מהמוט השני

מהמוט השניטורקית II. Mahmut, בטורקית עות'מאנית: محمود ثانى;‏ 20 ביולי 1785 - 2 ביולי 1839) היה הסולטאן השלושים של האימפריה העות'מאנית, ושלט בה מ-28 ביולי 1808 ועד יום מותו. הוא היה בנו של הסולטאן אבדילהמיט הראשון.

מהמוט השני
محمود ثانى
Mahmud II
שושלת השושלת העות'מאנית
MahmutII
מהמוט השני

רקע ועלייתו לשלטון

בן דודו, הסולטאן סלים השלישי, עורר עליו את זעמו של חיל היניצ'רים ברפורמות שיזם. היניצ'רים התמרדו וכלאו את סלים, ואחיו של מהמוט, מוסטפא הרביעי אשר תמך ביניצ'רים, הומלך תחתיו. עם זאת, הפאשה מוסטפא באיראקדר עלה על איסטנבול כדי לשחרר את הסולטאן המודח מכלאו, אך הוא הגיע באיחור לאחר שסלים נרצח על ידי סריס בהוראת מוסטפא. כדי להישאר הנצר היחיד לבית עות'מאן, הורה מוסטפא לרצוח גם את מהמוט אך האחרון התחבא והצליח לחמוק מגורלו של סלים השלישי. באיראקדר כילה את זעמו במוסטפא הרביעי והוציאו להורג, ותחתיו הומלך מהמוט שהיה למהמוט השני.

בתחום הפנים

הצלחתו הגדולה ביותר של מהמוט השני הייתה חיסולם של היניצ'רים. ב-1826 הוא הורה על הקמת יחידה עלית חדשה שנשאה את השם "ניזאם-אה ג'דיד" (Nizam-ı Cedid), ויש המעריכים כי עשה זאת במכוון כדי להתגרות ביניצ'רים ולגרור אותם למאבק מזוין. תגובת היניצ'רים לא אחרה לבוא, וב-14 ביוני 1826 הם התמרדו באיסטנבול בפעם האחרונה אך לא זכו בתמיכת הצבא והאוכלוסייה. יחידות נאמנות לסולטאן הביאו לנסיגתם אל מחנותיהם אותם טיווחו באש תותחים. הניצולים הוצאו להורג או נאסרו, ולאחר שנתיים החרים מהמוט השני את שארית נכסיהם ושיחרר את האימפריה מהשפעת המוסד ההיסטורי.

בתחומי החברה והמשפט הוא ביטל את הכלל לפיו רכושם של נידונים להורג או לגירוש עבר לידי השלטון, דבר שגרם לשיקולים לא ענייניים של שליטים מקומיים לקבל החלטה ברוח זו. הוא אף ביטל את זכותם של שליטים אזוריים להוציא להורג נאשמים ללא משפט. הוא נטל חלק פעיל והשתתף במועצות השרים, דבר שסולטאנים רבים לפניו לא הקפידו עליו או שנמנעו ממנו לחלוטין.

מהמוט השני נדרש גם לנושאים פיננסיים. הוא הטיל פיקוח ממלכתי על הכנסות הוקף וביטל את כל המיסים והאגרות שהוטלו על התושבים ונגבו לפי מצב רוחם של שליטים אזוריים או מקומיים, כשהוא מותיר על כנו רק את המס הדו שנתי.

בתחום החוץ

הצלחתו העיקרית בתחום החוץ הייתה כיבושן מחדש של הערים הקדושות מכה ב-1812 ומדינה ב-1813 מידי המורדים הוהבים, פעולה שבוצעה על ידי שליטו במצרים מחמוד עלי. אולם ביתר החזיתות נחל מהמוט השני כישלונות צורבים. מלחמת העצמאות היוונית נפתחה כאשר הארכיהגמון האורתודוקסי של פטרס הניף את נס המרד ב-25 במרץ 1821. התקוממויות מתואמות תוכננו ברחבי יוון, כולל במקדוניה, כרתים, ובקפריסין, ותחת יתרון ההפתעה ובסיוע חוסר היעילות העות'מאני, הצליחו היוונים לשחרר את הפלופונסוס ואזורים נוספים. העות'מאנים התאוששו במהירות והגיבו באלימות, בין היתר בטבח כיוס במהלכו נרצחו 42,000 מתושבי האי כיוס, אולם מעשיהם גררו תמיכה אירופית ביוונים. שוב בא מוחמד עלי לעזרתו של הסולטאן וכנגד זכויות שהובטחו לו בסוריה הצליח הכוח המצרי בפיקודו של איברהים פאשה, בנו של עלי, להשיג שליטה באיים האגאיים במהירות. עם זאת באוקטובר 1827 נערך קרב נאווארינו בין ציי המלחמה של בריטניה, צרפת ורוסיה, לבין הצי העות'מאני. הקרב שבו הובסו העות'מאנים נחשב לאחד המהלכים המכריעים במלחמה, ולבסוף נחתמה אמנת קונסטנטינופול ביולי 1832 אשר בה נאלצו העות'מאנים להכיר בעצמאות יוון.

במקביל איבדה האימפריה את אלג'יריה והצרפתים השתלטו עליה ב-1830. עתה התקומם גם מוחמד עלי כנגד העות'מאנים, וב-1831 הוביל בנו, איברהים פאשא מסע צבאי לכיבוש ארץ ישראל וסוריה. הוא הגיע עד למרחק של כמה ימי הליכה מאיסטנבול, ורק התערבות רוסית הובילה למשא ומתן שהסתיים בהסכם בשנת 1833, לפיו מוחמד עלי השאיר תחת שלטונו את סוריה ואת ארץ ישראל. בשנת 1839 חידש מהמוט השני את הלחימה, אך הובס על ידי איברהים פאשא בקוניה. הכוחות המצרים שוב הגיעו לסביבות איסטנבול אך נעצרו בשל התערבות בינלאומית, שבסופו של דבר דרשה ממוחמד עלי ומאיברהים פשה לוותר על סוריה בשנת 1841.

יחסו ליהודים

במהלך תקופת שלטונו של מהמוט השתפר בהתחלה מצב היהודים, הסולטאן אף מינה יהודי בשם יחזקאל גבאי "בגדדלי" ("איש בגדד") ל"סארף באשי" (בטורקית עות'מאנית ראש השולחנים - שר האוצר). יהודי אחר, צ'לבי" יצחק בכור קרמונה היה לבנקאי החצר, אחראי על גביית המיסים ונודע כ"שאפצ'י באשי", כלומר הספק הראשי של אלום. בנקאי וחלפן אחר, שנקשר כמו קרמונה למימון כוחות היניצ'רים, היה ישעיהו אג'ימן, שהיה בשלב מסוים אחראי על מטבעת הסולטאן. השניים האחרונים הוצאו לבסוף להורג בפקודת הסולטאן בשנת 1826 בעקבות חיסול חיל היניצ'רים. גם יחזקאל גבאי לא זכה לגורל טוב. לפי מקורות שונים הוצא להורג או לפחות הוגלה. יש מיחסים את האירועים להחרפת התחרות והסכסוכים המלווים בעלילות בין הארמנים והיוונים הנוצרים מחד ובין היהודים מאידך. נכסי הגבירים היהודים המוזכרים הופקעו אחרי מותם על ידי הסולטאן.

מותו ומורשתו

מהמוט השני מת משחפת ב-1839[1]. יוזמותיו החקיקתיות הנאורות וההסדרים החדשים אשר הנהיג היו הרקע לתקופת הטנזימאט אשר החלה מיד לאחר מותו ועם עלותו של בנו, הסולטאן אבדילמג'יט הראשון, לשלטון.

הערות שוליים

  1. ^ מהמוט השני באתר www.theottomans.org
הקודם:
מוסטפא השלישי
שליטי האימפריה העות'מאנית
18081839
הבא:
אבדילמג'יט הראשון
16 ביוני

16 ביוני הוא היום ה-167 בשנה (168 בשנה מעוברת), בשבוע ה-24 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 198 ימים.

אבדילאזיז

אַבְּדִילְאָזִיז (בטורקית: Abdülaziz;‏ בטורקית עות'מאנית: عبد العزيز, 8 בפברואר 1830–4 ביוני 1876) היה הסולטאן ה-32 של האימפריה העות'מאנית, שלט עליה מ-25 ביוני 1861 ועד 30 במאי 1876.

אבדילמג'יט הראשון

אַבְּדִילְמֵגִ'יט הָרִאשׁוֹן (בטורקית: I. Abdülmecit; בטורקית עות'מאנית: عبد المجيد اول,‏ 25 באפריל 1823–25 ביוני 1861) היה הסולטאן ה-31 של האימפריה העות'מאנית, שלט בה מ-2 ביולי 1839 ועד יום מותו. היה בנו של הסולטאן מהמוט השני אשר קדם לו.

האימפריה העות'מאנית

האימפריה העות'מאנית (בטורקית עות'מאנית: دولت علیۂ عثمانیہ, בטורקית מודרנית: Osmanlı İmparatorluğu, בערבית: الدولة العثمانية) הייתה אימפריה טורקית שהתקיימה למשך 624 שנים, משלהי המאה ה-13 עד תחילת המאה ה-20, השתרעה מדרום-מזרח אירופה עד לצפון אפריקה וחצי האי ערב. האימפריה העות'מאנית הייתה בין הכוחות הפוליטיים העיקריים בעולם מהמאה ה-15 עד תחילת המאה ה-18, והיוותה איום על מדינות אירופה עד שהתפרקה לאחר מלחמת העולם הראשונה והייתה לטורקיה המודרנית. ארץ ישראל נכללה גם היא בתחומיה של האימפריה העות'מאנית.

היסטוריה של האימפריה העות'מאנית

"בייליק" (נסיכות) "בני עות'מאן" (Osmanoğlu beyliği) התבלטה במשך מאה וחמישים שנה, מעת שעות'מאן הראשון הכריז על עצמאותה ב-1299 ועד שמהמט השני כבש את קונסטנטינופול ויסד את "האימפריה העות'מאנית" (Osmanlı Devleti - "המדינה העות'מנאית"). במשך יותר מ-450 שנות קיומה, שלטה האימפריה על שטחים נרחבים באירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, והייתה אחד הגורמים החשובים באזורים אלה ובזירה הבינלאומית בכלל. היא הגיעה לשיאה תחת שלטונו של סולימאן הראשון "המפואר" באמצע המאה ה-16, אך מסופה של מאה זו החלה בתהליך דעיכה איטי עד שהפכה ל"אדם החולה שעל הבוספורוס", איבדה את כל שטחיה והתמוטטה באופן סופי במלחמת העולם הראשונה.

המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828–1829)

המלחמה העות'מאנית-רוסית בין השנים 1829-1828 הוצתה על ידי קרב נאווארינו ומאבק היוונים לעצמאות, ובמהלכה כוחות רוסיים התקדמו לעבר בולגריה, לאזור הקווקז, ולצפון-מזרח אסיה הקטנה, בטרם הטורקים תבעו הסכם שלום. בעקבותיו נחתם הסכם אדירנה ב-14 בספטמבר 1829, שנתן לרוסים את מרבית החוף המזרחי של הים השחור ואת פתח נהר הדנובה. האימפריה העות'מאנית גם הכירה בריבונות הרוסית על גאורגיה ועל שטחים בארמניה של היום. לסרביה ניתנה אוטונומיה ורוסיה הורשתה לכבוש את נסיכות מולדובה וולאכיה (בנוטלם על עצמם אחריות על שגשוגן של הנסיכויות והבטחה לחופש סחר מוחלט להן) עד אשר הטורקים ישלמו להם פיצויים נרחבים.

וזיר גדול

וזיר גדול (בטורקית: Vezir-i Azam או Sadrazam, בטורקית עות'מאנית: صدر اعظم, وزیر اعظم) היה תואר מנהלי באימפריות מוסלמיות ובכלל זה באימפריה העות'מאנית שהתייחס לבכיר שרי הסולטאן. מקור המונח "וזיר" מגיע מהמילה ויצ'יר שמשמעה שופט בשפה הפרסית - פהלווית, המכונה גם פרסית אמצעית והייתה נהוגה בתקופת האימפריה הסאסאנית. התואר וזיר אומץ על ידי בית עבאס וניתן לנושאי תפקידי שר או יועץ ובהמשך נעשה שימוש בתואר זה בישויות מוסלמיות נוספות. בתקופת שלטונו של מהמט השני הפכה הישות העות'מאנית לאימפריה, מספר הווזירים גדל והבכיר מביניהם הובדל מהשאר על ידי מתן התואר וזיר גדול. לווזיר הגדול ניתנו סמכויות נרחבות, הוא אף נשא את חותמו של הסולטאן והיה רשאי לכנס את הווזירים ואת הדיואן הקיסרי. משרדיו של הווזיר הגדול העות'מאני מוקמו בארמון טופקאפי באיסטנבול והשער למעונו אשר נקרא השער הנשגב, הפך סמל למנגנון השלטון באימפריה.

חאלט אפנדי

מחמד סאיט חאלט אפנדי או מהמט סאיט האלט אפנדי (בטורקית: Mehmet Sait Halet Efendi‏, 1761 איסטנבול -1822 קוניה) היה דיפלומט ופוליטיקאי עות'מאני, שכיהן כשגריר בפריז בשנים 1806-1802 והיה אחר כך, בשנים 1822-1811 איש האמונים ובהמשך גם "שומר החותמים" של הסולטאן מהמוט השני . נחשב לשמרן ומתנגד לרוח ההתמערבות באימפריה העו'תמאנית. לקראת סוף חייו היה מעורב בתגובות גמול אכזריות נגד האוכלוסייה היוונית.

טנזימאט

התנט'ימאת או תנזימאת (טורקית Tanzimat, טורקית עות'מאנית تنظيمات - "ארגון מחדש") הייתה תקופה של התחדשות ורפורמה בתולדות האימפריה העות'מאנית, אשר החלה בשנת 1839 והסתיימה עם קבלתה של החוקה הראשונה ב-1876.

יניצ'רים

היניצ'רים (מטורקית: Yeniçeri - חיילים חדשים), היו אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, ששירתו במתכונת של צבא קבע. הם היו בין יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד חיסולם בשנת 1826 על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר.

כובע היהודים

כובע היהודים (בגרמנית Judenhut; בלטינית pilleus cornutus, כלומר "כיפה בעלת קרן") היה כובע חרוטי צהוב בעל חוד, שגברים יהודים נדרשו לחבוש בצאתם מהגטו באירופה של ימי הביניים לאות קלון. הכובע נועד להבדילם מכלל האוכלוסייה הלא-יהודית.

בשנת 807 גזר הרון אל רשיד על כל היהודים במעמד ד'ימי תחת שלטון מוסלמי לחבוש כובעים צהובים מחודדים וחגורות צהובות. פקודות אלו (בגרסאות רבות ושונות – צעיף צהוב, עגל-זהב עשוי עץ צהוב סביב הצוואר ואחרים) נשארו בתוקף בארצות האסלאם עד אמצע המאה ה-19; ב-1837 היה הסולטאן העות'מאני מהמוט השני האחרון שחידש את תוקף החוק.

באירופה מופיע הכובע באיורים החל בסוף המאה ה-11. ככל הנראה, לְבשוהו היהודים באזור גרמניה כחלק מהלבוש המסורתי, והוא נתפס בעיניהם כסמל מייחד ולאו דווקא כסמל משפיל. ועידת לטראן הרביעית (1215) פסקה שעל כל היהודים וה"סרצנים" (כלומר מוסלמים) להבדיל את עצמם בלבוש מהנוצרים. החלטה זו אושרה גם בועידת ויין. כיוון שבגרמניה נהגו היהודים בלאו הכי לחבוש את כובע היהודים, היה הסימן המזהה מיותר בשלבּים הראשונים. בהדרגה חדלו היהודים לחבוש את הכובע, ככל הנראה משום שחשו כי הוא מסכן את ביטחונם – אלא שאז הפכה חבישתו לחובה. למשל, ספר החוקים מדרום גרמניה שוובנשפיגל (1275 לערך) חייב את היהודים לחבוש את הכובע המחודד כדי שיזוהו כיהודים. האפיפיור פאולוס הרביעי קבע ב-1555 כי על הכובע להיות צהוב ומחודד. על כל פנים, התקנה נאכפה רק באופן ספורדי. נראה כי דווקא אכיפת התקנות תרמה בסופו של דבר להיעלמותו של הכובע מארון הבגדים היהודי. במאה ה-15 הוחלף הכובע בסימני היכר אחרים – על פי רוב, בטבעת או בסרט אדום או צהוב.

כובע היהודים היה לאות קלון למלווים בריבית ולקוסמים, לאו דווקא יהודים (מכאן כנראה מקורו של "כובע המכשפה", הדומה בצורתו לכובע היהודים). השימוש באותות קלון ליהודים באירופה נפסק בהדרגה, ונעלם לחלוטין עם תחילת האמנציפציה של היהודים, עד לחידושו בידי הנאצים.

מוחמד עלי (שליט מצרים)

מוחמד עלי באשא (בערבית: محمد علي باشا; תעתיק מדויק: מחמד עלי באשא; בטורקית עות'מאנית מבוטא כמהמט עלי פאשה; 4 במרץ 1769 – 2 באוגוסט 1849) היה המשנה למלך מצרים ונחשב למייסד מצרים המודרנית.

סביל אבו נבוט

סביל אבו נבוט (בערבית: سبيل أبو نبوت) הוא סביל עות'מאני השוכן בדרך בן צבי בשכונת אבו כביר בדרום תל אביב, בסמוך לבניין מספר 49. סביל אבו נבוט ניצב על אם הדרך המובילה מיפו לרמלה וללוד, והלאה לירושלים.

הסביל ניצב במערבו של גן אבו נבוט בו מספר פסלים מעשה ידיו של הפסל יגאל תומרקין. הוא קרוי על שם מושל יפו בתחילת המאה ה-19, מחמוד אגא א-שאמי (שכונה "אבו נבוט"), אשר הקימו בשנת 1230 להג'רה (1815), כפי שמעידה עליו הכתובת הקבועה בו. מאידך, שלט מטעם עיריית תל אביב מתארך את הקמתו של המבנה לשנת 1820.

במבנה שני קברים, צורתו כשל מלבן והוא בנוי בסגנון סלג'וקי. הוא נושא שלוש כיפות אדומות, ובארבע פינותיו ארבעה מגדלים קטנים הנושאים גם הם כיפות אדומות. בצידו הפונה מערבה קבועה קשת עשויה משיש ומלבנים אדמדמות. במרכזה של הקשת קבועים ברזי המים ומעליהם כתובת הקדשה בערבית המאזכרת את הסולטאן מהמוט השני ומאחלת בריאות לשותים:

בצד הפונה מזרחה קבועים פתח חסום בדלת סורג המוביל אל חללו הקטן של המבנה ומספר חלונות.

עבדאללה פאשא

עבדאללה פאשא (בערבית: عبدالله باشا) (1801–1833 (?)) היה מושל עכו כוואלי של צידון בשנים 1831-1819. עבדאללה פאשא היה השליט האחרון של ישות עצמאית למחצה שמרכזה בעכו - שטחה כלל את צפון ארץ ישראל וחלקים גדולים מלבנון של ימינו, והיא התקיימה החל מאמצע המאה ה-18 בחסות האימפריה העות'מאנית.

עבדול חמיד השני

עבד אל-חמיד השני, או עבדול חמיד השני, (בטורקית: II. Abdülhamit אבדילהמיט השני; בטורקית עות'מאנית: عبد الحميد ثانی, 21 בספטמבר 1842, איסטנבול, האימפריה העות'מאנית – 10 בפברואר 1918, איסטנבול, האימפריה העות'מאנית), היה סולטאן טורקי ושליטה ה-34 של האימפריה העות'מאנית, עלה לשלטון ב-1 בספטמבר 1876 במקום אחיו, מורט החמישי והודח בהפיכת הטורקים הצעירים ב-27 באפריל 1909. עבדול חמיד היה בנו של אבדילמג'יט הראשון ונכדו של מהמוט השני. שנות שלטונו היו מכוננות בתולדות האימפריה העות'מאנית וסמנו את סופה. תקופת הטנזימאט, תקופת הרפורמות והארגון מחדש שהחלה בשנת 1839 תחת שלטון אביו, הגיעה לשיאה ולסיומה עם קבלת החוקה הראשונה ב-23 בנובמבר 1876. החוקה שכונתה "החוק הבסיסי" העניקה חירויות פרט ושוויון לכל אזרחי האימפריה אך התקיימה במשך שנתיים בלבד עד 1878, עת הושעתה והפרלמנט פוזר. בתקופתו איבדה האימפריה העות'מאנית שטחים נרחבים בחבל הבלקנים, את מצרים לאימפריה הבריטית, תוניסיה לצרפת ולמעשה בסוף כהונתו רוב שטחה היה ביבשת אסיה ובמזרח התיכון. עבדול חמיד אחראי לרצח העם הארמני הראשון (1894–1896), אם כי נתונה מחלוקת בין היסטוריונים האם אחריותו הייתה שלטונית מכך שידע על המתרחש והתעלם, או שהוביל בעצמו את האירועים.

צבא האימפריה העות'מאנית

צבא האימפריה העות'מאנית בעידן המודרני חולק מבחינה ארגונית לשלושה: חיל יבשה, חיל ים וחיל אוויר.

ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות את תולדות צבא האימפריה העות'מאנית. התקופה הקלאסית משתרעת בין יסוד צבא האימפריה העות'מאנית בשנת 1299 והרפורמה הצבאית בתחילת המאה ה-19, בעוד שהתקופה המודרנית מתחילה עם יסודו של צבא מודרני לאימפריה, הידוע בשם "ניזאם-אה ג'דיד" (Nizam-ı Cedid), בשנת 1829.

קרב נאווארינו

קרב נאווארינו (ביוונית: Ναυμαχία του Ναυαρίνου; בטורקית: Navarin Deniz Savaşı) נחשב לאחת מנקודות המפנה החשובות במלחמת העצמאות היוונית והוא הקרב הגדול האחרון שנערך בין אוניות מפרשים מלחמתיות. הקרב ניטש ב-20 באוקטובר 1827 בין צי עות'מאני-מצרי לבין צי משותף של בריטניה, צרפת ורוסיה. הצי העות'מאני ליווה חיל משלוח שנועד לדכא מרד יווני בשלטון העות'מאני, וציי בריטניה, צרפת ורוסיה סייעו ליוונים במאבקם לעצמאות, כל אחת מטעמים משלה. הלחימה התחוללה בתוך מפרץ נאווארינו (Navarino, כיום פִּילוֹס), בחוף המערבי של חצי האי פלופונסוס שביוון, כשאוניות שני הצדדים יורות מתותחיהן ממצב עגינה נייח. לאחר ארבע שעות לחימה הושמד הצי העות'מאני, וחיל המשלוח העות'מאני-מצרי נותר מבודד בארץ אויב מבלי יכולת להיחלץ. הסולטאן מהמוט השני לא מיהר להודות בתבוסתו, אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע ללחצן של המעצמות הגדולות והכיר בעצמאותה של ממלכת יוון החדשה.

שם ערבי

השם הערבי התעצב זמן רב טרם עליית האסלאם. מערכת השם הערבי מתבססת על מספר קונבנציות המתייחסות לאספקטים שונים בחייו של אדם. לאורך ההיסטוריה לא נקראו ערבים בשם פרטי/שם אמצעי/שם משפחה, אלא בשרשרת ארוכה של שמות. חדירת נורמות מערביות לעולם האסלאם בעת המודרנית, הביאו להכנסת המודל של שם פרטי/שם משפחה, אולם גם כיום מקובל ברחבי העולם הערבי להשתמש בחלקי שם נוספים ממערכת השם הערבי.

תרבוש

תרבוש (ערבית: طربوش) או פז (טורקית: Fes, ערבית: فاس) הוא כובע טורקי. מקורו בתקופת האימפריה העות'מאנית.

התרבוש דומה בצורתו לגליל הולך וצר (חרוט קטום) וסגור בצידו העליון במשטח שצורתו מעגל. צבעו של התרבוש בדרך כלל אדום ובמרכז חלקו העליון גדיל שחור. התרבוש נפוץ בטורקיה וכן בארצות ערב, בעיקר בצפון אפריקה, סוריה ועיראק.

מקורו של התרבוש בתקופת כהונתו של הסולטאן מהמוט השני (1808-1839) כאשר הונהג התרבוש כחלק מלבוש שופטי האימפריה העות'מאנית. במהרה אומץ סמל הסטטוס גם בחוגי הפקידות הבכירה האחרת ובחוגים משכילים או מכובדים. בשנת 1840 החל התרבוש להיות בשימוש ביחידות מסוימות של הצבא העות'מאני. בהדרגה נפוץ התרבוש אל שכבות נוספות בממלכה הטורקית בתצורות שונות.

התרבוש האדום היה לסמל ההתעתמנות וחובשיו בפרהסיה הכריזו למעשה על היותם אזרחים עות'מאנים; בארץ ישראל, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה פירושה המעשי עבור חלק מהיישוב היה הגנה מגירוש, שבו נקטו השלטונות כלפי נתינים זרים.נשיא טורקיה בשנות העשרים ואבי האומה הטורקית, מוסטפא כמאל אטאטורק התייחס לתרבוש כסמל לפאודליזם ואסר את חבישתו.

בהפגנת "חומת מגן לדמוקרטיה", שהתקיימה ב-25 במאי 2019, לבשו מאות מפגינים תרבוש על ראשם, כאות מחאה, לטענתם, על הרס הדמוקרטיה בישראל בידי בנימין נתניהו.

הסולטאנים העות'מאנים (1922-1299)
עות'מאן הראשוןאורהן הראשוןמוראט הראשוןבאיזיט הראשוןמהמט הראשוןמוראט השנימהמט השניבאיזיט השניסלים הראשוןסולימאן הראשוןסלים השנימוראט השלישימהמט השלישיאהמט הראשוןמוסטפא הראשוןעות'מאן השנימוראט הרביעיאיברהים הראשוןמהמט הרביעיסולימאן השניאהמט השנימוסטפא השניאהמט השלישימהמוט הראשוןעות'מאן השלישימוסטפא השלישיאבדילהמיט הראשוןסלים השלישימוסטפא הרביעי • מהמוט השני • אבדילמג'יט הראשוןאבדילאזיזמוראט החמישיעבדול חמיד השנימהמט החמישימהמט השישיאבדילמג'יט השני
Osmanli-nisani

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.