מומיה

מומְיה היא גווייה משומרת של אדם או בעל חיים. המומיות הנודעות ביותר הן אלו שנחנטו במטרה לשמרן, בייחוד במצרים העתיקה. בסין נתגלו גוויות משומרות בתאי ארז שקועים, ארוזים בצמחי מרפא. מומיות נוצרו, כמו כן, באופנים טבעיים. אצי איש הקרח, לדוגמה, השתמר עקב תנאי קור.

המושג לקוח מהמילה הערבית "מוּמִיַא" (مُومِيَا) – אספלט. בעבר נחשב האספלט כמרכיב חיוני בתהליך חניטת המומיה, בעיקר עקב העור השחור שאפיין את הגוויות, אולם כיום נדחתה פרשנות זו. הצעה אחרת למקור השם היא במילה המצרית "מוּמ", שמשמעותה שעווה. שלא כמו האספלט, דונג דבורים היה בשימוש רב בחניטה המצרית.

מומיות שמורות היטב הן אלה של הפרעונים וקרוביהם, מומיות אלו נחבשו בתשומת לב רבה יותר והיו מוגנות יותר. המומיות ששרדו נותנות לנו את האפשרות להביט לתוך העבר ולדעת על המצריים העתיקים ועל זמנם. שלוש מהמומיות הידועות ביותר הן של תות ענח' אמון, סתי ורעמסס השני.

מומיה שהשתמרה באופן יוצא דופן היא שין ג'ווי שנתגלתה בחבל דאי שבסין. העור שלה עדיין גמיש וניתן לראות את סימני התכריכים. דם עדיין קיים בעורקים. הגפיים ניתנות לכיפוף. להבדיל מן המומיות של הפרעונים, כל האיברים הפנימיים נותרו במקומם במצב טוב.

מומיה בכתב חרטומים
z
a
HA53
Rammumy
המומיה של רעמסס השני

היסטוריה של המומיות

העתיקות שבגוויות מצרים העתיקה לא עברו את תהליך הממיפיקציה המורכב, שאפיין את השושלת הראשונה. המתים נקברו בארון מתים עשוי קנה, ונקברו בחול. החול הלוהט יבש במהרה את גופות המתים ומנע את ריקבון הגופה. אחר זמן מה, מנגד, החלו המצרים לקבור את מתיהם בארונות עץ, וכדי למנוע את ריקבון הגופה החלו לחנוט את גופות המתים.

המומיה הקדומה ביותר מתוארכת למאה ה-34 לפנה"ס, אף על פי שאינה מומיה במובן המלא. הגויה מוצגת במוזיאון הבריטי, וזכתה לכינוי "ג'ינג'ר", בגלל שיערה האדום. ג'ינג'ר נקבר במדבר המצרי. אולי נקברה גופתו, כדי למנוע את אכילתה בידי תנים. תנאי המדבר החמים יבשו את הגופה, ומנעו מרקמות השריר להירקב. ג'ינג'ר נקבר עם מספר כלי חרס, שהכילו את מזונו בדרכו לעולם הבא. לא קיים תיעוד של מנהגים דתיים מהתקופה הזאת, ואין לדעת אם הייתה זאת כוונת המצרים לשמר את גופת המתים. אך בימי השושלת הראשונה כבר ניתן להבחין ברצון מובהק לשמר את הגופות.

בימי הממלכה התיכונה, מ-2055 לפנה"ס עד 1650 לפנה"ס, החונטים הוסיפו שלבים לתהליך. בשלב זה הוציאו החונטים את מוח הגויה בעזרת וו. בתחילה חוררו את גולגולת הגויה, ומאוחר יותר משכו את מוחה דרך האף. בתקופה זאת היה בשימוש הנטרון והשרף לייבוש הגויה.

טכניקות שימור היו בשימוש תרבויות נוספות בעולם. הסקיתים, האינקה ותרבויות נוספות של פרו, סקוטלנד, סין ומקסיקו נהגו לעיתים לחנוט את מתיהם.

מומיות בתנ"ך

בקברים הרבים שנמצאו ונחפרו בארץ ישראל עד היום, לא נמצאה אף מומיה. התנ"ך מזכיר שני אישים, שהיו בעלי מעמד בכיר במצרים של המאה ה-19 לפני הספירה, שגופם נחנט במותם, ועצמותיהם הועלו לארץ: יעקב ויוסף. יעקב נקבר, אחרי 110 ימי אבל במצרים ומסע ארוך לארץ, במערת המכפלה בחברון:

וַיְצַו יוֹסֵף אֶת-עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת-אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת-יִשְׂרָאֵל. ... וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא.

עוד מספר המקרא על העלאת עצמות יוסף לארץ במהלך יציאת מצרים:

וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם

המקרא מספר שגופתו החנוטה של יוסף נקברה בשכם:

וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה; וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה.

מומיות של בעלי חיים

המצרים הרחיבו את תהליך החניטה גם לחיות קדושות כחתול, איביס (מגלן), שור ונץ, שנחנטו במספרים גדולים וכן בעלי חיים אחרים ובהם כלבים, קופים וצבאים.

חלק מבעלי החיים נחנטו על מנת שיהיו בני לוויה לבעליהם, חלקם להוספת קדושה לנקבר ומיעוטם על מנת שישמשו כמזון.

שימוש רפואי במומיה

במקורות מתקופות קדומות מוזכרת ה'מומיה' כחומר מרפא נפוץ. קיימות מספר תאוריות באשר למקורותיו של חומר זה, ביניהם שהיה זה חלקי גופת מת (חנוט) ממש[1].

מתיאור דרכי החניטה במצרים עולה כי נעשה שימוש בחומרים כגון: שעוות דבורים, חומרים ארומאטיים צמחיים ואספלט מים המלח. אנליזה כימית שנעשתה למומיות מהתקופה ההלניסטית הוכיחו שימוש באספלט מים המלח. המשותף לחומרים אלה הוא היותם בעלי תכונות טיהור, דחיית זיהום ואטימה, הנדרשות לחניטה. נראה שתכונות אלה מסבירות את השימוש במומיה לריפוי, בעיקר לטיפול בפצעים ובשברים וכן להפגת כאבים[2][3].

לקריאה נוספת

  • א' ר' וויליאמס, שמורים לנצח - מומיות של בעלי חיים שנחנטו ונקברו בטקסיות, פותחות צוהר לחיים ולמוות במצרים העתיקה, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 138, נובמבר 2009
  • זאהי הוואס, סודות במשפחת המלוכה של המלך תות, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 148, ספטמבר 2010

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לפי חלק מהמקורות, היה החומר 'מומיא' חומר ביטומני שחור, או שתן מרוכז של עז הרים שעבר תהליכים כימיים, ולא גופת אדם חנוט, כפי שמשתמע משם החומר.
  2. ^ זהר עמר, "החניטה במקורות ישראל", אסיא עד-עה (תשס"ד), עמ' 32- 36.
  3. ^ זהר עמר ואפרים לב, רופאים ותרופות במאות העשירית עד השמונה עשרה, תל אביב, תש"ס, עמ' 138- 139.
Rage Against the Machine

Rage Against the Machine (מילולית: "זעם כנגד המכונה", מבוטא "רייג' אגיינסט דה מאשין") היא להקת נו-מטאל מלוס אנג'לס, הידועה בשילוב סגנונות של היפ הופ, מטאל, פאנק (Punk) ופאנק (Funk), כמו גם במסר הפוליטי המהפכני המועבר בשיריה. במהלך תשע השנים הראשונות בהם פעלה, היא נחשבה לאחת הלהקות הפוליטיות הפופולריות והמשפיעות ביותר במוזיקה העכשווית. מקור שמה של להקה בשיר הנושא את אותו שם של להקת ההארדקור "Inside Out".

הלהקה התפרקה בשנת 2000, כאשר הסולן, זאק דה לה רוחה, החל בקריירת סולו בפרופיל נמוך, ושאר חברי הלהקה הקימו את הלהקה אודיוסלייב יחד עם סולן להקת סאונדגרדן לשעבר, כריס קורנל ז"ל. בחודש אפריל 2007 הלהקה התאחדה לראשונה מזה שבע שנים וניגנה יחד בפסטיבל מוזיקה ואמנות בעמק קואצ'לה שבדרום קליפורניה. מאז הלהקה ניגנה מספר הופעות חיות בהזדמנויות שונות.

רייג' אגיינסט דה מאשין שואבים את ההשראה שלהם מהתקופה המוקדמת של המטאל, וכן מהרכבי ראפ, כגון: פאבליק אנמי ואפריקה באמבאאטא. המוזיקה שלהם מתבססת בעיקר על סגנון החריזה והקול של דה לה רוחה, וגם על סגנון הנגינה הייחודי של הגיטריסט, טום מורלו.

אייסכילוס

אַייסכילוֹס (ביוונית: Αίσχύλος;‏ 525 לפנה"ס – 456 לפנה"ס) היה כותב מחזות יווני.

אל-מומיה

אל-מומיה (בערבית: المومياء, המומיה) הוא סרט מצרי משנת 1969. במאי הסרט הוא שאדי עבדל סלאם. מבקרי קולנוע מצרים מציינים מזה שנים כי סרט זה הוא אחד הסרטים הטובים ביותר שנוצרו במצרים אי-פעם.

אל-מת

במיתולוגיה ובסיפורי עם, אל-מת הוא שם קיבוצי לכל הסוגים של ישות גשמית או לא-גשמית, אשר הייתה בעבר בחיים, מתה, ואז, כתוצאה מהתערבות חיצונית כלשהי, אם בקסם, בהתערבות אלוהית, בשל מחלה נדירה או מסיבה אחרת - המשיכה להתקיים בעולם החיים. אל-מתים מסוגים שונים, כגון זומבים, מתוארים באגדות של רוב תרבויות העולם, וביצירות בדיוניות רבות, בעיקר יצירות פנטזיה וספרות אימה.

אלכסיס מאלון

אלכסיס מאלון (בצרפתית: Alexis Mallon, ‏8 במאי 1875 – 7 באפריל 1934) היה בלשן, מזרחן, אגיפטולוג וארכאולוג צרפתי, כומר ישועי שהתיישב במזרח התיכון, עבד במצרים, בלבנון ובארץ ישראל. היה פרופסור לאגיפטולוגיה במכון האפיפיורי למקרא ברומא ופרופסור בפקולטה למזרחנות באוניברסיטת סן ז'וזף (של הישועים) בביירות ומנהל הראשון של הסניף בירושלים של המכון האפיפיורי למקרא.

תרומותיו המדעיות העיקריות היו חיבור ספר קלאסי לדקדוק השפה הקופטית שפורסם לראשונה בשנת 1904 ואחר כך במהדורות חוזרות במהלך המאה ה-20, וכמו כן תגלית האתר מהכלקוליתי בתוליילת ע'סול, בעבר הירדן.

גואנצ'ים

El_Guatimac.jpg

הגואנצ'ים (Guanches) היו התושבים המקוריים של האיים הקנריים. שפתם הייתה אחת השפות הברבריות. במאה ה-15 נכבשו האיים בידי הספרדים, והגואנצ'ים הוטבלו לנצרות, נטמעו בתוך הספרדים ואיבדו לגמרי את שפתם ואת תרבותם.

גופה

גופה היא גוף מת שהיה שייך ליצור חי.

לאחר המוות, כשמערכות הגוף אינן פועלות, מתחילה הגופה להיאכל על ידי חרקים וחיידקים מסוימים, המביאים למצב של ריקבון גופה.

במקרי מוות חשודים, הנחקרים על ידי המשטרה, נבדקות הגופות המתות, בהכילן לעיתים ראיות. גם ריקבון הגופה מספק ראיות.

גופות משמשות בלימודי רפואה ללימודי אנטומיה ולתרגול ניתוח. יש התורמים את גופתם למטרה זו. בנוסף, ניתן להשתמש באיברי הגופה לשם השתלתם באדם חי שאיבריו אינם מתפקדים. יש התורמים את גופתם למטרה זו.

גופה של בעל חיים קרויה נבלה. מילה זו משמשת גם לתיאור מבזה של גופת אדם (למשל: "וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ" (ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוק כ')

גלבה

סֶרְוִויוּס סוּלְפִּיקִיוּס גַלְבָּה (בלטינית: Servius Sulpicius Galba‏; 24 בדצמבר 3 לפנה"ס - 15 בינואר 69) הוא מקיסרי רומי בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים. נולד בטראצ'ינה (Terracina, כ-56 קילומטרים דרומית מזרחית לרומא).

המכון האפיפיורי למקרא

המכון האפיפיורי למקרא הוא מוסד אקדמאי ללימודי מקרא, ארכאולוגיה ולימודי המזרח התיכון, המסונף לאוניברסיטה האפיפיורית הגריגוריאנית ומיועד לתלמידים נוצרים קתולים. למכון סניף בירושלים שהוקם ביוזמת הוותיקן בשנת 1927 ברחוב פול-אמיל בוטה, המשמש כבית ספר ומעון סטודנטים לארכאולוגיה, מקרא ועברית.

הרי אלטאי

אלטאי או הרי אלטאי (באלטאית ורוסית: Алтай; במונגולית: Алтай; בסינית: 阿尔泰山脉) הם רכס הרים במרכז אסיה, בגבול רוסיה, סין, מונגוליה וקזחסטן המכסים חלק גדול משטח הרפובליקה האוטונומית אלטאי שברוסיה. מקור מי הנהרות אוב והאירטיש ברכס הרים זה. בגבול הדרום מזרחי, מתמזגים ההרים עם מדבר גובי.

הרי האלטאי ידועים בתור מקום הולדתם של העמים הטורקיים.

פירוש השם בשפות הטורקיות הוא אל-זהב ו-טאו-הר, כלומר, "הר הזהב".

חניטה

חניטה היא שיטת קבורה שבה גופת המת נעטפת בתכריכים ועוברת טיפול בצמחים ותכשירים שונים על מנת לשמרה. חניטה הייתה נהוגה בעיקר בעבר בתרבויות שונות כמנהג דתי. הגופה החנוטה נקראת מומיה.

יעחמס הראשון

יעחמס הראשון (לעיתים אמוסיס הראשון, וגם יעחמשה - "ירח נולד") היה פרעה מצרים העתיקה ומייסד השושלת ה-18. הוא שלט בקירוב בין השנים 1580 ל-1546 לפנה"ס.

יעחמס היה בן המלך טאו השני האמיץ, ואחי המלך קאמוס, אחרון מלכי השושלת ה-17. בגיל 10 יעחמס ("הירח נולד") ירש את הכתר, בעקבות מות אביו. לאחר המשיחה למלוכה קיבל את השם נֵבּ-פֵּחטִי-רֵע (אדון הכוח הוא רע). שלטונו אופיין במאבק בשליטי החיקסוס של הדלתא של הנילוס, ואף שיצא מנצח, איבד את אחיו ואביו. כמו כן, עשה חיל בהחזרת הסמכות והכוח המצרי לנוביה וכנען. במעשיו הניח את היסודות לאימפריה המצרית בתקופת הממלכה החדשה, שהגיעה לשיאה בימים של תחותמס השלישי ורעמסס השני. יורשו היה בנו, אמנחותפ הראשון.

שרידי הפירמידה שלו באבידוס נתגלו בשנת 1899, וזוהו בשנת 1902. הפירמידה ומבניה נסרקו מחדש בשנת 1993 בידי משלחת מאוניברסיטת המדינה של פנסילבניה ואוניברסיטת ייל.

כירורגיה

כירורגיה היא תחום ברפואה העוסק בריפוי מחלות, פציעות ומצבים רפואיים אחרים באמצעות ניתוח פולשני של גוף החולה.

כיום ניתן לבצע ניתוחים זעיר פולשניים, אשר מבוצעים באמצעות מספר חתכים קטנים בשילוב עם מצלמה.

הכירורגיה מבוצעת לרוב בבתי חולים, אם כי כיום הולך וגדל מספר הניתוחים המבוצעים במרפאות ואשפוזי יום. העוסק בכירורגיה קרוי כירורג או "רוֹפֵא מְנַתֵּחַ". הניתוחים מבוצעים בשיטה סטרילית, שמטרתה למזער את הסיכון לזיהומים.

את תחום הכירורגיה ניתן לחלק על פי החלוקה המקובלת למחלקות המנתחות בבתי החולים:

כירורגיה כללית הכוללת בדרך כלל ניתוחי בטן (קיבה, תריסריון, מעי דק, מעי גס, כבד, לבלב), שד וטראומה

כירורגיה הפטוביליארית - ניתוחי כבד, כיס מרה ודרכי המרה

כירורגיית השתלות

נוירוכירורגיה - ניתוחי מח, עצבים ועמוד השדרה

אורתופדיה - ניתוחי הגפיים ועמוד השדרה

כירורגיית ילדים

כירורגיית פה ולסת

כירורגיית לב-חזה

כירורגיה פלסטית

כירורגיית כלי דם

כירורגיה של היד

אורולוגיה - דרכי השתן, איברי המין הזכריים.

אף אוזן גרון וניתוחי צוואר.

עיניים.

כירורגיה גניקולוגית - ניתוחי נשים, כולל ניתוח קיסרי.

כירורגיה בריאטרית - ניתוחי השמנת יתר.ניתוחים כירורגיים כללים כוללים גם כריתת איברים.

ישנן עדויות כי ניתוחים בוצעו כבר בימי קדם. לעדות זו משמשות מספר גולגולות אשר בהן חורים סימטריים בגדלים שונים, חלקם לאחר החלמת עצם, המצביעים על חיתוך מעשה ידי אדם.

עד להמצאת ההרדמה בוצעו ניתוחים כאשר החולה ער לחלוטין.

כיום עם התפתחות הטכנולוגיה גדל והולך מספר הניתוחים המבוצעים בשיטת הלפרוסקופיה, ואנדוסקופיה בה הפולשנות מזערית וההחלמה מהירה יחסית.

מיקרוכירורגיה הוא ענף בכירורגיה שבו מבוצעים ניתוחים עדינים ביותר בעזרת מיקרוסקופים מדויקים במיוחד. טכניקה זו מאפשרת ניתוח של חלקים שלא ניתן היה להגיע אליהם קודם בעין, באוזן הפנימית, בחוט השדרה ובמוח, וכן חיבור מחדש של אצבעות שנקטעו שמצריך תפירה של עצבים וכלי דם זעירים או של צינור זרע שנכרת.

מומיא אבו ג'אמאל

וסלי קוק (באנגלית: Wesley Cook; נולד ב-24 באפריל 1954), מוכר בשם מומיא אבו ג'מאל (באנגלית: Mumia Abu-Jamal) הוא אמריקני מורשע ונידון למוות בגין רצח קצין המשטרה, דניאל פוקנר ב-9 בדצמבר 1981. משפטו הוא אחד מהמפורסמים והשנויים במחלוקת.

לפני מאסרו היה חבר בפנתרים השחורים, נהג מונית במשרה חלקית, עיתונאי, פרשן חדשות ושדרן.

מאז הרשעתו, זכה משפטו לסיקור בינלאומי, והוא הפך לסמל תרבותי שנוי במחלוקת.

מאז 1995, אבו ג'אמאל כלוא בבית כלא בפנסילבניה. במהלך מאסרו בכלא פרסם כמה ספרים.

מומיה גואנצ'ית

הגואנצ'ים, תושביהם הקדומים של האיים הקנריים, נהגו לחנוט את מתיהם. המומיות הגואנצ'יות התגלו לראשונה במערות בארבעה מתוך שבעת האיים הקנריים. מספרן המשוער של המומיות הוא באלפים, וכיום נשארו רק מעט מהם, רובם באוספים של מוזיאונים. משערים שהמומיות נוצרו לפחות לפני כ-1,400 שנה, אולם אין הרבה מחקר עליהן משום שרבות נלקחו או נעלמו במהלך השנים, במיוחד במאה ה-16.

מומיית סן אנדרס

מומיית סן אנדרס היא מומיה השייכת לתרבות הגואנצ'ים, תושביו הקדומים של האיים הקנריים.

ייחודה של המומיה היא בכך שהיא אחת מהמומיות היותר שמורות: גבר בסביבות 25-30 שנים, עטוף ב-6 רצועות של עורות עזים. המומיה נמצאה במערה בגיא סמוך לכפר סן אנדרס. האזור של האי טנריפה בו נמצאה המומיה, רכס אנאגה, הוא אזור עשיר בממצאים ארכאולוגים. משערים שהמומיה היא של אחד ממלכי הגואנצ'ים או דמות מובילה באותה תקופה בחברה הגואנצ'ית.

שנת הגילוי המדויקת של המומיה אינה ידועה. המומיה הייתה מוצגת במוזיאון העירוני של סנטה קרוז בטנריפה, עד שב-1958 היא הפכה לחלק מהאוסף במוזיאון הארכאולוגי של טנריפה, והיא נחשבת למומיה השמורה ביותר מבין הנמצאות שם.

מרגרט מארי

מרגרט אליס מארי (באנגלית: Margaret Alice Murray;‏ 13 ביולי 1863 – 13 בנובמבר 1963) הייתה אגיפטולוגית, ארכאולוגית, אנתרופולוגית, והיסטוריונית אנגלית. האישה הראשונה שמונתה לתפקיד מרצה לארכאולוגיה בממלכה המאוחדת, היא עבדה בקולג' האוניברסיטאי של לונדון (UCL) מ-1898 עד 1935. היא שימשה כנשיאת אגודת הפולקלור מ-1953 עד 1955.

היא נולדה למשפחה אנגלית ממעמד כלכלי בינוני-עשיר בכלכותה, בהודו הבריטית. בנעוריה היא עברה בין הודו, בריטניה, וגרמניה. היא קיבלה הכשרה גם כאחות וגם כעובדת סוציאלית. בשנת 1894 היא עברה ללונדון והחלה ללמוד אגיפטולוגיה ב-UCL. התפתחה ידידות בינה לבין ראש המחלקה פלינדרס פיטרי, אשר עודד את הפרסומים האקדמאיים המוקדמים שלה ומינה אותה למרצה בכירה (Junior Professor) בשנת 1898. ב-1902–1903 היא לקחה חלק בחפירות של פיטרי באבידוס שבמצרים, שם גלתה את המקדש של אוסיריון, וחקרה את בית הקברות סקארה. בנוסף לעבודה שלה ב-UCL, היא גם העבירה שיעורים והרצאות במוזיאון הבריטי ובמוזיאון מנצ'סטר, שם בשנת 1908 היא הובילה את ההתרה של המומיה של Khnum-nakht, אחד מהמומיות שנמצאו בקבר של שני האחים – הפעם הראשונה שאישה פתחה מומיה בפומבי. היא גם כתבה מספר ספרים על אגיפטולוגיה המיועדים לקהל הרחב.

מארי הייתה מאד מעורבת בתנועת הגל הראשון של הפמיניזם. היא הצטרפה לאיחוד הנשים הפוליטי והחברתי והקדישה זמן רב בשיפור מעמד נשים ב-UCL. כשלא יכלה לחזור למצרים בשל מלחמת העולם הראשונה, היא ריכזה את המחקר שלה על השערת כת-המכשפות, תאוריה שציד המכשפות בעידן המודרני-מוקדם של הנצרות היה ניסיון לכיבוי שרידים של דת פגנית קדם-נוצרית. למרות שמאוחר יותר התאוריה נשללה מבחינה אקדמית, היא צברה תשומת לב נרחבת, והייתה לה השפעה משמעותית על התנועה הדתית ויקה.

משנת 1921 עד שנת 1931 מארי התעסקה בחפירות של אתרים פרהיסטוריים במלטה ובמינורקה, ופיתחה את העניין שלה בפולקלור. היא קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד בשנת 1927, ומונתה כפרופסור-חבר בשנת 1928, ופרשה מן UCL ב-1935. באותה שנה היא הגיע לארץ ישראל כדי לסייע לפיטרי בחפירת תל אל-עג'ול ובשנת 1937 היא הובילה חפירה קטנה ליד פטרה בירדן. בתור נשיאת אגודת הפולקלור היא הרצתה במוסדות כמו אוניברסיטת קיימברידג', והמשיכה לפרסם באופן עצמאי עד יום מותה.

העבודה של מארי באגיפטולוגיה וארכאולוגיה זכתה לשבחים וזיכתה אותה בכינוי "הזקנה המכובדת של האגיפטולוגיה". לעומת זאת, העבודה שלה בהיסטוריה של הכישוף והפולקלור קיבלה ביקורת קשה בעולם האקדמי. היא ידועה גם בכינוי "הסבתא של הוויקה".

פאסילידס, קיסר אתיופיה

פַאסִיל (געז: ፋሲልደስ ובתעתיק לעברית :פסילדס) היה קיסר אתיופיה בשנים 1632–1667, תחת שם ההכתרה "עלם סגד" (געז: ዓለም ሰገድ, עברית: "לו סוגד העולם") נודע גם בשם ״אבא זובל״. עלם סגד היה בנו של הקיסר הקודם סוסוניוס מאשתו סולטאנה מוגסה ונולד במגזז שבשאווה במועד שלא ידוע במדויק, אולם לפני ה-10 בנובמבר 1603. כמבשר תקופת התחייה האתיופית, ייסד פאסיל את עיר הבירה החדשה גונדר ואת הענף הגונדרי של השושלת הסולומונית.

הקיסר עלם סגד הוכתר במהלך מרד שהובל על ידי סרצה קראסטוס, מינוי שהצליח רק כאשר הקיסר סוסניוס מת ב-1632. כאשר קיבל את מושכות השלטון החזיר עלם סגד באופן מיידי את כוחה של הכנסייה האתיופית, ביקש מפטריארך אלכסנדריה אבונה (הגמון) חדש והחזיר את השליטה המצרית על ראשות הכנסייה. כאשר שמע שמומבסה מופגזת על ידי הפורטוגזים, חשד הקיסר כי הפטריארך הקתולי אפונסו מנדש (Alfonso Méndez) עמד מאחורי המהלך. הוא ניצל זאת לגירוש יתרת היישועים מאדמת אתיופיה בשנת 1633. ברשומות נכתב כי "הפרנג'י מנדש שב לארצו שלו", אך בפועל עשו מנדש ומרבית תומכיו את דרכם לגואה שבהודו ונטען כי נשבו ונשדדו מספר פעמים בדרכם.

ממקום מושבו בגואה ניסה מנדש לתאם התערבויות צבאיות קתוליות נוספות נגד קיסר אתיופיה, אך ללא הועיל. מנגד, ביקש הקיסר עלם סגד משכניו המוסלמיים - מסולטאן סנאר באזור הנילוס הכחול, משליט מוח'א שלחוף תימן, מהפחה של עיר הנמל סואכין לחופי סודאן ומהשלטונות המצריים בקהיר - לא להתיר לפרנג'ים או לאירופאים אחרים לעבור בשטחם לכיוון אתיופיה. הקיסר רדף את המאמינים הקתוליים הנותרים באתיופיה וזכה לקיתונות של גידופים בספרות הקתולית של ימיו. ב-1665 הורה הקיסר להעלות באש את "ספרי הפרנג'ים" - כינוי לכתבי הקודש הקתוליים.

פאסיל גם ייסד את העיר גונדר, קבע בה את ארמונו פאסיל גמב והפכהּ לבירת האימפריה האתיופית על מנת לחזק את ההגמוניה הנוצרית במחוז דאמבייה, ששם הייתה קהילה יהודית גדולה. מהלך זה של הקיסר גרם לאמהריזציה של האזור ובתקופתו החלו יהודי אתיופיה להתבלט בעסקי ההלוואות, הבנייה, הנגרות ואומנויות נוספות הנדרשות על ידי תושבי האזור בעלי האדמות. עד היום משמש השם פַסִיל, לצד השם פֶקָדוּ ("פּוֹקד" בעברית), שם פרטי לילודים זכרים בקרב יהודי אתיופיה.עלם סגד ניהל מערכה צבאית כנגד האגאווים ב-1637 וקרבות כנגד האורומו שהחלו לפשוט על אתיופיה ומערכות נוספות כנגד האגאווים. בתקופתו נפתחה שגרירות אתיופיה בהודו ומשלחת דיפלומטית אתיופית הגיעה לברך את אאוראנגזב לרגל הכתרתו לקיסר האימפריה המוגולית.

ב-1666 אסר עלם סגד את בנו דווית בכלא וואחני לאחר שזה מרד בו. בכך חידש הקיסר את המסורת של כליאת צאצאי הקיסרים על מנת להגן על הקיסר מפני טוענים אחרים לכתר (ראו: אָמְבַּ גשן).

עלם סגד מת באזאזו הנמצאת דרומית לגונדר ונקבר במנזר סטפן הקדוש באי דגה שבאגם טאנה. בשנת 1965 תיאר החוקר נתניאל ט. קני (Nathaniel T. Kenney) בכתב העת של הנשיונל ג'יאוגרפיק את ביקורו במנזר, ודיווח כי ראה את המומיה של פאסיל יחד עם מומיה נוספת שהייתה בנו של פאסיל, יסור בן השבע.

שק שינה

שק שינה (ר"ת: שׂק"שׁ) הוא שק המיועד לשינה, על פי רוב בתנאים שבהם מיטה או מצעים אינם בנמצא, לדוגמה בטיולים, מחנאות, או תנאי שטח. מטרתו העיקרית של שק השינה היא לשפר את יכולת השינה בתנאים שאינם רגילים, על ידי הענקת בידוד תרמי והגנה מפני רוח ולפעמים משקעים. שקי שינה המיועדים לשימוש בטיולים רגליים צריכים להיות גם קלי משקל וניתנים לדחיסה לנפח קטן המאפשר נשיאתם.

שקי שינה עשויים מחומר מבודד הממלא מעטפת. המילוי יכול להיות טבעי (פוך) או מחומר סינתטי. מעטפת השק"ש יכולה להיות ממגוון רחב של חומרים, בדרך כלל בדים טבעיים או מלאכותיים. במקרים רבים המעטפת עשויה משני חומרים שונים - חלקה הפנימי מבד רך ונעים למגע, וחלקה החיצוני מחומר גמיש אך בעל עמידות גבוהה לשחיקה. חומר המילוי מותקן בתוך המעטפת בטכניקות שונות שנועדו למנוע תזוזתו וכתוצאה מכך שטחים נטולי בידוד.

ישנם מספר דגמים נפוצים של שקי שינה:

שק שינה מלבני: נסגר בדרך כלל על ידי רוכסן. שקי שינה מלבניים הם בעלי יכולת בידוד נמוכה כיוון שהסגירה שלהם חלקית בלבד והם אינם צמודים לגוף.

שק שינה "יתד": זהו שק שינה שצורתו כיתד, ולכן הוא צמוד יותר לגוף ומבודד טוב יותר. בשקים כאלה הרוכסן הוא רק על חלק קטן מהשק"ש.

שק שינה "מומיה": שק שינה התואם בדיוק את צורת הגוף. חלק משקי שינה מומיה מיוצרים כלל ללא רוכסן. שק כזה מעניק רמה גבוהה מאוד של בידוד, אך לעיתים אינו נוח לשינה היות שהוא מגביל מאוד את תנועת הגוף.יש שבנוסף לשק השינה משתמשים במזרן דק הנפרש מתחת לשק לשם השלמת הבידוד מהקרקע. להשלמת ההגנה העליונה, ניתן להשתמש ביריעה עמידת-מים שמכסה את שק-השינה ומהווה תחליף לאוהל.

האבטיפוס הראשון של שק השינה המודרני הופיע בסוף המאה ה-19 כפטנט של היזם הוולשי סר פרייס פרייס-ג'ונס. אב-טיפוס זה נקרא "Euklisia Rug" ("שטיח אוקליזיה").

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.