מונולוג

מונולוג הוא שיחת יחיד, אשר מתרחשת כאשר אדם משוחח בלי בן זוג לשיחה. מקור הביטוי ביוונית, (מונו = "יחיד", לוגוס = "שיחה"). כאשר מצטרף משתתף נוסף לשיחה הוא הופך אותה לדו-שיח –דיאלוג. המונולוג קשור בעיקר לתחומי הספרות הקולנוע והתיאטרון

לעיתים גם רפליקה ארוכה, מעל שתי דקות, מכונה מונולוג, על אף שהיא מופנית לפרטנר ולא לקהל.

בספרות

צורת המונולוג רווחת הרבה בספרות, כאשר הדמות מביעה את תחושות לבה, או רצף רעיונות כלשהו מבלי שתופרע על ידי דמות אחרת. במונולוגים באים לעיתים לידי ביטוי מיצוי רעיונות נשגבים והתלבטויות נפשיות, שבהם מגלה מחבר היצירה את כוחו גם כפסיכולוג ופילוסוף.

ספר איוב מורכב ממונולוגים של איוב וחבריו המתייחסים לעקרון הצדק האלוהי ולמהות החטא והעונש.

ספריו של חיים הזז, "הדרשה" ו"דרבקין" הם בנויים על ספור שנושא אופי שבו הגיבור נושא מונולוג רציף אחד.

בשירה העברית ישנם שירים רבים שהם בעצם מונולוג לירי ובמיוחד מטיבה להביע רגשותיה בסוג זה של ביטוי, רחל המשוררת בשירהּ "רק על עצמי":

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.
צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,
גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ
רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

בתיאטרון

בתיאטרון, המונולוג מתבטא כאשר השחקן מדבר בלי שיופרע על ידי שחקן אחר. הדמות המדברת במונולוג מהרהרת על מצבה או משתפת את הקהל בסודה.

אחד מן המונולוגים המפורסמים ביותר הוא של המלט, גיבור המחזה "המלט" של ויליאם שייקספיר. במונולוג זה מתלבט ומתחבט המלט, שהפך להיות למושג של אדם מתלבט, בשאלה אם "להיות או לחדול":

להיות או לא להיות,
זו השאלה:
האם נעלה יותר להתענות בפגיעותיו ובחיציו של הגורל המתאכזר;
או להניף את חרבך על ים היסורים;
להלחם בגליו הסוערים,
וכך לשים קץ גם ליסורייך.
למות - לישון, וסוף לכל.
לומר כי בשינה הזאת נשׂימה קץ לכאבי-הלב,
ואין-ספור המכות הנוחתות על כל בשר ודם.
על סוף כזה הרי חולמים כולנו
למות - לישון.

תרגם: ט. כרמי, 1988

מונולוג קומי

גרסה חדישה של צורת מופע מונולוג הוא הסטנד-אפ, בו שחקן נותן מופע יחיד על הבמה, משולב בקטעים מצחיקים בדרך כלל, ובשילוב עוד מרכיבים לא מילוליים כגון קסמים או שירה, מופע שהוא כביכול ללא הכנה, ומהלכו מתכוון לפי תגובות הקהל.

ראו גם

קישורים חיצוניים

אבוב

אַבּוּב הוא כלי נשיפה מעץ בעל עלה כפול, המורכב משתי פיסות קנה. חלקו העליון של האבוב מעט צר, וכלפי מטה הוא מתרחב ומסתיים במעין אפרכסת גדולה.

את האבוב מכינים בדרך כלל מעץ הסיסם השחור או הבאנה האפריקני. קנה האבוב בנוי בצורת חרוט ומורכב משלוש יחידות, והאפרכסת שלו דמוית פעמון. אבובנים נוהגים לשייף ולהכין את הפייה (עלה) של האבוב בעצמם; לכל עלה איכות צליל משלו ודרגת קושי משלו ולכן כל אבובן משייף לעצמו את העלה לפי הנוחות שלו. בחוגי האבובנים נהוג להתייחס אל העלה הכפול בשם פייה.

מקורו של האבוב הוא בחליל הרועים העתיק. האבוב הופיע לראשונה בסוף המאה ה-17 בצרפת ושוכלל במאה ה-18. אבוב הבארוק שונה מאוד מהאבוב המודרני של היום מכיוון שהוא הכיל בעיקר חורים, ולא קלאפות (מפתחות) כמו האבוב המודרני. לאחר מכן החל האבוב להתפתח ולהכיל יותר קלאפות ופחות חורים, וכיום האבוב המודרני מכיל קלאפות המכסות את כל החורים. הקלאפות מאפשרות לנגן באבוב בצורה יותר וירטואוזית ומהירה. כמו כן, לאבוב המודרני יש מנעד צלילים רחב יותר מזה של האבוב הקלאסי, שלו מנעד צלילים רחב יותר מזה של אבוב הבארוק.

יחסית לקרוביו ממשפחת כלי הנשיפה מעץ, נחשב האבוב לקשה מאוד לנגינה; הוא דורש תקופה ארוכה יחסית של לימוד ותרגול כדי להפיק צלילים נעימים לאוזן.

היות שצלילו של האבוב רם משל כלים רבים אחרים בתזמורת, נהוג לכוון את הטון של כל התזמורת לפי האבוב. האבוב נחשב לקול הסופרן בתזמורת הסימפונית בין כלי הנשיפה מעץ.

אגוצנטריות

אגוצנטריות היא ראיית העולם מנקודת מבטו הבלעדית של המתבונן, ללא התייחסות לנקודות המבט של אנשים אחרים.

האגוצנטריות היא מצב נפשי בו האדם רואה עצמו כמרכז העולם ומתעלם מקיומם וצרכיהם של אחרים. ז'אן פיאז'ה טוען שהאגוצנטריות היא מאפיין בולט בחשיבתו של ילד צעיר, שבאופן טבעי שבוי בנקודת מבטו ואינו מודע לקיומן של נקודות מבט אחרות.

המילה אגוצנטריות היא הלחם של שתי מילים לטיניות, ego (אגו), שזה אני ו-centrum (צנטרום), שזה מרכז.

בידור

בידור הוא תחום תרבותי המספק לאנשים הנאה או התרגעות. הקהל יכול ליהנות מבידור באופן פאסיבי, לדוגמה בצפייה בטלוויזיה, או באופן אקטיבי, כמו במשחק. בידור, כולל את ענפי אמנות הבמה והרחוב. גם טלוויזיה, קולנוע, רדיו, עיתונות, טלוויזיה ומשחקי מחשב עשויים לשמש לבידור. פעילות ספורטיבית, וקריאה יכולים להחשב כבידור, אך נתפסים בדרך כלל כבילוי.

על אף שמו המרמז על הומור, ענף הבידור איננו כולל רק תכנים בעלי תוכן הומוריסטי או מצחיק, אלא אף סוגות העוסקות בדרמה, מתח, אימה וכדומה.

התעשייה המספקת תכנים בידוריים, נקראת תעשיית הבידור.

בית התה של ירח אוגוסט

בית התה של ירח אוגוסט (באנגלית: The Teahouse of the August Moon) הוא מחזה משנת 1952 מאת ג'ון פטריק לפי ספרו של וורן סניידר, המציג באופן סאטירי את הכיבוש האמריקאי ביפן. עלילת המחזה מתרחשת בכפר קטן באי אוקינאווה. המחזה ידוע במיוחד בשל מונולוג הפתיחה שלו הקובע כי "פורנוגרפיה היא עניין של גאוגרפיה".

סניידר שירת כאיש הממשל הצבאי של כוחות הכיבוש האמריקאי ביפן ב-1945.

דיבור פנימי

דיבור פנימי הוא ביטוי שקט של דיבור המכוון אל העצמי ונעשה ללא שימוש בקול.

הדיבור הפנימי מקושר ליכולת החשיבה המילולית של האדם, אשר מתפתחת בעקבות יחסי הגומלין שבין מחשבות למילים.

מקורו של הדיבור הפנימי הוא במיזוג בין היכולת השפתית ליכולת הקוגניטיבית שהתרחש במהלך האבולוציה של האדם. האבולוציה התרבותית התבססה על מיזוג זה ויש לו חשיבות רבה ליכולת ההסתגלות האנושית.

הכתר החלול

הכתר החלול (באנגלית: The Hollow Crown) היא סדרת סרטי טלוויזיה המבוססים על המחזות ההיסטוריים של ויליאם שייקספיר. הסדרה הופקה ושודרה בשני מחזורים. המחזור הראשון, שהופק ושודר ב-2012 כלל עיבוד למסך של המחזות ריצ'רד השני, הנרי הרביעי, חלק ראשון, הנרי הרביעי, חלק שני והנרי החמישי. המחזור השני נקרא בכותרת המשנה "מלחמות השושנים", הופק ב-2015 ושודר שנה לאחר מכן. מחזור זה כלל את המחזות הנרי השישי, חלק ראשון וחלק שני (שאוחדו לסרט אחד), הנרי השישי, חלק שלישי וריצ'רד השלישי. הסדרה התבססה על מספר עקרונות: שמירה על כל הטקסט השייקספירי של המחזות, דיוק היסטורי בעיצוב התפאורה ותלבושות, ליהוק שחקנים מהשורה הראשונה ושאיפה לגילום כל דמות (רובן דמויות היסטוריות) על ידי אותו שחקן או שחקנית על פני כל המחזות בהם היא מופיעה. השחקנים סיימון ראסל ביל ובן וישו זכו בפרס באפט"א לטלוויזיה עבור גילום דמויותיהם של סר ג'ון פאלסטאף וריצ'רד השני, מלך אנגליה, בהתאמה. שם הסדרה מבוסס על מונולוג מפורסם מן המחזה ריצ'רד השני אודות הכתר החלול המעטר ראשי מלכים.

זרם התודעה

זרם התודעה הוא כינוי, שמקורו בפסיכולוגיה, לכתיבה שבה מצוטטות מחשבותיו של הדובר והעולם מתואר על פי תפיסתו הסובייקטיבית של המתבונן בו. את המונח טבע ויליאם ג'יימס ב"עקרונות הפסיכולוגיה". סגנון הכתיבה החל להתעצב בספרות המודרנית, עם שימת הדגש של ספרות זו על נפש הדמויות.

העיקרון המארגן של צורת הכתיבה הזו אינו בהכרח נרטיבי או לוגי, כי אם על פי סדר התודעה - האופן בו המחשבות עולות בדובר. כתוצאה, מעבר ממשפט למשפט יכול להיעשות בצורה אסוציאטיבית, שאינה ליניארית, וכדומה.

אף על פי שהדבר אינו הכרחי, ברוב המכריע של המקרים הדובר ברומאנים מסוג זה (להלן אינפורמנט) אינו מודע לנמען. כתוצאה מכך, הגיבור אינו מחויב להסביר דברים מסוימים או לתאר אותם בסדר מסוים. מסיבה זו ניתן פעמים רבות למצוא דאיקטים רבים (כינויי גוף, זמן וכדומה) שאינם מפורשים. בעוד הדמות חושבת על "הוא", ויודעת למי כוונתה, על הקורא להסיק זאת בעצמו. כמו כן, האינפורמנט מרשה לעצמו לחשוב מחשבות אישיות, שכן הוא אינו יודע שאותן מחשבות "נשמעות" על ידי הקורא.

כאמור, הטקסט מגיע מתוך תודעת האינפורמנט, והיא זו שקובעת את חוקיו. לפעמים נמסר הסיפור גם מתוך תודעות משנה, של גיבורי משנה, או מתוך תודעות משנה של דמויות שהתפצלו מתודעת המספר.

דוגמה קלאסית לזרם תודעה היא המונולוג של מולי בלום בפרק החותם את "יוליסס" לג'יימס ג'ויס (כפי שתורגם על ידי יעל רנן). להלן קטע קצר:

"...או אולי נצא לפיקניק נגיד שכל אחד ייתן 5 שילינג ו או שהוא ישלם ונזמין בשבילו בת זוג אבל את מי גברת פלמינג העוזרת וניסע לפניקס פארק או לגן עם ערוגות התותים רק שהוא לא יתחיל לבדוק קודם כל ציפורן ברגל של הסוסים כמו שהוא עושה עם מכתבים לא לא אם בוילאן יהיה שם כן עם סנדוויצ'ים של פסטרמה וחתיכות האם יש שם בתים קטנים למטה על יד הנהר במיוחד בשביל אבל אפשר להיצלות שם כמו בעזאזל ככה הוא אומר לא ביום חופש של כולם מה שלא יהיה אני לא יכולה לסבול את האווזות האלה שמתלבשות כמו ליצניות..."

מאדאם באטרפליי

מאדאם באטרפליי (באיטלקית: Madama Butterfly) היא אופרה בשלוש מערכות (במקור בשתי מערכות) מאת ג'אקומו פוצ'יני שנכתבה ללברית מאת לואיג'י איליקה וג'וזפה ג'אקוזה. האופרה מבוססת בחלקה על סיפור קצר מאת ג'ון לות'ר לונג, אשר עובד למחזה על ידי דייוויד בלאסקו. כמו כן, נתבססה האופרה אף על הרומן "Madame Chrysanthème" מאת פייר לוטי (1887).

גרסתה הראשונה של האופרה עלתה על הבמה לראשונה ב-17 בפברואר 1904 בבית האופרה לה סקאלה שבמילאנו. האופרה הייתה מחולקת לשתי מערכות ולא נתקבלה באהדה רבה על ידי הקהל. ב-28 במאי של אותה השנה הוציא פוצ'יני לאור גרסה חדשה ומשופצת. בגרסה זו המערכה השנייה, שבמקור הייתה ארוכה מאוד באופן חסר פרופורציות, חולקה לשני חלקים וכן נערכו בה שינויים נוספים. בצורתה החדשה "מאדאם באטרפליי", בבכורה בברשה בצפון איטליה, בכיכוב סולומיה קרושלניצקה, קצרה הצלחה גדולה, ואף יצאה את גבולות אירופה והוצגה במטרופוליטן אופרה בניו יורק בשנת 1907. פוצ'יני המשיך וערך שינויים בפרטיטורה במהלך השנים שלאחר הבכורה וכך נוצרו גרסאות שונות. כיום מקובלת "הגרסה הסטנדרטית" בשלוש מערכות, היא הגרסה המוכרת שאותה נהוג לבצע.

האופרה כיום נחשבת לאחד מנכסי צאן הברזל של האופרה והיא מועלית דרך קבע על כל בימות האופרה בעולם. האופרה אף הוקלטה פעמים רבות וראויות לציון במיוחד הקלטות המופת של מאריה קאלאס בתפקיד באטרפליי (עם ניקולאי גדה בתפקיד פינקרטון ותחת שרביטו של הרברט פון קאראיאן) ושל רנאטה סקוטו בתפקיד הראשי (עם קרלו ברגונצי בתפקיד פינקרטון ורולנדו פנראי בתפקיד שארפלס, תחת שרביטו של סר ג'ון ברבירולי).

עלילתה של האופרה מתרחשת בעיר נגסקי, ועל פי החוקר האמריקני ארתור גרוס היא מבוססת על אירועים שאכן התרחשו בעיר בשנות התשעים המוקדמות של המאה ה-19. זמרת האופרה היפנית הנודעת מיורה טאמאקי זכתה בתהילה עולמית בעבור ביצועיה כצ'ו-צ'ו-סאן, גיבורת האופרה, ואף ניתן למצוא פסל בדמותה, לצד פסל של פוצ'יני, בגן גלובר שבנגסקי.

מונולוגים מהווגינה

מונולוגים מהווגינה (באנגלית: The Vagina Monologues, "המונולוגים מהווגינה") הוא מחזה מאת המחזאית והפעילה החברתית הפמיניסטית האמריקאית איב אֶנסלֶר (Eve Ensler) שהועלה לראשונה בשנת 1996 במסגרת של אוף-אוף-ברודוויי במרתף בית קפה בניו יורק ומאז זכה לפופולריות גדולה ברחבי העולם. כיום מוצג המחזה בתיאטראות גדולים יותר.

נאום

נאוּם הוא העברת מסר לקבוצה של שומעים, באמצעות דברים הנישאים באוזניהם על ידי הנואם. תורת הנאום קרויה רטוריקה.

נישואי פיגארו

נישואי פיגארו (איטלקית: Le Nozze di Figaro Ossia la Folle Giornata - "נישואי פיגארו או היום המשוגע"), K.492, היא אופרה בופה (אופרה קומית, opera buffa) מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט, אשר הצגת הבכורה שלה התקיימה בבורגתיאטר בווינה, אוסטריה ב-1 במאי 1786. היא אחת מהאופרות המצליחות ביותר של מוצרט מעולם, ונחשבת לאחת מאבני הבניין של הרפרטואר האופראי. הפתיחה לאופרה מוכרת ופופולרית ביותר ומנוגנת תכופות לבדה בקונצרטים רבים.

האופרה מבוססת על קומדיית תיאטרון מאת פייר בומרשה, Le mariage di Figaro מ-1784. הליברטו לאופרה של מוצרט חובר תוך 6 שבועות ותורגם לאיטלקית בידי לורנצו דה פונטה.

סוגה ספרותית

סוגה ספרותית (סוגה בלעז: ז'אנר) היא קבוצה של יצירות ספרותיות שלהן מאפיינים משותפים: מטרה משותפת, תוכן משותף, סגנון כתיבה משותף או מאפיינים משותפים אחרים.

תחום הספרות הוא תחום נרחב ועצום, אשר במהלך השנים התפתח לסוגות שונות ומסועפות, חלקן כתוצאה מאבולוציה פנימית בספרות עצמה (למשל, צמיחתו של הרומן הריאליסטי מתוך הרומאנס של ימי הביניים), וחלקן הן תוצאה של עבודת חוקרים, המנסים למפות את הז'אנרים הקיימים (למשל, הגדרת חלק מהחוקרים את הספרות של אמריקה הלטינית כספרות מז'אנר ריאליזם מאגי). הספרות נחלקת מעיקרה לשלושה מודלים עקרוניים: סיפורת, דרמה ושירה. כל מודל כזה מכיל בתוכו ז'אנרים דומיננטים, כאשר במבט נרחב ניתן לראות את 'עלייתם ונפילתם' של ז'אנרים שונים במהלך ההיסטוריה.

עצם הגדרתו של ז'אנר איננה דבר פשוט. במחקר נהוג לסמן את היצירה שבה מתקיימים כל מאפייני הז'אנר אותו באים להגדיר, ועל פיה ניתן לשפוט יצירות נוספות האם הן עומדות בהגדרת הז'אנר. פעולה זו בעייתית כשם שהיא נשמעת, שכן קשה למצוא בעולם שני ספרים אשר מכילים בדיוק אותם מאפיינים. לרוב, יצירות מכילות בתוכן חלק מתכונות הז'אנר שהן נכתבות בו; חלקן מכילות מאפיינים של יותר מז'אנר אחד. כלומר, ניסיון להגדיר ז'אנרית יצירה הוא תהליך רדוקציוני, אשר לעולם אין הוא מושלם.

ובכל זאת: החלוקה הז'אנרית קיימת במחקר, ועל כן יש לתת עליה את הדעת, ולו רק כנקודת מוצא בניסיון למפות את עולם היצירה הספרותי.

סטנד-אפ

מופע סטנד-אפ (בעברית: מִצְחָק) הוא מונולוג של קומיקאי המופיע על הבמה או דיאלוג שהוא מקיים עם הקהל, ובו הוא מציג מבט שונה ומבדר על סיטואציות שונות משגרת החיים היומית. המונח "סטנד-אפ" הוא תעתיק חלקי של Stand-up comedy באנגלית, קרי סְטֵנְד-אָפּ קוֹמֵדִי, כלומר "קומדיה בעמידה", שכן הקומיקאי לרוב עומד בעת המופע.

ספרות

סִפְרוּת היא שם כולל ליצירות אמנות המובעות באמצעות מילים כתובות. הגדרה מצמצמת יותר קובעת שמדובר ביצירות אמנותיות המובעות בכתב, שלא כמו המוזיקה או הציור שבהן היצירה מובעת באמצעות צליל או צבע. יצירת ספרות בהכרח מייצגת מציאות, בניגוד לאמנויות מופשטות. כמו כן, ביצירת הספרות קיים תמיד מספר המוסר את הדברים, מה שלא קיים באמנויות האחרות. ביצירה ספרותית ישנן דמויות ספרותיות שהן פרי המצאתו של הסופר, כמו בסיפור עם (אגדה), במשל או שהן מציאותיות וקיימות, כמו בביוגרפיה או ביומן. ההגדרה המצמצמת לספרות היא למעשה הגדרתה של ספרות יפה.

ספרות נכתבת בכל השפות, והיא מאפיין תרבותי שקיים ברוב ארצות העולם מאז המצאת הכתב. יש הסבורים כי גם התנ"ך, למשל, הוא יצירה ספרותית.

פטון (סרט)

פטון (באנגלית: Patton) הוא סרט מלחמה ביוגרפי אמריקאי משנת 1970 המגולל את קורותיו של גנרל ג'ורג' פטון במהלך מלחמת העולם השנייה. בסרט מככבים ג'ורג' סי. סקוט, קארל מולדן, מייקל בייטס וקארל מיכאל פוגלר. הסרט בוים בידי פרנקלין ג'יימס שאפנר לפי תסריט שכתבו פרנסיס פורד קופולה ואדמונד הול נורת', שביססו את התסריט שלהם על הביוגרפיה Patton: Ordeal and Triumph, אותה כתב לדיסלאס פאראגו ועל ספר זיכרונותיו של עומר בראדלי A Soldier's Story. הסרט צולם בידי פרד קנקמפ (Fred J. Koenekamp) ומלחין המוזיקה הוא ג'רי גולדסמית'.

פטון זכה בשבעה פרסי אוסקר, בכללם לסרט הטוב ביותר.

מונולוג הפתיחה, אותו נואם ג'ורג' סי סקוט כגנרל פטון כשמאחוריו מתנוסס דגל אמריקאי ענקי, נותר אייקוני והוא המראה הזכור ביותר מהסרט. הסרט זכה להצלחה ונהפך לקלאסיקה אמריקאית.ב-2003 בחר בסרט ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית לשימור בידי ספריית הקונגרס בשל היותו "חשוב תרבותית, היסטורית או אסתטית."

פטריק זיסקינד

פטריק זיסקינד (בגרמנית: Patrick Süskind;‏ נולד ב-26 במרץ 1949) הוא סופר ותסריטאי גרמני. התפרסם במיוחד בשל ספרו רב-המכר "הבושם" (1985), שעלילתו מתרחשת בצרפת של המאה ה-18 ובשל הדרמה-מונולוג במערכה אחת "הקונטרבס" (1981) שכתב.

זיסקינד מחלק את זמנו בין מינכן, זֵהיים (Seeheim) על האגם שטארנברג ומונטולייה (Montolieu) שבצרפת.

תוכנית אירוח

תוכנית אירוח (באנגלית אמריקאית/אוסטרלית: Talk Show, באנגלית בריטית: Chat Show) היא תוכנית טלוויזיה או תוכנית רדיו, שבה מתארח אדם אחר (או קבוצה של אנשים) על מנת לדון בנושאים שונים, אותם מעלה המנחה של תוכנית האירוח.

לעיתים, בתוכנית יתקיים פאנל של אורחים, המורכב בדרך כלל מקבוצה של אנשים, המלומדים או המנוסים בנושא שבו דנה התוכנית. בפעמים אחרות, יהיה זה אורח יחיד אשר ידון על תחום עבודתו או תחום ההתמחות שלו עם המנחה.

בתוכניות אירוח אשר משודרות בשידור חי עשויים להיות אורחים או מרואיינים שאינם נמצאים פיזית באולפן הטלוויזיה או בתחנת הרדיו, אלא בביתם, במכוניתם או בכל מקום אחר, אשר ינהלו שיחה עם המנחה באמצעות הטלפון. לעיתים, מוצגת שיחה עם אורח כשיחת טלפון, בעוד האורח עצמו נמצא מאחורי הקלעים.

טכניקה נפוצה בתוכניות אירוח, היא צילומן מול קהל חי, על פי רוב כדי להוסיף מחיאות כפיים או צחוק לפסקול התוכנית, בדומה להוספת צחוק מוקלט בקומדיות מצבים.

בין מנחי תוכניות האירוח האמריקאיים המפורסמים ביותר ניתן למנות את: קונאן או'בריין, אלן דג'נרס, אופרה וינפרי, דייוויד לטרמן, ריקי לייק, ג'יי לנו, אד סאליבן, ג'ון סטיוארט, ג'רי ספרינגר, הווארד סטרן, ג'ימי קימל, לארי קינג, ג'וני קרסון.

תיאטרון

תיאטרון (מיוונית עתיקה: θέατρον) הוא ענף של אמנויות הבמה, שעניינו הצגת סיפורים (נרטיב) בפני קהל, בעזרת שילוב אמצעי תקשורת, כדיבור, תנועה, שפת גוף, מוזיקה, קול, תאורה, או מיצג חזותי (כדוגמת תפאורה או וידאו ארט) - למעשה, כל אחד מהאמצעים המקובלים באמנויות הבמה משמש בתיאטרון. הופעה על בימת-תיאטרון נקראת משחק.

בנוסף לסגנון המוכר של הצגת עלילה באמצעות דו-שיח על הבמה, תיאטרון עשוי ללבוש גם צורות אחרות, כדוגמת אופרה, בלט, פנטומימה, מחזמר, תיאטרון בובות, קבוקי ואופרה סינית.

מלבד השחקנים, בהפקה לוקחים חלק גם במאי תיאטרון (אשר אמון על הניהול האמנותי של כלל ההפקה), המפיק (אשר מנהל את הפן הטכני של ההפקה), מעצבי התפאורה, התלבושות והתאורה, ולעיתים אף דרמטורג, וכן המחזאי או המעבד הטקסטואלי.

בהגדרתו הרחבה אירוע תיאטרוני מתרחש כאשר א' מגלם את ב' בפני ג', שחקן המגלם דמות בפני קהל. ערך זה עוסק בעיקר בתיאטרון בהגדרתו המצומצמת, כלומר, הצגתם של מחזות עלילתיים כאוסף תמונות (סצנות) עוקבות של דו-שיח, רב-שיח או מונולוג, שהשחקנים מנהלים על הבמה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.