מונוגרפיה

מוֹנוֹגרפיהיוונית Μονογραφία - כתב יחיד) היא חיבור עיוני מחקרי ממוקד, סיכומי, מקיף וממצה על נושא יחיד, מוגדר היטב.

מונוגרפיה נכתבת לרוב על ידי מחבר יחיד, אך ייתכן שמספר מחברים יחברו מונוגרפיה אחת. היקף המונוגרפיה יכול לנוע ממאמר ועד ספר ארוך (אף בן מספר כרכים, כאשר החלוקה לכרכים היא טכנית, בשל היקף החומר, ולא מהותית), אולם בדרך כלל מדובר על חיבור קצר.

מונוגרפיות מיועדות על מנת לתת לקורא מושג מלא, עקבי וכולל על נושאן. לפיכך מעניקה המונוגרפיה גוף-מידע אודות הנושא, שיכול לעמוד בפני עצמו, למשל עבור משכיל שאינו מומחה, ומהווה מבוא טוב לנושא למבקשים להתעמק בו. לעיתים מגדיר המחבר את יצירתו כמונוגרפיה ולעיתים היא מוגדרת ככזאת בדיעבד, על ידי הביקורת (כהערכה חיובית).

מונוגרפיה על דמות תתמקד בדרך כלל בתקופה מסוימת בחייה או באפיק פעולה או יצירה מסוימים. היא לא תסקור את כל מהלך חיי הדמות, כנהוג בביוגרפיה.

קישורים חיצוניים

אהרן ראובני

אהרן ראובני (שִימשֶלֶביץ') (י"א באב תרמ"ו, אוגוסט 1886 – 10 בספטמבר 1971) היה סופר עברי ומתרגם מהשפות אנגלית, צרפתית ורוסית. חתן פרס ביאליק לספרות יפה (1969). בנו של צבי שַמַשי ואחיו של יצחק בן צבי.

בוריס קרלוף

בוריס קרלוף (Boris Karloff) הוא שם הבמה של השחקן הבריטי ויליאם הנרי פראט (William Henry Pratt; ‏23 בנובמבר 1887 - 2 בפברואר 1969), שהיגר לקנדה ובשנות ה-30 הופיע בהוליווד בסדרת סרטים על פי ספרה של מרי שלי, פרנקנשטיין. סרטים אלו, בהם שיחק את מפלצת האדם שיצר ד"ר פרנקנשטיין מחלקי גופות, הקנו לקרלוף תהילה כשחקן בסרטי אימה.

קרלוף, הצעיר מבין תשעה ילדים שנולדו לאדוארד ואליזה פראט, נכשל במכוון בבחינת שירות קונסולרי כדי להמשיך בקריירת משחק. הוא הפליג לקנדה בשנת 1909 ובשנה שלאחר מכן הצטרף ללהקת תיאטרון.

קרלוף המשיך לפעול בז'אנר האימה עד סוף הקריירה שלו, למרות שקיבל תפקידים אחרים, כולל זה של מר וונג בסדרת בלשים באולפני מונוגרפיה בשנות השלושים והארבעים ושל זה של ראש הודי בסרט "כבוש" של ססיל ב. דה-מיל (1947). באופן טיפוסי יותר, הוא שיחק רופאים ומדענים מטורפים, כמו בסרט יום שישי השחור (1940) וב"בית פרנקנשטיין "(1944). הוא גם זכה להצלחה בימתית נוספת בשנת 1950, כקפטן הוק במחזה המחודש פיטר פן.

הפופולריות של סרטי האימה דעכה לאורך שנות הארבעים, וקרלוף החל לעבוד בטלוויזיה כבר בשנת 1949. הוא כיכב אורח בתוכניות אנתולוגיה רבות ואירח כמה מופעים משלו, כולל המותחן הפופולרי (1960-62). בהמשך הוא זכה בפרס גראמי על הקלטת האודיו שלו לסיפור של ד"ר סוס.

כאשר ז'אנר האימה החל לצוץ בשנות השישים, הקריירה של קרלוף פרחה שוב. סרטים כמו העורב (1963), קומדיית האימה (1963), ו Die, Monster, Die! (1965) הציגו את קרלוף לדור חדש של מעריצי הקולנוע. למרות שהיה חולה וסבל מכאבים בלתי פוסקים, הוא הופיע באופן מכובד ככוכב אימה מזדקן בסרטו הראשון של פיטר בוגדנוביץ, Targets (1968). בכך, כמו ברוב סרטיו, הוכיח קרלוף, עם הקול הרך וההתנהגות העדינה שלו, שהאימה מועברת בצורה היעילה ביותר באמצעות אנדרסטייטמנט.

בית הכנסת הכוראלי של בוקרשט

בית הכנסת הכוראלי של בוקרשט (ברומנית: Templul Coral, "טמפלול כוראל") הוקם בבוקרשט, ברומניה, כבית כנסת רפורמיסטי מתון, על ידי קהילה שכללה מספר רב של יהודים אורתודוקסים וחילונים שבחרו להתפלל כפי מנהג אשכנז המערבי. בית הכנסת הכוראלי בבוקרשט הפך לבית הכנסת המרכזי של יהדות רומניה. נכון ל-2009, הרבנים המכהנים בו הם הרב הראשי של רומניה, מנחם הכהן, והרב סורין שלמה רוזן.

בית הכנסת "הכוראלי" נבנה לפי תכנונם של שני אדריכלים מווינה, אנדרלה ופרייוואלד. לפי דגם בית הכנסת טמפלגאסה בווינה שהוקם בשנים 1855–1858.

גיורא גמרמן

גיורא גמרמן (18 בנובמבר 1927 - 3 באפריל 2015) היה אדריכל ישראלי שהתמחה בתכנון מוסדות ציבור, ספורט חינוך ומגורים.

גמרמן נולד בעיר פרגמינו (Pergamino) שבארגנטינה ובהיותו בן 6 עלה עם הוריו לארץ ישראל. למד במקוה ישראל ולאחר מכן למד אדריכלות בטכניון שם הכיר את שותפו לדרך למשך 40 שנה - משה לופנפלד. בשנת 1961 פתח משרד אדריכלים בשיתוף לופנפלד שפעל עד לאמצע שנות התשעים. המשרד זכה בעשרות תחרויות אדריכלים לאורך 30 שנות פעילותו. בשנת 2019 עתידה להתפרסם מונוגרפיה מקצועית המסכמת את יצירתו.

הנס פון אוילר-שלפין

הנס קארל אוגוסט סימון פון אוילר-שלפין (גרמנית: Hans Karl August Simon von Euler-Chelpin;‏ 15 בפברואר 1873 באוגסבורג - 6 בנובמבר 1964 בסטוקהולם) היה ביוכימאי שוודי (יליד גרמניה), חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1929 בו זכה במשותף עם ארתור הרדן "על מחקריהם בתחום תסיסת הסוכר ואנזימי תסיסה".

לאחר סיום לימודי התיכון שלו, ב-1891, למד פון אוילר-שלפין אמנות באקדמית מינכן לציור. בעקבות התעניינותו בבעיות צבע וצבעי הספקטרום, בחר להתחיל בלימודי מדע ב-1893. הוא החל בלימודיו באוניברסיטת ברלין, שם למד כימיה אצל הרמן אמיל פישר וא. רוזנהיים, ופיזיקה אצל אמיל ורבורג ומקס פלאנק; ב-1895 קיבל תואר דוקטור.

אז המשיך לאוניברסיטת גטינגן, שם עבד בין השנים 1896 ל-1897 אצל ולטר נרנסט. בקיץ 1897 עבד במעבדתו של סוונטה ארהניוס, והתמנה לעוזר מחקר שם. ב-1898 הוסמך למרצה (Privatdozent) בכימיה פיזיקלית באוניברסיטה המלכותית של סטוקהולם, וב-1899 התמנה לתפקיד שם. בין 1899 ל-1900 ביקר במעבדתו של ואן 'ט הוף. ב-1906 התמנה לתפקיד פרופסור לכימיה כללית ואורגנית באוניברסיטה המלכותית. ב-1929 התמנה למנהל מכון הוויטמינים ומכון הביוכימיה, שהוקם זה לא מכבר. ב-1941 פרש מהוראה, אך המשיך לעסוק במחקר.

עבודתו הביוכימית הראשונה פורסמה ב-1904, ועסקה בפעולתם של אנזימים, בהשוואה לעבודתו המוקדמת על קטליזה, שבחנה הידרוליזה קטליטית של מצעים על ידי היווצרות מלח עם הזרז.

חלק נכבד מעבודתו עסק באנזימים סכרז וקטלז, וזאת בשיתוף עם ק. יוזפסוף. עבודתו בתחום התסיסה התקדמה לעיסוק בפוספורילציה, קו-אנזימים, והשלבים הראשונים של התסיסה והקטליזה שלהם. ב-1924 החל בחקר ויטמינים, בשיתוף ב. פון אוילר, פול קארר, ומרגרטה רידבום, איתה ביצע מחקר נוסף, ב-1928, בעניין ויטמין A וקרוטן.

ב-1914 פרסם ספר אודות הכימיה של שמרים ותסיסה אלכוהולית. בין 1925 ל-1934 איגד את תוצאות מחקרו המעמיק בתחום האנזימולוגיה במונוגרפיה בשם "Chemie der Enzyme", המונוגרפיה הראשונה בנושא. ב-1957 פרסם ספר עם ב. איסטרט על הכימיה וביוכימיה של רדוקטונים. ב-1958 ביקר ביפן ופרסם מונוגרפיה אודות רדוקטונים בשיתוף פרופסור ק. ימאפוג'י, ד"ר נאמורה וד"ר אדאצ'י.

פון אוילר-שלפין חקר גם את הביוכימיה של גידולים, ובמיוחד את חומצות הגרעין בהם, בטכניקה של סמנים שפיתח עם ג'ורג' דה הווסי. בתחום זה פרסם שתי מונוגרפיות, "Biochemistry of Tumours" (עם Boleslaw Skarzynski מקרקוב), ו-"The Chemotherapy and Prophylaxis of Cancer".

פון אוילר-שלפין היה חבר האקדמיות למדעים של מדינות וערים רבות, וזכה בתוארי דוקטור לשם כבוד ממספר אוניברסיטאות מובילות. הוא נישא פעמיים; ראשית לכימאית אסטריד קלב, ולזוג נולדו 5 ילדים. בשנית, ב-1913, לאליזבת', ברונית אף אוגלס, שגם עבדה איתו במחקריו. לזוג נולדו 4 ילדים. בנו מנישואיו הראשונים, אולף פון אוילר, היה לרופא ופרמקולוג, וזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה לשנת 1970.

הציקלופדיה של ריס

הציקלופדיה של ריס (Rees's Cyclopaedia), "הציקלופדיה החדשה", או "המילון האוניברסלי למדעים ולאמנויות", הייתה אנציקלופדיה שנערכה בידי הכומר הוולשי אייברהם ריס (1743-‏1825). באותה תקופה נאמר על הציקלופדיה כי התעלתה על האנציקלופדיה בריטניקה של אותה תקופה, ובימינו היא מהווה מקור חשוב לגבי אותה תקופה.

האנציקלופדיה הופיעה לראשונה בחלקים בין ינואר 1802 לאוגוסט 1820, והתפרשה על פני 39 כרכי מלל, 5 כרכי לוחות ואטלס-מפות. היא הכילה כ-122 מיליון מילים, ויותר מ-500 מאמרים באורך של מונוגרפיה. סמיואל ברדפורד מפילדלפיה הוציא לאור מהדורה אמריקאית בין השנים 1806 ל-1822. במהדורה זו היו 42 כרכי מלל ו-6 כרכי תחריטים, והיא כללה תוספות הנוגעות לאמריקה.

האנציקלופדיה נכתבה בידי כמאה כותבים, רובם נון-קונפורמיסטים. הם היו מומחים בתחומם, וכיסו את תחומי האמנויות, מדעי הרוח, החקלאות, המדע, הטכנולוגיה והרפואה כמו סר אדוארד ג'יימס סמית' (הוסמך על ערכי הבוטניקה) וד"ר צ'ארלס בורנאיי (ערכי המוזיקה). הלוחות החרוטים נאים במיוחד, ונוצרו בידי אמנים כג'ון פיירי הבן והחרט וילסון לאורי.

בעת פרסומה, האנציקלופדיה של ריס נחשבה לחתרנית, והעורכים יצאו מגדרם במאמץ להדגיש את נאורותם.[דרוש מקור]האנציקלופדיה של ריס זוכה לחשיבות בימינו בעיקר בשל המידע שהיא מכילה, ובמיוחד כמקור על אודות הידע המדעי והטכנולוגי שרווח באותה תקופה.

יצחק לאור

יצחק לאור (נולד ב-11 באפריל 1948) הוא משורר, סופר, מחזאי, עורך, ומבקר ספרות ישראלי, וכמו כן פובליציסט ופעיל שמאל רדיקלי.

יצירתו נודעת בגישתה האנטי-ממסדית, ובפרט בביקורתו החריפה על מדיניות הביטחון של ישראל. ביקורתו מתבטאת גם במעשיו, בהם סירוב לשרת בשטחים, בעטיו ישב בבית כלא צבאי בשנת 1972. זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובפרסים ספרותיים נוספים.

לאה שניר

לאה שניר (נולדה ב-1945) היא משוררת עברייה ועורכת.

משה גורלי

משה גוֹרָלִי (בּרוֹנזַפט) (15 באוקטובר 1910 – 22 בינואר 1996) היה במאי, מחזאי, מוזיקולוג, ביבליוגרף, מורה, מו"ל מוזיקה, עורך, חוקר ומבקר מוזיקה, תיאטרון ואמנות פלסטית ישראלי.

נתון (דושאן)

"נתון: 1. מפל המים, 2. מנורת הגז" (בצרפתית: Étant donnés : 1° la chute d'eau, 2° le gaz d'éclairage) הוא מיצב פיסולי מאת האמן האמריקאי יליד צרפת מרסל דושאן, אשר נוצר בין השנים 1946–1966. העבודה, בגודל של 242.5 ס"מ על 177.8 על 124.5 ס"מ מוצבת במוזיאון פילדלפיה לאמנות.

העבודה נחשבת כעבודה האחרונה שיצר דושאן. הוא יצר אותה בדירתו בניו יורק בתקופה של כעשרים שנה, תקופה בה דושאן הודיע כי פרש מן החיים האמנותיים לטובת משחק השחמט. היצירה מורכבת מדלת ישנה, חסרת ידיות, הנתונה בתוך משקוף לבנים. בדלת העץ ישנם שני נקבים זעירים דרכם יכול הצופה לצפות בסצנה סוריאליסטית - בתוך נוף כפרי שוכבת גופת אישה עירומה המחזיקה בידה עששית גז. האישה מתוארת ללא שיער גוף ומפשעתה פתוחה. ברקע התיאור מופיע מפל מים קטן.

שני הנושאים שביצירה הופיעו כבר קודם ביצירות מוקדמות של דושאן. כבר בשנת 1902 יוצר דושאן רישום קטן ממדים של מנורת גז תלויה (La suspencsion de ÍEcole Bossuet). המפל ומנורת הגז ממלאים תפקיד גם ביצירה "הזכוכית הגדולה". מקור איקונוגרפי נוסף נמצא על כריכת מונוגרפיה שחיבר רוברט ליבל (Robert Lebel) על דושאן בשנת 1958. דושאן עיצב עבור הספר כריכה חומה ועליה חיקוי של רדי מייד - שלט אמייל אשר היה נפוץ בשיווק דירות בצרפת בסוף המאה ה-19 ועליו הכיתוב: "EAU & GAS A TOUS LES ÉTAGES" ("מים וגז בכל קומה").

בעבודה זו הצופה נמצא בעמדה של מציצן המתבונן בתיאור המיני. שני הנקבים מאפשרים לצופה להתבונן ביצירה, בדומה לפעילות הראייה של האדם. הסצנה המתגלה מכילה מיניות מוזרה המתבטאת בגוף הנשי המתואר הן באופן מיני - על ידי העירום וחשיפת איבר המין הנשי לצופה, אך גם בצורה א-מינית, המתבטאת בשיער הערווה החסר של הדמות.

סוגה ספרותית

סוגה ספרותית (סוגה בלעז: ז'אנר) היא קבוצה של יצירות ספרותיות שלהן מאפיינים משותפים: מטרה משותפת, תוכן משותף, סגנון כתיבה משותף או מאפיינים משותפים אחרים.

תחום הספרות הוא תחום נרחב ועצום, אשר במהלך השנים התפתח לסוגות שונות ומסועפות, חלקן כתוצאה מאבולוציה פנימית בספרות עצמה (למשל, צמיחתו של הרומן הריאליסטי מתוך הרומאנס של ימי הביניים), וחלקן הן תוצאה של עבודת חוקרים, המנסים למפות את הז'אנרים הקיימים (למשל, הגדרת חלק מהחוקרים את הספרות של אמריקה הלטינית כספרות מז'אנר ריאליזם מאגי). הספרות נחלקת מעיקרה לשלושה מודלים עקרוניים: סיפורת, דרמה ושירה. כל מודל כזה מכיל בתוכו ז'אנרים דומיננטים, כאשר במבט נרחב ניתן לראות את 'עלייתם ונפילתם' של ז'אנרים שונים במהלך ההיסטוריה.

עצם הגדרתו של ז'אנר איננה דבר פשוט. במחקר נהוג לסמן את היצירה שבה מתקיימים כל מאפייני הז'אנר אותו באים להגדיר, ועל פיה ניתן לשפוט יצירות נוספות האם הן עומדות בהגדרת הז'אנר. פעולה זו בעייתית כשם שהיא נשמעת, שכן קשה למצוא בעולם שני ספרים אשר מכילים בדיוק אותם מאפיינים. לרוב, יצירות מכילות בתוכן חלק מתכונות הז'אנר שהן נכתבות בו; חלקן מכילות מאפיינים של יותר מז'אנר אחד. כלומר, ניסיון להגדיר ז'אנרית יצירה הוא תהליך רדוקציוני, אשר לעולם אין הוא מושלם.

ובכל זאת: החלוקה הז'אנרית קיימת במחקר, ועל כן יש לתת עליה את הדעת, ולו רק כנקודת מוצא בניסיון למפות את עולם היצירה הספרותי.

פול לאונרדט

פול לאונרדט (בגרמנית: Paul Saladin Leonhardt; ‏13 בנובמבר 1877, פוזן – 14 בדצמבר 1934, קניגסברג), שחמטאי יהודי-גרמני.

אף על פי שבשיאו היה לאונרדט מסוגל לנצח את עילית השחמטאים בתקופתו, הוא היה שחקן עם פרופיל נמוך וללא ניצחונות בתחרויות רבות, ולכן נשכח מרוב הספרים.

בין שחמטאי הצמרת שניצח בזכות סגנונו הפראי והתוקפני היו זיגברט טאראש, סבלי גריגורייביץ' טרטקובר, אהרון נימצוביץ', גזה מארוצי וריכרד רטי . בין השנים 1905 ל-1920 זכה במספר פרסי יופי על משחקיו.

במספר תחרויות חזקות סיים לאונרדט במקומות גבוהים: בתחרות קופנהגן 1907 ניצח, לפני גזה מארוצי וקרל שלכטר וכך זכה בתואר אלוף ארצות הצפון. [1]

באותה שנה הגיע למקום השלישי בתחרות קרלסבד 1907, אחרי עקיבא רובינשטיין וגזה מארוצי. בתחרות גטבורג 1909 הגיע למקום השני, אחרי מילן וידמר. באותה שנה הגיע למקום השני אחרי רודולף שפילמן בתחרות סטוקהולם.

בדו-קרבות סיים לאונרדט בתיקו עם רודולף לומן +4 -4 =2 (+ ניצחונות – הפסדים = תוצאות תיקו), ניצח את ג'יימס מורטימר +5 -0 =3 בשנת 1904 בלונדון, ניצח את הקטור שוסמית' +5 -0 =1 בשנת 1905 בלונדון, הפסיד לז'ק מיזס +1 -5 =1 בשנת 1905 בלונדון, הפסיד לרודולף שפילמן ששנת 1906 במינכן +4 -6 =5, הפסיד לפרנק מרשל +1 -2 =4 בשנת 1911 בהמבורג, הביס את אהרון נימצוביץ' +4 -0 =1 בשנת 1911 בהמבורג וניצח את משה לובצקי +5 -1 =1 בלייפציג בשנת 1913.

כמומחה לשלב הפתיחה כתב לאונרדט מונוגרפיה על הפתיחה הספרדית "Zur Spanische Partie" בשנת 1913. מספר רב של הסתעפויות בפתיחה מיוחסות אליו בפתיחה הספרדית, הסיציליאנית, פונציאני, גמביט אבנס וההגנה הסקנדינבית.

צבי לוז

צבי לוּז (נולד ב-10 בינואר 1930) הוא סופר וחוקר ספרות ישראלי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר-אילן.

צפרו

צפרו (בערבית: صفرو, בברברית: ⵚⴻⴼⵕⵓ) היא עיר במרכז מרוקו השוכנת בקרבת העיר הגדולה פאס. לפי המפקד משנת 2004, גרים בה 63,872 תושבים.

בעבר שכנה בעיר קהילה יהודית חשובה, שבשיאה היוותה קרוב למחצית מתושבי העיר. בין מנהיגי הקהילה לאורך תולדותיה נמנו מלומדים רבניים גדולים, בהם רבי עמור אביטבול והפוסק, המשורר ואיש האשכולות ר' רפאל משה אלבז הדיין הרב אלישע אפריאט ועוד. בין יוצאיה ניתן למנות את זקן רבני יהדות מרוקו הרב יהושע מאמאן (מחבר "עמק יהושע", שו"ת על השו"ע), הרב דוד עובדיה (שחיבר מונוגרפיה בת חמישה כרכים על תולדות קהילת יהודי צפרו), ההיסטוריון דוד אסולין (חבר הסנאט הצרפתי, שהפיק סרט אודות קהילת צפרו לערוץ Arté), פרופ' גבריאל בן-שמחון שחיבר מחזות אודות הקהילה, הרב אבא אלבז והרב יעקב סודרי.

רמב"ם

רבי משה בן מימוּן (נולד: ד'תתצ"ח, 1138, נפטר: כ' בטבת ד'תתקס"ה, 13 בדצמבר 1204; מכונה גם בראשי תיבות רמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון או כאבן עבד אללה, ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול" (בגימטריה: רבנו משה). הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף וכרופא גם בתרבות הערבית והאירופית.

שאול טשרניחובסקי

שאול טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי (בכתב רוסי: Саул Гутманович Черниховский; י"ט באב תרל"ה, 20 באוגוסט 1875 – ט"ו בתשרי (א' סוכות) תש"ד, 14 באוקטובר 1943) היה רופא, משורר עברי ומתרגם, אחד מגדולי המשוררים העבריים. מזוהה עם שירת הטבע, הושפע רבות מתרבות יוון העתיקה.

שכחה

שכחה היא אובדן מידע שהיה אצור בזיכרון לטווח ארוך של אדם. השכחה היא תהליך הדרגתי או ספונטני, שכתוצאה ממנו לא ניתן לאחזר זיכרונות מסוימים.

יש להבדיל בין שכחה מסוג "דעיכה" - הזיכרון של מידע מסוים מתעמעם עם הזמן בשל אי שימוש במידע זה, לבין הדחקה, שהיא, על פי תורת הפסיכואנליזה, שכחה מכוונת של מידע שמאיים על שלוות נפשו של האדם, הנעשית על ידי מנגנון הגנה תת-מודע.

תולדות המלחמה הפלופונסית

"תולדות המלחמה הפלופונסית" היא שם יצירתו של ההיסטוריון היווני תוקידידס, המתארת את קורות המלחמה שניטשה במחצית השנייה של המאה ה-5 לפנה"ס בין הליגה הפלופונסית בהנהגת ספרטה, לבין הליגה האטית-דלית בהנהגת אתונה. לפי הגדרתו של ההיסטוריון הישראלי דוד אשרי, תולדות המלחמה הפלופונסית מהווה מונוגרפיה רחבת היקף על נושא מוגדר היטב בהיסטוריה צבאית-מדינית, שחלקים נרחבים בה נועדו להציג את אופייה הטוטלי של המלחמה הפלופונסית ופלישתה חסרת המעצורים לחיי החברה והמשפחה של בני התקופה.

תוקידידס איש אתונה, אשר שירת באותה מלחמה עצמה כסטרטגוס, נחשב על ידי היסטוריונים מודרניים ועתיקים כאחד, כאחד מעמודי התווך של ההיסטוגרפיה המערבית, וכהיסטוריון למופת. יצירתו, תולדות המלחמה הפלופונסית, נחשבת כיצירת מופת הכתובה מתוך גישה מדעית ביקורתית ואובייקטיבית. בסוף המאה העשרים, בהשפעת האסכולה בחקר הספרות הקרויה ביקורת תגובת הקורא, צמחה מגמה בקרב היסטוריונים מסוימים, הרואה בחיבורו של תוקידיס יצירה ספרותית שכתיבתה הושפעה מתגובת הקורא ואינה חיבור היסטורי ביקורתי המתאר נאמנה את המאורעות.

שם היצירה, "תולדות המלחמה הפלופונסית", הוא שם שנתקבל בתרגומים מודרניים, כאשר ברוב כתבי היד, יצירתו של תוקידידס נקראת "סינגראפי" (Συγγραφή), שפירושה "רישום דברים". ההיסטוריון הישראלי אלכסנדר פוקס, במבוא לתרגום העברי של החיבור, מטיל ספק שתוקידידס עשה שימוש בשם האחרון. תוקידידס עצמו, על אף שלא נוקב באופן מפורש בשמה, מעיד שנושא היצירה הוא "קורות מלחמת הפּילופונסים והאתונאים כמות שהם".

תולדות המלחמה הפלופונסית מחולקת באופן מסורתי לשמונה ספרים, חלוקה המאוחרת לזמנו של תוקידידיס. החלוקה המקורית אינה ידועה, אם כי היצירה עצמה כתובה כרונולוגית לפי שנים, ובכול תיאור שנתי ישנה חלוקה או הבחנה בין עונות הקיץ ועונת החורף.

תנועת המוסר

תנועת המוסר היא תנועה שייסד הרב ישראל סלנטר במזרח-אירופה באמצע המאה ה-19 במטרה לפעול באופן ציבורי למען תיקון המידות. הרב סלנטר פעל בקרב הציבור הרחב. תלמידיו הפיצו את משנתה בעיקר בישיבות הליטאיות ואף הקימו ישיבות משלהם. בין התלמידים נוצרו מספר זרמים. בעלי המוסר משמשים כמשגיחים בישיבות עד היום.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.