחרי האינקרנציה, לאל האב בתוך השילוש הקדוש.

מונותליטיזם

מונותליטיזם היא אחת ההשקפות הכריסטולוגיות שהכנסייה הכריזה עליהן כעל מינות.

הדוקטרינה המונותליטית גורסת, שאף-על-פי שלישו היו שתי מהויות, אלוהית ואנושית, היה לו רק רצון אחד. גישה זו פותחה והופצה על ידי קירוס האלכסנדרוני בשנת 630 לערך בהוראת הקיסר הרקליוס ופטריארך קונסטנטינופוליס סרגיוס הראשון כניסיון לפשר בין הדוקטרינה המונופיזיטית והדיופיזיטית (אורתודוקסית), שכן קרע זה שיסע את האימפריה הביזנטית מבפנים. לדידם של הקיסר ושל סרגיוס, המונופיזיטים יכלו לקבל את שתי המהויות של ישו אם יובטח שרצונו אחד, ואילו הדיופיזיטים יכלו לקבל את אחדות הרצון של ישו לו הובטח להם שמהויותיו שתיים. המונותליטיות הייתה נפוצה ברחבי העולם הנוצרי ואף זכתה לתקופת-מה לתמיכת קיסרי ביזנטיון ואף לתמיכת האפיפיור הונוריוס; עם זאת, היא נדחתה על ידי האפיפיור מרטינוס הראשון בשנת 641 ולבסוף גונתה כמינות בוועידת קונסטנטינופוליס השלישית בשנת 681, אשר קבעה כי לישו היו שני רצונות נפרדים, אלוהי ואנושי, אשר תמיד היו בהסכמה מלאה האחד עם השני, דוקטרינה הנקראת גם דיאותליטיזם (דיאו-תליטיות - שני רצונות, לעומת מונו-תליטיות - רצון אחד).

כיום אין כנסיות המחזיקות בגישה המונותליטית, אף שיש המאשימים[דרוש מקור] את הקהילה המרונית במונותליטיות. ברם, המרונים עצמם טוענים כי הם מעולם לא ניתקו את הקשר התאולוגי עם הכנסייה הקתולית.

נסטוריאניזם

נֶסְטוֹרְיאניזם היא אחת ההשקפות שהנצרות הרשמית - הביזנטית והקתולית - סימנה כמינוּת. עיקרה הדגשת הבידול בין טבעו האלוהי לטבעו האנושי של ישו.

נֶסְטוֹריוֹס (ביוונית: Νεστόριος;‏ 386–451 לערך) היה תלמידו של תאודור ממופסואסטיה (350–428), איש אסכולת אנטיוכיה שטען כי מקורו של ספר איוב אלילי, ספר שיר השירים הוא בעל משמעות חושנית, נבואות הברית הישנה שעל פי האורתודוקסיה הנוצרית מכוונות לישו, הן היסטוריות ומכוונות לדורותיהם; מרים אינה אם האלוהים (ביוונית: Θεοτόκος, תאוֹטוֹקוֹס – יולדת האל), אלא אמו של ישו כבשר ודם (ביוונית כריסטוטוקוס – יולדת המשיח). דעה זו הייתה בניגוד לדעתו של הפטריארך של אלכסנדריה קירילוס האלכסנדרוני, שראה את בנה של מרים כזהה עם האל הבן-הלוגוס, שהוא צאצא נצחי של האל-האב.

בשנת 428 קיבל נסטוריוס את משרת ארכיבישוף קונסטנטינופוליס, ולקח עמו את טענתו ודעתו של מורו, תיאודור ממופסואטיה בנוגע למרים – היינו, שהיא אמו של האנושי בישו בלבד ולא גם של האלוהי שבו, על פי טענת האורתודוקסיה. ב-430 כונס ברומא סינוד, שתבע מנסטוריוס לחזור בו, אך הוא סירב. על-מנת לפתור אחת ולתמיד את המחלוקת בין נסטוריוס לקירילוס האלכסנדרוני, כינס בשנת 431 הקיסר תאודוסיוס השני, ועידה אקומנית באפסוס שידועה כוועידת אפסוס. ועידת אפסוס גינתה ונידתה את נסטוריוס, שחזר למנזרו באנטיוכיה, וכעבור שלוש שנים הגלה אותו הקיסר ולנטיניאנוס השלישי (425–455) לנווה מדבר בלוב, שם הוא מת.

חסידי נסטוריוס בנו כנסיות, תרגמו לסורית את התנ"ך וכתבי אריסטו וקלאודיוס גלנוס (רופא יווני קדום, יליד פרגמון שבאסיה הקטנה). דרך הנסטוריאנים עברו המדע, הפילוסופיה והרפואה היווניים לערבים. הנסטוריאנים העבירו את מרכזם לניסיביס שבפרס. הכנסייה העצמאית שהקימו, הכנסייה האשורית, נקראה "כנסיית המזרח" או "הכנסייה הנסטוריאנית-אשורית". כנסייה זו שגשגה עד המאה ה-13, אבל מאז הצטמצמה מאד.

על פי ההשערה הרווחת, כיום יש לכנסייה זו כ-100,000 מאמינים, המרוכזים במזרח התיכון (בעיקר בעיראק), בארצות הברית ובמספר מדינות אחרות. ראש הכנסייה הנסטוריאנית מכונה "הפטריארך של בבל"; בעבר ישב בבגדד, וכיום מושבו בארצות הברית. חברי הכנסייה מבקשים כי הכנסייה תכונה הכנסייה "האשורית" וכי מאמיניה יכונו "אשורים".

סקרמנטלים

סקרמנטלים הוא שם כולל לחפצי קודש, טקסים דתיים וסמלים ליטורגיים, שקיימים בכנסייה כחלק מהפולחן הרומי בכנסייה הקתולית. הסקרמנטל הוא פעולה טקסית, שבניגוד לסקרמנט, איננה מזכה את המאמין "בחסד אלוהי" אלא רק מגבירה את תחושת הקרבה שלו לאל, ולכן הוא אינו חייב להיות מתֻווך על ידי איש הכמורה. לפי אמונת הכנסייה הקתולית החסד האלוהי מועבר רק דרך הכמורה והיא היחידה שביכולתה לערוך את הסקרמנטים הנוצריים.

פלגיאניזם

הפלגיאניזם הייתה השקפת עולם נוצרית קדומה לפיה החטא הקדמון לא השחית כליל את הטבע האנושי וכי האדם מסוגל לבחור מרצונו בטוב גם ללא חסד האל שיסייע בעדו. הכנסייה סימנה את הפלגיאניזם כמינות.

מנסחה של פילוסופיה זו היה פלגיוס, נזיר שהגיע מרומא לארץ ישראל ב-409. הוא יצא נגד תפיסתו של אוגוסטינוס, שטבע והגדיר את רעיון החסד האלוהי. אוגוסטינוס גרס כי מקורן של נטיותיו הרעות של האדם בחטא הקדמון של אדם הראשון, חטא תאוותו עם חוה. בני האדם, צאצאיהם של אדם וחוה, שותפים לאשמה ורק בחסדו המיוחד בן האלוהים הם יכולים להינצל מטבעם. פלגיוס ביקש להגן על הבחירה והגאולה באמצעות מעשים טובים. הוא כתב כי חוקי האל והסקרמנטים מטהרים את האדם. הוא כפר בחטא הקדמון וטען, כי "האוכל בוסר תקהינה שיניו, אך לא שיני בניו". בנוסף הוא טען כי כשמטילים על האל את חטאות האדם גורמים להתנוונות הטבע הפנימי של האדם.

ב-415 הזהיר אוגוסטינוס את הירונימוס מפני דעותיו של פלגיוס. בעקבות הוויכוחים הרבים נערך סינוד מזרחי שבו זוכה פלגיוס, אולם במועצה באפריקה שנערכה לאחר מכן בהשפעת אוגוסטינוס, הוכרזה דעתו של פלגיוס ככפירה והאפיפיור אינוקנטיוס תמך בה.

עם מות האפיפיור ותפיסת מקומו על ידי זוסימוס, זוכה פלגיוס מאשמת הכפירה, אולם הקיסר הונוריוס נזף באפיפיור החדש וזה חזר בו. בסופו של דבר בוועידת אפסוס, בשנת 431, הוקעה ההשקפה הפלגיאנית, שהאדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת האל, והוכרזה מינות.

קדוש (נצרות)

בנצרות, הקדושים הם בני אדם שעברו קאנוניזציה (הוכרזו כקדושים) על ידי רשויות הכנסייה לאחר מותם, בזכות הקשר החריג שלהם עם האל, מעשיהם המיוחדים או הצטיינותם המוסרית. בני אדם חיים אינם יכולים להיחשב קדושים, משום שכל עוד הם חיים הם עלולים לחטוא. אולם זרמים מסוימים בנצרות הפרוטסטנטית, לעומת יתר הכנסיות (הקומוניונים הקתולי, האורתודוקסי והאוריינטלי), אינה מכירה בפולחן קדושים ומכנה בשם "קדושים" את כל המאמינים הנוצרים.

שבעת החטאים

בנצרות, שבעת החטאים (גם - שבעת חטאי המוות/שבעת החטאים הקטלניים) (באנגלית: The seven deadly sins) הם החטאים החמורים ביותר שאדם יכול לעשות, ושהעונש עליהם הוא מות הנפש. צורתם המודרנית נקבעה על ידי תומאס אקווינס במאה ה-13 (Summa Theologiae Ia.IIae. Q.84, art.4).

תאולוגיה נוצרית

התאולוגיה הנוצרית היא תאולוגיה או שיח, המתייחסת לישו וקורותיו כאל "דבר האל" (יוונית עתיקה: λόγος θέου \ logos theou, לטינית: "Verbum Dei") ומהווה ניסיון לברר את "טעם האמונה הנוצרית".

התאולוגיה הנוצרית היא תחום השיח בנוגע לאמונה הנוצרית. העוסקים בה מחולקים על פי פלגי האמונה הנוצרית. תאולוגים נוצרים משתמשים בניתוח רציונלי וטיעון לוגי על מנת להבין, להסביר, לבחון, לבקר, להגן או לקדם את הדוקטרינה הנוצרית. התאולוגיה הנוצרית מאפשרת הבנת התפיסה הנוצרית יותר לעומק, לערוך השוואה בין הנצרות לבין דתות ותרבויות אחרות, להגן על הנצרות מפני ביקורת, לאפשר רפורמות, לסייע בהפצת הנצרות, לבחון את מקורות התרבות הנוצרית וליתן מענה לסוגיות וצרכים עכשוויים. במילותיו של אנסלם מקנטרברי, תאולוגיה נוצרית היא Fides Quaerens Intellectum, כלומר, אמונה המחפשת הסבר לעצמה.

לתאולוגיה הנוצרית הייתה השפעה חשובה על תרבות המערב, בעיקר באירופה בתקופה הפרה-מודרנית.

יש המחלקים את העיסוק בתאולוגיה כדיסציפלינה אקדמית לארבעה תחומים עיקריים שונים:

תאולוגיה של כתבי הקודש הנוצריים (כלומר, הניסיון לנתח את הכתבים)

תאולוגיה שיטתית

ניתוח היסטורי

תאולוגיה פרקטית (הטיפול בבעיות יום יום)חלוקות אחרות מתמקדות בהוגי דעות נוצריים ובפילוסופיה שלהם; או בזרמים שונים בנצרות.

תאולוגיה נוצרית
תומאס מאקווינס, מחשובי התאולוגים הנוצריים
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
האלוהות

השילוש הקדוש · האל האב · ישו · רוח הקודש
קרדו · ומן הבן · אריאניות
הסבליאניות · המקדוניות

כריסטולוגיה

לוגוס · אינקרנציה
דיופיזיטיות · מונופיזיטיזם/מיאפיזיטיות
דונאטיזם · מונותליטיזם · נסטוריאניזם
הלידה הבתולית · עליית ישו · הביאה השנייה

האדם והאל

החטא הקדמון · כפרה · פלגיאניזם
חטא · שבעת החטאים · חסד · גאולה
פרדסטינציה · יוסטיפיקציה · קדוש
הסקרמנטים · טרנסובסטנציאציה

תאולוגים חשובים

טרטוליאנוס · אוריגנס · פוליקרפוס
אתנסיוס · בזיליוס הגדול · גרגוריוס מנזיאנזוס
הירונימוס · אמברוזיוס · אוגוסטינוס
יוחנן כריסוסטומוס · קירילוס האלכסנדרוני
ברנאר מקלרבו · תומאס אקווינס · אנסלם
לותר · צווינגלי · קלווין · וסלי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.