מדרש שם

מדרש שם הוא הסבר למקורו או למשמעותו של שם פרטי של אדם או של מקום.

מדרשי שם בתנ"ך

בתורה ניתנו מדרשי שם רבים, כהסבר לשמותיהם של גיבורי התורה. לשמו של כל אחד מבני יעקב ניתן הסבר על ידי אמו. כך, למשל, מוסבר שמו של לוי: "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי"[1]

לעיתים משקף מדרש השם אירוע שקרה טרם הולדתו או בראשית ימיו של בעל שם זה:

  • שמו של משה מוסבר: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ"[2]
  • בהוראת האל לאברהם "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק"[3] ברור שהשם יצחק נובע מהתיאור שני פסוקים קודם לכן: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק"[4]. מדרש בראשית רבה מציע הסבר אחר: "יצא חוק לעולם"[5]

לעיתים תולה מדרש השם את אופיו של האדם בשמו:

  • בפיה של אביגיל, אשתו של נבל הכרמלי, ישנו מדרש שם לבעלה: "כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא - נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ"[6].
  • על דלילה נאמר במסכת סוטה: "תניא, רבי אומר: אילמלא נקרא שמה דלילה ראויה הייתה שתקרא דלילה - דילדלה את כחו, דילדלה את לבו, דילדלה את מעשיו"[7]

לעיתים ניתנים לגיבורי הסיפור שמות המלמדים על אחריתם (ולכן כנראה אינם השמות שניתנו להם בעת היוולדם). בניהם של אלימלך ונעמי קרויים "מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן"[8] - שמות המלמדים על אחריתם. אף שמו של "הבל" מרמז על אחריתו המוקדמת.[9]

פרשני המקרא משתמשים לעיתים במדרש שם למטרות פרשניות. כך, למשל, הפירוש לפיו המיילדות שפרה ופועה הן יוכבד ומרים, מסביר: "שפרה - זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד. דבר אחר: שפרה - שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה - זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? שהייתה פועה (ומוציאה את הולד). דבר אחר: פועה - שהייתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל"[10].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר בראשית, פרק כ"ט, פסוק ל"ד
  2. ^ ספר שמות, פרק ב', פסוק י'
  3. ^ ספר בראשית, פרק י"ז, פסוק י"ט
  4. ^ ספר בראשית, פרק י"ז, פסוק י"ז
  5. ^ בראשית רבה נג ז
  6. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק כ"ה
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ט', עמוד ב'
  8. ^ מגילת רות, פרק א', פסוק ב'
  9. ^ ספר בראשית, פרק ד', פסוק ב'
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א, עמוד ב'
אלישבע בת עמינדב

אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב היא דמות מקראית, מכונה גם בשם "אם הכהונה". בתו של עמינדב, אחותו של נחשון, נשיא שבט יהודה ואשתו של אהרון, ראשון הכהנים; ואם לנדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר.

בקר הבית

בקר הבית (שם מדעי: Bos taurus) הוא חיית משק ממשפחת הבקר. נקבת בקר הבית מכונה "פרה", והזכר מאותו מין מכונה "פר", "שור" או "אלוף". כאשר מתייחסים לזכר בלתי מסורס, משתמשים במינוח פר (פר הרבעה או פר לפיטום). "שור" מתייחס בדרך כלל לזכר מסורס המשמש לעבודה. פר צעיר נקרא "עגל" ופרה צעירה - "עגלה". קולם של כל אלו נקרא "געייה".

לפי ממצאים ארכאוזואולוגיים, בקר הבית בוית לראשונה מבקר הבר במהלך התקופה הנאוליתית של הסהר הפורה, ככל הנראה לפני יותר מ-10,000 שנים. בהודו, צפון אפריקה ואירופה הבקר המבוית הופיע כמה אלפי שנים לאחר מכן. לפי המחקר הגנטי, במקומות אלה מוצא בקר הבית מבקר הבר המקומי, מייבוא של בקר בית מהמזרח התיכון, או מהכלאה של פרי בר מקומיים ופרות בית מיובאות. מספר הפרות בעולם כיום מוערך בכ-1.5 מיליארד, ברחבי העולם. בני האדם עושים שימוש בבקר למטרות שונות בין היתר: מקור חלב לשתייה ויצור מוצרי מזון שונים, בשר למאכל ועורן המשמש כחומר גלם ליצירת מוצרים שונים. בנוסף לכן משתמש האדם בשוורים לחרישה ואף כבהמת משא לגרירת משאות. לפרות משמעות דתית בתרבויות שונות. חלק מהפרות, בעיקר אלו המיועדות לחליבה, שוכנות במבנה הקרוי רפת והשאר ממשיכות את חייהן במרעה, באחו או בחוצות העיר.

גודזילה

גודזילה (שיבוש של גודז'ירה, לפי המקור היפני: ゴジラ להאזנה (מידע • עזרה)) הוא מפלצת בדיונית מסוג זוחל פרהיסטורי. גודזילה התפרסם בעולם בזכות סרטי מפלצות יפניים מתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. גודזילה הוא אחד הראשונים ממשפחת מפלצות הענק המופיעות בסרטים אלו (אם כי קינג קונג הופיע לפניו). הוא הופיע לראשונה במהלך 27 באוקטובר 1954, בסרט גודזילה, מבית היוצר של טוהו.

געל בן עבד

געל בן עבד, דמות מקראית, שמו מופיע בספר שופטים, פרק ט', פסוק כ"ו. געל עמד בראש קבוצת מורדים, שהצטרפה אל בעלי שכם כאשר מרדו באבימלך בן גדעון והסיתם לפעול נגדו ולהפיל את שלטונו.

געל ואנשיו נחלו תבוסה. הם גורשו על ידי זבול, יד ימינו של אבימלך. בעקבות המרידה נאסר עליו ועל אנשיו להתגורר בעיר.

געל בן עבד ואחיו היו כנראה קבוצה של שכירי חרב, חיילי צבא פרטי שהשכיר את שירותיו למי שנזקק לשירותי לוחמים. בתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל קמו קבוצות רבות של ח'בירו, שנודעו בשל כך שהם משכירים עצמם לכל דורש. רש"י טוען : "געל בן עבד - מאומה אחרת היה".

געל ואחיו (כוונת הכתוב לאנשיו) התיישבו בעיר שכם. בעת ישיבתם בעיר הם עסקו בבציר. געל טוען כי מוצא אבימלך מישראל ולכן לא מן הראוי שבעלי שכם יקבלו את שלטונו. הוא רומז בדבריו כי אבימלך לא התגורר בעיר ואימו ששכם מקום הולדתה והם המליכו אותו למלך עליהם, רק מינה פקיד, את זבול שישלוט עליהם. געל מציע כי שלטון העיר יוחזר למשפחת חמור אשר שלטו בעיר עוד בימי האבות ואבימלך הוא זה ששלט במקומם.

געל מקבל עזרה מבעלי שכם בדמות קבוצת אנשים המתגייסת לשירותיו. הוא מזמין את אבימלך לדו-קרב. לדעת שמריהו טלמון אין לדעת אם התבנית "וַיֹּאמֶר" המתייחסת לאמירתו של געל לאבימלך, היא מטבע לשון או אם געל שלח את אנשיו למסור את דבריו.המלחמה בין געל לבין אבימלך וזבול פקידו, הסתיימה בכך שאבימלך הכה את בעלי שכם בקרב בשדה פתוח, במצור על העיר ואף בהשמדת אלה, שנמלטו אל "מגדל שכם" או "בית אל ברית".

חוה

חַוָּה, היא האישה והאם הראשונה לפי ספר בראשית. מסופר עליה כי נבראה בצלם אלוהים. חוה היא אשת אדם הראשון ואמם של קין, הבל ושת, ובנים ובנות אשר שמם לא ידוע. שמה מופיע לראשונה בספר בראשית, פרק ג', פסוק כ'. השם חַוָּה מופיע פעמיים במקרא. חוה היא האם היחידה בתנ"ך שניתן לה הסבר לשם.

יעבץ (דמות מקראית)

יַעְבֵּץ, דמות מקראית, שמו מופיע בספר דברי הימים. נאמר עליו כי: "וַיְהִי יַעְבֵּץ, נִכְבָּד מֵאֶחָיו" (ספר דברי הימים א', ד', ט').

יעקב

יַעֲקֹב, המכונה במסורת היהודית יַעֲקֹב אָבִינוּ, ונקרא גם יִשְׂרָאֵל, הוא דמות מקראית. יעקב הוא השלישי בשלושת האבות, בנם של יצחק ורבקה ונכד לאברהם ושרה. אחיו התאום של עשו, ואביהם של שבטי ישראל.

ע"פ המסורת יעקב נולד בערב חג סוכות בשנת ב'ק"ח, ונפטר בערב סוכות בשנת ב'רנ"ה בגיל 147.

תולדות חייו מסופרים במקרא, ותופסים נתח גדול מספר בראשית, בפרקים כ"ה-נ'.

חלק ממדרשי חז"ל מתייחסים ליעקב ועשו כאל אבות-טיפוס של לאומים. יעקב מייצג את עם ישראל ועשו את אדום, או לחלופין התנהגות טיפוסית של חייל רומאי. לפרשנות זו בסיס מייד עם הופעתם - כאשר התקשתה רבקה בהריונה, נאמר: "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי [גוֹיִם] (גיים) בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית, כ"ה, כ"ב-כ"ג). משמע, אין הקורא אמור לבחון את הגיבורים בקני מידה אנושיים פשוטים, כפרט, אלא כייצוג למשהו אחר.

כרם נבות

כרם נבות הוא סיפור מקראי המופיע בספר מלכים א', פרק כ"א. על פי הסיפור, אחאב מלך ישראל חשק בכרמו של נבות היזרעאלי, ששכן בסמוך לארמון המלך ביזרעאל, והציע לנבות למכור לו אותו. נבות סירב להצעה. כששמעה על כך איזבל, אשתו של אחאב, החליטה לעשות מעשה. היא ארגנה משפט ראווה שבסופו נבות הוצא להורג והתאפשר לאחאב לרשת את הכרם. לאחר המעשה התגלה אליהו הנביא לאחאב, הטיל עליו את האחריות לפשע ובישר לו על עונשו: מותו והכרתת שושלתו. אחאב הפגין חרטה ובעקבותיה נדחתה השמדת שושלתו לימי בנו, אך עונשו הפרטי נותר בעינו, וכעבור שלוש שנים הוא נהרג בקרב נגד ארם על רמות גלעד.

אזכור קצר נוסף של נבות היזרעאלי מופיע בפרשת מרד יהוא, בתיאור הריגתו של יהורם בן אחאב מלך ישראל. על פי הפרשנות המסורתית, אזכור זה מתייחס ישירות למתואר בסיפור כרם נבות, ומהווה את מימושה של נבואת אליהו בימי בנו של אחאב.

במחקר רווחת הדעה, שסיפור כרם נבות איננו אחדותי והוא בנוי משכבות עריכה שונות. חוקרים מדגישים בנוסף את ההבדלים בין סיפור כרם נבות לבין האזכור, שבתיאור הריגתו של יהורם. רובם סבורים, שאף על פי שיש זיקה כלשהי בין הפרשיות, שתיהן מתארות אירועים שונים מעיקרם והן פרי עטם של מחברים שונים. הובעו סברות שונות ביחס לזיקה בין שתי הפרשיות וביחס למהימנותן ההיסטורית.

מגדל בבל

מִגְדַּל בָּבֶל, או בכינויו הרווח בספרות הרבנית: מעשה דור הפַּלָּגָה, הוא סיפור מקראי המופיע בסוף פרשת נח שבספר בראשית, לאחר סיפור המבול. לפי המסופר, בשחר האנושות התיישבו בני האדם בארץ שנער (דרום מזרח מסופוטמיה), הקימו שם עיר ובנו בה מגדל גבוה. אלוהים לא ראה בעין יפה את בניית העיר והמגדל, בלבל את שפתם, ובכך גרם להפצתם בכל רחבי תבל. כתוצאה מכך חדלו בני האדם לדבר בשפה משותפת ונוצרו השפות השונות. על שם בלילת השפות נקראה העיר בשם "בבל". סיפור זה מעניק הסבר מקראי למגוון הלשוני של האנושות ולפיזורה הגאוגרפי.

מלפפון

מְלָפְפוֹן (שם מדעי: Cucumis sativus, מוכר גם בתור קישוא הגינה) הוא צמח מטפס חד-שנתי קיצי ממשפחת הדלועיים, בסוג מלפפון. המלפפון אינו דורש השקיה מרובה, ופריו המוארך עסיסי ועשיר מאוד במים. צבעו ירוק (למעט המלפפון הלימוני האוסטרלי). נאכל חי, כבוש במלח או מוחמץ. מוצאו של הצמח בהודו, שם החלו בני אדם לגדל אותו לפני כ־3,000 שנה. כיום, המלפפון הוא ירק נפוץ ביותר, והוא גדל בחממות או בשדות פתוחים.

משה

מֹשֶׁה, מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם או מֹשֶׁה רַבֵּנוּ (לפי מדרש סדר עולם: ז' באדר ב'שס"ח - ז' באדר ב'תפ"ח) הוא דמות מקראית, גדול הנביאים בישראל.

לפי המסופר בספר שמות, נבחר על ידי האלוהים כדי להנהיג את בני ישראל בצאתם ממצרים, ושפטם ארבעים שנה בעת לכתם במדבר לארץ ישראל. משה קיבל את התורה מהאל במעמד הר סיני ומסרה לעם ישראל. האמונה בנבואתו של משה היא העיקר השביעי בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם. משום כך, היהדות כונתה לעיתים לאורך ההיסטוריה "דת משה".

משה נחשב כנביא מרכזי גם באמונות מונותאיסטיות אחרות, כגון הנצרות והאסלאם. בקרב השומרונים הוא נחשב לנביא היחיד אי־פעם.

על פי המקרא, ימי ילדותו ונערותו עברו על משה בבית פרעה, שליט מצרים. תקופה משמעותית בחייו עברה עליו במדין ובגיל שמונים חזר למצרים כדי להנהיג את עם ישראל כשאלוהים גאלם מהשעבוד שם. משה לא זכה להיכנס עם בני ישראל לארץ כנען ומת לאחר שראה אותה מפסגת הר נבו.

משה יהודה לייב זילברברג

הרב משה יהודה לייב זילברברג מקוטנא (תקנ"ד, 1794 - ג' בשבט תרכ"ה, 1865) היה רב מפורסם בפולין ובירושלים. התפרסם בשם ספרו זית רענן.

נבל הכרמלי

נָבָל הַכַּרְמְלִי הוא דמות מקראית המופיע בספר שמואל א', פרק כ"ה, פרק המפריד בין שני תיאורי בריחתו של דוד הצעיר מפני שאול המלך. דמות זו כשמה כן היא - עשיר נהנתן, נצלן וקמצן.

שם המעיד על בעליו

שֵׁם המעיד על בעליו הוא שם של אדם או מקום אשר – בהתאם לכלל "שמא גרים" (ברכות ז ב) (והמקבילה הלטינית: nomen est omen = 'השם הוא סימן לבאות') – מעיד על תכונותיו או על מהותו של נושאו. שמות כאלה משמשים כתחבולה ספרותית ביצירות בדיוניות (יצירות ספרות, תיאטרון, קולנוע וכיוצא בזה). ביצירות המתוחכמות יותר, מהווה שם כזה פעמים רבות רמז עדין, שכאשר הוא מתפענח על ידי הקורא או הצופה, הוא מעשיר את אפיון הדמות. בספרות הילדים שכיחים שמות המעידים על בעליהם אשר מצביעים באופן ישיר וברור על מאפייניהן של הדמויות.

ה"מדרש" על שמות המעידים על בעליהם מהווים לעיתים אטימולוגיה עממית, אך הם גם מן האמצעים הסגנוניים העתיקים ביותר בספרות, והם מצויים במסורות בעל-פה של מיתוסים ואגדות בתרבויות רבות. כך לדוגמה במיתולוגיה היוונית מופיעה דמותו של פרומתאוס, "החושב מראש", ואחיו, אפימתאוס, "החושב לאחר מעשה". שמות מסוג זה מצויים רבות בתנ"ך: כך למשל נקרא פלג בשם זה "כי בימיו נפלגה הארץ". גם חז"ל דרשו רבים מן השמות התנ"כיים כמעידים על אופי בעליהם.בספרות האלגורית הקלאסית, שמות האנשים והאתרים מעידים על בעליהם באופן שאינו מצריך כמעט כל אינטרפרטציה מצד הקורא. למשל, ב"מסעות ההלך" מאת המטיף האנגלי בן המאה ה-17 ג'ון באניין, יוצא גיבור הספר, אדם בשם "משיחי", מ"עיר ההרס" (העולם הזה) אל "העיר השמימית" (העולם הבא), ובדרכו עובר ב"ביצת הדיכאון" וב"גבעת הקושי", פוגש ב"מבשר" וב"נאמן", נלחם בשד "אבדון", מגיע אל "יריד ההבלים" שבעיר "הבל" וכו'.

לעיתים שמות המעידים על בעליהם מקודדים בצורה אסתטית אשר תפתה את הקורא, באמצעות שימוש באמצעים פיגורטיביים כגון:

משחק מילים (לשון נופל על לשון, פוליסמיה, אנגראמה);

אונומטופיה ("ציור" מוזיקלי של המילים);

ראשי תיבות (ובפרט ראשי תיבות היוצרים מילה בעלת משמעות).

שמשון

שִׁמְשׁוֹן לפי המקרא, היה השופט השנים-עשר והאחרון המוזכר בספר שופטים.שמשון גדל כנזיר אלוהים, וכל זמן שנזירותו נשמרה, חנן אותו האלוהים בכוח על-טבעי, שבו השתמש כדי להכות בפלשתים, ששלטו בדרום ארץ ישראל בכל תקופת מנהיגותו.

שמשון מהווה מופת של גבורה וכוח. ביהדות הוא נודע בכינויו העממי "שמשון הגיבור". באמנות ובספרות התאולוגית הנוצרית מסמל שמשון את מעלת הגבורה, אחת משבע המידות הטובות בתאולוגיה הנוצרית, המבוטאת לעיתים באמצעות אלמנטים הלקוחים מקורותיו של שמשון.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.