מדרש

ביהדות, מדרש או דרשה הם שיטה של פרשנות המקרא. המונח "מדרש" מתייחס גם לקובץ של לימודים מדרשיים, בנושאים הלכתיים, פרשניים או אגדתיים.

מקורו של המונח נובע מהמשמעות של "דרש" כ"חיפש".[1] ממונח זה נגזר בהמשך המונח "מדרש" כמתאר שיטה ללימוד המקרא, ובהמשך (בתקופת בית שני) קיבל המונח משמעות חדשה בדמות לימוד וחינוך הקהל הרחב.[2][3]

שיטת המדרש

כפעולה, "מדרש" מתייחס לשיטה של פירוש של פסוק מקראי. במסורת היהודית מחלקים את פרשנות המקרא לארבע שיטות עיקריות: פשט (המובן הראשוני של הכתוב), רמז (פרשנות), דרש (פרשנות מרחיבה) וסוד (מיסטיקה). המדרש, כפי ששמו מעיד עליו, עוסק בעיקר בדרש, ומעט גם ברמז.

כדי להסיק מסקנות מן הפסוקים נעשה שימוש בטכניקות פרשניות מגוונות. טכניקות אלה נקראות המידות שהתורה נדרשת בהן. ישנן 13 מידות כאלה המיוחסות לתנא רבי ישמעאל, אך ישנן גם מידות נוספות. על פיהן מתייחסים במדרש גם ליתירות של מילים או אותיות, לסדר האירועים המתוארים בפסוק, להקבלות ספרותיות ולקשיים נוספים כנקודת משען לדרשות על הפסוקים. במקרים רבים מובא במדרש דו-שיח או רב-שיח ארוך, ומילים ספורות של המקרא מפותחות לדיון מחשבתי רחב יריעה. כמו כן, ישנן 32 דרכים וצורות של פרשנות האגדות. לדעת חלק מהחוקרים הדיונים המובאים בפני גיבורי המדרש לא התקיימו במציאות, והיו עיבוד ספרותי של בעל המדרש, לצורך הבאת השקפות דתיות ומוסר השכל שהיה רלוונטי לתקופתם.

במדרש בראשית רבה נפוץ השימוש בפתיחתא: היא מופיעה בתחילת הסימן ("הפרק" במדרש) ופותחת בדרשת "פסוק רחוק" מספרי אמ"ת (איוב, משלי ותהילים) או מספרי הנביאים. לאחר עיסוק קצר או ארוך באותו "פסוק רחוק" משתלשלת הפתיחתא ומתחברת בסופו של דבר לפסוק הראשון שנקרא בפרשת השבוע. החוקרים מתחבטים בשאלה האם הפתיחתות נאמרו בשבת מול קהל בבית הכנסת, במטרה למשוך אותו "ולהכין" אותו לקראת הקריאה בתורה,[4] או שמא מדובר בפלפול בית-מדרשי שנאמר לאוזני החכמים בלבד.[5]

חלק מן הרעיונות העולים במדרש, בעיקר במדרש האגדה, הם מטאפוריים, פרשנים מאוחרים הדגישו שאין להבין אותם כפשוטם כלל, אם כי יש מי שחולק עליהם וסובר שגם הפשט קיים. לעיתים הדיונים המדרשיים מסתירים מאחוריהם תפיסות אזוטריות ואף מיסטיות.[6] לפי הסברים מאוחרים יותר (למשל, אצל הרמב"ם[דרושה הבהרה]) הדבר נעשה כדי להסתיר את התפיסות המורכבות מן ההמון וממי שעלול לעשות בהן שימוש לרעה.

סוגי מדרשים

המדרש מתמקד בדרך כלל באחד משני תחומים: בדברי הלכה או בדברי אגדה. שני סוגי המדרשים נאמרו בראשיתם בעל-פה; ככל הנראה הועלו על הכתב החל מן המאה ה-2. היום המדרשים מגובשים בקבצים מסודרים של פרשנות על ספרי התנ"ך. בספרות המדרשית נעזרים גם היסטוריונים וחוקרים משום שמתוארים בה בדרך אגב פרטים על חיי היום-יום של היהודים ועל המחשבה, השפה ותנאי החיים שלהם בתקופת המשנה והתלמוד.

מדרשי הלכה

במדרשי הלכה מוצאים מקורות מהתורה שבכתב להלכות שנמסרו במסגרת התורה שבעל פה. המדרשים האלה בדרך כלל קודמים למשנה. המדרש מקשר בין פסוק לבין הלכה, ובכך מספק ראיה לנכונותה של ההלכה; הבנה של הפסוק בדרך מסוימת מספקת את התמיכה להלכה, ולעיתים היא המקור הראשוני שלה (אף על פי שקיימות הלכות רבות שאין להן מקור בתורה שבכתב). המדרש משמש גם ליצירה של הלכות חדשות, אם כהסקה ישירה מן הפסוק ואם על פי כללי פרשנות מורכבים.

מדרשי אגדה

המדרשים האגדתיים סובבים בעיקר סביב החלקים הסיפוריים של המקרא. הם מתאפיינים בחופש פרשני רחב יותר מזה של מדרשי ההלכה. במדרשי האגדה עולות גם תפיסות פילוסופיות ומיסטיות העוסקות במלאכים, שדים, גן עדן וגיהנום, וכיוצא בזה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לדוגמה: "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף." (ספר ויקרא, פרק י', פסוק ט"ז).
  2. ^ וראו ערך: דרשנות.
  3. ^ דת וחיי רוח ביישוב היהודי - עולמם של חז"ל : האגדה, אתר מט"ח.
  4. ^ יוסף היינמן, דרשות בציבור בתקופת התלמוד, ירושלים תשל"א, עמ' 13
  5. ^ י' פרנקל, מדרש ואגדה, האוניברסיטה הפתוחה כרך א', עמ' 213-214
  6. ^ כך היא דרך הדרישה של ספר הזוהר ברובו
אגדה (יהדות)

אגדה או אגדתא היא מילה כוללת למאמר חז"ל שאינו עוסק בהלכה.

בספרות האגדה נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לשונה הציורית של האגדה סייעה לחכמינו לבטא מסרים קשים ורעיונות עמוקים שהם מעקרונות היסוד של מחשבת היהדות.

אגדות מצויות בכל ספרות חז"ל; ישנם חיבורים שמוקדשים בעיקר לאגדה, כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא ואחרים.

לעומתם, יש גם אגדות רבות המשולבות בספרי ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה.

רוב אגדות התלמוד נאספו בספר עין יעקב. מבחר מתוך האגדה קובץ על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי בספר האגדה (1908-1911).

בשל גיוונה והחופש היחסי שניתן בה, הייתה האגדה למקום ביטויים של בעלי הכישרון הספרותי שבין החכמים. כך, דורות רבים הוסיפו על מפעל האגדה, "עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו - אי-אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי... יצירת מופת לדורות עולם." (מתוך ההקדמה ל"ספר האגדה"). השימוש באמצעים ספרותיים ומתודיים אף גבר בשל תפקידה של האגדה - למשוך את לב העם לדברי תורה ומוסר.

בית המדרש לרבנים באמריקה

בית המדרש לרבנים באמריקה (באנגלית: הסמינר התאולוגי היהודי של אמריקה - The Jewish Theological Seminary of America, בקיצור: JTS) הוא המרכז האקדמי והרוחני העליון של הזרם היהודי הקונסרבטיבי. המוסד משמש גם כסמינר להכשרת רבנים מטעם היהדות הקונסרבטיבית. המוסד שוכן במנהטן, ניו יורק זה למעלה ממאה שנה, מאז הוקם מחדש בידי שניאור זלמן שכטר חוקר הגניזה הקהירית. המוסד קיבל את שמו מן הסמינר לרבנים של ברסלאו, מורשת יהדות אירופה של המאה התשע עשרה. כיום משתייך המוסד לאוניברסיטת קולומביה.

ספריית הסמינר היא אחת הספריות למדעי היהדות הגדולות והחשובות בעולם, והיא מכילה כתבי יד נדירים וחשובים.

ארבעה מבוגרי בית המדרש זכו בפרס ישראל לחקר התלמוד: חיים זלמן דימיטרובסקי (1994), אברהם גולדברג (2000), דוד הלבני (2008) ושמא פרידמן (2014).

בית מדרש

בית מדרש הוא מקום המשמש ללימוד תורה, לדיון ולתפילה. בעבר שימש גם כבית-ועד לענייני ציבור. המונח בית מדרש מציין מקום מיוחד לצורך לימוד התורה, במובחן מבית כנסת המציין מקום תפילה. אף על פי שגם בראשון מקיימים תפילות, עיקרו הוא בלימוד דווקא.

במזרח אירופה רווח הכינוי "קְלוֹיְז" לבית המדרש, ו"קלויזים" מפורסמים פעלו בברודי ובווילנה.

בעל טור

בעל טור (באנגלית: Columnist) הוא תואר לעיתונאי המפרסם טור קבוע בעיתון או בכתב עת, טור המתאפיין בסגנון ייחודי ובתחומי עניין ייחודיים. בין בעלי הטורים יש העוסקים בפובליציסטיקה, אך יש העוסקים בנושאים אחרים. מרטין גרדנר, למשל, עסק בטורו ב"סיינטיפיק אמריקן" במתמטיקה, ו"בשער", טורו של עלי מוהר, במקומון "העיר", עסק בכדורגל.

מהעיתונות הכתובה עברו בעלי טורים גם לעיתונות האלקטרונית (שבה הטור קרוי "פינה"), ברדיו ובטלוויזיה. דוגמה לכך היא פינתו של יאיר גרבוז בתוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת", שבה הוא עוסק באופן סאטירי בתחלואי התקשורת הישראלית. עם התפתחות הבלוגים באינטרנט, יש בין בעלי הטור שפתחו בלוג, כתוספת לטור שלהם בעיתונות הכתובה.

טורו של בעל טור מתאפיין בזיהוי קבוע: מיקום קבוע בעיתון, ולעיתים גם שם מזהה לטור, כגון "חץ מסילבי קשת" של סילבי קשת, "מדרש ביתי לפרשת השבוע" של ג'קי לוי ו"אזור הדמדומים" של גדעון לוי; אך יש גם טורים רבים ללא שם. לעיתים מכונסים הטורים בספר. דוגמה בולטת לכך הם טורי "חד גדיא" של אפרים קישון וטורי "הטור השביעי" של נתן אלתרמן.

בצלאל

בצלאל היא מכללה אקדמית לאמנות, עיצוב וארכיטקטורה. בית הספר נוסד לראשונה בשנת 1906 על ידי בוריס שץ והיה בית הספר הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה ה-20. היצירות שנוצרו בבית הספר על ידי תלמידיו נחשבות לראשיתה של האמנות החזותית הישראלית. בשנת 1935, לאחר שהיה סגור כמה שנים, נפתח בית הספר מחדש בשם "בצלאל החדש". בשנת 1955 זכה בית הספר להכרה אקדמית, ובמשך השנים נוספו לו מחלקות שונות בתחומי האמנות והעיצוב. בשנת 1958 זכה בית הספר בפרס ישראל לציור ולפיסול.

ממוקם בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים.

בראשית רבה

בראשית רבה הוא מדרש אגדה אמוראי על ספר בראשית, שנוצר בארץ ישראל ונערך או במאה הרביעית או במאה החמישית או במאה השישית. נקרא גם "אגדת ארץ ישראל". לפי החוקרת ע. רייזל מדרש זה הוא החשוב שבמדרשי האמוראים. סופו של המדרש הוא כנראה תוספת מאוחרת שנאגדה עם מדרש רבה המקורי בסביבות המאה האחת עשרה או השתים עשרה.

דרשנות

ביהדות, דרשנות היא נשיאת נאום (דרשה) בפני קהל בנושאי מוסר, הלכה, מקרא וכדומה, פעמים רבות תוך קישור לפרשת השבוע או לענייני דיומא. נושא הדרשה נקרא "דרשן" ובמאות האחרונות (לפחות ביהדות אשכנז) היה גם נושא משרה או בעל-מקצוע שזה עיקר תפקידו: "מגיד" או "מגיד מישרים".

בדרך כלל, כינוי זה הבדיל אותו מתפקיד רב הקהילה, או פוסק ההלכה, ומיקד את הגדרת פעילותו הציבורית בנשיאת הדרשה בפני הקהילה.

שני סוגי דרשנים היו: דרשן החי בקהילה בה קהל שומעיו היה קבוע, ו"דרשן נודד" אשר קהל שומעיו השתנה. בהיסטוריה היהודית תופעת דרשנות נודדת הייתה נפוצה באירופה בימי הביניים, בהם היה נהוג שדרשנים נודדים יסתובבו במקומות היישוב, ותמורת כסף היו דורשים לציבור המקומי. המגידים הנודדים היו מתפרנסים מנדבות הקהל ששמע את דרשותיהם, וככל שהיטיבו לעורר את הלבבות ולמשוך קהל רב יותר, כך קיבלו פדיון גדול יותר עבור דרשתם.

סביר כי המונח 'דרשה' נקרא כך בדומה ל"מדרש. ככל הנראה המונח "דרשנות" הוא גלגול מאוחר (מתקופת בית שני) של המונח "מדרש". סביר כי גם מבחינה תוכנית מדובר בהשתלשלות של מסורת המדרש: בתרבות היהודית קיימים סוגים שונים של מדרש כתוב, ועל בסיסם התעצבה הדרשה המדוברת. אלה הם מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה. הדרשנות, בדומה למדרש, אינה מצטיינת בפרשנות פשט, אלא בפרשנות מרחיבה, על דרך המדרש. הדרשנים עצמם לא היו בהכרח תלמידי חכמים, ופעמים רבות הדרשנות הוזמנה; כלומר, הדרשן התבקש לקשור את דרשתו לנושא מסוים לפרשת השבוע או לסוגיה התלמודית הנלמדת, על אף שלא היה קיים קשר ישיר בין הדברים. בימי הביניים ובעת החדשה אף נכתבו כמה ספרים בידי רבנים אודות אומנות הדרשנות.

הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל (בעבר "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי") היא הגוף הלאומי מטעם מדינת ישראל המופקד על שמירת אוצרותיה המודפסים של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי. הספרייה ממוקמת בירושלים, בירת ישראל, ורשומים בה מעל לחמישה מיליון פריטי דפוס וארכיון. הספרייה שוקדת על שמירת עותקים מכל ספר המודפס באופן מסחרי במדינת ישראל, ובנוסף היא אוספת יצירות הקשורות למדינת ישראל, ליהדות ולמזרח התיכון, הכוללים ספרים, כתבי עת, מפות, כתבי יד, יצירות אודיו וחומרי אפמרה.

ניהול הספרייה, שנוסדה ב-1892 על ידי ארגון בני ברית, היה נתון שנים רבות בידי האוניברסיטה העברית כנאמן, ולא בידי גוף ציבורי לאומי. בעקבות קבלת "חוק הספרייה הלאומית", הוגדרה הספרייה רשמית כ"ספרייה לאומית" (עד קבלת החוק היא הייתה ספרייה לאומית רק דה פקטו). ב-23 ביולי 2008 שינתה הספרייה הלאומית את מעמדה לחברה לתועלת הציבור. בשלב ראשון הייתה חברה-בת של האוניברסיטה העברית והחל מ-1 בינואר 2011 נמצאת בבעלות משותפת של מדינת ישראל והאוניברסיטה העברית.

חסידות שומרי אמונים

חסידות שומרי אמונים היא חצר חסידית שהקים הרב אברהם חיים ראטה. לחסידות שכונה סמוך לשכונת מאה שערים בירושלים, הנקראת קריית שומרי אמונים, ובסמוך לה בית מדרש וישיבה קטנה. בעיר בני ברק יש לחסידות בית מדרש, ישיבה קטנה וישיבה גדולה.

ילקוט שמעוני

ילקוט שמעוני הוא לקט מדרשים קדומים על התנ"ך.

לא ידוע רבות על מחבר הילקוט או על זמן יצירתו. מדפיס הילקוט בוונציה בשנת 1566 רבי מאיר פרינץ, ייחסו לרבנו שמעון ראש הדרשנים מפרנקפורט, וכן ייחסו החיד"א בספרו שם הגדולים. לדעת החוקרים צונץ ואברהם אפשטיין הילקוט חובר בפרנקפורט בתחילת המאה ה-13.

מדרשי הילקוט מלוקטים מהתלמוד הבבלי והירושלמי, מהספרא המכילתא, מדרש רבה ומדרש תהילים, אבות דרבי נתן, פרקי דרבי אליעזר ומסכתות קטנות, פסיקתא ותנחומא ועוד מדרשים שנעלמו במשך השנים וזהו למעשה השריד היחיד שלהם, כדוגמת מדרש ויסעו, מדרש אספה, מדרש אבכיר, ספרי זוטא, והוא מקור מרכזי בשחזור אותם מדרשים אבודים.

פירוש על הילקוט, בשם "זית רענן", חיבר הרב אברהם גומבינר, בעל "המגן אברהם". הפירוש היה קיים בשלמותו רק בפני עצמו, אך בצמוד לילקוט נדפס ברוב המהדורות רק תקציר ממנו.

הילקוט נדפס לראשונה בשנת ה'רפ"א וזכה לכתריסר מהדורות מודפסות. בשנת תשל"ג (1973) החל מוסד הרב קוק להוציא לאור מהדורה מדעית של הספר בעריכת דוב היימן ויצחק שילוני. עד עתה (2015) יצאו לאור תשעה כרכים על התורה, ושני כרכים על נביאים. מבוא לספר מהרב בצלאל לנדוי נדפס בתחילת כרך ראשון על נביאים.

משנת 1998 החלה לצאת בירושלים, על ידי הרב רפאל לוין, מהדורה חדשה ומוערת, המביאה גם גרסאות של המכונה כתב יד אוקספורד של הילקוט, שהוא בכיר כתבי היד שלו, וכן לשאר המדרשים המובאים בילקוט. במהדורה זו מובא גם פירוש זית רענן השלם, שבמהדורות הקודמות נדפס רק תקציר שלו. עד היום הודפסו 13 כרכים, הכוללים את חמשת חומשי תורה ומגילות איכה, רות ואסתר.

ישיבה

ישיבה או מתיבתא (מארמית) היא מוסד ללימוד תורה על כל תחומיה, על פי המסורת היהודית. המוסד להשכלה גבוהה של החינוך היהודי, שהיווה מוסד המשך למסגרת החינוך היסודי היהודי, ה"תלמוד תורה". הישיבה שימשה במהלך הדורות להעברת מסורת התורה שבעל-פה ודברי חז"ל מדור לדור וללימוד ושינון עצמי.

הישיבה שימשה במשך הדורות כמוסד המרכזי של היהדות התורנית: בה נקבעו ההלכות בשאלות שנתחדשו במהלך השנים והוכרעו ספקות שהתעוררו במסורות ותיקות, ובה תוקנו תקנות בענייני היחיד והרבים. ראשי הישיבות המרכזיות היו בתקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, מנהיגיו של העם היהודי כולו. גם לאחר כתיבת הקודקסים ההלכתיים הגדולים: משנה תורה לרמב"ם, "ארבעה טורים" וה"שולחן ערוך", שאפשרו הלכה למעשה מעמד רבני נפרד מעולם הישיבות, עמדו הישיבות במרכזו ובתשתיתו של עולם התורה. כל גדולי הרבנים היו חניכי ישיבות ורבים מהם החזיקו בעצמם ישיבה במקומות בהם כיהנו כרבנים.

הישיבה כצורת חיים אידיאלית המבטאת את קידוש חיי הרוח ועיסוק בעיקרי העיקרים, מתבטאת גם בתיאורי חז"ל את העולם הבא כישיבה של מעלה, או "מתיבתא דרקיעא", בה מתנהלים לימודים ודיונים הלכתיים במתכונת דומה לזו של הישיבה הארצית.

צורת הישיבה, תפקידי ההוראה בה, חומר הלימודים ודרכי הלימוד בה, השתנו לפי המקום והתקופה. אך קו מאחד משותף היה לה על פני המרחב והזמן: שאיפה לעיסוק בתורה ובמצוותיה תוך ניתוק מהעולם הסובב, ומתן הזדמנות שווה לכל נער יהודי להתמודד במסלול הלימודים שהציעה ולהתקדם במעלה האליטה הרבנית.

במשך הדורות השתמשו בכינוי "ישיבה" לתיאור כל בית מדרש שבו ישבו יהודים ועסקו בקביעות בתורה, בדרך כלל בדגש על בתי מדרש בהם הועברו שיעורי תורה בידי רבנים לתלמידיהם. מן המאה ה-19, עם הקמת ישיבת וולוז'ין שכונתה "אם הישיבות", נקבע מודל הישיבה המודרנית שעבר בהמשך שיפורים ושינויים כמו חלוקת השיעורים לשכבות מבוססות קבוצות גיל או מבוססות רמת ידע כפי שהונהג לראשונה בישיבת טלז. חלוקות נוספות לישיבה קטנה וישיבה גדולה התפתחו רק במאה ה-20.

מדרש רבה

מדרש רבה (רבה בארמית פירושו גדול) הוא שם כולל לעשרה חיבורים של מדרשי אגדה שנוצרו בתקופת האמוראים והועלו על הכתב בזמנים שונים, ובסגנונות מגוונים - בעיקר בארץ ישראל. השם מתייחס למדרשים על חמשת חומשי תורה ועל חמש המגילות.

בראשית רבה, ויקרא רבה ורוב המגילות, הם החיבורים המוקדמים ביותר, ונערכו במתכונתם הנוכחית במאה השישית בערך. שמות רבה, במדבר רבה, דברים רבה ואסתר רבה נחשבים מאוחרים יחסית[דרושה הבהרה], וחלקם נערכו במתכונתם הנוכחית אחרי שנת 1000 לספירה[דרוש מקור]. הפורמט שהכניס את כל עשרת הספרים תחת הכותרת של "מדרש רבה" נוצר במאה השש עשרה, ונדפס לראשונה בוונציה בשנת ש"ה (1545).

מדרשים אלו הם בדרך כלל רחבי ההיקף מבין החיבורים המדרשיים לחומשים ולמגילות, והדפסתם גרמה לדומיננטיות כמעט מוחלטת שלהם ב'שוק' ספרות האגדה הארץ-ישראלית; סדרת המדרשים הגדולה הנוספת, הנקראת מדרש תנחומא לתורה, נדפסו, נפוצו ונתפרשו פחות. רק במאתיים השנים האחרונות נדפסו קבצים מדרשיים אחרים - פסיקתאות ומדרשים קצרים אחרים.

למדרש רבה נתחברו פירושים רבים, בהם פירוש "מתנות כהונה", "יפה תואר", "פירוש מהרז"ו", "עץ יוסף" ו"ענף יוסף", "תפארת ציון", "פירוש רד"ל" ואחרים. סקירה של הפירושים מובאת בספרו של יונה פרנקל על ספרות האגדה.

מדרש תנחומא

מדרש תנחומא, המכונה גם מדרש ילמדנו, הוא שם כולל לשלושה קובצי מדרש אגדה. מדרש תנחומא החדש והישן קיימים בדפוס, ובנוסף אליהם היה קיים גם מדרש שאבד, אך מצוטט במקורות אחרים.

מדרשי הלכה

מדרש הלכה הוא פרשנות חז"לית מדרשית למקרא, המקשרת בין הכתוב במקרא לבין ההלכה המעשית. המדרש מקשר בין פסוק לבין הלכה, ובכך מספק ראיה לנכונותה של ההלכה; הבנה של הפסוק בדרך מסוימת מספקת את התמיכה להלכה, ולעיתים היא המקור הראשוני שלה (למרות שקיימות הלכות רבות שאין להן מקור בתורה). המדרש משמש גם ליצירה של הלכות חדשות, אם כהסקה ישירה מן הפסוק ואם על פי כללי פרשנות מורכבים. לפי מנחם כהנא רוב החוקרים מתארכים את עריכת מדרשי ההלכה התנאיים לסביבות אמצע המאה השלישית. ישנם המתארכים את העריכה גם לתקופת האמוראיים ואף לאחר מכן.

הקבצים העיקריים של מדרשי ההלכה הקיימים בידינו הם המכילתא על ספר שמות, הספרא על ספר ויקרא והספרי על ספר במדבר ועל ספר דברים. רבים ממדרשי ההלכה מובאים בתלמוד.

מכילתא דרבי ישמעאל

מכילתא דרבי ישמעאל, המכונה גם מכילתא סתם, הוא כינויו של מדרש הלכה תנאי על חומש שמות, מפרשת בא עד פרשת ויקהל, המזוהה במחקר המודרני כבא מאסכולת דבי רבי ישמעאל המיוחסת לחכמים שהלכו בדרכו של רבי ישמעאל. מדרש הלכה מקביל על שמות מבית המדרש השני, דבי רבי עקיבא, הגיע לידינו באופן מקוטע, ומכונה מכילתא דרשב"י.

השם "מכילתא דרבי ישמעאל" בא ככל הנראה כתוצאה מהעובדה שזהו החכם הראשון המוזכר בחיבור.

מהדורה מדעית למכילתא דרבי ישמעאל נערכה בידי ר' חיים שאול הורוביץ, והושלמה והודפסה בידי ד"ר ישראל אברהם רבין, בפרנקפורט בשנת תרצ"א.

מכילתא, פירושה בארמית מידה, במשמעות של כלי לוגי, 'מדה שהתורה נדרשת בה'. מכילתא דרבי ישמעאל פירושה הדרשות בבית מדרשו של רבי ישמעאל. משום כך אנו מוצאים עוד מדרשים בשם מכילתא, כגון מכילתא דמילואים (מדרש פרשת המילואים) ומכילתא דברים (מדרש ספר דברים).

ספרות חז"ל

ספרות חז"ל היא מכלול הטקסטים שנכתבו על ידי חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) - מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מתחילת תקופת בית שני ועד סוף המאה ה-6.

שטן

שָׂטָן הוא דמות מיתולוגית של רשע ומקטרג, המופיע בדתות שונות ומוזכר בתנ"ך, בברית החדשה ובקוראן. השטן מתואר בדרך כלל בדמות מלאך, שד, או אל, המוביל קו מנוגד לתפישות מוסריות, או המתנגד לאל הטוב והמוסרי.

תולדות תנאים ואמוראים

הספר תולדות תנאים ואמוראים הוא ספר בן שלושה כרכים, הכולל בעיקר את תולדותיהם של התנאים ואמוראים.

הספר חובר על ידי הרב והחוקר אהרון היימן, והודפס בלונדון בשנת ה'תר"ע (1910). בספר כלולים תולדות התנאים והאמוראים, המלכים וגדולי אומות העולם, ואף הנשים המוזכרות בתלמוד הבבלי והירושלמי, תוספתא, מכילתא ספרא ספרי מסכתות קטנות, מדרש רבה, מדרש תנחומא וכל מפרשיהם, הזוהר, זוהר חדש ילקוט שמעוני, וספרי הקדמונים.

החכמים המוזכרים בספר הם החכמים שחיו בין התקופה של שמעון הצדיק משיירי אנשי כנסת הגדולה עד אחרוני הסבוראים, וכולל את קורות ימי חייהם הפרטיים, משפחתם ובני ביתם, רבותיהם, תלמידיהם, תקנותיהם והלכותיהם.

תלמוד תורה

תלמוד תורה (ביהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" (נהגה "חֵיידֶר")), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי לילדים. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַמְלַמֵד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי').

ספרות המדרשים
מדרשי הלכה תנאיים

(200 לספירה עד 400 לספירה לערך)

מכילתא דרבי ישמעאלמכילתא דרבי שמעון בן יוחאיספראספרי במדברספרי זוטאספרי דבריםמכילתא דברים
מדרשי האגדה הקלסיים

(400 לספירה עד 600 לספירה לערך)

בראשית רבהאיכה רבהפסיקתא דרב כהנאויקרא רבהאסתר רבה (פרשיות א-ו)
מדרשי תקופת הביניים

(600 לספירה עד 750 לספירה לערך)

שיר השירים רבהקהלת רבהרות רבהדברים רבהמדרשי התנחומאשמות רבה (פרשיות יב-מ) • מדרש שוחר טוב
המדרש המאוחר והילקוטים

(750 לספירה והלאה)

תנא דבי אליהופרקי דרבי אליעזרבמדבר רבהילקוט שמעוניפסיקתא זוטרתאמדרש הגדול • הגדות התלמוד (ילקוט) • עין יעקב

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.