מוזיאון הלובר

מוזיאון הלוברצרפתית: Musée du Louvre) בפריז שבצרפת הוא אחד המוזיאונים הוותיקים, הגדולים והמפורסמים ביותר בעולם. ההיסטוריה של המבנה החלה במאה השתים עשרה וכבר מאז שלט בנוף של מרכז פריז. המבנה הנוכחי התפתח מארמון שהחל להיבנות במאה השש-עשרה בימי שלטונו של פרנסואה הראשון. המוזיאון שוכן במרכז פריז, בגדה הימנית שברובע הראשון של העיר בין נהר הסן לרחוב ריבולי, ובין גני טווילרי לכנסיית סן-ז'רמן ל'אוקסרואה.

הלובר, ששמו נגזר מהמילה הפרנקית leovar או leower, אשר מציינת מקום מבוצר, על-פי ההיסטוריון הצרפתי אנרי סובל (Henri Sauval 1623-1676), היה מקום מושבו של הריבון בצרפת, עד העברת המושב המלכותי לוורסאי בשנת 1682 על ידי לואי הארבעה-עשר. הלובר נותר מקום מושבו של הממשל עד סוף ימי המשטר הישן.

הלובר הוא המוזיאון הגדול ביותר בפריז, ושטחו 100,160 מטרים רבועים, מהם 58,470 מוקדשים לתצוגות. ללובר היסטוריה אמנותית, אדריכלית ופוליטית ארוכת שנים, שראשיתה בשושלת הקאפטינגית. ציוני דרך רבים בהיסטוריה של פריז משיקים להיסטוריה של הלובר. מבנה המוזיאון היה בעבר ארמון מלכותי, ומוצגות בו יצירות אמנות מהמפורסמות והיפות בעולם, בהן המונה ליזה, המדונה והילד עם אנה הקדושה והמדונה של הסלעים של לאונרדו דה וינצ'י, החירות מובילה את העם של אז'ן דלקרואה, שבועת האחים ההוראטים מאת ז'אק-לואי דויד, ונוס ממילו של אלכסנדרוס מאנטיוכיה וניקה מסמותרקיה. פסל הפרש של לואי הארבעה עשר נחשב כנקודת המוצא של האקס היסטוריק, ואולם הארמון אינו שוכן בתוואי הציר.

עם שיא של 9.3 מיליון מבקרים בשנת 2013, הלובר מוביל כמוזיאון האמנות המבוקר ביותר בעולם.[1] זהו גם המונומנט המבוקר ביותר בפריז.

מוזיאון הלובר
Musée du Louvre
אגף רישלייה במוזיאון הלובר
מידע
סוג מוזיאון אומנות
שנת ההקמה 1793
מיקום צרפת
כתובת Palais Royal, Musée du Louvre, Paris 75001
קואורדינטות 48°51′40″N 2°20′09″E / 48.861088888889°N 2.33575°E
http://www.louvre.fr
(למפת פריז רגילה)
Paris department land cover location map
 
הלובר
הלובר
Mona Lisa, by Leonardo da Vinci, from C2RMF retouched
המונה ליזה מאת לאונרדו דה וינצ'י, מוצגת בלובר
Louvre at night centered
מוזיאון הלובר בלילה

בנייה ואדריכלות

מצודת הלובר הראשונה הוקמה בידי פיליפ אוגוסט בשנת 1190, במקום שהיה, בזמנו, הקצה המערבי של פריז, כארמון מלכותי מבוצר להגנת מערב פריז מול מתקפות ויקינגים. האוצר המלכותי עבר לשכון בלובר בשנת 1317, והמבנה התרחב תחת שארל החמישי.

Les Très Riches Heures du duc de Berry octobre

מצודת הלובר במאה ה-15, כפי שצוירה בספר השעות העשירות מאוד של דוכס ברי.

Louvre medieval foundations flickr

את היסודות המקוריים של מצודת הלובר מימי הביניים ניתן לראות כיום מתחת למוזיאון.

Nike of Samothrace, Paris 16 September 2007

ניקה מסמותרקיה על רקע תיקרת הלובר

בשנת 1528 נהרסה "המצודה הגדולה" על ידי פרנסואה הראשון ובשנת 1546 החלה הפיכת המבצר לארמון מגורים מלכותי מפואר. האדריכל פייר לסקו (Pierre Lescot), הממונה על עבודת הבנייה, הביא לפריז את שפת העיצוב החדשה של הרנסאנס, שהחלה להתפתח בטירות עמק הלואר. העבודה המשיכה בזמן שלטונם של אנרי השני ושל שארל התשיעי.

אנרי הרביעי (1589-1610) החליט לאחד את ארמון הלובר עם ארמון טווילרי, שנבנה על ידי קטרינה דה מדיצ'י. היה זה "העיצוב הגדול" של הלובר, שהשלב הראשון בו היה בניית הגלריה הגדולה. אנרי הרביעי, תומך נלהב באמנויות, הזמין מאות אמנים ובעלי מקצוע לגור ולעבוד על הקומות הנמוכות של המבנה. תוספת עצומה זו נבנתה לאורך גדות נהר הסן ובזמנו היא הייתה המבנה הארוך ביותר בעולם.

לואי השלושה עשר (1610-1643) השלים את אגף דנון, שאת בנייתו החלו בתקופתה של קטרינה דה מדיצ'י בשנת 1560. הוא גם בנה את אגף רישלייה, ששימש בעבר את משרד הכלכלה הצרפתי. בימינו שופצו האגפים, כחלק מתוכנית השיפוץ הגדולה של הלובר; משרד הכלכלה הועבר והאגף הפך לגלריה יפהפייה שנחנכה בשנת 1993, שנת יובל המאתיים לפתיחת חלקים מהארמון לציבור כמוזיאון ב-8 בנובמבר 1793, בזמן המהפכה הצרפתית.

בזמנם של לואי השלושה עשר ושל לואי הארבעה עשר נוספה גם החצר המרובעת, תחת פיקוחם של האדריכלים ז'אק למרסייה (Lemercier) ואחריו לואי לה וו, שרבעו את מידת החצר הרנסאנסית הישנה. עיטורי ופיתוחי הארמון הופקדו בידיהם של ציירים כניקולא פוסן, ג'ובני פרנצ'סקו רמנלי ושארל לה ברון. אך כל אלו הופסקו באחת כאשר החליט לואי הארבעה עשר להפוך את ורסאי למרכז הכוח ולמקום המשכן המלכותי בשנת 1678. הלובר נותר, אם כן, זמן רב כמות שהוא. רק במאה ה-19 חודשו מבצעי הבנייה, בעיקר בידי אנז'-ז'אק גבריאל (Gabriel) וז'אק-ז'רמן סופלו (Soufflot), והושלם "העיצוב הגדול".

נפוליאון הראשון הורה על הקמת שער ניצחון ("שער הניצחון של קרוסל") בשנת 1806, לזכר ניצחונותיו בגני קרוסל. באותם הזמנים היה גן זה הכניסה לארמון טווילרי.

ללובר נוספו חלקים גם בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי. האגף החדש של השנים 1852-1857, שתוכנן בידי האדריכלים ויסקונטי (Visconti) ואקטור לפיאל (Lefuel), מדגים את המראה הנאו-בארוקי של עידן הקיסרות השנייה, המלא בפרטים ועמוס בפסלים. העבודות נמשכו עד שנת 1876.

מארמון למוזיאון

Louvre
מפת מוזיאון הלובר. אגפי המוזיאון צבועים בגוונים שונים

הרעיון להפוך את ארמון הלובר למוזיאון עלה בתקופתו של לואי החמישה עשר. הוא יצא לפועל בעת המהפכה.

ייסוד המוזיאון

הכול החל בתערוכה של מיטב הציורים מהאוסף המלכותי, שהתקיימה בארמון לוקסמבורג בשנים 1750 עד 1785, וזכתה להצלחה עצומה. המרקיז דה מריני (marquis de Marigny), המנהל הכללי של "מבני המלך", ויורשו הרוזן ד'אנז'יבייה (comte d'Angiviller), תכננו את פרויקט הפיכת הלובר למוזיאון עם תצוגת קבע. הפרויקט השתנה בחוק של 6 במאי 1791 ובזה של 10 באוגוסט 1793, בעת חנוכת המוזיאון החדש, שנבנה תחילה כאתר יצירה עבור אמני התקופה, שהיו היחידים שהורשו — עד שנת 1855 — להיכנס לשם, בעוד שלהמון הותר להיכנס רק בימי ראשון.

בתקופת הקיסרות הראשונה קיבל המוזיאון את השם מוזיאון נפוליאון (musée Napoléon). ויוואן דנון (Dominique-Vivant Denon) היה המנהל הראשון; הוא הפך את המקום למוזיאון הגדול ביותר בעולם (בעזרתו הפעילה של נפוליאון, שבזז את הארצות שכבש) וכיהן בתפקידו עד נפילת הקיסרות (בשתי הפעמים). המוזיאון המשיך לגדול בתקופת ניהולם של שארל פרסייה (Percier) ופייר-פרנסואה-לאונר פונטן (Fontaine), שבנו את האגף שעל רחוב ריבולי.

שינויים נוספים התחוללו תחת נפוליאון השלישי, בעיקרם ביצוע "העיצוב הגדול". אך בשנת 1871 הוצת המוזיאון בידי הקומונה הפריזאית, והאדריכל אקטור מרטן לפיאל (Hector-Martin Lefuel) שחזר חלק מהמבנה. אזור הטווילרי לא שוחזר מעולם, ולאחר שנות דיונים ארוכות גולח אזור ההריסות ב-1882.

Louve paris france 1908
מראה פנורמי של הלובר משנת 1908

הלובר הגדול

בזמן כהונתו הראשונה של פרנסואה מיטראן, התקבלה החלטה להעניק למוזיאון את אגף רישלייה, שבו שכן עד אז משרד האוצר (שהועבר כתוצאה מכך לבניין חדש באזור ברסי). להחלטה זו התווספה החלטה על ארגון מחדש של האוספים ועל שינוי ארכיטקטוני של מבני המוזיאון. העבודות נמשכו בין השנים 1981 ל-1999, תחת ניהולו של האדריכל הסיני-אמריקאי איי. אם. פיי. הפן הבעייתי שעורר את הוויכוחים הרבים ביותר היה בנייתה של פירמידת זכוכית במרכז "חצר נפוליאון". ראש עיריית פריז הסקפטי, ז'אק שיראק, ביקש למתוח כבלים שידמו את מראה הפירמידה, כך שהציבור יוכל לתת דין וחשבון על השינוי המוצע. הפירמידה משמשת כיום כחלל הכניסה למוזיאון ומאפשרת להאיר את המבואה התת-קרקעית העצומה ממנה נפרשות הכניסות לכל חלקי המוזיאון.

ב-2 בנובמבר 1983 הוקם "המוסד הציבורי של הלובר הגדול" (l'Établissement Public du Grand Louvre [E.P.G.L.]), ועליו הוטלה המשימה "להבין ולהנהיג את הסידור וההתאמה של מרחב הלובר והטווילרי מתוך כוונה להופכם למכלול תרבותי מקורי בעל אופי מוזיאלי, שיקרא מעתה 'הלובר הגדול'". כעשור לאחר מכן צמח מוזיאון הלובר בכ-30,000 מטרים רבועים, ונפתח לציבור אגף רישלייה, מה שהקנה לפרויקט של איי. אם. פיי את מראהו והגיונו המלאים. פירמידת הלובר משמשת בתפקיד אזור הכניסה הראשי ואתר הכוונת והסדרת מסלולי הקהל לעבר שלושת אגפי ארמון הלובר: רישלייה, סולי ודנון.

עבודות אלו, שאפשרו לשחרר כ-60,000 מטרים רבועים לתצוגת קבע של האוספים, הפכו את הלובר למוזיאון השלישי בגודלו בעולם, אחרי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, ומוזיאון הרמיטז' בסנקט פטרבורג.

  • וידאו באתר: INA 1988 Le Président François Mitterrand et l’architecte Peï inaugurent la Cour Napoléon.

אוספים היסטוריים ורכישות

Nike of Samothrake Louvre Ma2369 n4
פסל ניקה מסמותרקיה המוצג בלובר
Venus de Milo Louvre Ma399 n4
ונוס ממילו, מהמפורסמים שבפסלים היווניים הוענק ללובר על ידי לואי השמונה עשר

מקורותיהם של אוספי הלובר השונים מגוונים. המוזיאון מבוסס בראש ובראשונה על האוסף המלכותי, בעיקר באוספי הציור (שהכילו בערך 2,500 יצירות בעת מותו של לואי השישה עשר). האוסף העיקרי נבנה על ידי פרנסואה הראשון (שאסף בעיקר ציורים איטלקיים) ועל ידי לואי הארבעה עשר שהזמין יצירות רבות וקנה אחרות, ביניהן 200 ציורים מהבנקאי אברהרד יאבאך (Everhard Jabach). לאוספים נוספו גם ציורים, מספר גדול של פסלים שנתפסו בזמן המהפכה.

לאוספי המוזיאון התווספו, כמו כן, מגוון יצירות ופריטים שנתפסו באירופה במהלך מלחמות נפוליאון, ומספר רב של אובייקטים שנלקחו מחפירות ארכאולוגיות שנעשו במצרים ובמזרח התיכון, חלקם כמו רשימת המלכים מכרנך נלקחו מהאתר ללא כל אישור תוך גרימת נזק לממצאים. במהלך השנים נוספו ירושות, תרומות ורכישות רבות לאוספי המוזיאון, מהם ראוי לציון במיוחד אוספו של הברון אדמונד דה רוטשילד (1845-1934) שהוענק ללובר בשנת 1935, וממלא חדר תצוגה. אוסף רוטשילד מכיל מעל 40,000 תחריטים, כ-3,000 ציורים וכ-500 ספרים מאוירים.

מבין הציורים המפורסמים, הציור המוכר ביותר, מונה ליזה (מאת לאונרדו דה וינצ'י) כמו-גם הגננת היפה (מאת רפאל) היו חלק מאוספו של פרנסואה הראשון (שרכש את המונה ליזה בשנת 1519). הציור החתונה בקנה (מאת פאולו ורונזה) הגיע למוזיאון הודות לביזתו ממנזר בוונציה בשנת 1798. הקבצן הצעיר (מאת מוריו) נרכש על ידי לואי החמשה עשר בשנת 1782.

שני הפסלים המפורסמים ביותר של המוזיאון, ונוס ממילו, שהתגלתה מחדש בשנת 1820 ונרכשה באותה השנה על ידי שגריר צרפת בטורקיה, וניקה מסמותרקיה, שהתגלה שבור בשנת 1863, באי סמותרקי על ידי הקונסול הצרפתי באדירנה, שארל שמפואזו .

מלבד אמנות, בלובר תצוגות רבות מסוגים אחרים, הכוללים ארכאולוגיה, היסטוריה, פיסול ואדריכלות. ישנו אוסף רהיטים גדול, בו הפריט המרהיב ביותר היה בעבר לשכת המלך (Bureau du Roi) במאה ה-18, וכיום הוחזר לארמון ורסאי.

ממצאים ארכאולוגים מפורסמים באוסף

ציורים מפורסמים באוסף

המאות ה-13 עד ה-15

המאה ה-16

Crowd at Mona Lisa
המונים נאספים מול ציור המונה ליזה בלובר

המאה ה-17

  • הנגר יוסף הקדוש, מאת ז'ורז' דה לה טור (1642) נתרם בשנת 1948
  • הצליינים באמאוס, מאת רמברנדט (1648), נתפס בעת המהפכה הצרפתית בשנת 1793
  • הקבצן הצעיר, מאת מוריו (1650 בערך), נרכש על ידי לואי החמישה-עשר בשנת 1782
  • בת-שבע במקלחת, מאת רמברנדט (1654, הורש למוזיאון בשנת 1869)
  • אקס ווטו (Ex Voto), מאת פיליפ דה שאמפיין (1662), נתפס בעת המהפכה הצרפתית בשנת 1793
  • רוקמת התחרה, מאת יאן ורמיר (1669-1670), נקנתה בשנת 1870
  • Et in Arcadia ego, מאת ניקולא פוסן (1637-1638)

המאה ה-18

המאה ה-19

יצירות של אמנים כגון פרגונר (Fragonard), רמברנדט, רובנס, טיציאן, פוסן ודויד מוצגות דרך קבע במוזיאון. מבין הפסלים המפורסמים באוסף מצויים ניקה מסמותרקיה ופסל ונוס ממילו.

JeanIIdFrance

דיוקן של ז'אן השני (הטוב), צייר אלמוני (1350 בערך)

Jan van Eyck 070

הבתולה עם הקנצלר רולן, מאת יאן ואן אייק (1435 בערך)

Jheronimus Bosch 011

סירת השוטים מאת הירונימוס בוש (1490-1500)

העבד הגוסס מאת מיכלאנג'לו המוצג בלובר פוסל בין השנים 1513 ל-1516

Jan Vermeer van Delft 016

רוקמת התחרה מאת יאן ורמיר (1669-1670)

Louis XIV of France

פורטרט של לואי הארבעה עשר מאת ריגו (1701)

Jacques-Louis David 006

הכתרת נפוליאון לקיסר וז'וזפין לקיסרית מאת דויד (1805-7)

Le Bain Turc, by Jean Auguste Dominique Ingres, from C2RMF retouched

מרחץ טורקי מאת ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר (1862)

ניהול

המוזיאון נוהל זמן רב על ידי מדינת צרפת, תחת "איגוד המוזיאונים הלאומיים" (Réunion des Musées Nationaux). לאחרונה השיג האתר כוח ניהול עצמי רב יותר, כ"מוסד ציבורי אוטונומי" (Etablissement Public Autonome. תאגיד בבעלות ממשלתית), במטרה לשפר את ניהול הרחבתו.

גישה

לצד המוזיאון נמצאת תחנת המטרו Palais Royal — Musée du Louvre, אשר נקראת על שמו ועל שם הארמון פאלה רויאל הסמוך. עד שנות התשעים של המאה ה-20 היה שם התחנה פאלה רויאל; שמה שונה לאחר שנבנתה דרך-גישה תת-קרקעית חדשה, מתחת לכיכר קרוסל, שקישרה את התחנה לחלק התת-קרקעי במוזיאון המחודש.

לובר-לאנס

מאחר שעבודות רבות שבלובר מאוחסנות במחסנים, הוחלט ששלוחה של המוזיאון תוקם בצפון פריז. הפרויקט הושלם בסוף שנת 2012. המבנה החדש מתאים להצגת בין 500 ל-600 יצירות מרכזיות ומיועד לקבל כ-500,000 מבקרים בשנה. שש ערים היו מועמדות לארח את הפרויקט: אמיין, אראס, בולון-סור-מר, קאלה, לאנס וואלנסיין). ב-29 בנובמבר 2004 ראש הממשלה הצרפתי ז'אן פייר רפראן בחר בלאנס כאתר לשלוחת הלובר החדשה, שנקראה לה לובר-לאנס.[2]

המבנה החדש, שמצוי תחת המנהל הציבורי של מועצת מחוז נור-פה דה קאלה, מאכלס תצוגה חצי-קבועה על-פני שטח של חמש מאות מטרים רבועים. יש בו חלל נוסף עבור תצוגות לאומיות ובינלאומיות מתחלפות. הבניין מורכב ממבני זכוכית ואלומיניום במרכזו של גן גדול. בעיצוב הבניין עסק משרד האדריכלות היפני SANAA, בראשות קזויו סג'ימה (Kazuyo Sejima) וריון נישיזווה (Ryue Nishizawa), יחד עם אמרי קולברט ל. פ. (Imrey Culbert LP).

לובר של החולות

בחודש מאי 2009, הניח ניקולא סרקוזי אבן פינה לשלוחה נוספת של המוזיאון באבו דאבי שבמפרץ הפרסי. ה"לובר של החולות" , תוכנן על ידי האדריכל ז'אן נובל להיות מבנה כביר בעל כיפת שיש שהיקפה 180 מ' אשר מורכבת מאלפי אלמנטים בדמות כוכבים הלקוחים ממוטיבים עיטוריים (ערבסקה) ומונחים זה על זה בשמונה שכבות. המוזיאון ממוקם באי התיירותי סאדיאת. סמוך לו החלה בניית מוזיאון גוגנהיים בשטח של 30 אלף מ"ר, שתכנונו הופקד בידי האדריכל פרנק גרי. בניית המוזיאון החלה בשנת 2009, ולאחר מספר דחיות וקריאות לחרם בשל תנאי העסקה לקויים של עובדי הבנייה - נפתח הלובר שעל החולות בשלהי 2017.[3]

"ה"לובר אבו דאבי"הוא מיזם ראשוני מסוגו של שיתוף פעולה בין מוזיאונים בעולם"[4] והוא אף מוזיאון האומנות הגדול במזרח התיכון.

במוזיאון מוצגות בין היתר יצירות אמנות אשר הושאלו ממוזיאון הלובר שבפריז במחיר גבוה.

כן מוצג במוזיאון ספר תנ"ך שנכתב בתימן בשנת 1498[2].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ במקום שני, מבחינת מספר מבקרים נמצא המוזיאון הבריטי עם 5.6 מיליון מבקרים לשנה
  2. ^ 2.0 2.1 ספי הנדלררוח הרפאים של הלובר, באתר הארץ, 13 בפברואר 2013
  3. ^ ynet, במוזיאון הלובר באבו דאבי יש גם ספר תורה
  4. ^ אלדד בק, ‏פתיחת האמירויות, באתר ישראל היום, 1 בדצמבר 2017
עיינו גם בפורטלים: P Eiffel.png פורטל פריז P art.png פורטל אמנות P Architecture.png פורטל אדריכלות
בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות

בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות או אקול נסיונל סופרייר דה בוז-אר (בצרפתית: École Nationale Supérieure des Beaux-Arts, נכתב בקיצור כ: ENSB-A; מכונה גם הבוז-אר של פריז), אשר בפריז, צרפת, הוא אחד מבתי הספר היוקרתיים ביותר בעולם לאמנות. בית הספר מורכב ממספר מבנים הממוקמים ברחוב בונפרט מספר 14 שבגדה השמאלית, בין רציף מלקה (quai Malaquais) לבין רחוב בונפרט, בלב רובע סן-ז'רמן-דה-פרה, ממול מוזיאון הלובר ששוכן מעברו השני של נהר הסן. בית-הספר נוסד בשנת 1648 על ידי שארל לה ברון בשם האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול (Académie de peinture et de sculpture). בשנת 1793 נדחק המוסד, אך ב-1816 שונה שמו בעת איחודו עם האקדמיה לאדריכלות.

בין 1796 לבין 1800 פייר-אנרי דה ואלנסיין היה פרופסור של בית הספר. בתקופה זו הוא הכין מדריכים ששמשו מספר דורות של ציירים חדשים.

בית-הספר היה תחת חסות המלך עד שנת 1863, עד שהוצא צו קיסרי ב-13 בנובמבר אותה שנה, שמינה למוסד מנהל לתקופה של חמש שנים. כיום בית הספר הוא מוסד ציבורי ומצוי תחת פיקוחו של המשרד להוראה ציבורית.

בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות שבפריז הוא הראשון בסדרת בתי-ספר לאמנויות-היפות (Écoles des Beaux-Arts) במרכזים אזוריים בצרפת. מאז היווסדה ב-1648 הייתה האקדמיה המלכותית לציור ולפיסול מוסד צרפתי עילי להוראת אמנות. תוכנית הלימודים הובנתה סביב סדרת תחרויות אנונימיות שהגיעו לשיאן בפרס הגדול של האקדמיה המלכותית (grand prix de l'Académie Royale), המוכר יותר בשמו פרס רומא (Grand Prix de Rome), והזוכה בו קיבל מלגת לימודים ומושב באקדמיה הצרפתית ברומא.

החירות מובילה את העם

"החירות מובילה את העם" (בצרפתית: La Liberté guidant le peuple) הוא ציור מפורסם של אז'ן דלקרואה המתאר את מהפכת יולי 1830 בצרפת שהעלתה לשלטון את לואי פיליפ מלך צרפת.

החתונה בקנה (ורונזה)

"החתונה בקנה" או "משתה החתונה בקנה" (1563) הוא ציור שמן מאת הצייר האיטלקי פאולו ורונזה (Paolo Veronese), המציג אירוע מחייו של ישו - "החתונה בקנה". הציור גדול הממדים מוצג במוזיאון הלובר בפריז.

המטבח ביוון העתיקה

המטבח ביוון העתיקה התאפיין בעיקר בסגפנותו שהתפתחה על רקע הקשיים בהפקת המזון. קשיים אלה נבעו ממבנה השטח ומשיטות החקלאות של יוון העתיקה. המטבח התבסס על מה שמכונה "השלישייה הים תיכונית": קמח, שמן זית ויין.

הסרקופג של אשמונעזר השני

הסרקופג של אשמונעזר השני ( אֶשמֻנעַזָר השני), מלך פיניקי של צידון ובנו של המלך תַּבּנִת (Tabnit), נוצר במאה ה-5 לפנה"ס (יש חוקרים המשערים שחי במאות ה-3-4 לפנה"ס). הסרקופג נחשף בשנת 1855 באתר ארכאולוגי ליד צידון ומוצג במוזיאון הלובר. הסרקופג נוצר כנראה במצרים, הוא גולף מאמפיבוליט שמקורו בוואדי חמאמאת (Wadi Hammamat) שבמדבר המזרחי במצרים.

על גבי הסרקופג נמצאה כתובת חרותה שקבעה ש"אדון המלכים" (המתייחס למלך פרס בתקופת הממלכה האחמנית) העניק למלכי צידון את השטחים בארץ ישראל של דור ויפו במישור השרון. הכתובת על גבי הסרקופג הייתה הכתובת הראשונה שהתגלתה בשפה הפיניקית מאזור הידוע בשם פיניקיה.

הרובע הראשון של פריז

הרובע הראשון של פריז (בצרפתית: Ier arrondissement) הוא אחד מעשרים הרבעים של פריז, צרפת. זהו הרובע המאוכלס בצפיפות הנמוכה ביותר מבין רובעיה של העיר, אך גם אחד מהרבעים הקטנים ביותר בה. רובו של האזור משמש למסחר ואדמיניסטרציה.

הרובע ממוקם בעיקר בגדה הימנית, אך כולל גם את קצהו המערבי של האיל דה לה סיטה. זהו אחד הרבעים העתיקים ביותר של פריז; האיל דה לה סיטה, שהיווה בעבר את לב העיר הרומית לוטטיה, נכבש בשנת 52 לפנה"ס, בעוד שחלקים אחרים ברובע (למשל, אזור לה אל) הוקמו בראשית ימי הביניים.

חלק נכבד משטחו של הרובע מאוכלס על ידי מוזיאון הלובר וגני טווילרי, והרובע קטן מאוד ושטחו 1.826 קמ"ר בלבד.

ונוס ממילו

ונוס ממילו (בצרפתית: Venus de Milo) הוא פסל עתיק מהתקופה ההלניסטית. הפסל הוא דמותה של האלה אפרודיטה (ונוס במיתולוגיה הרומית), אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית.

הפסל עשוי שיש וגובהו 203 ס"מ, בלא ידיו ורגליו המקוריות. משערים כי הפַּסָּל היה אלכסנדרוס מאנטיוכיה (בעבר חשבו כי פוסל על ידי פראקסיטלס).

הפסל נוצר בשנת 130 לפנה"ס, אולם מצויים בו אלמנטים של התקופה היוונית הקלאסית (שקדמה להיווצרו בכ-400 שנים).

תחילה לא היה ברור איזה ייצוג של האלה ונוס ניסה הפסל ליצור, מאחר שידי הפסל חסרות. שיערו כי ייתכן שמדובר ב"ונוס המנצחת" (Venus Victrix), המחזיקה את תפוח הזהב שנתן לה פאריס. השערה זו מתאימה למקום הימצאו של הפסל — באי מילוס ("תפוח" ביוונית).

חלקים מהיד עם התפוח נמצאו מאוחר יותר בקרבת מקום הימצאו של הפסל.

ז'אק ז'וז'אר

ז'אק ז'וז'אר (בצרפתית: Jacques Jaujard;‏ 3 בדצמבר 1895 - 21 ביוני 1967) היה אוצר צרפתי ומי שכיהן כבכיר ברשות המוזיאונים הלאומיים של צרפת ומנהל מוזיאון הלובר בתקופת מלחמת העולם השנייה.

חוקי חמורבי

חוקי חַמוּרָבִּי הם קודקס החוקים הנודע והמקיף בחוקי המזרח הקדום, והראשון שנתגלה בעת החדשה. הקובץ חובר נחקק ונכתב על אסטלה בשנת שלטונו האחרונה של חמורבי מלך בבל, השליט השישי בשושלת הבבלית הראשונה, במאה השמונה עשרה לפנה"ס. אוסף החוקים, אשר כלל במקור כ־300 חוקים, פורסם לקראת סוף תקופת שלטונו של חמורבי, אך לא ניתן לקבוע בוודאות אם הם אמנם יושמו בפועל. הקודקס נכתב בכתב יתדות בשפה האכדית אשר הייתה, בהשפעת חמורבי, לשפה הרשמית בבבל.

עניין מחקרי ודתי רב עוררה השוואתם של חוקי חמורבי לחוקי התורה.

יחסי איחוד האמירויות הערביות–צרפת

היחסים בין איחוד האמירויות הערביות לבין הרפובליקה הצרפתית מבוססים בעיקר על מסחר בין השתיים. איחוד האמירויות הערביות וצרפת חתמו על ברית הגנה, צרפת היא ספקית הנשק השנייה בגודלה לאיחוד האמירויות הערביות, אחרי ארצות הברית.בשנת 2008 נוספו פריטים למוזיאון הלובר בפריז בנושא ההיסטוריה של איחוד האמירויות הערביותב-25 במאי 2009, נשיא צרפת דאז ניקולא סרקוזי ביקר באבו דאבי שבאיחוד האמירויות הערביות, שם הוא פגש את נשיא של איחוד האמירויות הערביות שייח' ח'ליפה בן זאיד אאל נהיאן הביקור נפתח בבסיס צרפתי בו ביקר 500 חיילים צרפתים. הבסיס היה לבסיס הצרפתי הראשון בהמפרץ הפרסי. סרקוזי ביקר גם בסניף מוזיאון הלובר אשר צרפת פתחה באיחוד האמירויות הערביות. השייח' עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן, שר החוץ, אמר כי שיתוף הפעולה עם צרפת הוא בראש סדר העדיפויות של מדיניות החוץ באיחוד האמירויות.

יצירת מופת

יצירת מופת הוא ביטוי שגור בתחום האמנות והספרות הבא להדגיש שלמות של יצירה, כתוצאה משליטה מלאה של האמן בה, לרוב ביחד עם דמיון יוצא דופן. בהרחבה, משתמשים בביטוי כדי לציין יצירה יוצאת מגדר הרגיל, או את העבודה החשובה או המושלמת ביותר של היוצר, שהכול מכירים ברמתה הגבוהה.

הקריטריונים להגדרת יצירת מופת ככזו תלויים בגורמים רבים, כגון איכות היצירה, אסתטיקה, עומק, מקוריות, תחכום, חדשנות פורצת דרך, השראה רבה, יצירתיות ותרבות. כך לדוגמה, סרטים אילמים הנחשבים כיצירות מופת בעיני מומחים, אינם מקבלים הכרה כזו על ידי הציבור הרחב, שעדים לאפקטים המיוחדים העדכניים ביותר.

במקור, התייחס הביטוי לעבודה המוכיחה מצוינות אותה הציג אמן מתלמד ששאף להתקבל לגילדה האירופית כאמן מומחה. המונח קיבל את משמעותו החדשה בסוף המאה השמונה עשרה, תקופה שהתאפיינה בכינון של מוזיאונים רבים, בהם מוזיאון הלובר בשנת 1793.

כיכר קרוסל

כיכר קרוסל (בצרפתית: Place du Carrousel) היא כיכר הנמצאת ברובע הראשון של פריז בירת צרפת - במרכז מוזיאון הלובר (בין האגף הצפוני, הדרומי והמערבי של המבנה). במרכז הכיכר נמצא שער הניצחון של קרוסל.

הכיכר נקראת על שם הקרוסל - המצעדים הצבאיים שנערכו בה בעת שארמון הלובר שימש את בית המלוכה כבית מגורים.

מונה ליזה

מונה ליזה (באיטלקית: Monna Lisa) ו-לה ג'וקונדה (La Gioconda) הם השמות שניתנו לציור של לאונרדו דה וינצ'י מתחילת המאה ה-16. הציור, שבמרכזו דמות דיוקנה של אישה, הפך במאה ה-19 לאחת מיצירות האמנות הנודעות בעולם ומאז המאה ה-20, שימש השראה להערצה, מחאה, לעג וחיקוי באמנות פופולרית, במוזיקה ובספרות.

הדיוקן מוצג במוזיאון הלובר בפריז.

מצבת מישע

מַצֶּבֶת מֵישַׁע היא מצבת זיכרון לכמוש, אלוהי המואבים, שהוצבה מטעם מישע מלך מואב בעיר דיבון, במחציתה השנייה של המאה ה-9 לפני הספירה, לציון ניצחונותיו על ממלכת ישראל, בתקופת שלטונם של מלכי שושלת בית עמרי. המצבה התגלתה בשנת 1868, והיא מהווה את אחד הגילויים החשובים בארכאולוגיה של תקופת המקרא בשל היותה העדות החוץ-מקראית הראשונה למתואר בתנ"ך. המצבה נמצאת כיום במוזיאון הלובר שבפריז.

ניקה מסמותרקיה

ניקה מסמותרקיה (ביוונית: Νίκη της Σαμοθράκης) הוא פסל עשוי שיש מן התקופה ההלניסטית. הפסל, המתאר את האלה ניקה כדמות מכונפת הניצבת מול הרוח מוצג כיום במוזיאון הלובר בפריז, והוא נחשב לאחד מאוצרות האמנות הגדולים של המוזיאון, אף על פי שידיו וראשו אבדו במרוצת השנים.

לפי השערות יצר את הפסל פיתוקריטוס איש רודוס בתחילת המאה השנייה לפנה"ס לזכר ניצחון ימי. הפסל מוקם בהיכל האלים הכבירים באי סמותראקי (Samothrace). הפסל התגלה בחפירה ארכאולוגית בשנת 1863 על ידי שארל שאמפּוּאָזוֹ (Charles Champoiseau), הקונסול הצרפתי באדירנה.

הפסל מציג את דמותה המכונפת של ניקה, אלת הניצחון היוונית, כשהיא נמצאת במצב של הליכה. האלה לובשת בד כבד המתלפף ברוח חזקה סביב מותניה ואילו מתאר פלג גופה העליון מודגש על ידי בד דק הצמוד לגופה. לדמות זוג כנפיים גדולות ופרושות והדמות כולה נראית כאילו היא נוחתת. רגלה הימנית נושאת את משקלה, ראשה היה מופנה שמאלה ובידה, השבורה כעת, החזיקה כנראה את אחד מסמליה של ניקה כמו חצוצרה או זר ניצחון. מקור אפשרי לפסל זה מצאו החוקרים בפסל ניקה מסוף המאה הרביעית לפנה"ס אשר הוקם "לזכר ניצחון דמטריוס על הצי התלמאי ליד קוס בשנת 306 לפנה"ס".

פון דז אר

פון דז אר (בצרפתית: Pont des Arts, "גשר האמנויות") הוא גשר להולכי רגל בפריז, בירת צרפת. הגשר חוצה את נהר הסן ונמצא בין מוזיאון הלובר לבין בית המשפט (L'Institut de France). הגשר התפרסם גם בעקבות העובדה שסבכות המתכת שבמעקי הגשר היו מכוסות במנעולי אהבה שנתלו שם על ידי זוגות אוהבים הזורקים את המפתחות לנהר כסמל לנצחיות אהבתם.

פירמידת מוזיאון הלובר

פירמידת מוזיאון הלובר היא פירמידה העשויה ממסגרת מתכת ומלוחות זכוכית ומוקפת בשלוש פירמידות קטנות. הפירמידה משמשת ככניסה הראשית למוזיאון הלובר בפריז וממוקמת בחצר הראשית הקרויה על שמו של נפוליאון. הקמת הפירמידה הסתיימה בשנת 1989.

רפסודת המדוזה

רפסודת המדוזה (בצרפתית: Le Radeau de la Méduse) היא ציור שמן מאת הצייר הצרפתי תאודור ז'ריקו, שהוצג לראשונה בשנת 1819. הציור, שהוא אחד הסמלים של הרומנטיקה הצרפתית, מציג את ניצולי הפריגטה הצרפתית לה מדוז (המדוזה) שעלתה על שרטון מול חוף ארגן במאוריטניה בשנת 1816.

שבועת האחים ההוראטים

שבועת האחים ההוראטים (בצרפתית: Le Serment des Horaces) הוא ציור מאת הצייר הצרפתי ז'אק-לואי דויד.

היצירה נחשבת בעיני ההיסטוריונים של האמנות כסנונית הראשונה המבשרת את בוא עידן הנאו-קלאסיקה. עידן זה הוא כינוי של הסגנון האמנות הרשמי שהיה בצרפת במחצית הראשונה של המאה ה-19 (1790–1840). שכן, האמנות הצרפתית בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 הושפעה מאוד מהמהפכה הצרפתית ומהרעיונות שהובילו אליה.

העבודה מציגה נושא פטריוטי ובעל מוסר גבוה, המספר את הסיפור מהמאה ה-7 לפנה"ס על שלושת הבנים של פוליבוס הוראטיוס, שמת במאבק בין רומא לאלבה לונגה. כאשר הוראטיוס מרומא משביע את בניו בחרב להלחם במשפחה מאלבה. האמהות והאחיות דואגות ובוכות לשלומם של הבנים. המשפחה היריבה הייתה קשורה למשפחת האימהות ולכן הנשים אבלות כי הן יודעות שיאבדו אח או בעל. אחד האחים ניצל, אך הרג את אחותו מכיוון שהיא בכתה על אחד מהאויבים שמתו בעקבות הקרב, לו הייתה מאורסת. הוא הורשע על רצח בן המשפחה אך נמחל לו עקב רצון העם. האמן מתאר את האחים שנשבעים לחרב ומתאחדים כאיש אחד למען אותה המטרה. הם מאמינים בצדקתם כאשר טובת המדינה היא עליונה וקודמת לשיקולים אישיים ואפילו קודמת למשפחה.

שבועת ההוראטי נחשבת לפעמים כהתבטאות הברוכה ביותר של הנאו- קלאסיציזם בציור. כל אחד מ-3- האלמנטים שבציור- הבנים, האב, הנשים- ממוסגר בחלק של הארקדה, והדמויות ממוקמות במעין במה צרה. דויד חילק את התמונה בין דמות האב, בין האחים, ובין דמויות הנשים. נקודת המגוז של עבודה נמצאת בחרבות שהוראטיוס נותן לבניו, בזמן ששני האחים שמאחור מחזיקים את החרבות שלהם ביד שמאל האח הקידמי מחזיק את החרב ביד ימין ועימה הוא נשבע. נראה שדויד עשה זאת כדרך ליצור הרמוניה בין הדמויות ביצירה, אך רבים שמו לב לפרט זה וכמה מהם שיערו שהפרט הנ"ל משמעותי ושהאח הנמצא מקדימה יהיה זה שישרוד בקרב. החרבות המנצנצות בציור בנוסף לזוויות הידיים המחזיקות אותן יוצר מעין משולש הרמוני.

Flag of Paris with coat of arms.svg פריז Grandes Armes de Paris.svg
רובעי פריז ואזורים הרובע הראשון של פריזהרובע השני של פריזהרובע השלישי של פריזהרובע הרביעי של פריזהרובע החמישי של פריזהרובע השישי של פריזהרובע השביעי של פריזהרובע השמיני של פריזהרובע התשיעי של פריזהרובע העשירי של פריזהרובע האחד-עשר של פריזהרובע השנים-עשר של פריזהרובע השלושה-עשר של פריזהרובע הארבעה-עשר של פריזהרובע החמישה-עשר של פריזהרובע השישה-עשר של פריזהרובע השבעה-עשר של פריזהרובע השמונה-עשר של פריזהרובע התשעה-עשר של פריזהרובע העשרים של פריזלה דפאנסהמארההרובע הלטינימונפרנאסמונמארטרהגדה הימניתהגדה השמאלית
Paris Collage
מבנים ואתרים היסטוריים מגדל אייפלמגדל מונפרנאסארמון טווילריארמון טרוקדרו הישןבסטיליההאינוולידהספרייה הלאומית של צרפתהפנתאון של פריזטירת ונסןלה אלשער הניצחוןשער סן דניהקונסיירז'ריגרנד ארש
כנסיות ומבני דת קתדרלת נוטרדאםבזיליקת הלב הקדושכנסיית סן-סולפיסכנסיית סן ז'רמן דה פרהסנט שאפלבזיליקת סן-דניכנסיית מדלןכנסיית סנט אסטאשכנסיית סן-סוורןבזיליקת קלוטילדה הקדושהבית הכנסת דה לה ויקטוארבית הכנסת בניי-סיר-סןבית הכנסת אגודת הקהילותבית הכנסת אוהל אברהםהמסגד הגדול של פריז
מוזיאונים מוזיאון הלובר • מוזיאון ד'אורסהמרכז ז'ורז' פומפידוארמון שאיומוזיאון קרנוולהמוזיאון קלונימוזיאון פיקאסומוזיאון רודןהאורנז'רימוזיאון קה בראנלימוזיאון גימההמוזיאון לאמנויות ולמקצועותמוזיאון הארוטיקההגלריה הלאומית ז'ה דה פוםמוזיאון גוסטב מורומוזיאון מונמארטרמוזיאון מרמוטאן מונהמוזיאון נסים דה קמונדומוזיאון לוקסמבורגבית בלזקבית ויקטור הוגומוזיאון האדםהמוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדותמוזיאון הצבאמוזיאון גרווןמוזיאון הביובמוזיאון מסדר השחרורמוזיאון פסטרמוזיאון מפות התבליטמתחם דאליפלה דה טוקיומוזיאון קירימוזיאון רדיו צרפתפביליון ד'ארסנל
כיכרות כיכר הקונקורדכיכר שארל דה גולכיכר הבסטיליהכיכר ונדוםכיכר העירייה של פריזכיכר הרפובליקהכיכר סן מישלשאטלהכיכר קרוסלפלאס דה ווז'כיכר ויקטוארכיכר איטליהכיכר טרטרהכיכר פיגאלכיכר קלישי
שדרות ורחובות שאנז אליזהאקס היסטוריקשדרות סן מישלשדרות סן ז'רמןרחוב ריבולירחוב רישלייה
גנים ופארקים גני לוקסמבורגשאן דה מארסיער בולוןיער ונסןפארק מונסופארק מונסוריפארק דה בוט שומוןגני טווילריגני טרוקדרופארק דה לה וילטז'רדן דה פלאנטפארק בלווילפארק ברסיפארק אנדרה סיטרואן
מבני תרבות אופרה גרנייהאופרה בסטיליהמולן רוז'אולימפיהקומדי פראנסזאופרה-קומיקתיאטרון שאנז אליזהתיאטרון האודיאון
מוסדות שלטון בית עיריית פריזארמון לוקסמבורגארמון האליזהפלה רויאלארמון בורבון
מוסדות השכלה סורבוןאקול מיליטרקולז' דה פראנסאקול נורמאל סופריירבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפותאקול פוליטכניקבית החולים פיטייה סלפטרייר
גשרים פון נףגשר נוטרדאםגשר אלכסנדר השלישיפון דז ארגשר ינהגשר ביר-חכים
אתרי קבורה הפנתיאון בפריזפר לשזהקטקומבות של פריזבית הקברות של מונמארטר
תחבורה נמל התעופה שארל דה גולנמל התעופה אורליהמטרו של פריזתחנת סן לאזארRERTGV
אחר נהר הסןהפסאז'ים המקורים של פריזסטאד דה פראנסתעלת סן מרטןאיל דה לה סיטהאיל סן לואיחג המוזיקהפארי פלאז'משטרת פריז
פורטל פריז

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.