מודה במקצת

במשפט העברי, מודה במקצת, הוא נתבע המודה בנכונות חלק מטענתו של התובע. התורה מחייבת נתבע שהודה במקצת להישבע על נכונות טענתו הנתונה במחלוקת עם התובע, על מנת שטענתו תתקבל כנכונה על ידי בית הדין. ואין פוטרים אותו משבועה מטעם מיגו, שהייתה לו טענה טובה יותר שיכול היה לכפור בחוב כולו, שכן קיימת לנו חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו[1] זה לשיטת רבה. אבל לרבי חייא זוהי גזירת הכתוב, ולכן הוא מחייב את הנתבע גם כאשר עדים מעידים על המקצת, ובזה כמובן לא שייכת החזקה אין אדם מעיז פניו, שהרי הנתבע עצמו כפר בחוב כולו.

בימינו נוהגים בתי הדין להימנע ככל האפשר מלחייב נתבע בשבועה, ולכן מקובל שבית הדין מציע פשרה בין הצדדים, בה באה לידי ביטוי העובדה שהנתבע היה מחויב עקרונית בשבועה.

המקור בתורה

נאמר בתורה (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים ו'-ח'):

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ, אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם. אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

בתורה שבעל פה למדו מגזרה שווה לפסוק "שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ"[2], שהמילים: "ונקרב בעל הבית אל האלוקים" מתייחסים לחובת שבועה. כן לומדים, מהמילים "אשר יאמר כי הוא זה": שחיוב השבועה חל על אדם שאומר "כזה אני חייב ולא יותר". המלבי"ם מסביר שהמילה "הוא" משמשת בלשון ניגוד, כלומר: בניגוד לטענת התובע על סך מסוים, השומר טוען שסך קטן יותר "הוא" הפקדון.[3]

פסוקים אלו עוסקים בפקדון, אבל ההלכה משליכה מכאן לנושאים אחרים השנויים במחלוקת בין התובע לנתבע, כגון בהלוואה. בתלמוד[4] ובראשונים קיימת מחלוקת על דרך הלימוד והיקף הדין: רבי חייא בר יוסף סבר ש"עירוב פרשיות כתוב כאן", כלומר, הפסוק "אשר יאמר כי הוא זה", המלמד על שבועה במודה במקצת, נאמר כאן בדרך אגב, ולאמיתו של דבר הוא קשור לפרשה העוסקת בדיני הלוואה (פסוק כד שם: "אם כסף תלוה את עמי..."). על פי דעה אחרת בתלמוד, של רבי יוחנן ורמי בר חמא, הפסוק "אשר יאמר כי הוא זה" מתייחס לפרשה בה הוא כתוב, פרשת הפיקדון. לפי דעה זו הרחבת הדין גם להלוואה היא על פי לימוד בבניין אב מפקדון למלווה, מאחר שהסברה נותנת שאין הבדל ביניהם בעניין זה[5].

טעם חיוב המודה במקצת בשבועה

רש"י כותב שבפקדון השומר חייב להישבע אפילו אם כפר לגמרי בטענת התובע ("כופר הכל"). הסיבה להבדל זה בין הלוואה לפקדון מוסברת בתלמוד[6]: מאחר שהמלווה עשה טובה בהלוואתו, קיימת חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ולכן הכופר בכל פטור, כי מן הסתם לא היה מעיז לכפור לגמרי בחוב אלא אם כן הצדק עמו. לעומת זאת כאשר הוא מודה במקצת ייתכן לשער שהוא מנסה להשתמט ולהתחמק באופן זמני מתשלום החוב במלואו, ולכן התורה הטילה עליו להישבע, כדי לזרז אותו לשלם הכל ומיד. אולם בפקדון המפקיד לא עשה טובה לשומר, ולכן השומר מסוגל להעיז פניו ולהכחיש לגמרי את קיומו של הפקדון, ולפיכך ראוי שיישבע אפילו כשכפר בכל. בעלי התוספות חולקים על רש"י, והוכיחו שגם בפקדון הכופר בכל פטור משבועה[7].

פרטי הדין

סכום התביעה וההודאה

במשנה[8] נקצב ערך מינימלי לטענה שבה הנתבע כופר: שתי כסף, ואילו ההודאה צריכה להיות בערך מינימלי של פרוטה. נמצא שלקיום דין מודה במקצת התביעה המקורית צריכה להיות בסכום של לפחות שתי כסף ופרוטה[9]. "שתי כסף" הם שתי מעות כסף, כל אחת מהן מקבילה למטבע המקראי "גרה". משקלן יחד: כשלושים ושתיים גרגירי שעורה, 1.4 גרם כסף. על פי ערך הכסף בימינו מדובר בסכום פעוט (כ- 2 ₪, נכון ל-2010), אך בימי קדם היה למטבעות אלו כח קנייה ניכר. ה"פרוטה" היא מטבע נחושת, שערכו ככסף במשקל חצי שעורה (1/40 גרם, נכון להיום - כמה אגורות חדשות).

המקור לסכום המינימלי לכפירה הוא הפסוק הנ"ל: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים". מלשון הרבים "כלים" למדו חכמים שגם "כסף" האמור כאן יש בו ריבוי, שתי מטבעות כסף לפחות. סכום ההודאה לא נלמד מן הפסוק, אלא מן הדין הכללי שאין ערך לפחות משוה פרוטה.

החפצים הכלולים בתביעה

בפסוק נמנו דוגמאות לחפצים שעליהם נסובה התביעה: כסף, כלים, בעלי חיים, ועוד. מדוגמאות אלה למדו חכמים שאין משביעים אלא על חפצים ניידים ושיש להם ערך ממוני ממשי, בניגוד לקרקע, עבדים (שהושוו בלשון התורה לקרקע במובנים מסוימים), ושטרות חוב שאין להם ערך ממשי אלא רק כאסמכתא.

רש"ר הירש[10] מסביר טעמה של הלכה זו: השבועה איננה רק אמצעי הרתעה, אלא מובנה מסירת הדין לידי שמים, שה' יתערב ויעשה דין בחפציו של זה אם שיקר בשבועתו. ממילא, הדבר אפשרי לגבי חפצים הטפלים לאדם ונחשבים כחלק ממנו ונתונים לשימושו ואף לכילויים על ידו, אם ירצה בכך. קרקע, לעומת זאת, איננה טפלה לאדם מסוים ונעשית כחלק מאישיותו; אדרבה, הוא עושה בה שימוש זמני, עד שיעבירנה לדור הבא. כמו כן העבד הוא אישיות בפני עצמו ואי אפשר להישבע עליו כאילו היה חפץ של אדונו.

הודאה ממין הטענה

כאשר הנתבע מודה בדבר שאינו כלול בתביעה - אינו כמודה במקצת[11]. באשר למי שטענו בחיטים והודה לו בשעורים נחלקו תנאים[12]: רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרים. הדעה המקובלת היא שרבן גמליאל חולק על הכלל שנדרשת הודאה ממין הטענה[13]. ברם, מהקשר המשנה משתמע שאף הוא מודה לכלל זה, וחייב בשעורים משום שהחשיב את החטים והשעורים כאותו מין לעניין זה, מאחר ששניהם מין תבואה[14].

"הילך"

כאשר המודה במקצת מוסר מיד את החלק שהוא מודה בו לידי התובע, נחלקו הדעות האם דינו כמודה במקצת[15]. דעת רבי חייא שאף זהו מודה במקצת, והעובדה שמסר מיד את החלק שהודה בו איננה משנה את דינו. לעומת זאת רב ששת פוטר את הנתבע מלהישבע, מפני שכאשר הוא מוסר מיד את מה שהודה בו נמצא שחלק זה לא נזקק כלל להליך של תביעה והתדיינות בבית הדין, והדיון מתמקד רק במה שלא מסר לידי התובע, ובזה הרי הוא כופר בכל.

להלכה התקבלה הדעה ש"הילך" פטור[16]. בהגדרה המדויקת של "הילך" נחלקו הדעות: לדעת רש"י מדובר במקרה שהנתבע מודה בחוב ואף אומר שלא השתמש כלל בכסף ההלוואה, והוא שמור אצלו. לדעת רוב הראשונים, אין זה משנה האם הנתבע השתמש בכספי ההלוואה או לא, אלא "הילך" הוא שכעת יש בידי הנתבע כסף, בעודנו עומד בפני בית הדין, והוא מוכן להשיבו לתובע לאלתר[17] בפקדון הכל מודים שאין צורך שהחפץ יהיה כעת מוכן בידי הנתבע להשיבו לאלתר, ודי בכך שיאמר שהחפץ שמור אצלו וממתין לבעליו על מנת שייחשב "הילך" הפוטרו משבועה[18].

כשעדים מעידים על מקצת הטענה

כאשר הנתבע כופר בכל הטענה ועדים מאשרים את מקצתה (אך לא מכחישים את טענת התובע לגבי שאר התביעה), התובע זכאי לקבל את החלק שאותו אישרו העדים. לגבי שאר תביעתו, נחלקו בגמרא[19] האם הדבר שקול כמודה במקצת, ולפיכך הנתבע ישבע על מנת להיפטר משארית התשלום, או שדינו ככופר הכל: מצד אחד עדותם של עדים היא הראיה החזקה ביותר, העדיפה על פני הודאת בעל הדין. מאידך, מאחר שהוכח שהנתבע שקרן ואף מעיז לכפור בכל התביעה, אין ערך לשבועתו ואף עדיף שלא להשביעו, מחשש שישבע לשקר[20]. הלכה שדינו כמודה במקצת[21].

הנוהג בימינו

בימינו אין נוהגים להשביע. הבאים להתדיין בפני בית דין רבני חותמים מראש על הסכם לפיו הם מסמיכים את בית הדין להציע פשרה ביניהם, וכאשר בית הדין מחליט שעל פי דין התורה היה כאן צורך בשבועת מודה במקצת - הוא מציע פשרה בין הצדדים שבה יינתן משקל לעובדה שנדרשה כאן שבועה. מקובל במקרה זה שהפשרה תהיה על מחצית התביעה (בניגוד לשבועת היסת, שבה הפשרה המקובלת היא שליש התביעה בלבד)[22]. עם זאת, גובה הפשרה נקבע גם על פי התרשמות בית הדין מאמיתות הטענות, למרות שאין בידו ראיות מכריעות לכאן או לכאן[23].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"א, עמוד ב'
  2. ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י'
  3. ^ מלבי"ם משפטים אות קנ.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ו, עמוד ב'
  5. ^ תוספות בבבא קמא שם ד"ה עירוב
  6. ^ מסכת בבא קמא, דף ק"ז, עמוד א'.
  7. ^ במה דברים אמורים? אם טען שלא היו דברים מעולם. אם הוא מודה שהיה פקדון בידו, אבל טוען שאיננו אשם באובדנו (טענת "נאנסו"), חייב להישבע אפילו אם לא הודה במקצת; ובנקודה זו חולקת הדעה הבאה, שסוברת ש"כי הוא זה" נאמר גם בפקדון, ואם כן גם הטוען "נאנסו" אינו נשבע אלא אם כן הודה במקצת (שיטת ריב"א בתוספות בבבא קמא שם ד"ה עירוב, וזוהי הדעה המקובלת בראשונים).
  8. ^ מסכת שבועות, פרק ו', משנה א'.
  9. ^ זוהי ההלכה, אם כי הדבר שנוי במחלוקת אמוראים במסכת שבועות, דף ל"ט, עמוד ב', האם סך כל התביעה שתי כסף או סך הכפירה שתי כסף
  10. ^ שמות שם.
  11. ^ מסכת שבועות פרק ו משנה א.
  12. ^ משנה ג שם.
  13. ^ בבא מציעא ה, א, שם ק, ב.
  14. ^ רבי מנחם המאירי שבועות לח, ב.
  15. ^ מסכת בבא מציעא ד, א.
  16. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ז, סעיף א'
  17. ^ כך פסק בשולחן ערוך שם.
  18. ^ ש"ך שם סעיף קטן ג
  19. ^ בבא מציעא ג-ה.
  20. ^ רש"י בבא מציעא ג, ב ד"ה דליכא
  21. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ע"ה, סעיף ד'
  22. ^ פסקי דין ירושלים, חלק ג עמ' סח
  23. ^ שו"ת דברי מלכיאל חלק ב סימן קלג
הודאת בעל דין

הודאת בעל דין כמאה עדים דמי הוא כלל בדיני ממונות בהלכה, לפיו דברי אדם הנאמרים לחובת עצמו נאמנים יותר מכל דבר אחר, ומתחייב ממון על פי דבריו.

מקורו של כלל זה והדיונים המרכזיים סביבו מופיעים במסכת קדושין, ובמסכת סנהדרין.

חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו

במשפט העברי, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו היא חזקה הלכתית, מסוגת החזקות שאין אדם פועל בניגוד לטבעו או תכונותיו.

חזקה זו אומרת כי אנו מניחים שאדם לא יעיז לשקר, ולטעון שאינו חייב כסף, בפני האדם שלו הוא חייב את הכסף. לכן אם יהיה דין ובו צד א' יטען שהשני חייב לו כסף וצד ב' יכחיש, נניח שאכן הצדק עם צד ב' והוא לא חייב כסף, שכן אם הוא היה משקר הוא היה 'מעיז פניו בפני בעל חובו' בניגוד לכלל הנקבע בחזקה.

טענו חיטין והודה לו בשעורין

טענו חיטין, והודה לו בשעורין הוא שמה של סוגיה במסכת שבועות העוסקת בדיני מודה במקצת, מסגרתה נדון האם גם כאשר אדם נתבע שחייב חיטים והוא מודה שחייב שעורים נחשב הדבר כהודאה במקצת.

כיום נפוץ השימוש 'טענו חיטים והודה לו בשעורים' כמטבע לשון , אשר משמעותו המושאלת היא "השיב לו תשובה לא לעניין", או, "ענה שלא ממין הטענה".

מסכת שבועות

מַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת היא המסכת השישית בסדר נזיקין שבמשנה, ומוקדשת בעיקרה לדיני שבועה. אולם בשני פרקיה הראשונים היא דנה בטומאת מקדש וקודשיו - דיני הנכנס לבית המקדש או אוכל בשר קורבן ('קודש') בהיותו טמא, בשוגג - ששכח שנטמא או ששכח שהוא אוכל קודש או נכנס למקדש, ובמזיד, ורק אחר-כך היא מבארת ומפרטת את דיני השבועות השונים. זאת כנראה משום הקשר שבין דין טומאת מקדש וקודשיו לחלק מדיני השבועות (שבועת העדות ושבועת ביטוי) שמופיעים יחד בפרשה אחת בספר ויקרא, ומביאים עליהם קורבן עולה ויורד.

מסכת זו בתלמוד הבבלי כוללת 48 דפים (בדפוס וילנא והדומים לו), ויש שמוצאים רמז, שכיוון שבספירת העומר יש 49 יום, יש להתחיל ללמוד מסכת זו בהספק של דף ליום על מנת לסיימה לפני חג שבועות.

בתלמוד הירושלמי (בדפוס הנפוץ) יש במסכת 44 דפים.

פרוטה (מטבע עתיק)

פְּרוּטָה הייתה המטבע המזערי בזמן המשנה. היא הייתה עשויה נחושת, אך ערכה ההלכתי נקבע על פי משקל של חצי גרגר שעורה העשוי מכסף מזוקק, ובימינו מחושב לפי מחיר של 1/40 גרם.

רבה

רַבָּה בר נחמני (270 בערך - 310 או 330 בערך) הקרוי בדרך כלל "רבה", היה כהן, אמורא בבלי מהדור השלישי של האמוראים, מהאמוראים המפורסמים והמקובלים ביותר בדורו, ראש ישיבת פומבדיתא במשך 22 שנים. היה תלמידם של רב הונא ורב יהודה. כל מאות פסקיו של רבה התקבלו להלכה חוץ משלושה.

רבי אפטוריקי

רבי אפטוריקי הוא אמורא המוזכר בתלמוד פעמים בודדות בלבד, ולכן קשה לדעת פרטים מדויקים עליו, אבל יש להניח שהיה מאמוראי ארץ ישראל ולא מאמוראי בבל, מפני שבכל הפעמים שהוא נזכר בתלמוד הוא נזכר עם התואר "רבי" המקובל אצל אמוראי ארץ ישראל, ולא עם התואר "רב" המקובל אצל אמוראי בבל.

רבי חייא בר יוסף

רבי חייא בר יוסף, היה אמורא בדור השני (המאה ה-3), שלמד בבבל מפי גדולי האמוראים, רב ושמואל, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל ולמד יחד עם רבי יוחנן וריש לקיש.

שבועה

שבועה היא הצהרה של אדם על דברי אמת, אשר במסגרתה מתחייב הנשבע בשם האל כי כל טענותיו אמת.

על מנת שהשבועה תהיה בבחינת כלי משפטי יעיל לבירור האמת, על הנשבע להאמין הן בקיום האל והן ביכולת האל להענישו אם ישבע לשקר.

בתורה מופיע האירוע בו נשבעו אברהם ואבימלך וכרתו ברית ביניהם, תוך מתן תוקף על ידי הצגת שבע כבשים. אירוע זה התקיים בבאר שבע, ועל שם מעמד שבועה זה נקבע שמו - "באר שבע".

מאז ומתמיד הייתה השבועה מתן תוקף מיוחד להתחייבות או לאמת דבר שבפי האדם. נראה שהרמת היד בשבועה מקורה כבר בזמן העתיק, להורות שנשבעים באל שבשמים, כפי שניתן לראות משבועה נוספת של אברהם ומחזיונו של הנביא דניאל.

שבועה (יהדות)

שבועה היא התחייבות טקסית של אדם או אישור ואימות של דבריו. ההתחייבות שבשבועה אינה תלויה בתנאי.

שבועת היסת

במשפט עברי, שבועת היסת היא שבועה שחייב בה הנתבע, אם כפר לגמרי בתביעה ואין כל ראיה לתובע או לנתבע. שבועה זו היא תקנה מאוחרת באופן יחסי שתיקן רב נחמן, וקיימים מספר הבדלים בינה לבין שבועה המוטלת על הנתבע מן התורה, ואף משבועות מדברי חכמים המוזכרות במשנה.

שולי רנד

שלום (שולי) יוסף רנד (נולד ב-6 בפברואר 1962, ב' באדר א' ה'תשכ"ב) הוא שחקן קולנוע, במאי, תסריטאי, מלחין, פזמונאי וזמר ישראלי. זוכה שני פרסי אופיר בשנים 1992 ו-2004 ובפרס שר החינוך לתרבות יהודית בתחום מפעל חיים לשנת 2016.

רנד הוא אחד מהיוצרים הבולטים ביותר של תרבות יהודית מבעלי תשובה חרדיים המשפיעים על התרבות הישראלית הכללית. התסריט שכתב לסרט "האושפיזין" מהווה פריצת דרך של הקולנוע היהודי הדתי לזרם המרכזי. אלבום המוזיקה שהוציא, "נקודה טובה", הפך לאלבום פלטינה, לאחר שמכר בתוך כמה חודשים יותר מ-50,000 עותקים.

דיני ממונות במשפט העברי
חיובי תשלומין גזלגניבהארבעה אבות נזיקיןאדם המזיקשור המזיקבוראשקרןשן ורגלצרורותתשלומי חובל (ה' דברים) • בושת
קנסות תשלומי כפלתשלומי ארבעה וחמישהשלושים של עבדאונס נערהמפתהחצי נזקכופרצרורותמודה בקנס
שונות גרמא בנזיקיןדינא דגרמיהיזק שאינו ניכרהיזק ראייהאדם מועד לעולםהרחקת נזיקיןזה נהנה וזה לא חסרדיני שומריםחזקה (הלכה)קניין רוחנישעבודא דרבי נתןהפקרייאושהשאלהירושהשותפותספק ממוןאין הולכין בממון אחר הרובבית דין לממונות
קניינים קניין כסףקניין חצרקניין חזקהקניין הגבההקניין משיכהקניין מסירהקניין רכובקניין ארבע אמותקניין הילוךקניין אגבקניין אותיותקניין הבטהקניין חליפיןאודיתאסיטומתאאסמכתאמעמד שלשתןסילוקמחילה
שטרות שטר חובגטשטר שחרורכתובהשטר תנאים • שטר אמנה • שטר אדרכתאקיום שטרות
מצוות ממוניות השבת אבידהאונאהריביתמצוות הלוואההענקהמשכוןשמיטת כספים
דיני טענות טענת בריברי ושמאספק וודאיקים לימרא קמאכופר הכל • מודה במקצת • מיגוטענו חיטין והודה לו בשעוריןטוען וחוזר וטוען
פסק בית דין המוציא מחברו עליו הראיהיחלוקויהא מונח עד שיבוא אליהוכל דאלים גברשודא דדיינימי שפרעפשרהעביד איניש דינא לנפשיההפקר בית דין הפקרחזקת ממוןתפיסהגוד או איגוד

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.