מוחמד

מוחמד בן עבדאללה בן עבד אל-מוטלב, הידוע כמֻחַמַּדערבית: مُحَمَّد, להאזנה (מידע • עזרה), 570 בערך – 8 ביוני 632) הוא מייסד דת האסלאם. נחשב במסורת המוסלמית לאחרון ולחשוב ביותר מבין הנביאים. פירוש השם בערבית הוא "מהולל" או "מפואר". מכונה בפי המוסלמים לפעמים גם "מאוולאנא" (בערבית: مَوْلَانَا, תעתיק מדויק: מולאנא) אך השם הנפוץ יותר הוא "רסוּל אללה" (בערבית: رَسُول الله, "שליח האל") או פשוט "אַ(ל)נַּבִּי" (ערבית: اَلنَّبِيّ, "הנביא").

Siyer-i Nebi 151b
מוחמד ליד הכעבה. על פי השריעה, בכל ציור של קדוש מוסלמי חייבים להתקיים שני תנאים: 1. לא יהיה דיוקן לפניו 2. ראשו, או כולו, יהיה עטוף בלהבת אש, או אור.
מוחמד
أَبُو الْقَاسِمِ مُحَمَّدُ بْنُ عَبْدِ اللهِ بْنِ عَبْدِ الْمُطَّلِبِ
Dark vignette Al-Masjid AL-Nabawi Door800x600x300
שושלת אהל אל-בית

המקורות על חייו של מוחמד ואמינותם

המסורת המוסלמית היא המקור העיקרי לעדויות על חייו של מוחמד. אורח חייו של מוחמד נחשב באסלאם כדגם לאורח החיים הראוי למוסלמי מאמין, ועל כן עשו חכמי ההלכה המוסלמיים מאמץ רב לקבץ מסורות על אורח חייו של מוחמד ולבדוק את אמינותן. המסורות האלה הן ענף מיוחד במסגרת ספרות החדית', והן מכונות א-(ל)סירה א-(ל)נַבַּוויה (السِّيرة النَّبَويّة) - קורות הנביא. במסגרת חקר ההיסטוריה של האסלאם, ערכן של העדויות האלה שנוי במחלוקת. חכמי ההלכה המוסלמיים בדקו את אמינות המסורות על-פי שלשלת המוסרים שלהן (אסנאד إِسْنَاد). על-פי ההנחה שמסורת על חייו של הנביא עברה מדור לדור, כל מוסר בשלשלת צריך להיות צעיר מן המוסר שבא לפניו, וכן צריכה להתקיים אפשרות שהשניים נפגשו.

היסטוריונים של האסלאם פיתחו שיטה משלהם לבדיקת אמינות המסורות שמתבססת על עקרונות פילולוגיים, על השוואות למקורות מחוץ למסורת המוסלמית, ועל ההנחה שחלק משלשלות המוסרים "תוקנו" או נכתבו באופן מלאכותי כדי לתת גושפנקה למסורות נפוצה או כדי לקדם חידושים הלכתיים. לפיכך, מסורת שנחשבת אמינה בהלכה המוסלמית יכולה להיחשב בלתי-אמינה בקרב ההיסטוריונים של האסלאם, ולהפך. כיוון שאין כמעט מקורות היסטוריים חיצוניים שאפשר להשוות את א-סירה א-נבוויה אליהן, ולאור העובדה שהמסורות הועלו על הכתב כמה דורות לאחר מותו של מוחמד, יש חוקרים הטוענים שאי אפשר בכלל לקבוע את מידת אמינותן ולפיכך אין טעם להשתמש בהן במחקר ההיסטורי.

הביוגרפיה הקדומה ביותר של מוחמד שנמצאת בידינו, היא של אבן אסחאק (מת בשנת 767). גרסת הספר הנמצאת בידינו היא ככל הנראה תקציר של ספר "היסטוריה עולמית", שנערך על ידי אבן השאם (מת בשנת 833). ביוגרפים קדומים נוספים הם אל-ואקדי ואבן סעד (מת בשנת 845). בכתביו של ההיסטוריון טברי נמצא חומר שאינו נמצא באף מקור קדום אחר.[1]

תולדות חייו של מוחמד בהתבסס על המסורת המוסלמית

נעוריו ותחילת דרכו

אילן היוחסין של מוחמד עד לאדם הראשון על פי המסורת המוסלמית, העובר דרך קדר בן ישמעאל

"מוחמד בן עבד אללה בן עבד אלמטלבּ (שׁייבּה) בן האשׁם (עמרו) בן עבד מנאף (אלמוג’ירה) בן קוסאי (זיד) בן קלאבּ בן מורּה בן כעבּ בן לואי בן ג’אליבּ בן פהר (המכונה קוריישׁ) בן מאלק בן אל-נדר (קייס) בן קנאנה בן ח’וזיימה בן מודרכּה (עאמר) בן אליאס בן מודַר בן מעד בן עדנאן בן אודד בן אלהמיידע בן סלאמאן בן עוץ בן בוז בן קמוואל בן אבי בן עוואם בן נָאשיד בן חזא בן בלדאש בן ידלף בן טאבח’ בן גאחם בן נאחש בן מאכי בן עיץ’ בן עבקר בן עובייד בן אלדעא בן חמדאן בן שנבר בן ית’רבי בן יחזן בן ילחן בן ארעווי בן עיץ’ בן דישאן בן עייסר בן אפנאד בן איהאם בן מקסר בן נאחת’ בן זראח בן שמי בן מזי בן עודא בן עראם בן קידאר בן ישמעאל בן אברהם בן תרח בן נחור בן סרוע בן רעו בן פאלח’ בן עבר בן שאלח’ בן ארפח’שד בן שאם בן נוח עליו השלום בן לאמק בן מתושלח בן אחנוך (הנביא אדריס) בן ירד בן מהלאל בן קינאן בן אנוש בן שית’ בן אדם עליו השלום"

[דרוש מקור: על איזו מסורת האילן הזה מבוסס?][2]

מקובל על רוב ההיסטוריונים כי מוחמד נולד בעיר מכה שבמחוז חיג'אז בחצי האי ערב (כיום במערב ערב הסעודית). שנת לידתו אינה ידועה בוודאות. המסורת המוסלמית מציינת שהייתה זו "שנת הפיל" (عام الفيل), כלומר, השנה שבה פלש הצבא של אקסום תחת אברהה אל-אשרם לאזור חיג'אז,[3] באמצעות פילים. מקובל שזו הייתה שנת 570 לספירה, אולם נתון זה אינו ודאי.

החדית' מספר כי אביו של מוחמד היה עבדאללה בן עבד אל-מטלב (عَبْدالله) ממשפחת האשם (آل هاشم) משבט קֻרַיש (قُرَيْش). לפי חלק מהמסורות, שם אמו היה אמינה בנת והב (آمنة), ואף היא הייתה משבט קורייש. משפחתו הייתה מבוססת, וזאת ניתן להניח מעצם היותה משפחה שולטת במכה.

לפי המסורת, השושלת של שבט קורייש מגיעה עד עדנאן, מצאצאי ישמעאל (אסמעאיל), בן אברהם.

משפחתו של מוחמד ידועה בשם המשפחה ההאשמית, כי אבי סבו של מוחמד נקרא האשם. האשם היה במכה האחראי על כיבוד עולי הרגל למסגד הכעבה באוכל ובשתייה. האשם היה בין העשירים בזמנו, והוא נפטר בעזה באחד ממסעותיו לסוריה. אחרי מות האשם, ירש את מנהיגות שבט קוריש בנו, עבדאלמוטלב, שהוא סבו של מוחמד.

עבדאלמוטלב אהב את בנו עבדאַלְלָה וקרב אותו אליו. עבדאַלְלָה נשא לאישה את אחת הבחורות הכי חשובות אז במכה, "אמנה". עבדאַלְלָה נפטר באלמדינה בה עסק בסחר בתמרים. אשתו אמנה הייתה בחודשי ההיריון הראשונים בעת פטירתו.

מוחמד, נולד אחרי מות אביו באזור בני האשם במכה.

מוחמד, לפי חלק מהמקורות, נולד 50 ימים אחרי התקפת אברהה אל-חבשי נגד אלכעבה.

הסב, עבדאלמוטלב, קרא לנולד "מוחמד", כלומר "משובח".

ערביי הערים דאז, נהגו לשלוח את ילדיהם למדבר כדי שיינקו ממניקות, וכדי לגדול ולהתחנך בתנאי המדבר הקשים. מניקה מדברית בשם חלימה אל-סעדיה לקחה את התינוק מוחמד. היא לקחה אותו מחוסר ברירה כי לא נשארו ילדים אחרים לקחת.

בחזרתם למכה נפטרה האם אמנה בעודו בגיל 6.

המשרתת, אום אימן, מסרה את הבן, מוחמד (בן שש דאז) לסבו עבדאלמוטלב, כדי לגדלו ולחנכו.

אבו טאלב, בעל המשפחה ברוכת הילדים, גם ירש מאביו את אימוץ בן אחיו מוחמד.[4]

יש המוצאים הד לאובדן המוקדם של ההורים של מוחמד בקוראן בסורה 93. לאחר אובדן הוריו, גדל מוחמד בבית סבו עבד אל-מוטלב (عبد المُطلب) ולאחר מכן בבית דודו, אבו טאלב (أبو طالب). בגיל 25 נישא מוחמד לח'דיג'ה (خَديجة), אישה עשירה כבת 40, שעסקה במסחר (העיר מכה הייתה מרכז סחר בינלאומי חשוב באותה תקופה). קיימים חילוקי דעות בין זרמי האסלאם בעניין מצבה המשפחתי הקודם.[5][6][7] מוחמד לא נשא אישה אחרת במהלך חייה של ח'דיג'ה והיא הייתה הראשונה שהאמינה בשליחותו. לזוג נולדה בת בשם פאטמה, שאותה השיא מאוחר יותר לבן-דודו, עלי בן אבי טאלב.

בתקופתו של מוחמד הייתה העיר מכה מרכז מסחרי בינלאומי חשוב, ושימשה גם מוקד פולחן לשבטים בחצי האי ערב. במרכז העיר עומדת הכעבה - מבנה ששימש אז כמרכז פולחן פגאני, ולפי המסורת המוסלמית בנה את יסודותיו הנביא אברהם, אביהם של הנביאים יצחק וישמעאל, לפי האסלאם. היום הכעבה היא מוקד העלייה לרגל למוסלמים. על-פי המסורת המוסלמית, מוחמד טיהר את הכעבה מן הפסלים האליליים ואפשר את הפולחן המוסלמי המונותאיסטי בה. יש להניח שעברו בעיר אנשים מכל רחבי חצי האי ערב, ואף ממקומות מרוחקים יותר בסהר הפורה ובקרן אפריקה. רוב תושבי העיר בימי מוחמד היו פגאנים, והשתייכו לשבט קורייש, אולם היה בה גם מיעוט קטן של נוצרים ויהודים, וייתכן שגם זורואסטרים ובני דתות אחרות. כמו כן, מוזכר במקורות האיסלאמיים כי מוחמד יצא למסעות סחר עם שיירותיה של אשתו ח'דיג'ה, וכי עבר במקומות שונים בחצי האי ערב, ואולי גם באזור הסהר הפורה.

ההתגלות

Dynasty M
שושלת היחסים של הנביא מוחמד
Kaaba daylight
הכעבה בחצר מסגד אל-חראם בעיר מכה

המסורת המוסלמית מספרת, כי כאשר מוחמד היה בן 40 (שנת 610 לספירה על-פי המשוער), הלך להתבודד במערת חראא הממוקמת בג'בל א-נור, הרחק מעירו מכה, במסגרת מנהג התחנות' (מנהג בו תושבי ערב הקדומה היו מתבודדים הרחק ממקום מגוריהם, בעיקר בסביבה הררית במטרה לערוך חשבון נפש, וגם לתת צדקה לעניים). באחד מימי התחנות' בעודו מתבודד במערה בהר, ועל פי הסיפור המופיע בקוראן, נגלה אל מוחמד בלילה (לילה המכונה "ליל הגורל" - "לילת אל-קדר") המלאך ג'יבריל (המזוהה עם המלאך גבריאל מהמסורות היהודית והנוצרית). קובץ החדית' הידוע "צחיח אל-בוח'ארי" (صحيح البخاري) מספר כך: "אז בא אליו המלאך גבריאל ואמר: קרא! קרא בשם ריבונך אשר ברא, ברא את האדם מטיפת דם קרוש, קרא, הן ריבונך הוא רב חסד, אשר לימד בקולמוס, לימד את האדם את אשר לא ידע". הפסוקים האחרונים (מהמילים: "קרא בשם ריבונך" ואילך) מופיעים בקוראן כ"סורת אל-עַלַק" (סורת טיפת הדם או הדם המעובה (או 'סורת הדם הקפוא') מס' 96), (תרגומו של אורי רובין).[8]

הסורה הזו נחשבת לראשונה מבחינה כרונולוגית במסורת המוסלמית. לסיפור ההתגלות יש גרסאות שונות במסורת המוסלמית שנבדלות זו מזו בפרטים קטנים ולא מהותיים. אחד הפרטים השנויים במחלוקת היא תשובתו של מוחמד למלאך, שאותה אפשר להבין כשאלה: "מה אקרא?" או כהצהרה "אינני יודע לקרוא". מוסלמים שמקבלים את הפרשנות האחרונה, טוענים שהיכולת של מוחמד לקרוא את הפסוקים שהוריד המלאך היא חלק מנס ההתגלות, והוכחה לאמיתותה.

על פי המסורת המוסלמית, ח'דיג'ה בת חוואייליד הייתה הראשונה ששמעה את סיפור ההתגלות מפי מוחמד והיא האמינה לו מיד, ובכך היא הפכה לראשונה מבין מאמיניו. מוחמד החל לנאום בפני תושבי מכה, את מה ששמע לדבריו מפי המלאך ג'יבריל, שהתגלה אליו מדי פעם. בהדרגה נאספה סביבו עדת מאמינים אלצחאבה אשר תיעדה את הדברים שיצאו מפיו בעל-פה ולעיתים גם בכתב (תיעודים אלה יקובצו מאוחר יותר, ובאופן לא כרונולוגי, אך קובצו לפי הנחיות ממוחמד[9]،[10] לכדי ספר הקוראן). במהלך הזמן ועד לזמן קצר לפני מותו המשיך מוחמד לחזות במלאך גבריאל מתגלה אליו ומעביר לו את דבר אלוהים לטענתו. בימי הח'ליף עת'מאן בן עפאן כ-20 שנה לאחר מותו של מוחמד, נערך והועלה על הכתב ספר הקוראן הסופי (התהליך התחיל בימי הח'ליף הראשון אבו בכר שנה לאחר מותו של מוחמד), שהתקבל מתוך מספר גרסאות ראשוניות שרובן לא שרדו.

באחת הפעמים סיפר מוחמד (על-פי "צחיח אל-בוח'ארי"; גם לסיפור זה מספר גרסאות) כי המלאך ג'יבריל פקד אותו בלילה, ולאחר שערך לו טקס טהרה, הרכיב אותו על בהמה פלאית ומהירה מאוד ששמה אל-בוראק. עוד באותו לילה הגיעו אל מקום המכונה "המסגד הקיצון" (שזוהה כעשר שנים לאחר מותו של מוחמד, בימי הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, עם מסגד אל אקצה בהר הבית בירושלים לפי ציוני דרך מסוימים ובעזרתו של כעב אל-אחבאר, שהיה יהודי שהתאסלם וחבר אל מוחמד, ושל הפטריארך של ירושלים הבישוף סופרוניוס אשר מסר את העיר לח'ליף עומר,[11][12]). משם הוביל אותו המלאך ג'יבריל אל שבעת הרקיעים, שם פגש את אברהם אבינו, משה רבנו, ישו וקדושים אחרים. ברקיע השביעי פגש את אלוהים וקיבל ממנו את המצווה להתפלל חמש פעמים בכל יום. עוד באותו הלילה חזר מוחמד למכה, וגילה שמיטתו עוד חמה. סיפור זה מכונה "לילת אל-אסראא ואל-מעראג'", והוא נרמז בקוראן בסורת אל-אסראא (סורה 17). סיפור זה מהווה את הבסיס לקדושת העיר ירושלים במסורת הדתית המוסלמית.

ההג'רה

Muhammad destroying idols - L'Histoire Merveilleuse en Vers de Mahomet BNF
כניסתו של מוחמד למכה והריסת פסלי האלילים, ציור בן המאה ה-19. הנביא עצמו מיוצג על ידי להבה בתמונה.

הסוחרים במכה, שעיקר פרנסתם הייתה על הכנסות עולי הרגל הפגאנים אל הכעבה, החלו להתייחס אל מוחמד בעוינות. במיוחד הצליח להעלות את חמתם, כאשר היה קונה עבדים בכספו ומשחררם על מנת להכניסם בברית האמונה החדשה. אנשי שבטו, שבט קורייש, החלו לרדוף אותו ואת מאמיניו. שינוי זמני לטובה חל כאשר אחד מיריביו הקשים, עומר בן אל-ח'טאב, הצטרף למאמיני הדת החדשה. עומר היה אדם חזק ובעל השפעה חברתית רבה, והצטרפותו לאסלאם הסבה למאמינים ביטחון רב. לימים היה לח'ליף השני. עם זאת, הסכסוך בין מוחמד לאליטה השלטת במכה הלך והחמיר. ב-619 מתו דודו אבו טאלב ואשתו ח'דיג'ה. בעקבות מותו של אבו טאליב, אשר חרף אי היותו מוסלמי פעל להגנה על מוחמד בשל היותו בן משפחה, הורע עוד מצבו של מוחמד במכה. בניסיון לגייס אוהדים נוספים מוחמד נסע לטאיף ב-620, אך אנשי העיר הרחיקו אותו ורגמוהו באבנים. לאחר מכן הוא חזר למכה, נשא לאישה אלמנה בשם סָודא ואורס לעאישה, בתו של אבו בכּר, לימים הח'ליף הראשון. עאישה עתידה למלא תפקיד מפתח בהתגבשות האסלאם לאחר מות מוחמד. זמן-מה לאחר מות אבו טאלב וח'דיג'ה הסיר שבט קורייש את חסותו ממוחמד באופן רשמי, והוא נאלץ כעבור זמן-מה להימלט ממכה.

למוחמד היו תומכים בעיר ית'רב (يثرب), שנקראה לימים אל-מדינה. עיר זו נמצאת כ-400 ק"מ צפונית למכה, ותושביה, בניגוד לתושבי מכה אשר התמחו במסחר, היו בעיקר חקלאים ורועי צאן. מוחמד היגר לעיר זו עם קומץ תומכיו במכה, שהיו לפי המסורת המוסלמית כ-70 איש, בשנת 622 לספירה, היא השנה הראשונה למניין השנים המוסלמי. האירוע הזה מכונה באסלאם אל-הג'רה, כאשר במסורת המוסלמית המהגרים זכו לכינוי "המוהג'ירון" (המהגרים), אשר ברבות הימים הפך לתואר של כבוד, המעיד על נאמנות בעליו לדת האסלאם ולאומה האיסלאמית.

בעיר ית'רב, ישבו, בין היתר, גם שבטים יהודיים. שנים רבות לפני 622 הגיעו אל ית'רב שני שבטים ערביים, אוס, ח'זרג' ושלושה שבטים יהודיים, בנו נצ'יר, בנו קריט'ה, בנו קינוקע. היהודים קדמו לשני השבטים הערבים, וקבלום ביניהם. בני אוס ובני ח'זרג' ניהלו מלחמה שראשיתה בסכסוך קרקעות. היהודים תמכו בבני אוס. כשהגיע מוחמד אל ית'רב נקרתה בדרכו הזדמנות פז. הוא יכול היה להיות בורר בסכסוך כיון שבא מן החוץ ולא היה לו חלק בסכסוך. הערבים במדינה בקשו להם בורר. בשומעם על מוחמד, התרשמו ממנו, התאסלמו בחלקם והזמינו אותו לגור בעירם. אלה היו "אלאנצאר" (الأنصار - "העוזרים", "התומכים"), תומכי מוחמד באל-מדינה, ובעלי תפקיד חשוב בהיסטוריה האסלאמית לעתיד. לאחר הבוררות, העמיד מוחמד את עצמו הלכה למעשה כראש הקהילה באל-מדינה.

עוד מספרות מסורות מוסלמיות, כי מוחמד נכנס למדינה ובמקום שעצר גמלו, הקים מסגד (המסגד הראשון בתולדות האסלאם) ושני בתים לשתי נשיו. מוחמד כרע והתפלל במסגד, השתטח והביע כניעה ונאמנות לאלוהים, על כן נקראת דתו אסלאם, דהיינו, התמסרות לאל. את צורת התפילה של מוחמד שומרים המוסלמים עד היום. לאחר התפילה היה מוחמד לעיתים (ימי שישי, חגים ועוד) נושא דרשה שכללה פסוקים שהוריד אליו המלאך ג'יבריל (גבריאל) ואשר נכללו מאוחר יותר בקוראן.

התפשטות האסלאם

Tribes english
השבטים בחצי האי ערב בימי מוחמד
Conquête de l'Islam à la chute des Rashidun he
התרחבות הח'ליפות בתקופת מוחמד והראשידון
Hazrat Ali slays Marhab
קרב חייבר
Tile with Calligraphy
קליגרף המכיל את שמות אללה, מוחמד וארבעת החליפים
Mrs Aisha room
קבר מוחמד בתוך מסגד הנביא

לאחר מעברו למדינה, כתב מוחמד את "עהד אל-אֻמה" (חוזה האומה), בו הכריז על ישוב הסכסוך הישן בין השבטים הערביים, והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. ״עהד אל-אֻמה״ כלל פרק על היחס ליהודים שחיו בעיר. לפיו הוענקו להם זכויות דומות למוסלמים אך בתנאי שלא יתמכו במי שמתנכל במוסלמים או לוחם בהם. עובדי האלילים נחשבו לכאלה שיש להילחם בהם, אולם בהדרגה התאסלמו תושבי חצי האי ערב. מוחמד לא ראה ביהודים עובדי אלילים, אולם משהתגלעו סכסוכים בינו לבין השבטים היהודים באזור, וחבירת חלקם הגדול לשבטים אשר לחמו במוחמד הוא נלחם בהם והוציא להורג את הגברים שביניהם משבט בני קורייד'ה. חלק מהילדים והנשים היהודים שהתאסלמו תרמו לאסלאם מסורות שמקורן יהודי, ואשר מכונות בערבית "איסראיליאת" (إسرائيليّات).

משנוצרה הישות המדינית המלוכדת החל מוחמד בפשיטות על שיירות המסחר השייכות לקורייש כנקמה על תקיפות בני קורייש והשתלטותם על רכושם של המוהג'רין במכה. כשסבלה העיר ית'רב (אל-מדינה) מרעב, פקד מוחמד לתקוף שיירות המובילות מזון כדי להשיג מזון לעיר. ב-624 יצא מוחמד יחד עם 300 אנשים לתקוף שיירה שחזרה למכה מסוריה, ושהובילה כ-50,000 דינר זהב. ראש השיירה, אבו סופיאן (אביו של הח'ליף החמישי לימים, מעאויה בן אבו סופיאן), שמע על כך והזעיק תגבורת ממכה. בני קורייש שלחו 950 איש, אך מוחמד הצליח להביס אותם במקום שנקרא בדר (بدر). קרב בדר נחשב עד היום במסורת המוסלמית סמל ומופת לגבורה. אבו סופיאן, ממנהיגי מכה, נשבע לנקום במוחמד. ב-625 יצא אבו סופיאן עם 3,000 לוחמים על מדינה. מוחמד הגיע עם 1,000 איש וצבאו ניגף בקרב שהתחולל באוחוד והוא עצמו נפצע בקרב. המסורת המוסלמית מייחסת לקרב זה את הפסוק בקוראן: "אל תחשיבו את המתים למען אללה כמתים, אלא הם חיים אצל ריבונם ומקבלים את שכרם" (סורה 3, סורת אל עמראן, פסוק 169). מוסלמים נוהגים לצטט פסוק זה בעת קבורת חללי מלחמה.

בשנת 626 יצא שוב אבו סופיאן לעבר ית'רב (אל-מדינה), הפעם עם 10,000 לוחמים ובעזרת אנשי השבט היהודי בנו קריט'ה (قُريظة). מוחמד ביצר את ית'רב ולאחר מצור שנמשך 20 יום, התייאשו בני קורייש ושבו למכה. אז יצא מוחמד עם 3,000 לוחמים להילחם ביהודי שבט קוריט'ה. לאחר שהובסו, הורה מוחמד להרוג 600 גברים מבני השבט. ברוב המקורות מדובר על החדית׳ שבו סעד בן מועאד, אחד מבעלי חסותם (משבט אל-אוס) של בני קורייד׳ה, שפט שיש להרוג את לוחמיהם ולאסור את נשיהם, לאחר שסייעו לשבטים שתקפו את המוסלמים.

ב-628 הושג הסכם בין מוחמד לאנשי שבט קורייש שעצר את המלחמה ביניהם לזמן-מה. הסכם זה, המכונה הסכם חדיביה (حديبية) נחשב באסלאם כהסכם משפיל, שכן אנשי שבט קורייש לא הסכימו שמוחמד יחתום עליו בתואר "רסול אללה" (שליח האל), אלא כמחמד בן עבדאללה בלבד. במקביל נוצר סכסוך בין מוחמד לאנשי ח'יבר (خيبر כ-150 ק"מ צפונית לאל-מדינה) היהודים, שהיו חקלאים. בקרב שהתחולל ביניהם, הידוע בשם קרב חייבר, הרג מוחמד 100 איש. יתר היהודים נכנעו והגיעו להסכם על-פיו ימסרו למוחמד ואנשיו מחצית מיבוליהם. הסכם זה שימש מאוחר יותר באימפריה המוסלמית כדגם להסדר על-פיו יהודים ונוצרים יכולים לחיות בין מוסלמים ובלבד שיכירו בעליונות המוסלמים וישלמו מס. מוחמד לקח לו את ספייה (صفية), אישה יהודייה שהייתה, לפי חלק מהמסורות המוסלמיות, בתו של מנהיג יהודי ח'יבר.

כיבוש מכה

ב-629 חזר מוחמד למכה עם 2,000 מאנשיו. המסורת המוסלמית מספרת כי הוא הקיף את הכעבה 7 פעמים, נגע במקלו ב"אבן השחורה" ואמר את השהאדה: "אין אלוה מבלעדי אללה" (لا إله إلا الله). ההתנהגות המסודרת של אנשי מוחמד הרשימה חלק מבני קורייש והם החליטו למנותו למצביא עליהם. החלטה זאת הקלה על מוחמד להשתלט על מכה מאוחר יותר. הוא חזר לאל-מדינה, וב-630 יצא עם 500 לוחמים למכה, בטענה שאחד השבטים הפר את הסכם חדיביה. אבו סופיאן הבין שאין טעם להתנגדות ופתח את שערי מכה.

לאחר כיבוש מכה, בשנים 632-630, הפנה מוחמד את מרצו לחיזוק השפעתו בקרב האומה המוסלמית החדשה, ולהפצת הדת החדשה ברחבי חצי האי הערבי. במהלך שנת 630, הידועה במסורת המוסלמית כ"שנת המשלחות" ("עאם אלופוד"), שיגר מוחמד מספר משלחות לרחבי חצי האי, אשר הובילו להתאסלמות שבטים נוספים ולתשלום מס הצדקה, בתמורה להגנה ולהצטרפות ל"אומה" החדשה. בתקופה זו, חרף החשש של רבים מתומכיו, בחר מוחמד שלא לחזור ולהתגורר במכה, עיר הולדתו, ולנטוש את קשריו עם תומכיו מאל-מדינה, אלא המשיך להתגורר באל-מדינה, ולנהל את ענייני האומה משם.

מותו

ב- 8 ביוני 632, בגיל 63 (אם מקבלים את ההנחה לגבי שנת לידתו) חלה מוחמד ונפטר בביתה של אשתו הצעירה, עאישה, בתו של הח'ליף לעתיד אבו בכר. השיעים מאמינים כי הוא הספיק למנות את בן-דודו עלי ליורשו, אולם הסונים מאמינים שהוא נפטר בלא מינוי יורש. מוחמד נקבר בעיר ית'רב, שנקראה לפיכך מדינת א-נבי (בערבית: עירו של הנביא), או בקיצור אל-מדינה. לאחר מותו, נקבע אבו בכר כמחליפו, אולם רק בכל הנוגע לענייני ניהול המדינה והצבא. מבחינה דתית, מחשיבים המוסלמים את מוחמד כ"חותם הנביאים", וכאחרון שעמד בקשר בלתי אמצעי עם אללה.

משפחתו וצאצאיו

עבד אל-מטלב
סבו
 
פאטמה בנת עמר
סבתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עבאס
דודו
 
אבו טאלב
דודו
 
עבדאללה
אביו
 
אמינה
אמו
 
אבו בכר
הח'ליף ה-1
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ח'דיג'ה
אשתו
 
מוחמד
 
עאישה
אשתו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עלי
חתנו, האימאם ה-1
 
פאטמה
בתו היחידה עם צאצאים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חסן
האימאם ה-2
 
חוסיין
האימאם ה-3

על פי מקורות האסלאם, למוחמד היו 13 נשים (לא במקביל, דבר שהיה מקובל בתקופה המדוברת), 3 בנים ו-4 בנות. כל בניו וחלק מבנותיו נפטרו בצעירותם, הנכדים היחידים שלו הם בניה של בתו פאטמה (חסן וחוסיין) אך האסלאם הסוני לא רואה בבני משפחתו של מוחמד ממשיכים בלעדיים לדרכו, אם כי קיים לצאצאיו מעמד מיוחד באסלאם הסוני. על כל פנים, רוב הצאצאים של מוחמד נרצחו על ידי המושלים הסונים מבית אומיה (661–750 לספירה) שראו בהם איום על הח'ליפות.

יחסו של מוחמד ליהודים ולנוצרים

PikiWiki 28400 Nabi Musa
נבי מוסא במדבר יהודה. מקום קבורתו של משה רבנו לפי המסורת המוסלמית
Virgin Mary and Jesus (old Persian miniature)
מרי ובנה ישו בציור מיניאטורי פרסי-מוסלמי

הדת המוסלמית היא דת מונותאיסטית שהושפעה מהיהדות והנצרות. בקוראן מכונים היהודים והנוצרים אהל אל-כִּתאב (أهل الكتاب) כלומר "עמי הספר". על פי הקוראן היהדות והנצרות מבוססות על ספרים שכללו דברי אלוהים חיים (משה וישו נחשבים לנביאים). מכאן שאין מצווה לאסלם אותם, אולם מאידך, אסור ללכת בדרכיהם. ל"עמי הספר" יש זכות לשבת בקרב המוסלמים ולשמור על מסורותיהם ומנהגי דתותיהם כל עוד הם מקבלים על עצמם את השלטון המוסלמי.

ידוע כי בימיו של מוחמד חיו יהודים ונוצרים בחצי האי ערב, אולם קשה לאמוד את מספרם. החוקרים מסכימים כי באל-מדינה ישבו שלושה שבטים יהודיים, בח'יבר ישב שבט יהודי של חקלאים, וכן היו יהודים באזור תימן של היום. כמו כן ידוע על קהילה נוצרית במקום הנקרא נג'ראן.

בראשית גיבושה של הדת המוסלמית בידי מוחמד ניכרות השפעות יהודיות - הקביעה כי יש להתפלל תוך פנייה לירושלים, קביעת יום צום ביום העשירי של החודש הראשון ועוד. עם הגירתו של מוחמד לאל-מדינה, והתחזקותו הפוליטית והצבאית, התגלעו סכסוכים קשים בינו לבין השבטים היהודיים באל-מדינה ובח'יבר. סכסוכים אלה הידרדרו למלחמות.

קיימת מחלוקת בעניין הטבח של מוחמד בשבט היהודי ״בנו קורייט'ה״. בחוזה ״עהד אל-אומה״ הוא התחייב לשמור על שלומם של השבטים היהודיים ולהתייחס אליהם בכבוד כל עוד הם לא נותנים יד עם השבטים שלחמו במוסלמים. הקרבות הידועים בין מוחמד ליהודים הם הקרב עם שבט קורייט'ה היהודי וקרב ח'יבר. הקרב עם אנשי קורייט'ה הסתיים בטבח של חלק גדול מהגברים בני השבט (לפי המקורות האיסלאמיים בין 40–900 הרוגים) ומאסר של הנשים והתינוקות. המסורת המוסלמית מספרת כי אנשי קורייט'ה בגדו במוחמד בקרב "אלכאנדאק" ונלחמו בו לצידם של אנשי קורייש, זה היה נגד החוזה שהיה בין מוחמד לבין קורייט'ה. מוסלמים רבים בימי הביניים ראו באנשי קורייט'ה גיבורים על שום דבקותם באמונתם, וזאת על אף סירובם להתאסלם. על אף הקטל הרב בח'יבר בעת הקרב, לא התרחש טבח ממש, כיוון שיהודי המקום הסכימו להיכנע, ולהעביר לאנשי מוחמד מחצית מיבוליהם. בימי הביניים נחשב קרב ח'יבר והסכם הכניעה שבעקבותיו כדוגמה ליחס הרצוי בין השלטון המוסלמי לבין הנתינים היהודים והנוצרים - סובלנות השלטון תמורת קבלת עליונות המוסלמים ותשלום מיסים מיוחדים. בימינו משתמשים מוסלמים אנטישמים או אנטי-ישראלים בקרב ח'יבר כדוגמה לתבוסת היהודים בפני המוסלמים.[13]

יחסיו של מוחמד עם הנוצרים בנג'ראן היו טובים בהרבה, כיוון שאנשי נג'ראן הסכימו לקבל את מרותו, על אף שלא התאסלמו. המצב בו מוחמד הושפע יותר מעקרונות הדת היהודית, אך ניהל יחסים טובים יותר דווקא עם הנוצרים, משתקף בקוראן. הקוראן שולל את אמונת השילוש הקדוש הנוצרי, ומתייחס יותר באהדה לעקרונות היהדות, אך הוא מגנה את התנהלותם של היהודים בחצי הערב בצורה חריפה, ומציין כי הנוצרים שם היו עדיפים עליהם.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מאליס רות'וון , אסלאם (מתוך סדרת המבואות של הוצאת אוקספורד, 1997), ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2007. פרק 2: הקוראן והנביא, עמ' 50.
  2. ^ מאתר Islam for Jews
  3. ^ אבן השאם, אל-סירה אל-נבויה, ביירות, דאר אל-ח׳יר, 1990.
  4. ^ Lings, Martin., Muhammad : his life based on the earliest sources, Rochester, Vt.: Inner Traditions, 2nd U.S. ed, 2006
  5. ^ אבן כת'יר, איסמאעיל ב' עומר, אלבדאיה ואלנהאיה פי אלתאריח', ביירות, מכתבת אלמעארף, 1982.
  6. ^ אל-בלאד'רי, אחמד ב׳ יחיא, אנסאב אלאשראף, קהיר, דאר אלמעארף, 1959.
  7. ^ אלמג'לסי, ביחאר אלאנואר, כרך 22, מוא'ססת אלופאא, ביירות.
  8. ^ הקוראן, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, תשס"ה 2005.
  9. ^ אבן חג'ר אל-עסקלאני, פתח אלבארי שרח צחיח אלבוח׳ארי.
  10. ^ שמס א-דין אל-קורטבי, אלג׳אמע לי-אחכאם אלקוראן.
  11. ^ מוחמד אבן ג'ריר א-טברי, תאריח' אל-אומם ואל-מולוכ.
  12. ^ אחמד אל-יעקובי, תאריח' אבן ודיע.
  13. ^ בהקשר זה נפוצה הסיסמה: "خيبر خيبر يا يهود, جيش محمد سوف يعود" (בתעתיק: ח'יבר ח'יבר יא יהוד, ג'יש מחמד סַוף יעוד; כלומר: ח'יבר ח'יבר הוי יהודים, צבא מוחמד עוד יחזור). ראו למשל כאן ו כאן.
אימאם

אימאם (בערבית: إمام; תעתיק מדויק: אִמאם; תרגום מילולי: זה שלפני) הוא תואר מנהיגות דתי מוסלמי, שהגדרתו שונה בזרמים השונים באסלאם.

אל-מדינה

אַל-מַדִינָה (ערבית: المدينة, מילולית: "העיר"; מוכרת גם בשמה המלא: مدينة رسول الله, "מדינת רסול אללה", "עירו של שליח אללה") היא העיר השנייה בקדושתה למוסלמים אחרי מכה. אל-מדינה נמצאת במחוז חִג'אז שבמערב ערב הסעודית, וגרים בה כ-1.3 מיליון תושבים (2006). בתקופה שקדמה לאסלאם (תקופת "הג'אהליה") היה שמה יַתְ'רִיבּ (בערבית: يثرب).

מכה ואל-מדינה נמצאות שתיהן במחוז חִג'אז במערב חצי-האי ערב. בשנות ה-20 של המאה ה-20 נכבש המחוז בידי משפחת אל סעוד ממחוז נג'ד במרכז חצי-האי. עם הקמת ממלכת ערב הסעודית שבירתה ריאד (בירת נג'ד), החל מלך סעודיה לכנות את עצמו "ח'אדֶם אל-חַרַמַיְן א-שַריפַיְן" כלומר, "משרתם של שני המקומות הקדושים".

אסלאם

אִסְלַאם (בערבית: إِسْلاَم, להאזנה (מידע • עזרה), בעברית: השלמה, התמסרות) הוא דת מונותאיסטית אברהמית שמהותה כניעה מלאה לאל אללה והקפדה על סונת מוחמד, כלומר, משנתו של מוחמד בן עבדאללה, הנחשב בקרב כלל המוסלמים כנביא החשוב והאחרון אי פעם ("חותם הנביאים").

הדת מבוססת על סונת מוחמד כפי שהיא מתועדת בכל ספרי החדית' הנחשבים לאמינים (צחיח, صَحِيْح) כולל בספרות הסירה (سيرة رسول الله), וכן גם על ספר הקוראן (القـُرْآن), אשר לפי המוסלמים, ניתן על ידי אַלְלַּה, באמצעות המלאך ג'יבריל, פסוקים פסוקים, במשך כ-23 שנים, אל מוחמד אשר הכתיב אותם למאמיניו.

ספרי החדית' והסירה, הם המקורות המדגימים למוסלמי איך לחיות ואיך לפרש את הקוראן, הנחשב לפי המוסלמים לדברו הישיר של האלוהים. מרבית הזרמים באסלאם מתייחסים לחדית'ים, המתעדים את חייו, מעשיו ואמירותיו של מוחמד, ככלי מרכזי לפירוש הקוראן, וכבסיס נוסף לפסיקת הלכה אסלאמית (שריעה).

הדת החלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד כדת סינקרטיסטית המשלבת אמונות שונות מן היהדות, הנצרות, מסורות ערביות קדם אסלאמיות ועוד.

בדת האסלאם שלוש חטיבות זרמים עיקריות: הסונים (הנחשבים לאורתודוקסיה של האסלאם), השיעים, והחַ'וַארֶג'. רובם הגדול של המוסלמים הם סונים, ומיעוטם שיעים, ח'ארג'ים, או בני זרמים אחרים העומדים בפני עצמם. בעוד שהאסלאם הסוני כמעט ואינו מחולק לזרמים מובחנים, הזרם השיעי והח'אריג'י, לאורך ההיסטוריה התחלקו כל אחד למספר זרמים עצמאיים הנבדלים במידה משמעותית בתפיסותיהם הדתיות הן מהאסלאם הסוני והן אחד מהשני, כך שלכל זרם פרשנויות קוראן, פסקי הלכה, ולעיתים אף מסורות הייחודיים לו מאד.

מספרם הכולל של המוסלמים מוערך על פי אומדנים שונים ב-1.4, 1.6 מיליארד, ועל פי המחקר הכי עדכני, מספרם הכולל של המוסלמים הוא כ-1.8 מיליארד ובכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום-מזרח אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב.

מכון המחקר פו מצביע על כך שקצב הגידול של האסלאם גבוה משמעותית מדתות אחרות. הן במדינות אסלאמיות והן באוכלוסיות אסלאמיות בתוך מדינות בעלות רוב נוצרי או אחר.

אסלאם שיעי

אסלאם שיעי (בערבית: شيعة; תעתיק מדויק: שיעה) הוא הזרם השני בגודלו באסלאם, המונה כ-15% מהמוסלמים בעולם (הזרם הגדול, הסונה, מונה כ-80% מהמוסלמים). השיעים רואים בעלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד ובעלה של פאטמה בתו (שקיבל עליו את האסלאם ראשון או שני אחריו), הח'ליף הרביעי, את יורשו הבלעדי של מוחמד. הם אינם מכירים בשלושת הח'ליפים הראשונים אבו בכר, עומר ועות'מאן.

ייסוד הזרם השיעי מיוחס לבנו של עלי, חוסין, שהוא ו-70 מבני משפחתו נרצחו בעיר כרבלא שבעיראק בשנת 680 על ידי צבא סוני. לזכר הירצחו מציינים השיעים את חג העשוראא ובתוכו את טקס התעזיה בו הם מכים את עצמם עד זוב דם לזכר ייסוריו. בשל ההיסטוריה של רדיפת השיעים בידי הסונים, השקפת העולם השיעית ככלל קודרת ופסימית. משמעות המילה "שיעה" מלשון "סיעה", "פלג", "קבוצה", או בהשאלה מהיהדות, "חסידות".

לשיעים עמוד אמונה שישי, הוולאיה, על החמישה המקובלים באסלאם, והוא האמונה שמנהיג האסלאם (אימאם) חייב להיות מזרע עלי בלבד ולו סמכות בלעדית בקדושה וחולין. השיעים גם מאמינים שבכל דור ודור, ישנו מנהיג שמתווך בין אלוהים לבין המאמינים, ובדור הנוכחי הוא נסתר ועדיין לא התגלה.

לשיעים מספר ערים קדושות נוספות למכה, ואל-מדינה המקודשות גם אצל הסונים, שהחשובות שבהן הן כרבלא ונג'ף שבעיראק ומשהד וקום שבאיראן. בתוך השיעה יש כיתות משנה שונות, שמאמינות בשושלות שונות של אימאמים. בני כת ה-"את'נא עשריה" (או "התריסרים") מצפים לשובו של האימאם ה-12 (שנעלם במאה ה-9) שישוב בתור מהדי באחרית הימים.

בית אומיה

שושלת בֵּית אוּמַיָה (ערבית: بنو أمية, בני אמיה; الأمويون , האמיים) הייתה שושלת הח'ליפים הראשונה באימפריה המוסלמית לאחר שלטונם של ארבעת "א-ראשידון" (ישרי הדרך: אבו בכר, עומר, עות'מאן, ועלי). היא נקראת על שמו של אמיה בן עבד שמס, הנחשב לאחד המנהיגים החשובים בעיר מכה לפני האסלאם. הח'ליפים לבית אומיה שלטו באימפריה המוסלמית בדמשק (661 עד 750), ולאחר מכן שלטו בספרד (756 עד 1031).

הג'רה

ההִיג'רה (בערבית: هجرة) הוא מונח בערבית המתאר את הגירתו של מוחמד, מייסד האסלאם, מהעיר מכה לעיר יתרב (תעתיק מדויק: ית'רב), שאחר כך החלה להיקרא אל-מדינה (קיצור של "מדינת א-נבי", עיר הנביא). ההג'רה התרחשה בשנת 622 לספירה ונקבעה מאוחר יותר כנקודת ההתחלה למניין השנים המוסלמי.

מוחמד היגר עם קומץ מאמינים (מוהאג'רון) מן העיר מכה לעיר אל-מדינה, משום שבמכה לא קיבלו את רעיונותיו והטפותיו ואף רדפו אותו. מעבר זה נמשך מספר ימים, כך שלמעשה אין להג'רה תאריך מדויק. עם זאת, המוסלמים קבעו את היום השמיני לחודש רביע אל-אוול, היום שבו הגיע מוחמד לקובה שבפאתי אל-מדינה, כיום ההיג'רה, ויום זה מצוין כחג על ידי המוסלמים. באל-מדינה התקבלו מוחמד ופמלייתו על ידי תומכיהם, ה"אנצאר", ושם ביסס מוחמד את עצמו ואת דתו החדשה, ותוך עשר שנים בלבד הוא כבש את מכה ונכנס אליה כמנצח.

ההיג'רה נקבעה כנקודת ההתחלה של הלוח המוסלמי, הקרוי גם "הלוח ההיג'רי", בשל חשיבותה כנקודה שממנה הפך הנביא ממטיף לראש קהילה דתית ופוליטית - האומה האסלמית. היא נקבעה כנקודה זו על ידי עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליף השני, בשנת 638, שהפכה להיות שנת 17 להג'רה.

המאה ה-7

המאה ה-7 היא התקופה שהחלה בשנת 601 והסתיימה בשנת 700. זוהי המאה השביעית של המילניום הראשון. מאה זו נחשבת לתחילתם של ימי הביניים במזרח התיכון, והאירוע המשמעותי בתקופה זו הוא ייסוד האימפריה המוסלמית בעקבות כיבושי הערבים, אשר כבשו כליל את האימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים מהאימפריה הביזנטית והביאו את האסלאם לכל רחבי המזרח התיכון וחלקים מאירופה.

במערב אירופה התבססה השושלת הקרולינגית שמרכזה בצרפת שהחליפה את השושלת המרובינגית. נציגה המפורסם ביותר של השושלת הזאת הוא קארל הגדול, מייסד האימפריה הרומית הקדושה בראשית המאה ה-9.

בדרום אמריקה המשיכה לפרוח תרבות המאיה שהייתה בתור הזהב שלה. בסין עלתה שושלת טאנג ואילו המשיך המאבק בין המדינות השונות על השליטה בתת-היבשת.

הקוראן

הקוּרְאָן (בערבית القـُرْآن או القـُرْآن الكَريم - "הקוראן הנכבד"; בתעתיק: "אלקֻראַאן אלכַּרים") הוא ספר הקודש של דת האסלאם.

הקוראן מכיל 114 פרקים (סוּרא) המסודרים לפי גודלם, הפרקים הארוכים מופיעים בתחילת הקוראן (מלבד הפרק הראשון המכיל 7 פסוקים בלבד), ולאחריהם באים הפרקים הקצרים.

לפי האסלאם, הקוראן הוא ספר טהור שירד לידי מוחמד מהשמים, בשפה ערבית טהורה. כך שלא ניתן לחקותו ואין זה ראוי לקרוא או לתרגם אותו לשפה אחרת שאינה שפת המקור, בצורה בה בחר האל להעביר את המסר, זאת משום שהערבית מכילה ביטויים מיוחדים, וניסיון תרגום יוביל לעמעום או שינוי המסר שרצה האל להעביר.

העורך הראשי של הקוראן היה זיד בן ת'אבת, איש מדינה שהצטרף לקהילת מוחמד ושימש כמזכירו. הרמב"ם, באיגרת תימן, קורא לקוראן בכינוי "כתבי זיד". אבן אסחאק טוען כי אבן ת'אבת היה מהיהודים שהתנגדו למוחמד, אך כי ייתכן שכתב את הקוראן או חלקים ממנו בכפייה. לאור זאת ישנם המפרשים כי אותיות ה"פואתח" המופיעות בתחילת סורות מסוימות בקוראן מהוות סימני רמז המיועדים לקוראים היהודים. כשחלקים מסמנים לא להתייחס לכתוב בפסוקים המדוברים, חלקם מסמנים כי חלקים אלו נכונים וכו'.

ח'ליפה

ח'ליפה (ערבית: خليفة, להאזנה (מידע • עזרה)) הוא השם או התואר של המנהיג האסלאמי של ה"אֻמָה" (أمة) , או אומת האסלאם. פירושו בערבית "מחליף" או "יורש", כלומר המחליף או ממלא המקום של הנביא מוחמד. לעיתים קרובות הח'ליפה נקרא "אמיר אל-מואמינין" (أمير المؤمنين), "מנהיג המאמינים" או "שליט המאמינים". מאז התפרקות האימפריה העות'מאנית ב-1924, לא היה עוד אדם המכונה בשם זה. הח'ליפה הוא בעל הסמכות הרוחנית והחומרית על כל המוסלמים, אך הוא אינו נחשב כנביא, מכיוון שמוחמד נחשב כנביא האחרון באסלאם. בעברית מקובל גם התעתיק השגוי "ח'ליף".

ישנן הבנות מודרניות רבות לתפקידו של הח'ליפה. יש תנועות בפילוסופיה המודרנית של האסלאם שהדגישו את המימד ההגנתי של השלטון האסלאמי והמדיניות החברתית שלו, הנובעת מהבנה כי תפקידו של הח'ליפה להגן על המוסלמים. יש שרואים בכך שאין כיום ראש מדינה יחיד לכל המוסלמים הפרה של החוק האסלאמי, השריעה. אחרים טוענים כי לאחר ארבעת הח'ליפים הצדיקים הראשונים התפקיד לא היה קיים עוד, כלומר שאלה שטענו אחר כך לתואר ח'ליפה היו למעשה מלכים בלבד. תנועות אחרות טוענות כי יש צורך לחדש את המוסד של אדם יחיד המאחד בתוכו את הסמכויות הפוליטיות, הצבאיות והחוקיות הברורות, כיורשו של מוחמד ושליטם של כל המוסלמים.

חדית'

החדית' (בערבית: الحديث) הוא אוסף של הלכות, סיפורים אודות מוחמד ודרך חייו, אשר מופיעים בסונה, הכוללת גם את הביוגרפיה שלו (הידועה גם בתור הסירה), ואת הצהרותיו ועצותיו לגבי נושאים שונים. החדית' מהווה יסוד הלכה השני רק לקוראן.

מהמט השני

מהמט השני (טורקית עות'מאנית: محمد ثانى, טורקית: Fatih Sultan Mehmed - "מהמט הכובש"; 30 במרץ 1432 - 3 במאי 1481), היה סולטאן האימפריה העות'מאנית לתקופה קצרה בין 1444 ו-1446, ולאחר מכן שוב בין 1451 ו-1481. מהמט השני כונה "שליט שתי הארצות (אנטוליה ורומלי) ושליט שני הימים (הים התיכון והים השחור)". הוא היה השליט העות'מאני הראשון שטען לתואר קיסר האימפריה הרומית, לצד תארים כגון מלך, סולטאן, חאן; וזאת, לאחר כיבוש קונסטנטינופול ב-1453 ואימוץ סמלי ביזנטיון לצד סמלים עות'מאניים.

מהמט המשיך את כיבושיו באסיה, עם האיחוד מחדש של אסיה הקטנה, ובאירופה, עד בלגרד. מהמט השני נחשב לגיבור לאומי בטורקיה, ועל שמו נקרא גשר פתיה סולטאן מהמט באיסטנבול.

מוחמד רזא שאה פהלווי

מוחמד רזא שאה פהלווי (בפרסית: محمدرضا شاه پهلوی, תעתיק מדויק: מחמדרצ'א שאה פּהלוי; 26 באוקטובר 1919 - 27 ביולי 1980) היה השאה האחרון של איראן, שלט בשנים 1941-1979. הוא ירש את השלטון מאביו, רזא שאה (1877–1944), ומשל במדינה בשלטון אוטוקרטי בסגנון של שושלת אימפריאלית שראתה באומה האיראנית כממשיכה של האימפריה הפרסית הקדומה. הוא הודח מהשלטון בעת המהפכה האיראנית בשנת 1979.

בתקופת שלטונו התפתחו מאוד יחסי איראן-ישראל וקשר טוב נוצר בין המדינות עד להדחתו מהשלטון, עת התהפכו היוצרות ובין המדינות החלה לשרור עוינות רבה.

מוסלמים

מוסלמים הם המאמינים באסלאם, דת שהחלה להתפתח במאה השביעית בחצי האי ערב תחת הנהגתו של מוחמד. מספרם הכולל של המוסלמים מוערך על פי אומדנים שונים ב-1.4 - 1.6 מיליארד, ובכך הם מהווים את הקהילה הדתית השנייה בגודלה בעולם. מרבית המוסלמים חיים במזרח התיכון, בצפון אפריקה, דרום אסיה ודרום מזרח-אסיה. רק כ־20 אחוזים מהם חיים בארצות ערב.

מכה

מֶכָּה (בערבית: مَكَّة الْمُكَرَّمَة; בתעתיק מדויק: מַכַּה אלְמֻכַרַּמַה), מקום הולדתו של מוחמד, היא העיר החשובה ביותר לאסלאם, ושוכנת בערב הסעודית. נמצא בה מסג'ד אל-חראם, המסגד הראשון בחשיבותו באסלאם, הכולל את מבנה הכעבה, שבו ניצבת האבן השחורה.

כל מוסלמי מצווה לעלות לרגל לעיר (חג') לפחות פעם בחייו, ומדי שנה עולים אליה לרגל כ-15 מיליון מוסלמים. כיום מכה היא עיר מודרנית, קוסמופוליטית ומגוונת מבחינה אתנית. אוכלוסייתה מונה כ-2 מיליון איש (2012).

מסגד

מסגד (ערבית: مسجد, תעתיק: מַסְגִ’ד מקום לסגידה ולפולחן, או جامع תעתיק מדויק: גַ'אמַע מקום התכנסות. "ג'אמע" מתייחס בדרך כלל למסגד ראשי בישוב) הוא בית תפילה של מאמינים מוסלמים. במסגד המוסלמים מתפללים בציבור ושומעים דרשות ביום שישי – היום הקדוש למוסלמים. בשעת התפילה פונים המתפללים לכיוון העיר מכה, העיר הקדושה ביותר לאסלאם. המסגד משמש גם לצרכים קהילתיים שונים.

לרוב המסגדים כיפה וצריח הקרוי "מינָרֶט". במסגד אין בדרך-כלל כמעט רהיטים, מלבד המנבר, דוכן הדרשות. אין בו ציורים או פסלים בגלל האיסור של הדת המוסלמית לתאר דמויות. עם זאת, ברוב המסגדים קירות המסגד מעוטרים בקישוטים גאומטריים ובכתובות בערבית.

שלושת המסגדים הקדושים ביותר לאסלאם לפי סדר קדושתם הם מסגד אל-חראם בעיר מכה, מסגד הנביא בעיר מדינה ומסגד אל אקצה בעיר ירושלים (לסונים בלבד).

נשיא מצרים

נשיא הרפובליקה הערבית של מצרים (בערבית: رئيس جمهورية مصر العربية) הוא ראש המדינה של מצרים. על פי החוקה של מצרים, הנשיא הוא גם המפקד העליון של הכוחות המזוינים וראש הרשות המבצעת, ממשלת מצרים. הנשיא המצרי הראשון היה מוחמד נגיב, ממנהיגי מהפכת הקצינים החופשיים של 1952. הוא נכנס לתפקידו ב-18 ביוני 1953, באותו היום שבו מצרים הכריזה על עצמה כרפובליקה.

נשיא מצרים הרביעי היה חוסני מובארק, שנכנס לתפקיד ב-14 באוקטובר 1981 והתפטר ב-11 בפברואר 2011. עד 2011 לא היו הגבלות חוקיות וחוקתיות על מספר הקדנציות (בנות שש השנים) שיכול הנשיא לכהן, אך לאחר האביב הערבי, הוטלה הגבלה של שתי כהונות ואורך הקדנציה קוצר לארבע שנים. עם זאת, ממשלו של עבד אל-פתאח א-סיסי תכנן להאריך מחדש את הקדנציה לשש שנים, דבר שיצא לפועל במשאל העם במצרים (2019). הארמון הנשיאותי הוא ארמון עבּדין בקהיר. בבחירות לנשיאות מצרים, שהתקיימו בחודשים מאי–יוני 2012, נבחר מוחמד מורסי לנשיא, והוא נכנס לתפקיד ב-30 ביוני 2012.

ב-3 ביולי 2013 הודח מוחמד מורסי. בעקבות כך, מונה עדלי מנסור לנשיאה הזמני של המדינה עד לעריכת בחירות. בבחירות ניצח עבד אל-פתאח א-סיסי, וב-8 ביוני 2014 הושבע לתפקיד נשיא מצרים.

סונה

סונה (בערבית: سنة, תעתיק מדויק: סֻנָּה) פירושה נוהג, אורחות חיים. בתקופה הקדם-אסלאמית ("ג'אהיליה", קרי, תקופת הבערות) ציין המושג "סונה" את אורחות החיים הראויים לחיקוי של אבות השבט. במסורת המוסלמית הפכה המילה למציינת את הרגלי החיים של הנביא מוחמד, ואת הטקסים הדתיים שהנהיג במהלך 23 שנות שלטונו, שכל מוסלמי מצווה לחקותם ולדבוק בהם.

בסונה נכללו המנהגים והדעות של העדה המוסלמית בראשיתה, ולמעשה היא התקבלה כתורה שבעל-פה של האסלאם, כפרשנות המוסמכת לתורה שבכתב, היא הקוראן. את תיאור מעשיו של מוחמד קיבלו המוסלמים דרך מלוויו של הנביא ("א-צַחַאבַּה"), שדיווחו על מעשיו ודבריו בחדית' אך גם במנהגים ומסורות שעברו מאב לבן לאורך השנים (כגון תפילות מיוחדות).

באסלאם השיעי ה"סונה" היא מעשיהם ודבריהם של הנביא מוחמד, בתו פאטִמה ושנים-עשר האימאמים השיעים.

הסונה היא אוסף של מסורות שהועלו על הכתב, המתארות את אורח החיים של הנביא מוחמד, אימרותיו ומנהגיהם של חסידיו הראשונים. המוסלמים הנוהגים על פי הקוראן והסונה נקראים "מוסלמים סונים". רוב המאמינים המוסלמים בעולם כיום הם סונים.

סופיות

הסוּפיות או סוּפיזם (בערבית: صوفية; בתעתיק מדויק: צופיה) היא זרם מיסטי באסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. בעוד ששאר הזרמים באסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הסופים סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים, המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם אלה שקובעים בנוגע לכל דבר. הם שאפו להתאחד עם האל ("איתאיחאד") תוך ביטול המהות העצמית שלהם, ולצורך כך פיתחו סוג מדיטציה הנקרא מוראקבא המזכיר את מסורות המדיטציה של המזרח הרחוק.

הסופים חיו כסגפנים, חיו בעוני מתוך בחירה ומנעו מעצמם שינה, מזון ונוחות פיזית [דרושה הבהרה]. בראשית דרכם נקראו אנשים אלה "זאהִד" (בערבית: "زاهد").

ערבים

ערבים הם אומה שמית שמוצאה בחצי האי ערב. ערבים התיישבו באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה בסדרה של גלי נדידה וכיבוש, בייחוד לאחר התהוותה של דת האסלאם במאה ה-7. מדינות בהן הערבים מהווים רוב ברור באוכלוסייה נקראות "ארצות ערב". כיום משמש השם ככינוי לילידי הארצות הללו, אשר שפת האם שלהם היא ערבית ורובם הגדול מוסלמים (מרביתם סונים).

ההגדרות השכיחות לשם ערבים בהגות ובספרות, במחקר האקדמי ובתקשורת, הן:

פוליטית: בני אדם שהם אזרחים במדינות אשר חברות בליגה הערבית (או בהכללה רחבה יותר, העולם הערבי) אך לא כל מדינות ערב חברות בליגה הערבית ולמדינות אלו יש גם אזרחים שאינם ערבים. הגדרה זו כוללת מעל ל-300 מיליון בני אדם. בליגה הערבית חברות כמה מדינות אפריקאיות, כגון ג'יבוטי, קומורו וסומליה, שהערבית היא אחת השפות הרשמיות שלהן אך תושביהן אינם ערבים כלל. וקיימים ערבים שאינם אזרחי מדינות אלה (למשל, בארצות הברית, ישראל ובמדינות אירופה).

לשונית: בני אדם אשר שפת האם שלהם היא ערבית, או שלפחות מדברים ערבית בחיי היום יום ובחייהם האישיים, גם אם לא גדלו עליה. הגדרה זו כוללת מעל ל-200 מיליון בני אדם, הדוברים ניבים שונים של השפה הערבית.

אתנית-גנאלוגית-גזעית: בני אדם אשר מתגוררים, או שאבותיהם התגוררו בחצי האי ערב ותכונותיהם הגנטיות פיזיות מאופיינות במקור בעיקר לתושבי חצי האי ערב המקוריים.

תרבותית: בני אדם שרואים עצמם כערבים (ללא קשר למקורות אתניים וגנאלוגיים), שתרבותם ואורח חייהם הם ערבים ומוכרים כערבים על ידי אחרים.רוב הערבים הם מוסלמים (רובם סונים ומיעוטם שיעים ובני כיתות מיעוט נוספות), ומיעוטם נוצרים ודרוזים.

ערכי אסלאם
אסלאם
פורטל אסלאם
מונחים בסיסיים • כל הערכים
חמשת עמודי האסלאם
שהאדה (העדות)
אלצלאהתפילה) • אלזכאהצדקה)
צוםאלחאג'עלייה לרגל)
פלגים עיקריים
אסלאם סוניאסלאם שיעי
אישים מרכזיים
מוחמד • ח'ליף ושושלות הח'ליפים
נביאי האסלאםאימאם שיעי
מהדיבני לוויתו של מוחמד
ערים קדושות
מכהאל-מדינהאל-קודסנג'ףכרבלאכופהכאט'מיהמשהדסאמרא
חגים
הג'רהלוח השנה המוסלמיעיד אל-פיטרעיד אל-אדחאעשוראאארבעיןלילת אל-קאדר
מבנים
מסגדמינרטמחראבכעבהאדריכלות איסלאמית
תפקידים דתיים
אייתולהמרג'עאימאםמולאקאדימופתימואזין
טקסטים וחוקים
קוראןחדית'תפסירסונה
פיקהפתווהשריעה
אסכולות השריעה
חנפיתחנבליתג'עפריתמאלכיתשאפעית
אסכולות הכלאם
אשעריה • ג'בריה • מאתורידימורג'יאהמֻעתזילה
פלגים שיעים
אתנ'א עשריהאיסמאעיליהזיידים
פלגי הח'וארג'
צאפרייםאזארקהאיבאדיה
תנועות
סופיותוהאביהסלפיה
אסלאמיזםאסלאם ליברלי
פלגים אחרים
אומת האסלאםחמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלווים*

* השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת

אמונות קשורות
באביזםבהאאיםיזידיםסיקיזם

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.