מוות

מוות הוא מצב שבו גוף חי חדל לחיות, כלומר חדל לשמר את הסביבה הפנימית שמאפיינת אותו, והופך לגופה. העובדה שאין הגדרה חד-משמעית למושג "חיים" או גוף-חי (אורגניזם) מקשה על הגדרת המושג "מוות". עם זאת, אפשר להגדיר תהליכים מסוימים שמאפיינים יצורים חיים, ואשר הפסקתם מוגדרת לפיכך כ"מוות".

Gideon Gechtman modaat evel 001
לוח מודעות אבל

מוות מבחינה ביולוגית

גוף חי מתבדל מהסביבה החיצונית באמצעות "הדיפת" השפעות חיצוניות, ובאמצעות שינוי חומרים חיצוניים שמסתפחים אליו. הגוף החי שומר על תנאים פנימיים (כגון טמפרטורה, מבחר החומרים, ריכוז החומרים וכדומה) השונים מהתנאים השוררים בסביבה החיצונית העוטפת אותו. תהליך מתמיד זה מכונה בביולוגיה: הומיאוסטזיס. עם מותו מתחיל הגוף להגיב לסביבה ככל עצם דומם. הוא סופג ופולט חום מהסביבה בלי לווסת את הטמפרטורה שלו, ריכוז החומרים בתוכו מושפע מריכוז החומרים החיצוני, ולבסוף הוא מתחיל להתפרק, כיוון שאין עוד ייצור והחלפה של חלקיו המתכלים.

Death-3
אקג של אדם מת המשמש כהוכחת מוות.

אורגניזמים רב-תאיים מתפקדים כקהילה של יצורים חיים. כל תא הוא בעצם יחידה חיה בפני עצמה, אבל תפקודיו מצטמצמים ומתייחדים לתהליכים מסוימים, כך שהוא "מוותר על עצמאותו" לטובת התפקוד של הגוף הרב-תאי כולו. בגוף רב-תאי כזה, תאים מתים כל הזמן ומוחלפים בתאים חדשים שנוצרים בחלוקה. לדוגמה: תאי המעי הדק בגוף האדם נשחקים ומתים כל הזמן במגע עם המזון שזורם מן הקיבה, אולם חלוקת התאים המהירה שומרת על מספר קבוע של תאים חיים בדופן המעי. במצב כזה, אף על פי שהתאים הבודדים מתים, הגוף הרב-תאי כולו מוסיף לחיות.

גוף רב-תאי מת כאשר האיזון בין התאים המרכיבים אותו, איזון המאפשר את תפקודו, מופר בצורה בלתי-הפיכה. לדוגמה: אם בשל חסימת כלי דם אין אספקת חמצן ללב, דבר הגורם למוות של תאי לב רבים בלי אפשרות להחליפם, עלול תפקוד הלב כולו להיכשל. בעקבות זאת כושלות מערכות חיוניות אחרות התלויות בלב עד למותו של הגוף כולו.

המוות באדם

הגדרת המוות ברפואה

הגדרת מותו של אדם השתנתה במהלך הזמן, והיא נתונה היום במחלוקת. בעבר היה מקובל להגדיר מוות כהפסקת פעולת הלב או היעדר דופק, תופעה המכונה "מוות לבבי", אולם עם התפתחות הרפואה הצליחו פעמים רבות להחיות בני-אדם שלבם חדל לפעול[1]. מצב כזה, שבו האדם נראה מת, אך יש לו סיכוי להתאושש, מכונה כיום מוות קליני. התאוששותו של האדם הנתון במצב כזה מותנית בטיפול מהיר ואינטנסיבי (הטיפול הראשוני במצב כזה מכונה החייאה, והטיפול הרפואי האינטנסיבי שבא בעקבותיו מכונה טיפול נמרץ).

סימן מקובל אחר למות אדם הוא הפסקת הנשימה (הגדרה זו מקובלת גם בהלכה היהודית). בעבר נהגו להצמיד נוצה או חפץ קל אחר לפיו או לאפו של הגוסס כדי לבדוק אם הוא עדיין נושם. כמו כן עקבו אחרי תנועות בית החזה, שמעידות על נשימה (קביעת מוות כזו תלויה מאוד במיומנותו של הצופה ובשיקול דעתו). כיום מקובל להשתמש במכונות הנשמה במקרי חירום, כך שגם המבחן הזה כבר אינו רלוונטי - במצב כזה תנועת האוויר ותנועת בית החזה מושפעות מפעולת המכונה, ואינן מעידות בהכרח על חיוניותו של האדם.

קיימות היום ברפואה שתי הגדרות מקובלות למוות. הראשונה, היא הפסקה בלתי-הפיכה של פעולת הלב והריאות. ההגדרה השנייה מכונה "מוות מוחי". זהו מצב שבו אין כל עדות לפעילות של המוח, והוא נחשב למצב קריטי ובלתי הפיך. כדי לקבוע "מוות מוחי" משתמשים ברישום של גלי מוח, או בבדיקה של מידת הנזק שנגרם לגזע המוח, שהוא החלק במוח שאחראי לפעולות בסיסיות כגון נשימה. בדיקות קיימות לצורך זה: בדיקת גירויים קוליים (ABR) שמבוססת על גירוי קולי ובדיקת התגובה של עצב השמיעה וגזע המוח לגירוי באמצעות אלקטרודות. בדיקת תחושות עצביות (SEP) שבה מגרים את העצבים התחושתיים בכף היד ורושמים את התגובה המוחית לכך.

איבריו של אדם שמת מוות מוחי עשויים להיות בריאים וחיוניים זמן-מה אחרי מותו, בייחוד אם הוא מחובר למכונת הנשמה. במצב כזה מבקשים לעיתים קרובות ממשפחתו של הנפטר לתרום את איבריו להשתלה. אם ניתנת הסכמה כזו, קוצרים את האיברים שלא ניזוקו, ושעדיין מראים סימני חיים, מגופת הנפטר, ומשתילים אותם בגופם של אנשים בעלי איברים פגועים, כדי להציל את חייהם.

רוב היצורים החיים, ובייחוד היצורים הרב-תאיים, מתים גם אם לא נפגעו ולא חלו במהלך חייהם. בני-אדם כמו כל היונקים, מזדקנים בהדרגה ומתים. במהלך המאה ה-20 עלתה תוחלת החיים של בני-אדם במידה רבה. עם זאת כיום, רק בני-אדם מעטים מצליחים להתקרב לגיל 100 שנה, ומעטים עוד יותר מצליחים לעבור אותו. אחדים בלבד הצליחו לעבור את גיל 120 שנה ואין הוכחות חד משמעיות לאדם שעבר את גיל 125‏[2]. ההכרח שבמוות וחוסר האפשרות להימנע ממנו, עוררו תהיות ושאלות כמעט בכל התרבויות האנושיות.

הסיבות למוות

מוות יכול להיגרם במספר נסיבות:

  • מוות טבעי: על אף שכל מוות הוא "טבעי" נעשה שימוש בביטוי ככינוי למוות שמקורו בגורמים שאינם תוצאה של פעילות אנושית ישירה. כך למשל זקנה ומחלות ייחשבו "מוות טבעי" והמתה, התאבדות או תאונה אינן "מוות טבעי". בסטטיסטיקות רשמיות נהוג לכנות זאת "מוות מסיבות חיצוניות".
  • התאבדות: מוות הנובע מפעולה מכוונת של האדם להמתת עצמו.
  • מוות בתאונה: מוות הנובע מתאונה, כזו שהקורבן אחראי לה, או כזו שנגרמה על ידי אחר.
  • הוצאה להורג: המתתו של אדם בעקבות החלטה של רשות שלטונית על עונש מוות.
  • רצח: המתתו של אדם בכוונת זדון לגרום למותו.
  • הריגה או "גרימת מוות ברשלנות": המתתו או גרימה למותו של אדם ללא כוונת זדון לגרום למותו.
  • נפילה בקרב.
  • ניתוק מהמכשירים: הפסקת חייו של חולה סופני אשר מוחזק בחיים רק באמצעות מכשור רפואי על ידי ניתוקו ממנו.
  • הרדמה: זריקה שניתנת לבעלי חיים, בדרך כלל בגיל מתקדם, אשר סובלים ממצב קשה ומכילה כמות גדולה וקטלנית של סם הרדמה במטרה למנוע מהם להמשיך לסבול.

מוות עשוי להיות תוצאה של מחלה, חבלה, הרעלה וכיוצא באלה. אלו עלולות לגרום נזק בלתי הפיך לרקמות ולאיברים, ובכך לערער את האיזון הפנימי שמאפשר חיוניות. אולם כל בעלי החיים, ובפרט בעלי החיים הרב-תאיים מתים בסופו של דבר, גם אם לא סבלו מאירועים מסוכנים במיוחד. יתרה מזאת, לכל מין של בעל חיים יש תוחלת חיים האופיינית לו. בני אדם, למשל, לא עוברים בדרך כלל את גיל 100 שנים, גם כשהם בריאים וחיים בסביבה בטוחה. אצל בני אדם כמו גם אצל רוב היונקים, אפשר להבחין בתהליך איטי והדרגתי של הידרדרות במידת החיוניות של הגוף, המסתיים לבסוף במוות. הסיבות למוות נחקרות כיום, אם כי הממצאים עדיין אינם חד-משמעיים. יש כמה תאוריות לסיבות המוות. תאוריה אחת גורסת שמוות נגרם מסיבות גנטיות, כלומר הגנום האנושי מכיל מעין מנגנון השמדה עצמית אחרי מספר קצוב של שנים. תאוריה אחרת גורסת שישנו מספר מוגבל להתחלקות התאים עד שהם מגיעים לסוף חייהם (ראו טלומר). אולם ישנה הסכמה כללית בעולם הרפואה שהוכחה במחקרים רבים שתזונה נבונה ושמירה על כושר גופני מאריכים את תוחלת החיים.

במדינות העולם השלישי, בעקבות תנאים סניטריים ירודים וחוסר בטכנולוגיה רפואית, מוות ממחלות זיהומיות נפוץ הרבה יותר מבמדינות המערב. מנגד, חלק מגורמי המוות בעולם המערבי כמעט ואינם קיימים או קיימים במידה מועטה הרבה יותר במדינות עניות, בעיקר מחלות הנובעות ממזון לא בריא ועתיר שומן וכולסטרול, שנפוץ פחות בעולם השלישי (לדוגמה התקפי לב ומחלות לב) או בעיות ומחלות הנובעות מזיהום אוויר כתוצאה מתיעוש (לדוגמה אסתמה, מחלות ריאה וכדומה). בטבלה הבאה מובאת השוואה בין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם המערבי לבין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם השלישי, לפי סדר שכיחותם (מספר המתים מתייחס לשנת 2001):[3]

סיבות המוות במדינות העולם השלישי מספר מתים סיבות המוות במדינות המערב מספר מתים
איידס 2,678,000 מחלות לב איסכמיות 3,512,000
דלקות בדרכי הנשימה התחתונות 2,643,000 מחלות בכלי הדם המוחיים 3,346,000
מחלות לב איסכמיות 2,484,000 מחלות ריאה חסימתיות כרוניות 1,829,000
מחלות שלשוליות 1,793,000 דלקות בדרכי הנשימה התחתונות 1,180,000
מחלות בכלי הדם המוחיים 1,381,000 סרטן ריאות/קנה הנשימה/סימפונה 938,000
מחלות ילדות 1,217,000 תאונות דרכים 669,000
מלריה 1,103,000 סרטן הקיבה 657,000
שחפת 1,021,000 מחלות לב הקשורות ללחץ דם גבוה 635,000
מחלות ריאה חסימתיות כרוניות 748,000 שחפת 571,000
חצבת 674,000 התאבדות 499,000

הסיבות למוות בישראל

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2014 היו הסיבות למוות בישראל לפי הסדר הבא:[4][5]

סיבת המוות אחוז מתוך הסך הכל
סרטן 25.9
מחלות לב 14.9
סוכרת 5.6
מחלות מערכת הנשימה 5.6
שבץ מוחי 5.6
סיבות חיצוניות:
תאונות, התאבדות, רצח וכדומה
4.2
מחלות כליה 3.7
דלקת ריאות 2.4
יתר לחץ דם 2.1
כל שאר המחלות 24.5

הטיפול בגופת המת

הטיפול בגופתו של אדם שמת משתנה בחברות אנושיות שונות. הטיפול הנפוץ הוא קבורה באדמה או שרפה. בדתות המונותיאיסטיות (יהדות, נצרות, אסלאם ועוד) מקובלת יותר קבורה, בעוד שבדתות המזרח (למשל: הינדואיזם) מקובלת שרפת הגופה. בכל מקרה, הטיפול בגופה מלווה בטקס שנקרא הלוויה, ואשר נועד לחלוק כבוד אחרון למת, לפרסם ברבים את דבר מותו של האדם, לאפשר לקרוביו להיפרד ממנו, ולעודד אנשים בקהילתו של האיש להשתתף באבל על מותו, ולנחם את קרוביו. בדתות רבות, שבהן מקובלת השקפה דואליסטית, מאמינים כי הטקס הכרחי לשם הפרדת נפשו של האדם מגופו בצורה מושלמת, וכדי להבטיח כי הנפש לא תתייסר.

ביהדות מקובל לרחוץ את גופת הנפטר בתהליך המכונה 'טהרה', לעטוף אותה בתכריכים, ולקבור אותה באדמה בטקס שכולל תפילות מיוחדות וביטויי אבל של קרובי הנפטר כגון קריעת הבגדים וחליצת הנעליים. מנהגים דומים נהוגים גם באסלאם. בקהילות נוצריות מקובל להניח את גופת המנוח בארון ולפעמים מציבים את הארון בכנסייה ומאפשרים לבני הקהילה לעבור על פניו ולהיפרד מהמנוח.

על מצבות שנבנות על גבי קברים של יהודים מקובל לרשום את שם האדם שמת, מספר פרטים על-אודותיו, את תאריך מותו (כדי להציג בפומבי את יום-השנה לזכרו), וכן את ראשי התיבות: תנצב"ה, שמשמעם: "תהא נשמתו צרורה בצרור החיים". כמו כן נהוג לרשום את ראשי התיבות פ"נ, שמשמעם: "פה נטמן", בראש המצבה שעל הקבר. על קברים של נוצרים נוהגים להציב צלב, או לשרטט צלב על-גבי המצבה, זכר לאופן שבו ישו מת. בקהילות דתיות מסוימות מתירים להסיר את המצבה אחרי תקופה של כמה עשרות שנים כדי להשתמש בשטח לקבורת מתים אחרים, או כדי לעשות שימוש אחר בשטח. מנהג זה היה מקובל אצל יהודים עד תקופת המשנה, שאף מתייחסת למנהג, אך כיום אינו מקובל. באנגלית מקובל לציין על-גבי מצבות את הביטוי Rest In Peace (בראשי-תיבות: RIP) שפירושו: "נוח בשלום" (ביטוי זה בדרך כלל מתורגם כ"נח על משכבו בשלום"). בערבית מקובל לציין אחרי שמו של אדם שמת את הביטוי: الله يرحمه (או: رحمه الله) "אללה ירחמו" שמשמעו: "האל ירחם עליו". ביטויים דומים אחרים בערבית הם: المغفور له שפירושו: "האדם שנסלחו חטאיו" (הד לאמונה שהאדם נשפט על מעשיו אחרי מותו), طيّب الله ثراءه - האל ייטיב את אדמתו (האדמה שבה נקבר).

המוות בתרבות ובאמונה

Pisa, Camposanto trionfo della morte 18 a devil stealing a soul
השטן חוטף נשמה, פרט מתוך ציור הקיר "צעדת המוות" מאת בואונמיקו בופלמקו

בתנ"ך, בספר בראשית, מתואר החטא של האכילה מעץ הדעת כמעשה שהביא את המוות על האנושות וכתוצאה ממנו גורשו אדם וחוה מגן עדן, תהליך שהביא את בני אדם להיוולד בעצב, לחיות בקושי ולמות. ועם זאת ישנה גישה בתנ"ך, שישנם אנשים שחסינים למוות כמו חנוך ואליהו הנביא, שעל פי המסופר עלו לשמים בעודם בחייהם.

ביהדות

ביהדות המוות נחשב לתוצאה של חטא אדם הראשון, כאשר על יחידי סגולה שלא חטאו נכתב בתלמוד[6] שהם "מתו בעטיו של נחש" - בשל חטא אדם הראשון שבעקבותיו נגזרה מיתה על כלל המין האנושי. כשהאל גירש את אדם וחוה מגן עדן ופירט להם את עונשם, הוא אמר לאדם: "כי עפר אתה - ואל עפר תשוב", ואין מכך מנוס. תפיסות דומות מקובלות גם בדתות המונותאיסטיות האחרות, האסלאם, הנצרות וזרמים הקשורים בהן. עוד מובא בתלמוד שלאחר מותו של האדם מתכפר לו החטא הקדום, וכי אדם יזכה לקום לתחייה ביום תחיית המתים אם עשה מעשים טובים בימי חייו. חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל מתאר קימה של בני אדם לתחייה, ומשמש לפעמים בסיס לאמונה בתחיית המתים, לצד פירושו המטאפורי, כביטוי לשחרור עם ישראל מגלות בבל.

ההשקפה שעל-פיה יש לקבל את המוות בהשלמה, כגזרה מאת האל שאין להרהר אחריה, באה לשיאה בתנ"ך בספר איוב. איוב מקבל את מותם הבלתי-צפוי של קרוביו בלי תרעומת. איוב אינו חוקר אם המוות נגזר על קרוביו בשל חטאיהם או חטאיו שלו עצמו, ושאלת החיים לאחר המוות או תחיית המתים כלל אינה עולה. חלק מביטויי האבל המוכרים היום ביהדות מתוארים בספר איוב, ובו גם מופיעה האמרה שנוהגים לומר בעת הבשורה על מותו של אדם קרוב: "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". על-פי ההלכה מחויבים קרוביו של המנוח לברך את האל אף בשעתם הקשה ולומר: "ברוך דיין אמת". במגילת קהלת מופיע רמז לאמונה בחיים שלאחר המוות:

הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ.

קהלת, פרק ג, פסוקים כ-כ"א

היהדות רואה רצח כעברה חמורה במיוחד, וכך גם התאבדות. עם זאת, בתי הדין המוסמכים לכך מצווים להמית עבריינים באחת מארבע מיתות בית דין, בתלות בעברה שעברו. ההלכה מתנה הליך זה בתנאים פרוצדורליים מחמירים ובהרכב של 23 דיינים סמוכים, שלפי עדותם של חכמים הפכו את החיוב בדיני נפשות כעניין נדיר. יציאת הסנהדרין מלשכת הגזית[7], ובהמשך ביטול הסמיכה, הפסיקו את יישום עונש המוות בהלכה.

במיתוסים של המזרח הקדום

בכתבי אוגרית מופיעים מיתוסים על אודות מוֹת. בפנתאון האלים האוגריתי והכנעני, מות הוא בנו של אל, ראש האלים, ואחיו של בעל (אל הגשם והפריון), ים (אל הים) וענת (אלת המלחמה). במיתולוגיה האוגריתית, מות ובעל נמצאים בעימות תמידי, וזהו ההסבר המיתולוגי לחילופי העונות - עונת גשמים פורה, שבה השליטה נתונה לבעל, לעומת עונה צחיחה, שבה בעל נאלץ לרדת לעולם המתים, ממלכתו של מות, עד שענת אחותו מגיעה כדי להילחם במות ולשחרר את בעל.

במיתוסים השומריים-בבליים מתואר מותו של אדם כירידה לשאול. השאול הוא עולם אחר הנשלט בידי אלים אחרים וכפוף לחוקים מיוחדים. הירידה לשאול מתוארת כעונש או כחוויה לא-נעימה. גם בשאול יש דרגות שונות של סבל, וקיימת אמונה כי קרוביו של המת, בפרט בניו, יכולים להקל על סבלו בשאול באמצעות טיפול בקברו וקיום טקסים לזכרו. לפי המיתוסים השומריים-בבליים יכולים האלים להעניק לאדם חיי נצח באמצעות הפיכתו לאל. בפרט חוזר בגרסאות שונות מיתוס על-אודות אדם שהצליח לעבור בשלום מבול שהביאו האלים על הארץ, בזכות אזהרה שמסר לו אחד האלים. לאחר ששרד, הופך אותו אדם לאל וזוכה לחיי נצח. מיתוס זה משולב גם באפוס עלילות גילגמש, שם מכונה האדם שזכה לחיי נצח אוּתְנפּישתים. יש הטוענים כי הסיפור הזה שימש השראה לסיפור נח והמבול בספר בראשית[דרוש מקור], אולם בתנ"ך מודגש כי נֹח אמנם זכה להאריך ימים, אבל מת לבסוף.

האפוס השומרי-בבלי עלילות גילגמש עוסק ברובו בשאלת ההתמודדות עם המוות. הוא מספר את סיפורו של המלך גילגמש שיצא לחפש את חיי-הנצח, לאחר שראה את מותו של ידידו הטוב אנכּידוּ והחל לחשוש לגורלו שלו. הוא פוגש את אוּתְנפּישתים, האדם היחיד שזכה לחיי נצח, לאחר ששרד במבול שהביאו האלים על הארץ. אותנפישתים מבהיר לגילגמש כי המקרה שלו היה חד-פעמי, וכי האלים לא יתנו לאדם נוסף לזכות בחיי נצח. כדי שלא ישוב בידיים ריקות, נותן אותנפישתים לגילגמש צמח שאמור להשיב לו את עלומיו עד יום מותו, אולם כאשר מניח גילגמש את הצמח מידיו, מגיע נחש ואוכל את הצמח. לפיכך, נאלץ גילגמש להשלים עם הזקנה ועם המוות.

הפרדה בין גוף לנפש

גישה אחרת מפרידה בין חיי הגוף לחיי הנפש. גישה זו מכונה דואליזם, והיא גורסת כי הגוף אמנם מת ומתכלה, אך הנפש, שגרה בתוך הגוף כמו שאדם גר בביתו, מוסיפה להתקיים גם אחרי מות הגוף. גישה זו קרובה לאמונה בחיים לאחר המוות. רעיונות ברוח זו אפשר למצוא אצל הפילוסוף היווני אפלטון, וכמו כן בספרות חז"ל ובתאולוגיה הנוצרית. בנצרות וביהדות קיימת אמונה כי נפשו של האדם, ששורדת אחרי מות גופו, מגיעה אל גן עדן שממנו גורש אדם הראשון. יש המאמינים כי נשמתו של אדם צדיק מגיעה לגן עדן בעוד נשמתו של אדם חוטא מגיעה לגיהנום שם היא נענשת.

גלגול נשמות

במספר דתות, כגון הינדואיזם ובודהיזם במזרח הרחוק וגם בדת הדרוזית במזרח התיכון מאמינים כי נשמתו של האדם עוזבת את גופו עם מותו ומתגלגלת אל גוף חי אחר, של אדם ולפעמים גם של בעל חיים. אמונה זו המכונה גלגול נשמות ניתן למצוא גם בקרב חלק מספרות הקבלה היהודית, אם כי לא כל המקובלים מסכימים על עמדה זו.

האנשה של המוות

Mort
תופעת המוות הייתה קשה לעיכול עבור האנושות. אחת הדרכים להתמודד איתה, מלבד הדת והאמונה בעולם הבא, היא האנשה של המוות. ההאנשה הפופולרית בתרבות המערבית היא תיאור המוות כשלד עם חרמש הלוקח את הנשמה של אדם שמת.

בתרבויות וביצירות ספרותיות לא מעטות, המוות מתואר או מיוצג על ידי דמות אנושית או דמוית-אדם המבצעת את עבודת ההפרדה בין הנשמה לגוף. צורת הייצוג משתנה מתרבות לתרבות.

במיתולוגיה היהודית הייצוג האנושי של המוות מופקד בידי מלאך, ונהוג לייחס את תפקיד מלאך המוות לעזריאל או לסמאל.

בימי הביניים התפתח הייצוג של המוות כשלד האוחז בחרמש. ייצוג זה התפתח מציורי "ריקוד המוות" של שלדים רוקדים, שנהיו נפוצים בעקבות מגפת המוות השחורדבר) שהרגה שליש מאוכלוסיית אירופה בתחילת המאה ה-14. מאוחר יותר נוספו לייצוג זה גם ברדס הנזירים השחור והשימוש בחרמש על מנת להפריד בין הנשמה לגוף. האנשה זו של המוות ידועה גם בשם The Grim Reaper.

ייצוג זה הוא שהתקבע באמנות ובתרבות הפופולרית ואף צוטט לא מעט בסרטי קולנוע. הסרט "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן, המתאר את מסעו של אביר שחזר ממסעי הצלב לאירופה של המוות השחור (מגפת הדבר), חיזק את ההאנשה הזו של המוות ואף המציא את התמונה הקלאסית של אביר המשחק שחמט נגד המוות על חייו. דמות זו של המוות שימשה אחר כך מודל לחיקוי ופארודיה בסרטי קולנוע הוליוודים.

המוות בשפה העברית

המילה הבסיסית לתיאור מותו של אדם היא "מת", אך נוצרו לה תחליפים רבים, מעודנים יותר, שבהם המוות רק נרמז, ובהם נפטר, הלך לבית עולמו, הלך לעולמו, נאסף אל אבותיו, שכב עם אבותיו, נאסף אל עמיו, נפח את נשמתו, הוציא את נשמתו, הלך בדרך כל חי, הלך בדרך כל בשר, הלך בדרך כל הארץ, הוציא את ימיו, שבק חיים לכל חי, יצא לחופשי, החזיר נשמתו לבורא, נקרא לישיבה של מעלה.

לאחר שמו של אדם שנפטר נהוג להוסיף את הביטוי "זיכרונו לברכה"[8] או "זכרו לברכה", ובראשי תיבות ז"ל. לשמות רבנים או מכובדים אחרים שמתו נהוג להוסיף "זכר צדיק לברכה" - זצ"ל, וביתר הידור - "זכר צדיק וקדוש לברכה" (זצוק"ל), "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא" (זצוקללה"ה) או "זכותו יגן עלינו אמן" (זיע"א)[9].

ביטויים אחרים שמקובל להוסיף לשמם של אנשים שמתו: "עליו השלום" (ע"ה), "מנוחתו עדן" (או: "נוּחוֹ עדן"), "ינוח בשלום על משכבו". אם המנוח המדובר נרצח, נהוג לאמר "השם ייקום דמו" (הי"ד).

לשמותיהם של אנשים שנואים שמתו נהוג להוסיף את הביטוי "ימח שמו" (ימ"ש) או "ימח שמו וזכרו". יש המעדיפים "שם רשעים ירקב" (שר"י), הנדיר יותר.

כאשר מאזכרים ברצף שמות של מספר אנשים, שאחדים מהם מתו ואחדים עודם בחיים, נוהגים להציב לאחר שמות החיים את ראשי התיבות "יבדל"א" או "תבדל"א", לציון "ייבדל/תיבדל לחיים ארוכים, אמן". או "להבחל"ח" = להבדיל בין חיים לחיים, כלומר בין החיים לחיי עולם הבא לבין החיים בפועל.

הנצחת המת

הנצחה נועדה לשמר את זכרו של המת. ההנצחה יכולה להיעשות במגוון של דרכים, ביניהם, הקמת מצבות, אנדרטאות, לוחית זיכרון, פסלים, ספרי זיכרון, שירים, יצירות ספרותיות וכיום גם אתרי אינטרנט שמטרתם הנצחה. דרכי הנצחה אחרות קשורים בטקסים ובימי זיכרון שנועדו להזכיר את המת.

לקריאה נוספת

  • גיריראג' סוואמי, המבחן האחרון - למות בתודעה רוחנית, הוצאת לפיד הידע, 2015
  • סוגיאל ריפונצ'ה ספר המתים והחיים הטיבטי, הוצאת גל, 1996

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בספר מלכים (מלכים ב', פרק ד', ל"ב-ל"ה) מתואר מקרה שבו מצליח אלישע להחיות נער שנראה מת, בדרך המזכירה טיפול החייאה, אולם שם ההתייחסות לעניין היא כאל אירוע יוצא-דופן ובלתי-שגרתי.
  2. ^ במצרים העתיקה היה מקובל לאחל לאדם שיגיע לגיל 110 שנה, ואילו בתרבות היהודית מקובל לאחל לאדם שיגיע לגיל 120 שנה.
  3. ^ על פי דו"ח של ארגון הבריאות העולמי משנת-2001. [1]
  4. ^ סיבות מוות בישראל, 2014, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  5. ^ עידו אפרתי, מה הורג אותנו? ניתוח סיבות המוות המובילות של הישראלים, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2019
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ז, עמוד א'.
  7. ^ כארבעים שנה קודם חורבן בית שני, מכיוון שרבו הרוצחים, הסנהדרין הגלו את עצמם מלשכת הגזית כדי שהם לא יוכלו לדון דיני נפשות - מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד א'.
  8. ^ מקור הביטוי במסכת קידושין לא ע"ב.
  9. ^ בספרות הרבנית של ימי הביניים שמות-עצם בעלי סיומת -וּת נתפסו כבעלי מין דקדוקי זכר, ולכן התקבע הביטוי "זכותו יגן" ולא "זכותו תגן".
גלות

גלות היא עקירה, בדרך כלל מאולצת, של אדם או קבוצה ממולדתם. ההגליה נחשבת עונש חמור ביותר ועד למאה העשרים אף שימשה לעיתים קרובות כתחליף לעונש מוות.

ההגליה נחשבת עונש חמור במיוחד בשל העובדה שהגולה מתנתק ממשפחתו (אלא אם כן היא מוגלית יחד עמו) ומתרבותו ונאלץ להסתדר בסביבה שהיא לעיתים קרובות עוינת. ההגליה משמשת לעיתים קרובות כדרך למנוע ממנהיגים בלתי רצויים להשפיע על הציבור.

בעת העתיקה, אימפריות כמו אשור, בבל ורומא השתמשו בהגליה המונית של עמים שלמים כעונש על מרידות בהן וזאת מתוך הנחה כי עם המנותק מארצו יתפורר ויעלם. מרבית העמים אכן לא שרדו בעקבות ההגליה, כשהחריג הבולט הוא עם ישראל שהצליח בחלקו לשרוד לאחר גלות בבל, וגלות רומי. פרס לעומת זאת נקטה בטכניקה הפוכה של החזרת עמים גולים כדרך להבטחת נאמנותם לאימפריה.

לפי התורה וההלכה על הורג נפש בשגגה לגלות לעיר מקלט עד מותו של הכהן גדול. עניין זה ניתן להבין או בתור עונש, או בתור כפרה.

בעת החדשה השתמשו אימפריות רבות בהגליה של מנהיגי מדינות שכבשו ושל פושעים. כך הוגלה נפוליאון לאי אלבה ולאחר מכך לסנט הלנה וכך נוסדה אוסטרליה כמושבת עונשין של האימפריה הבריטית.

בתקופה המודרנית נעשה שימוש נרחב בחילופי אוכלוסין שהם סוג, מוסכם אמנם, של הגליה המונית. יוסיף סטלין הגלה עמים שלמים לסיביר בשל חששו משיתוף פעולה שלהם עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. גם מדינות הציר ובמיוחד גרמניה הנאצית השתמשו בהגליות המוניות. לאחר מלחמת העולם השנייה, התקבלה אמנת ז'נבה הרביעית האוסרת על גירוש תושבי שטח כבוש.

לאחר מלחמת העולם השנייה חלה ירידה חדה בהגליות לארצות זרות וזאת בעקבות התפתחות התקשורת שאפשרה לגולים ליצור קשר מבחוץ. עם זאת הגליה פנים מדינית לאזורים נידחים נשארה טכניקה פופולרית של ענישה במדינות דיקטטוריות.

הוצאה להורג

הוצאה להורג היא הפעולה של הריגת אדם המתבצעת לאחר החלטה (עונש מוות) של סמכות משפטית ולא כהחלטה של אדם בודד (פעולה הקרויה הריגה או רצח), אלא כהחלטה של קבוצה, היונקת את כוחה מתמיכה רחבה יותר. זוהי למעשה הסנקציה החריפה ביותר שמדינה יכולה להפעיל כנגד אזרחיה. כיום מקובל בעולם הרחב שלמדינה יש זכות חוקית (אם כי לא בהכרח מוסרית) לבצע הליך זה כלפי אזרחיה או כלפי נתינים זרים הנשפטים במסגרת מערכת המשפט שלה, ושלא מדובר בפשע.

פעמים רבות נעשית ההוצאה להורג בעקבות גזר דין אשר ניתן בהתאם לחוק המאפשר הטלת עונש מוות. במקרים אחרים, בעיקר בזמן מלחמה או בשלטון עריץ, נעשית הוצאה להורג ללא משפט, על-פי החלטה מקומית, לרוב מתוך תחושה שהחלטה זו משקפת את רצון השלטון, ולעיתים אף בהנחיה ברורה (אך חסרת בסיס חוקי) של השלטון. הוצאה להורג בלא משפט, בידי המון זועם, קרויה לינץ'.

הלוויה

הלוויה או לוויה היא טקס שנערך בעקבות מותו של אדם, ובו מלווים את הנפטר לקבורתו. הלוויה נערכת בהתאם למנהגים שונים, התלויים בעיקר בדת, בתרבות ובקהילה של הנפטר ושל קרוביו.

לרוב בהלוויה נוכחים בעיקר חבריו ובני משפחתו של הנפטר. במקרים בהם המנוח הוא איש ציבור או אמן ידוע, או שהמוות אירע בנסיבות השייכות לציבור, כגון של חיילים, פעמים רבות באים להלוויה גם רבים אחרים.

בדרך כלל, קיימים אנשים העוסקים לפרנסתם בקבורת נפטרים או בשריפתם, כגון החברא קדישא בישראל. בתרבויות מסוימות העוסקים במת נחשבים כטמאים במידה זו או אחרת.

המרת דת

המרת דת היא מעבר של אדם מדת אחת לאחרת, וקבלת כללי הדת החדשה, פולחניה ועיקרי אמונתה. תהליך המרת הדת כולל בדרך-כלל כמה שלבים: התנתקות האדם מקהילתו הדתית הקודמת, בקשתו להצטרף לקהילה דתית חדשה, עריכת טקס מעבר, וקבלה על ידי הממסד והחברים בדת החדשה. ישנם מקרים שבהם משפחות ואף חברות שלמות ממירות את דתן. במצב כזה התהליך חל על החברה כולה כקולקטיב. במקרה של המרת דת המונית מוכרת לפעמים תופעה של סינקרטיזם - אימוץ הדת החדשה תוך שילוב אמונות וטקסים מן הדתות הקודמות בתוכה.

מרבית המסגרות הדתיות כוללות הגדרות לגבי בני-האדם ששייכים לקהילה או שאמורים להשתייך אליה. כללים אלה מגדירים גם את הדרך להצטרפות לקהילה.

יש דתות, כגון הנצרות המעודדות הצטרפות בני-אדם ומשפחות לקהילותיהן. יש דתות שאינן מאפשרות הצטרפות אנשים חדשים לקהילותיהן. בדת הדרוזית מקובל שמי שנולד כדרוזי שייך לקהילה, אבל מאז המאה ה-11 אין אפשרות אחרת להצטרף אליה.

הסיבות להמרת דת הן מגוונות:

אמונה בעקרונות של דת אחרת או הכרה דתית פנימית של אדם, שהדת שאליה הוא עובר, עדיפה מדתו הנוכחית.

רצון לנישואין עם בן דת אחרת, לעיתים כדי לממש את הנישואים עצמם, ולעיתים כדי להימנע מפיצול דתי במשפחה המוקמת.

רצון של מיעוט להשתלב בחברה הכללית, להתקבל על ידה ולהתקדם בה.

פיתוי, חומרי או אחר, שניתן לאדם על ידי נציגים של הדת האחרת, שמטרתם הגדלת מספר המאמינים בדתם.

רדיפה של בני דת מסוימת, לעיתים עד כדי סכנת מוות, שגורמת להם להמיר את דתם בעל כורחם.

התנקשות

התנקשות היא ניסיון מתוכנן לרצח אדם מסוים למען אינטרס מסוים, אשר בדרך כלל הוא אישיות ידועה או בעל תפקיד ציבורי.

במישור הפלילי, התנקשות שהצליחה היא פשע של רצח בכוונה תחילה, ועונשה ברוב המדינות הוא מאסר עולם או עונש מוות. התנקשות שנכשלה מוגדרת בדרך כלל כ"ניסיון לרצח".

המילה האנגלית להתנקשות היא assassin, נגזרת מחשישיון (בערבית: حشّاشين), מסדר של ניזארים, שנתפס באירופה של ימי הביניים כקבוצה רדיקלית של מתנקשים המאומנים לחיסול ממוקד של יריביהם.

חיי נצח

חיי נצח (או אלמוות) הוא הרעיון של חיים בצורה גופנית, נפשית או רוחנית לאורך זמן אינסופי, ללא מוות.

לידה

לידה היא התהליך שבו מסתיים ההיריון האנושי והעובר יוצא מרחם אמו לאוויר העולם.

במהלך הלידה צוואר הרחם עובר תהליך של פתיחה ומחיקה. התקדמות הלידה נמדדת באמצעות הפתיחה, המחיקה והמיקום של ראש התינוק יחסית לסְפִּינוֹת, העצמות המהוות את המקום הצר ביותר שדרכו צריך התינוק לעבור. שריר הרחם מתכווץ בתדירות הולכת ועולה (אלו הם הצירים) כתוצאה מהפרשת הורמון האוקסיטוצין מבלוטת ההיפופיזה. בכל פעם שמתרחש ציר, סיבי השריר מתקצרים וכך נדחף התינוק החוצה.

ברוב הלידות נולד ילוד אחד, אך ברוב מקרי היריון רב-עוברים נולדים תאומים. בעבר תועדו מקרים של לידת תשיעיות, אך חלק מהילודים לא שרדו. שיא הילודים בלידה אחת ששרדו כולם, הוא שמינייה שנולדה לאם חד-הורית מארצות הברית.

מחנה השמדה

מחנה השמדה (בגרמנית: Vernichtungslager) היה מתקן שהוקם על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להשמיד יהודים וקבוצות אחרות, על פי החלטות הממשל הנאצי. השמדת היהודים, השואה, כונתה בפי הגרמנים "הפתרון הסופי" (בגרמנית: Endlösung). מחנה ההשמדה המצויד באמצעי הרג המוניים היה שלב מתקדם בהתפתחותה של מכונת ההשמדה הנאצית. לפניו נקטלו המונים בשיטת הירי לבורות. אך שיטה זו התגלתה כאיטית, לא יעילה, ופומבית מדי. בנוסף לכך, במקרים מסוימים, שיטה זו העיקה נפשית על חיילים גרמנים שהשתתפו בירי או שהיו עדים לו, ולכן נעשה מאמץ למצוא שיטה יעילה יותר. במחנות ההשמדה של הנאצים נרצחו בגז כ-3,500,000 יהודים, וכן עשרות אלפי צוענים, שבויי מלחמה סובייטים, ואחרים.

מלחמה

מלחמה היא מאבק בין גופים שונים מזוינים, לרוב עמים, שבטים או מדינות, על מנת להכניע אויב או אויבים כלשהם, ולגרום לו לקבל את דרישות המנצח, לדוגמה, שליטה בטריטוריה מסוימת או על אוכלוסייה מסוימת. הגדרה אחרת אומרת שמלחמה היא ניסיון לשינוי זמן היסטורי באמצעים אלימים.

לרוב מלחמה מתרחשת לאחר שטכניקות דיפלומטיה אחרות לא הצליחו לפתור סכסוך. על כך נאמר "המלחמה היא המשך המדיניות בצורה אחרת" (קרל פון קלאוזביץ). המלחמה היא אסון מעשה ידי אדם: אנשים רבים נהרגים בה, נפצעים והופכים לנכים ונגרם נזק רב לרכוש ולסביבה.

מלחמה שונה מקרב בודד בכך שהיא רחבת היקף הרבה יותר מקרב (על פי רוב), הן מבחינת זמן והן מבחינת מקום, ובהתאם מלחמה כוללת מספר קרבות.

המלחמה היא אחת התופעות העתיקות ביותר בהיסטוריה של האנושות והתנהלה מרגע שבני האדם החלו להתארגן בקבוצות. המלחמה נגרמת בגלל אלמנטים כגון: דת, תרבות, משאבים מוגבלים, מסורת, מנהגי טקס ופולחן. מלחמה מתנהלת בעזרת: תכנון, אסטרטגיה, ניהול משאבים, מדע, פיקוד, אומץ לב, גבורה, מוות ועוד. כתוצאה מהאינטנסיביות הרבה והמימד הדרמטי העז שבמלחמה, היא נהפכה למוקד השראה עיקרי לרבות מיצירות האמנות והתרבות בתולדות האנושות: תעודות, ציורים, שירים, רומנים ספרותיים, מחקרים היסטוריים, מחזות, סרטי קולנוע, מוזיקה ועוד. למרות כל אלה, המלחמה גורמת להרס רב. עד היום היא כילתה מאות מיליוני בני אדם וגרמה לבזבוז משאבים רב, לעוני, למחסור (אחרי ביזה), לרעב (כחלק מטקטיקת אדמה חרוכה), למגיפות (כמו השפעת הספרדית) ולזיהום הסביבה. הפציפיסטים מתנגדים למלחמה, בעוד המיליטריסטים רואים במלחמה דבר חיובי.

משפטי נירנברג

משפטי נירנברג היו סדרת משפטים שבהם הועמדו למשפט הנאשמים בפשעי המלחמה, פשעים נגד האנושות כגון רצח עם, וראשי המשטר בגרמניה הנאצית, לאחר מלחמת העולם השנייה בעיר נירנברג שבבוואריה (גרמניה). פסקי הדין שניתנו במסגרתם קבעו הלכות חדשות בתחום דיני מלחמה, במסגרת המשפט הבינלאומי הפומבי.

עבודת כפייה

על פי הגדרת ארגון העבודה הבינלאומי במונח עבודת כפייה נכללות כל העבודות המתבצעות כתכתיב בעקבות איום בסנקציה. לעיתים עבודת הכפייה קשה ומאומצת ומבוצעת בתנאים קשים על ידי עובדים, שאולצו לכך כצורה של מס (בעיקר בעת העתיקה) או באיומי אלימות, מאסר או אף מוות.

עבודת כפייה מתבצעת לעיתים בין כותלי כלא, או במחנה המיועד לכך ונקרא "מחנה עבודה".

עונש מוות

עונש מוות הוא אחת מצורות הענישה החמורות ביותר שיכולה החברה להטיל על מבצע עבירה. עונש מוות הוא דוגמה רדיקלית של ענישה גופנית והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג.

צעדות המוות

צעדות המוות (בגרמנית: Todesmärsche) הוא הכינוי שניתן על ידי אסירי מחנות הריכוז וההשמדה להצעדה כפויה ממחנות ריכוז והשמדה ליעדים אחרים. הכינוי אומץ על ידי ההיסטוריונים וחוקרי השואה להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא-אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם, ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.

על אף שצעדות המוות ידועות בעיקר מתקופת חיסול מחנות הריכוז לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, הרי שהתופעה הייתה שכיחה למדי במשך כל שנות המלחמה.

קבורה

קבורה היא הטמנת גופתו של אדם או בעל חיים באדמה. הדבר נעשה על ידי חפירת בור באדמה, הנחת המת בתוכו ומילוי הבור מחדש באדמה שהוצאה מתוכו. לרוב, מעל הבור מוצבת מצבה הנושאת פרטים על הקבור. הקבורה נהוגה בתרבויות רבות.

רעל

בביולוגיה, רעל הוא חומר שעלול לגרום לאורגניזמים פציעה, מחלה, או מוות, בדרך כלל על ידי תגובה כימית או פעילות אחרת ברמה המולקולרית. חלק מהרעלים הם גם רעלנים, וההבחנה בין השניים אינה מוקפדת תמיד, גם לא בקרב מדענים. בכימיה ופיזיקה רעל הוא חומר שמפריע או מונע תגובה כימית, למשל על ידי חבירה לקטליזטור של התגובה. סימון בינלאומי לרעל הוא ציור של גולגולת על רקע עצמות מוצלבות בשחור לבן.

בעלי חיים שונים, כדוגמת צפרדעים, סלמנדרות, כמה דגים, חרקים ואחרים משתמשים ברעלים וברעלנים לצורך הגנה מפני טורפים. ליצורים אלה פעמים רבות צבעי אזהרה כאדום, צהוב וכתום, כדי להרתיע את אויביהם.

גם צמחים מסוימים מסוגלים להפריש רעלים. רעלים המופרשים מן הצומח גורמים בדרך כלל לגירוי חריף בעור, אך חלקם יכולים לגרום אף למוות, במקרה של בליעת הרעל. כמו כן רעלים מופקים על ידי מינים שונים של פטריות.

רעל המסוכן לבני האדם או לבעלי חיים מסוימים, אינו בהכרח מסוכן לבעלי חיים אחרים.

רצח

רצח הוא מעשה של המתת אדם בידי הזולת בכוונה תחילה, המוגדר בחוק כל המדינות ובחוק הבינלאומי כפשע[דרוש מקור]. בכל התרבויות והדתות הדבר נחשב למעשה פשע חמור ביותר, אך חברות נבדלות זו מזו בהגדרה אילו מעשי קטל נחשבים לרצח ממש, ואילו מקרים יוצאים מהכלל. ככלל שיעור ההחרגות (כלומר מקרי הרג אדם מכוון שאינו נחשב לרצח) נמצא בסימן ירידה מתמשכת, אך קיימים יוצאי דופן רבים.

במרבית המדינות נחשב הרצח לעבירה פלילית שעונשה מאסר עולם ובאחרות (כגון ארצות ערב, סין, מדינות שונות באסיה וחלק ממדינות ארצות הברית) הדין קובע עונש מוות למורשעים ברצח והם מוצאים להורג.

שכול

שְׁכוֹל הוא מצב של אבל בו נמצא מי שיַלדוֹ מת. תחושה זו נחשבת קשה יותר מתחושת אבלות של אדם קרוב אחר, כגון בן משפחה או חבר, מכיוון שמקובל לחשוב שהאהבה הגדולה בעולם היא אהבת הורה לילדיו, ומותם בטרם עת הוא בלתי טבעי. אף שבדרך כלל מדובר בתגובה הרגשית, הרי שהדיון בשכול כולל גם היבטים פיזיים, קוגניטיביים, חברתיים ופילוסופיים. הורים שאיבדו את ילדיהם מכונים הורים שַׁכּוּלים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.