מואנג'ודארו

מואנג'ודארו (אורדו: موہن جوڈڑو הינדית:मोएन-जोदड़ो) הייתה אחת מערי תרבות עמק האינדוס. חורבותיה נמצאות כ-80 ק"מ מדרום-מערב לעיר סוקור שבפקיסטן והיא מוכרת על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. העיר נשמרה במצב טוב יותר מאשר העיר האראפה (שנמצאת במרחק של כ-600 ק"מ ממנה), ומהווה מקור מוצלח יותר למידע על התרבות ששכנה באזור. היא נבנתה במאה ה-26 לפנה"ס וננטשה במאה ה-17 לפנה"ס, ככל הנראה בשל שינוי במסלול הנהר אשר סיפק את צורכי התושבים. ארכאולוגים גילו את חורבות העיר בשנות העשרים של המאה ה-20, ואתר החפירות נמצא בסכנה עקב עליית מפלס מי התהום בעמק נהר האינדוס.

שפת תושבי עמק האינדוס טרם פוענחה, ושמה האמיתי של העיר, כמו גם של ערים נוספות שנתגלו באזור, ובאזור פונג'ב וגוג'אראט אינו ידוע. "מואנג'ודארו" בשפת הסינדהי פירושו "תל המתים".

מואנג'ודארו היא עיר מרשימה בהתחשב בעתיקותה. הייתה זו עיר מתוכננת, אשר התבססה על רשת של רחובות ומבנים שנבנו מלבנים עשויות בוץ אפוי, לבנים שיובשו בשמש, ועץ חרוך. בשיאה התגוררו בה כ-35,000 נפש. הייתה לה מערכת ביוב מתקדמת, מבנים חד-קומתיים ודו-קומתיים, ובית מרחץ ציבורי גדול. בית המרחץ נבנה מעל שכבה של זפת טבעית, אשר מנעה את דליפת המים. בעיר גם הייתה באר גדולה, אסם ושוק מרכזי. היה בה גם בניין ובו כבשן תת-קרקעי, ככל הנראה לחימום מי רחצה. העיר מחולקת לשני חלקים: המצודה והעיר התחתונה. רוב שטחה של העיר התחתונה טרם נחשף, אך במצודה נחשף בית המרחץ, אזור מגורים שבו התגוררו כ-5,000 בני-אדם, ושני אולמות גדולים.

העיר נהרסה ונבנתה מחדש לפחות שבע פעמים, ככל הנראה בשל הצפת נהר האינדוס. הערים נבנו אחת על חורבות השנייה.

מואנג'ודארו
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Mohenjodaro Sindh.jpeg
מדינה פקיסטן  פקיסטן
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1980, לפי קריטריונים 2, 3
קואורדינטות 27°19′45″N 68°08′20″E / 27.329166666667°N 68.138888888889°E
1921 במדע

ערך מורחב – 1921

1922 במדע

ערך מורחב – 1922

אתר מורשת עולמית

אתר מורשת עולמית הוא אתר שהוכרז על ידי ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו כאתר הראוי לשימור, בזכות חשיבותו המיוחדת למורשת המשותפת לאנושות.

האספה הכללית של אונסק"ו החלה בתוכנית להגנה על אתרי מורשת עולמית עם ניסוח "האמנה בדבר הגנת המורשת הטבעית והתרבותית העולמית" (Convention Concerning the Protection of World Cultural and Natural Heritage) ביום 16 בנובמבר 1972, ומכוחה הוקמה ועדת המורשת העולמית, האחראית על בחירת אתרים חדשים ופיקוח על ניהולם של האתרים שברשימה. עד כה אישררו 190 מדינות את האמנה.

האתרים שברשימה יכולים, בכפוף לתנאים מסוימים, לזכות במימון וסיוע כספי מקרן המורשת העולמית, ולהכללתו של אתר ברשימה נודעת גם חשיבות כלכלית ותדמיתית.

בשנת 2018 כללה רשימה אתרי המורשת העולמית 1,092 אתרים ב-167 מדינות וישויות (כולל קוסובו והרשות הפלסטינית). 845 מהאתרים מוגדרים כאתרי תרבות, 209 כאתרי טבע ויתר 38 האתרים משלבים את שני התחומים.

האלף ה-3 לפנה"ס

האלף ה-3 לפנה"ס הוא פרק הזמן שבין שנת 3,000 לפנה"ס עד סוף שנת 2,001 לפנה"ס (תחילת המאה ה-30 לפנה"ס עד סוף המאה ה-21 לפנה"ס).

האראפה

הָארָאפָּה (באורדו/פנג'אבי: ہڑپّہ) הוא אתר ארכאולוגי בפנג'אב, פקיסטן, כ-24 קילומטרים מערבית לעיר סאהיוואל. שמו של האתר לקוח משמו המודרני של היישוב הממוקם ליד המסלול הישן של נהר ראבי, אשר כיום עובר 8 קילומטרים לצפונו. היישוב המודרני של האראפה נמצא במרחק של פחות מקילומטר מהאתר הארכאולוגי. על אף שביישוב ישנה תחנת רכבת מהתקופה של הממשל הבריטי, מדובר ביישוב קטן בעל אוכלוסייה של 15,000 תושבים בלבד.

האתר של העיר העתיקה מכיל את שרידי העיר המבוצרת מתקופת הברונזה, אשר הייתה חלק מתרבות עמק האינדוס שמרכזה היה בסינד ובפנג'אב. משערים שבשיאה (2600–1900 לפנה"ס), גרו בעיר כ-23,500 תושבים, שטחה היה כ-1.5 קמ"ר, והיו בה בתים עשויים מלבנים עשויי חימר. עקב מנהג בקרב ארכאולוגים לקרוא לתרבויות עתיקות שזה עתה התגלו על שם האתר הארכאולוגי הראשון בהן הן התגלו, תרבות עמק האינדוס ידועה גם בשם "התרבות ההאראפית".

לעיר העתיקה של האראפה נגרם נזק כבד תחת השלטון הבריטי, כאשר הלבנים מן ההריסות שימשו כרבדים עבור מסילת הרכבת לאהור–מולטאן. בשנת 2005 בוטל פרויקט לבניית פארק שעשועים שנוי במחלוקת באתר, כאשר עובדי הבנייה חשפו ממצאים ארכאולוגיים רבים בשלבים הראשונים של עבודת הבנייה. עתירה של ארכאולוג פקיסטני למשרד התרבות הפקיסטני, הובילה לשיקומו של האתר.

היסטוריה של תת-היבשת ההודית

בתת-היבשת ההודית הייתה התיישבות ותרבות אנושית החל מתקופת ההומו ארקטוס. הממצאים הארכאולוגיים מצביעים על שרידים ראשונים של הומו ספיינס מלפני 34,000 שנים.

העידן ההיסטורי מתחיל בהדרגתיות בין המאה החמישית והמאה השלישית לפני הספירה. בתקופה זו הייתה תת-היבשת מאוחדת תחת האימפריה המאורית. הודו התיכונה הייתה נתונה לסדרה של מסעות כיבוש מוסלמים שהובילו לחלוקה למספר ממלכות, עד לאיחוד המחודש תחת המוגולים במאה ה-17 לספירה, שהוחלפו בתורם על ידי הבריטים אחרי 1858.

הודו זכתה שוב בעצמאות ב-1947, לאחר החלוקה לרפובליקה של הודו ולפקיסטן. שתי המדינות החלו מיד להילחם, ופקיסטן המזרחית השיגה את עצמאותה כבנגלדש ב-1971.

טרקוטה

טרקוטה או טרה קוטה (באיטלקית: Terra Cotta - "אדמה אפויה") היא קרמיקה עשויה חרס המשמשת ליצירת כלים, ליצירת פסלים ולבנייה (יצירת לבנים ורעפים). המונח משמש גם כשמם של חפצים שנוצרו מחומר זה. לטרה קוטה יש בדרך כלל צבע חום-כתום.

טרה קוטה משמשת את האדם משחר ההיסטוריה. בזמנים קדומים פסלי חימר הונחו לייבוש לעין השמש, ולאחר מכן יובשו בתנור. כך, בעיר הקדומה מואנג'ודארו (העיר הוקמה במאה ה-26 לפנה"ס, כיום בשטח פקיסטן) נמצאו צלמיות אשה עשויות טרקוטה. גם במסופוטמיה העתיקה (1950 לפנה"ס) נמצאה לוחית טרקוטה, המכונה "לוחית בורנאי" ועליה תבליט בולט של דמות אלה מכונפת. אחד השימושים הבולטים בטרקוטה הוא צבא הטרקוטה, שנוצר בסין בשנים 210 - 209 לפנה"ס. שימוש נרחב בטרקוטה בעת החדשה נעשה אצל אדריכלי סגנון האר נובו והסתעפויותיו, במחצית השנייה של המאה ה-19.

לטרקוטה יתרון בפיסול, עקב זמינותה, הנוחות בפיסול (לעומת ברונזה או שיש) ומשקלה הנמוך יחסית. עם זאת, כאשר הפסל עתיד לעמוד ברשות הרבים, פיסול בטרקוטה עלול להוות בעיה, עקב החשיפה הממושכת לטמפרטורות משתנות והחשש להיווצרות סדקים בחומר.

סינד

סינד (בסינדהי: سنڌ, באורדו: سندھ‎) הוא אחד ממחוזות פקיסטן, הממוקם בדרום מזרח הארץ. סינד הוא המחוז השלישי בגודלו בפקיסטן, והשני בכמות תושביו, לאחר פנג'אב. סינד גובל במחוזות פנג'אב מצפון ובבלוצ'יסטן ממערב. בנוסף על כך, סינד גובל ממזרח במדינות הודו ראג'סטאן וגוג'ראט. בירת המחוז והעיר הגדולה ביותר בו היא קראצ'י. עיר גדולה ודומיננטית נוספת במחוז היא היידראבאד.

התרבות המקומית נחשבת לייחודית מאוד, והיא הושפעה רבות מהסופיות. אחוז ההינדים בסינד הוא הגבוה ביותר בפקיסטן. במחוז ישנם שני אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו: מואנג'ודארו וטהאטה.

רחובות שתי וערב

מתווה רחובות שתי וערב (באנגלית: grid plan, ‏grid street plan, או gridiron plan - נקרא גם ישר-זווית[דרוש מקור]) הוא מתווה לתכנון ערים בו רחובות העיר מצטלבים בזוויות ישרות ומהווים רשת שתי וערב. בתרבות היוונית העתיקה דגם רחובות בשתי וערב נקרא מתווה היפודמי או אורתוגונאלי.

ריטיק רושאן

ריטיק רושאן (באנגלית: Hrithik Roshan, נולד ב-10 בינואר 1974) הוא שחקן הודי. שיחק מגוון דמויות ונחשב אחד השחקנים המרוויחים בבוליווד. לאורך הקריירה שלו זכה רושאן במספר רב של פרסים מטעם האקדמיה לקולנוע הודי.

תרבות עמק האינדוס

תרבות עמק האינדוס, 2800 לפנה"ס עד 1700 לפנה"ס, הייתה תרבות עתיקה שפרחה לאורך נהר האינדוס ונהר הגהאגר-האקרה, בשטח שהיום שייך לפקיסטן ומערב הודו. ישנם שמות נוספים לתרבות זו, בהם "התרבות ההאראפית של עמק האינדוס", על שם העיר הראשונה שנחפרה, האראפה.

תרבות האינדוס היא אחת מהתרבויות העירוניות הקדומות ביותר בעולם, והייתה בת זמנה של תרבויות תקופת הברונזה במסופוטמיה ובמצרים העתיקה. היא הגיעה לשיאה בערך ב-2,500 לפנה"ס בחלק המערבי של דרום אסיה, והחלה להדרדר בתחילת האלף השני לפנה"ס.

דבר לא היה ידוע עליה עד לגילויה בשנות ה-20 של המאה ה-20 בידי ר. ד. בנרג'י.

מבחינה גאוגרפית השתרעה התרבות על שטח של כ-1,260,000 קמ"ר, והתפרסה על כל שטחה של פקיסטן של היום וחלקים מהודו ואפגניסטן. היו יישובים של תרבות זו גם במקומות מרוחקים - בדרום במומבאי ובמזרח עד דלהי, במערב עד לגבול האיראני ובצפון עד להרי ההימלאיה. כך ישנו אתר של תרבות עמק האינדוס על נהר האוקסוס בשורטוגאי בצפון אפגניסטן והאתר אלאמגיפור, על נהר ההינדון, מצוי רק 28 ק"מ מדלהי. בשיאה, אוכלוסייתה של התרבות הזו מנתה כנראה למעלה מ-5 מיליון נפש.

ישנם עדיין פערים גדולים בהבנת תרבות עמק האינדוס. עצם קיומה לא היה ידוע עד למאה ה-20. הכתב שלה עדיין לא פוענח. ישנן שאלות יסודיות שעודן בגדר תעלומה: סיבת העלמותה של התרבות באופן פתאומי בערך ב-1,900 לפנה"ס, השפה אותה דיברו, כיצד קראו לעצמם, ועוד. כל העובדות האלה עומדות בניגוד גמור למידע הרב שיש לנו מבנות זמנה, התרבויות המצריות והמסופטמיות.

ייתכן כי השם המקורי של תרבות האינדוס השתמר בשם "מה-לה-הא" בשומרית, שיש שמזהים אותו עם המילה "מת-אקאם" בדרווידית, ופירושו "מקום גבוה/ארץ". אפשר גם שהמילה בסנסקריט "מלאקה" עבור זר, ברברי, לא-אריאני מקורה משם זה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.