מוג'יר א-דין

מוג'יר א-דין אל-עלימי אל-חנבליערבית: مجير الدين العليمي الحنبلي; 1456-1522) היה היסטוריון, גאוגרף ושופט בממשל הממלוכי.

מוג'יר א-דין
مجير الدين
קברו של מוג'ר א-דין
קברו של מוג'יר א-דין בהר הזיתים ליד כנסיית כל העמים
לידה 1456
פטירה 1522 (בגיל 66 בערך)
ענף מדעי גאוגרפיה, היסטוריה
מדינה ארץ ישראל
תרומות עיקריות
ספריו מהווים מקור היסטורי חשוב לתקופה.

ביוגרפיה

הוא נולד ברמלה וחי בירושלים כל ימיו. סייר בארץ ישראל וכתב ספרי מסע על ירושלים, חברון, רמלה והשפלה. ספריו מהווים מקור היסטורי חשוב לתקופה. הוא נטה לתאר מבנים בפירוט ובדיוק רב ושם דגש על הסברים היסטוריים וגאוגרפיים. כך, למשל, תיאר את אתרי הר הבית וירושלים בכלל, רמלה על שווקיה, וכן אתרים קדושים כגון קברי נכבדים רבים בכל רחבי הארץ (למשל: סידנא עלי, בלאד א-שייח' (נשר) ועוד). כמו כן ניתן למצוא בספריו סיפורי קדושים ונביאים ואנקדוטות כגון הגעת הבננה מהודו אל ארץ ישראל (הוא משווה את סהר הבננה לסהר האסלאם ואומר שאכילת בננה בצל הסהר של מסגד אל-אקצא מהווה שילוב של הנאה רוחנית וגשמית) או תיאור שלג כבד בירושלים. כתאולוג, הוא מהווה מקור חשוב להבנת תהליך התקדשותה של ירושלים במהלך המאה ה-14 באסלאם. מוג'יר א-דין חוזר ומדגיש את חשיבות הישיבה בירושלים, התפילה בה והעלייה לרגל (זיארה) אליה. כקאדי (שופט), הוא נחשב למייצג נאמן של האסכולה החנבלית במשפט המוסלמי.

קברו נמצא מעט מדרום לקבר מרים, בדרך יריחו.

על שמו נקרא רחוב בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים המזרחית.[1]

ספרו על ירושלים

בין השנים 14951496 כתב מוג'יר א-דין את ספרו החשוב "תולדות ירושלים וחברון" (בתעתיק מדויק מערבית: אלאנס אלג'ליל בתאריח' אלקדס ואלח'ליל, בערבית: الأنس الجليل بتاريخ القدس والخليل). הוא מדווח בדיוק רב על הטופוגרפיה של ירושלים, על המוסדות שפעלו בה, בנייניה המרכזיים, רחובותיה ושווקיה. בנוסף הוא מתבל את דבריו במסורות, אגדות ואמונות שרווחו בתקופתו. לעיתים הוא מביא דברים מכלי שני, אך תמיד מוסר את מקורותיו. בעיקר חשוב למוג'יר א-דין לבסס את קדושתה של העיר דרך סיפורים על קדושים וחכמי דת שפעלו בה. הספר חשוב ביותר להכרת חיי הרוח והמבנה הפיזי של ירושלים בתקופה הממלוכית, עם זאת יש בו כדי לתת תמונה מעוותת בקשר למעמדה של ירושלים באותה התקופה. לפי גודש המידע, ניתן להבין כי ירושלים הייתה העיר החשובה ביותר בארץ, ולא היא.

הספר נודע לראשונה במערב כאשר חלקים ממנו תורגמו לראשונה לצרפתית ב-1876 על ידי אנרי סובר, במסגרת ספרו "ההיסטוריה של ירושלים וחברון מימי אברהם אבינו ועד סוף המאה ה-15" (Henri SAUVAIRE, Histoire de Jérusalem et d'Hébron depuis Abraham jusqu'à la fin du XVe siècle, Paris 1876 ).

קטעים מהספר המתארים את רחובות ירושלים ושווקיה תורגמו לעברית על ידי דוד ילין בשנת תרצ"ו.

לקריאה נוספת

  • אלי שילר (עורך), ארץ ישראל ואתריה בתיאורי עולי רגל מוסלמים, אריאל 59 (תשמ"ח)
  • אדר ארנון, ירושלים בתיאורו של מוג'יר א-דין, קרדום 21-23, יולי 1982. עמ' 225-256
  • בנימין ריבלין (עורך) - דוד ילין, ירושלים במאה הט"ז, כתבי דוד ילין, כרך ב', הוצאת ראובן מס, תשל"ג עמ' 193-209.
  • אורי טל (עורך ומתרגם), ארץ-ישראל במקורות ערביים מימי הביניים (1517-634), הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2014

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מוג'יר א דין, ירושלים
אהרן מני

עו"ד אהרן מני (1877 - 17 ביולי 1961) היה משפטן, מתרגם, חוקר ואיש ציבור יהודי יליד חברון. נמנה עם מייסדי שכונות בירושלים ותל אביב, כולל השכונות רוממה, בית וגן ותל נורדאו.

אל קובאב

אל קובאב (בערבית: القباب) היה כפר ערבי פלסטיני בנפת רמלה, כ-10 קילומטרים דרומית-מזרחית לעיר. תושביו גורשו או נמלטו בחודש יולי 1948 כחלק ממבצע דני שהונהג על ידי חטיבת יפתח.

ארמון הגבירה טונשוק

ארמון הגבירה טונשוק (בערבית, "קצ'ר סית טונשוק"), הנקרא גם "א-תָאכִּיֶה" או "חָאסקי סולטאנה", הוא ארמון מפואר וגדול-ממדים ברובע המוסלמי בירושלים. בעשור השני של המאה ה-21, משמש המבנה כבית יתומים מוסלמי, בניהול הווקף. הארמון מרכז דוגמאות נאות לאדריכלות ממלוכית ירושלמית.

בית אומר

בית אומר (בערבית: بيت اُمّر) היא עיירה פלסטינית בנפת חברון, בין חלחול לגוש עציון. לפי הלשכה המרכזית הפלסטינית לסטטיסטיקה, חיים בה 13,348 תושבים, מהם 12,461 בעיר ו-1087 בכפר סאפא (נכון ל-2007). העיירה נמצאת בגובה של 900–970 מטרים מעל פני הים, והיא אחת העיירות הגבוהות באזור.

בית הקברות ממילא

בית הקברות ממילא הוא בית קברות מוסלמי מהתקופה הממלוכית, שלו יסודות איובים ואף קדומים יותר. הוא שוכן במרכז העיר ירושלים בצמוד לגן העצמאות וזכה בקרב המוסלמים לחשיבות מיוחדת, עד כי ההיסטוריון המוסלמי מוג'יר א-דין כתב ב-1495 כי "מי שנקבר בירושלים, במקום הנקרא זייתון אל-מלך (היא ממילא), ייקבר, אם אפשר לומר כך, בשמים התחתונים". סביב הבעלות על המתחם התנהלו מאבקים משפטים ואף אירועים אלימים.

בית סאחור

בית סאחור (ערבית: بيت ساحور) היא עיר פלסטינית בהרי יהודה הסמוכה לבית לחם ממזרח, ומשתייכת לנפת בית לחם של הרשות הפלסטינית. העיר נמצאת בשטח המוגדר כ"שטח A".

אוכלוסיית בית סאחור מונה 15,565 תושבים (נכון לשנת 2016), שמתוכם 80% נוצרים והשאר מוסלמים. בית סאחור נחשבת לפי המסורת הנוצרית כמקום בו היה שדה הרועים, להם בישר המלאך על לידת ישו. בבית סאחור שתי כנסיות שנבנו לזכר האירוע - הכנסייה היוונית אורתודוקסית וכנסיית שדה הרועים הפרנציסקנית, השייכת לכנסייה הקתולית. כל כנסייה טוענת שהאירוע התרחש בשטחה.

בלדווין השלישי, מלך ירושלים

בּלְדווִין השלישי (1130-1163, Baldwin III of Jerusalem, כונה גם "המלך הנער") היה שליט ממלכת ירושלים מ־1143 עד 1163. הוא היה בנם הבכור של מֶלִיסֶנְדֶה ופוּלְק. בלדווין הוכתר למלך בשותפות עם אמו בשנת 1143, וכיהן ככזה עד שהפיל את שלטונה בשנת 1153 ומלך כשליט יחיד. בלדווין השלישי נודע כמצביא אמיץ ומוכשר, שהשגיו האטו במעט את התדרדרות ממלכת ירושלים, וכן כמלך משכיל ונבון.

התבוסות המוקדמות של שנות מלכותו גרמו בעקיפין להתפוררותן הסופית של נסיכויות אדסה ואנטיוכיה, אך הגנתו על גבולות הממלכה וכיבושיו בדרום ובמזרח, כמו גם הברית שכרת עם האימפריה הביזנטית, הבטיחו את המשך קיומה של ממלכת ירושלים הצלבנית; הצלחתו בכיבוש אשקלון היה מכה קשה לארצות האסלאם כולן, שהפכו כנועות לממלכת ירושלים מצפון ומדרום.

חאן אל-סולטאן

חאן אל-סולטאן הוא החאן השוכן ברובע המוסלמי, בדיוק במרכזה של העיר העתיקה בירושלים. החאן נמצא בקצה הצפוני של סמטה מקורה, היוצאת מרחוב השלשלת צפונה, סמוך ממזרח לרחוב שוק הצורפים.

בגג הסמטה המוליכה אל חצר החאן קבועים פתחים לאיוורור ולתאורה, ומי גשם החודרים דרכם מתועלים אל בורות מים. בשער הסמטה הייתה דלת רחבה שאפשרה מעבר בהמות משא, וניתן היה לסוגרה ולבודד את החאן מהרחוב. בסמטה וסביב רחבת החאן ניצבים מבנים בני שתי קומות - בראשונה חדרים גדולים לבהמות ולסחורה, ובשנייה חדרים קטנים יותר עם מרפסות, ששימשו כאכסניה לסוחרים.

המבנה הוקם בשנות ה-80 של המאה ה-14 בידי ברקוק, ראשון הסולטאנים הממלוכים משושלת הבורג'ית, תוך שימוש במבנים צלבנים קודמים. הבנייה הצלבנית נכרת בכרכובים אופייניים התומכים במרפסות. הסוחרים הורשו לבצע מסחר בחצר החאן, ורק בה. מוג'יר א-דין כתב כי הכנסות החאן השנתיות, בסך ארבע מאות דינר (סכום ניכר) מאספקת לינה ושירותים, היו קודש לאחזקת מסגד אל-אקצא. במאה ה-18 שופץ החאן וכתובת במקום מעידה על כך. שיפוצים נוספים במקום נערכו בידי המחלקה הטכנית של הווקף בסוף שנות השמונים של המאה ה-20, ולאחרונה על ידי עיריית ירושלים.

ירושלים בתקופה הממלוכית

העיר ירושלים הייתה תחת שלטון הממלוכים החל משנת 1260 ועד שנת 1516. תקופה זו בתולדות העיר חופפת את שנות שלטונם של הממלוכים בארץ ישראל. ירושלים הממלוכית הייתה עיר שולית מבחינה אסטרטגית, מדינית וכלכלית, ועם זאת בעלת חשיבות דתית גבוהה, הן עבור השלטון הממלוכי המוסלמי והן עבור היהודים והנוצרים.השלטון בירושלים בתקופה הממלוכית היה נתון בידי פקידים שהיו אנשי דת והתרכזו בבניית מבני דת מוסלמיים בעיר. הפן המנהלי של העיר הוזנח, ואוכלוסייתה הייתה ברובה ענייה, וחיה בְּצִלָּם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. ירושלים היוותה מרכז חשוב של עלייה לרגל עבור שלוש הדתות, והתקיימו בה קהילות קטנות של נוצרים ויהודים, שאמנם סבלו מהגבלות רבות, אך זכו לזכויות הגנה מסוימות. רבים מהמבנים המפוארים בעיר העתיקה ובהר הבית נבנו בתקופה הממלוכית, והשפעתה של האדריכלות הממלוכית ניכרת בעיר עד היום. פרטי עיצוב ואדריכלות בסגנון ממלוכי משמשים את אדריכלי העיר בתקופה המודרנית על מנת ליצור "מראה ירושלמי".

מנהרות הכותל

מנהרות הכותל הן מערך חללים ומחילות תת-קרקעיות מתקופות שונות לאורך תוואי הכותל המערבי, מתחת לבתי הרובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. במתחם מבנים מתקופת בית שני, מימי הביניים ומהעת החדשה. ציר הליכה אופקי מחבר את החללים והמחילות, מעניק למבקר חוויה של מסע לאורך ציר הזמן ההיסטורי, ונחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל. האתר, כנקודת חיכוך רגישה מבחינה דתית בין אוכלוסייה מוסלמית ויהודית, הביא לא פעם לתסיסה, שהגדולה בהן הייתה מהומות מנהרת הכותל בשנת 1996. פרויקט חשיפת הכותל המערבי לכל אורכו לאחר מלחמת ששת הימים, במטרה לאפשר לכל יהודי לגשת אל הכותל ללא הפרעה וללא מכשול, היה יוזמה של משרד הדתות. האתר מנוהל כיום על ידי הקרן למורשת הכותל המערבי.

מסגד סידנא עומר

מסגד סידנא עומר הוא אחד משני המסגדים היחידים ברובע היהודי בעיר העתיקה שבירושלים. בפי המוסלמים מכונה המקום בשם "מסגד היהודים". המסגד אינו פעיל.

מערת צדקיהו

מערת צדקיהו היא המערה המלאכותית הגדולה בישראל. היא שוכנת מתחת לבתי הרובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים, והייתה חסומה למבקרים במשך דורות רבים. למערה נקשרו מסורות רבות, והמפורסמת בהן קשורה במנוסתו של צדקיהו מלך יהודה מפני הבבלים עם חורבן בית המקדש הראשון. מסורת זו היא שהעניקה למערה את שמה.

נור א-דין

מחמוד אבן עמאד א-דין זנגי (פברואר 1118 — 15 במאי 1174) מכונה לרוב נור א-דין או נור א-דין זנגי (בערבית: نور الدين), היה שליט סלג'וקי, ממשיך דרכו של אביו זנגי, שאיחד את הנסיכויות הסוריות ואת צפונה של עיראק לכדי מדינה מוסלמית גדולה. נודע באדיקותו באמונה ומכאן תוארו הנפוץ "נור א-דין" — "מאור הדת".

מדינתו, שהתקיימה (1146—1174) במידה רבה על הכריזמה האישית שלו ועל התפשטות מתמדת, חדלה מלהתקיים זמן קצר לאחר מותו ואוחדה מחדש (1185) על ידי ממשיך דרכו, צלאח א-דין, שקרע אותה מבניו של נור א-דין.

נור א-דין הפך לאות ולמופת לשליט סוני בהיסטוריוגרפיה המוסלמית של ימי הביניים אחרי מותו. מעלותיו הדתיות והערכיות הודגשו במיוחד, והוא זכה לכבוד גדול יותר אפילו מצלאח א-דין, כובש ירושלים מידי הצלבנים. ההערכה התהפכה בעת החדשה עם חידוש מלחמת האסלאם הקיצוני בארצות המערב ונור א-דין איבד שוב את הבכורה לצלאח א-דין הכובש המהולל.

נחל צולב

נחל צולב או נחל העֵרֶב הוא גיא קטן, החוצה את העיר העתיקה של ירושלים ממערב למזרח – משער יפו ועד שער השלשלת שבהר הבית. לאורך הגיא עוברים כיום רחוב דוד ורחוב השלשלת, המהווים יחד את אחד הצירים הארוכים של שוק העיר העתיקה בירושלים.

השם "נחל צולב" ניתן על ידי נחמן אביגד. השם "נחל הערב" הוא מלשון שתי וערב.

עלאא' א-דין

עלאא' א-דין אידע'דה אלרכני (בערבית: علاء الدين البَصِير), המכונה (בלשון סגי נהור) אלבציר כלומר "הרואה" (נולד בשנות ה-30 של המאה ה-13, מת ב-1294). אמיר ממלוכי, מושלה הדתי של ירושלים בין השנים 1260–1284.

עלאא' א-דין היה אחד מקציניו של הסולטאן בייברס עד שהתעוור ונפסל לשירות צבאי, אז החל ללמוד את לימודי דת האסלאם. בשנת 1260 מינה אותו בייברס לממונה על ההקדשים ("נאט'ר אל-חראמין" מכונה גם "המשגיח") בירושלים ובחברון.

כעקרון, ירושלים בתקופה הממלוכית נשלטה על ידי מושל צבאי חלש (נאיבּ) אולם הממונה היה אחראי על כל ההקדשים (וקף) בעיר, בהר הבית ומחוצה לו. סמכויותיו היו לכאורה פיקוח תקציבי ודאגה לרווחת אנשי הדת אך למעשה שלט בכל ההיבטים של ההקדשים מנקיון ואספקת מים ועד הגנה משפטית. כיוון שרוב ירושלים הייתה הקדש (וקף) נגעו סמכויות הממונה לרוב העיר והוא היה האיש החזק בה.

עלאא' א-דין הגדיר סמכויות נרחבות ביותר לתפקיד. הוא גייס עבדים-לוחמים מסודאן, שיכן אותם בקסרקטין ליד שער המשגיח (רבאט עלאא' א-דין אלבציר, הוקם ב-1266) והפקיד אותם על משמר ההקדשים. למעשה, האיכות האישית והצבאית של שומרים אלה (שהיו כפופים לו באופן בלעדי) עלתה במידה רבה על זו של חיילי חיל המצב של הריבון החילוני. כלומר לשלטון החילוני-צבאי ששלט כביכול בירושלים לא היו כל סמכויות במבני ההקדש ובפרט בהר הבית (שהוא הקדש כולו). הגדרת הסמכויות הרחבה של עלאא' א-דין נשמרה לאורך כל השלטון הממלוכי והעות'מאני.

עלאא' א-דין היה ממונה רב פעלים. הוא ריצף את רחבת הר הבית, דאג למתקני טהרה בסמוך להר ופתח את שער הטהרה. ב-1266 דאג לאספקת מים שוטפת להר הבית.

עלאא' א-דין פעל גם במערת המכפלה בחברון, שיפץ את המקום ודאג למתקני טהרה למתפללים המוסלמים. הוא אסר על יהודים להיכנס למתחם והתיר להם רק לגשת אל המדרגה השביעית סמוך לשער הדרום מזרחי.

מבחינה דתית, נחשב עלאא' א-דין לאיש דת אדוק ביותר. ההיסטוריון המוסלמי מוג'יר א-דין קורא לו "איש תם וישר".עלאא' א-דין מת בספטמבר 1294 ונקבר ברבאט עלאא' א-דין אלבציר. על שמו הרחוב המוביל מרחוב הגיא לשער המשגיח ברובע המוסלמי, התחום בין חומותיהן של האכסניות רבאט אל-מנצורי (חבס א-דם) ורבאט עלאא' א-דין אלבציר.

קבר מרים

קבר מרים בירושלים ממוקם בתוך מערה תת-קרקעית ליד גת שמנים, מקום שעל פי המסורת הנוצרית-אורתודוקסית הוא מקום קבורתה של מרים אם ישו.

שכונת המוגרבים

שכונת המוגרבים (בערבית: حارة المغاربة, חארת אל־מג'ארבּה) הייתה שכונת מגורים בפינה הדרום־מזרחית של העיר העתיקה בירושלים, שנוסדה בשנת 1193 על ידי בנו של צלאח א־דין כהקדש למהגרים מהמגרב. גבולותיה היו הכותל המערבי במזרח, חומת העיר העתיקה בדרום, הרובע היהודי במערב והרובע המוסלמי בצפון. השכונה נהרסה בשנת 1967 בהוראת ממשלת ישראל, וכיום שוכנת במקומה רחבת הכותל המערבי.

שער המוגרבים

שער המוגרבים (מכונה גם: שער הרמב"ם וגם שער הלל) הוא שער למתחם הר הבית, הנמצא בצידו הדרומי של הכותל המערבי. כיום, זהו השער היחיד משערי הר הבית שדרכו נכנסים להר מבקרים לא מוסלמים. השער כונה כך על שם שכונת המוגרבים, שנהרסה בעבודות להרחבת רחבת הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים.

כ־20 מטרים מתחת לשער נמצא מעבר חסום בשם שער ברקלי.

תנכיז

סיף א-דין תנכִּז א-נאסרי (בערבית: سيف الدين ﺗﻧﻜﺰ ﺍﻟناصري; 1279? - 1340) - אמיר ממלוכי, מושל סוריה וארץ-ישראל בין השנים 1312–1340. ידידו ובן חסותו של הסולטאן מוחמד בן-קלאון, שבזמנו הגיעה האימפריה הממלוכית לשיאה. תנכיז הוא גדול בוני ירושלים בתקופה הממלוכית.

בתקופה הממלוכית, עקב תחלופה מהירה יחסית בשלטון המרכזי, לא היה נהוג שמינוי בכיר יאריך ימים. אך צירוף הנסיבות של שלטונו הארוך של הסולטאן, קרבתו הרבה של תנכיז לחברתו של הסולטאן, נאמנותו ויכולות הביצוע שלו, הותירו אותו בתפקיד מושל דמשק (למעשה מושל בילאד א-שאם, כלומר כל סוריה, ארץ-ישראל ועבר הירדן) במשך עשרים ושמונה שנים רצופות. במהלך תקופה ארוכה זו צבר תנכיז נכסים רבים והקדיש חלק ניכר מהכנסותיו לבנייה. הן בנייה למטרות דת, כנהוג בקרב שליטים ממלוכיים והן בנייה אזרחית, לשירות התושבים ועולי הרגל, דבר נדיר הרבה יותר באותה תקופה. עיקר בנייתו של תנכיז הייתה בירושלים ובדמשק. מחוץ לירושלים מיוחסת לו הקמת הח'אנים בג'לג'וליה ובנבי ימין (ליד כפר סבא).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.