מדינת היהודים

מדינת היהודיםגרמנית: Der Judenstaat) הוא ספר מאת בנימין זאב הרצל, בו הוא משרטט את חזונו למדינת יהודים יצרנית. בספר מתאר הרצל כיצד הוא רואה את מדינת היהודים העתידה לקום, בפירוט רב עד כדי התייחסות לשעות העבודה שיהיו נהוגות בה. הספר יצא לאור בווינה ובלייפציג בהוצאת מ' ברייטנשטיין ב-14 בפברואר 1896, כשנה וחצי לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון.

מדינת היהודים
Der Judenstaat
DE Herzl Judenstaat 01
מידע כללי
הוצאה
Judenstaat rus
כריכת הספר במהדורה העברית
Mdint Ha'Yehudim.Herzel (1978)
כריכת מהדורת תשל"ח 1978, בעיצוב: יצחק נופך מוזס

חדשנותו ותוכנו

חשיבות הספר, שבו הציע הרצל לראשונה פתרון מעשי ל"שאלה היהודית" ולחוסר יכולתה של אירופה לפותרה, נובעת מכך שהוא שרטט והביא תוכנית פעולה למדינה, בימים שבהם נחשבה מדינה לחלום רחוק בלבד בקרב יהודים. בכך הביא הרצל לדיון את מושג הריבונות היהודית, ושכלל את הרעיון הציוני. בספרו הדגיש שכדי להגשים את הרעיון יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ משלו, מבלי לנקוב בשמה. ספר זה היווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שסברה שיש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל, הסדר מדיני שיבטיח את זכותם של היהודים על הארץ, ורק אחרי השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות להתיישבות ניתן יהיה להתחיל בהגירה (עלייה).

בספר ארבעה פרקים:

  1. פרק כללי, שבו נדונה הבעיה האנטישמית, גורמיה וסיכוייה. בו פרט הרצל בקצרה את תוכניתו להקמת הריבונות היהודית החדשה. למשימה זו יש להקים שני ארגונים: "החברה היהודית", שתעסוק בגולה בארגון יציאת היהודים מארצותיהם ותספק אפשרות להגירה לטריטוריה היהודית. "אגודת היהודים" תנהל משא ומתן דיפלומטי עם מדינות העולם כדי למצוא טריטוריה לעם היהודי. היא גם תכתוב חוקה, אשר תקבע את אופי המדינה. בפרק זה גם נדונה השאלה האם להעדיף את הקמת מדינת היהודים בארץ ישראל או בארגנטינה. הרצל השאיר שאלה זו פתוחה ומנה את היתרונות שבכל הצעה.
  2. הפרק השני עוסק "בחברה היהודית" כחברת צ'רטר יהודית, הפועלת, לפי חוקי בריטניה, עם הון מניות. בפרק נידונים ההיבטים הכלכליים של פעילות "החברה", דרכי העברת רכוש, קניית אדמה, צורת מעונות העובדים, יום עבודה בן שבע שעות, סעד, ערבויות "החברה" וגיוס הון.
  3. הפרק השלישי, "חבורות מקומיות", דן בדרכי ההגירה היהודית לטריטוריה הלאומית לא כיחידים אלא בקבוצות, אשר תדענה מראש היכן יתיישבו ולאן ילכו הכול לפי בחירה.
  4. הפרק הרביעי דן בדרכי פעולתה של "אגודת היהודים", באופי החוקה, בהפרדת הדת מהמדינה, בשאלת הלשון ובעניין הדגל.

יצירת הספר

את הספר כתב הרצל במהלך חודשיים, תוך סערת רגשות עזה.

"במשך שני החודשים האחרונים ישבתי בפריז, כתבתי את ספרי "מדינת היהודים".

אין אני זוכר, שכתבתי דבר-מה בחיי במצב של התרוממות רוח כזו, כאשר כתבתי את ספרי זה. היינה אומר, כי בשעה שהיה כותב שירים ידועים, היה שומע את משק כנפי העיט על ראשו. מעין משק כנפיים כזה האמנתי לשמוע גם אני, בכותבי את ספרי זה. עבדתי עליו יום יום, עד אשר כלו כל כוחותי; בערב הייתי מוצא מרגוע לנפשי רק בזה, שהייתי הולך לשמוע אל השירה והזמרה של וגנר, בייחוד אל האופירה "טאנהייזר", ששמעתיה בכל פעם אשר העלוה על הבימה. אולם באותם הערבים, שלא הציגו שום אופירה, הייתי מפקפק בבריאות דעתי.

כאשר גמרתי לכתוב את ספרי, נתתי את הכתב-יד לאחד מידידי היותר טובים מכבר הימים, למען יקרא בו. ובשעה אשר קרא בו, התחיל פתאום לבכות. התרגשותו הייתה מובנה לי, הלא גם ידידי זה היה יהודי; הלא גם אני בכיתי לפעמים בעת כותבי את דברי בספר. אבל לתמהוני הגדול נתן ידידי טעם אחר לדמעותיו. הוא חשב, כי יצאתי מדעתי..."

"כתבי הרצל", עמ' 115-114.

לשם ניתוקו מעברו הספרותי, חתם הרצל על ספרו: "מאת תיאודור הרצל, דוקטור לתורת המשפטים".[1]

תגובות על הספר

אף מוציא לאור בעל מוניטין לא רצה לפרסם את הספר, ובהם גם המוציאים לאור הקבועים של הרצל, דונקנר והומבולדט מלייפציג. גם בית ההוצאה קרונבאך בברלין, שהיה בבעלות יהודית, סירב לפרסמו. הרצל הוציאו אותו לאור אצל מ. ברייטנשטיין, מוכר ספרים קטן בווינה. ברייטנשטיין לא היה יהודי וגם לא האמין בהצלחתו המסחרית של הספר, אך הוא מצא חן בעיניו.[2]

ב-17 בינואר 1896 פורסמה ב"ג'ואיש כרוניקל" של לונדון תמצית קצרה של הספר. במאמר המערכת שנלווה אליה, כתב העורך על מצב האנטישמיות באוסטריה: "ודאי חמור הוא באמת אם תרופות הירואיות כאלו עולות על הדעת לא רק כרצויות אלא גם כבנות־ביצוע". באכר ובנדיקט, עורכי העיתון "נויה פרייה פרסה", שהרצל היה עורכו הספרותי, נתקפו בהלה משום שהרצל זוהה ב"כרוניקל" כעורך אחראי של העיתון הווינאי. בעקבות זאת, לחצו על הרצל לעכב את הדפסת הספר בנדיקט אף הציע לו כסף תמורת זאת ובאכר הזהיר אותו: "אתה שורף את הגשרים אחריך". אולם הרצל עמד איתן והשיב להם: "לא אסכים לשום דחיה. לא אקבל שום הבטחה". בנדיקט הזהיר אותו מההשלכות על יהודי אוסטריה: "אסור לאדם יחיד לקחת על עצמו אחריות מוסרית כבירה זו, לגרום למפולת שלגים כזאת, לסכן כל־כך הרבה הישגים. את הארץ שאנו יושבים בה נאבד קודם שנשיג מדינה יהודית". בנדיקט טען כי הקונטרס אינו בשל לפרסום והזהיר את הרצל שהוא מסכן גם את המוניטין הספרותי שלו. הרצל השיב על כך: "התחייבתי בכבודי, כבר פרסמתי את הרעיון ב'ג'ואיש כרוניקל'. אין הוא שייך עוד לי, אלא לכל היהודים. אם אשתוק עכשיו, אני מסכן את שמי הטוב עוד יותר". בנדיקט השמיע כלפיו איומים מרומזים לפיטוריו מהעיתון וביקש שלא יחתום על הספר בשמו. הרצל השיב כי "זו תהיה פחדנות". בנדיקט ביקש ממנו לדחות את פרסום הספר למספר חודשים והציע את עזרתו בשכתובו, אך הרצל סירב להמתין.[2] באכר הזהיר אותו כי הוא מסתכן בכך שייעשה חביב האנטישמים.[3]

הספר זכה לפרסום רב לאחר הוצאתו, אולם ברוב המקרים זכה ללעג ולביקורת שלילית. מיעוט הקוראים האוהדים היו בעיקר יהודים רוסים שהתגוררו בגרמניה ובאוסטריה. הסופר היהודי שטפן צוויג הזכיר את "הכעס הכללי בקרב הבורגנות היהודית" על פרסום "הטקסט האווילי והאטום הזה".[4] צוויג כתב כי "שום אדם בווינה לא הושם ללעג כהרצל".[3] הרצל כתב ביומנו: "אבי הטוב הוא עתה לי המשען היחיד. הזקן היקר שלי עומד איתן כעץ".[2] עיתונו של הרצל שמר על שתיקה. בנדיקט הפר את הבטחתו המוקדמת להרצל לפרסם בעיתון ביקורת על הספר והוציא פקודה שאסור להזכיר אותו ואת הנושא בו הוא עוסק בטורי העיתון. הרצל העיר על כך בלעג, כי אותו עיתון התעלם במשך שנים גם מקיומו של הסוציאליזם, בתקוה שההתעלמות ממנו תעביר אותו מהעולם.[3] התגובה הראשונה בדפוס לאחר הוצאתו לאור של הספר, הייתה חיובית מאד, פרי עטו של חבר הפרלמנט איבן פון סימוני, שהיה מסית אנטישמי ידוע. ב-4 במרץ 1896, כתב הרצל ביומנו: "תומכי הנלהב ביותר עד היום, סימוני, מפציץ אותי במאמרים ראשיים מלאי שבחים ושולח לי שני טפסים מכל מאמר".[3] עיתוני וינה פתחו בהתקפות. יוליוס פון לודאסי, חברו של הרצל מנעוריו, כינה ב"וינר אלגמיינה צייטונג" את הקונטרס של הרצל "טירוף מתוך יאוש" ו"תעתועי רוח". הפילוסוף הידוע תיאודור גומפרץ, תקף את הרצל בעיתון "די צייט" התקפה פרועה, למרות שהודה כי לא קרא את הספר. עיתון חשוב במינכן כינה את הקונטרס "עלון פרסומת אוילי... חלום־שכרון של פליטוניסט שמוחו נתפוקק מחמת התלהבות יהודית". ה"ברלינר טאגבלאט" אף העלה סברה שהרצל הוא "סוכן אנגלי".[3]

הרצל קיבל תגובה עוינת גם מהחוגים הפוליטיים. הוא שלח עותק של הקונטרס שלו אל ראש ממשלת אוסטריה וזה אמר לשר הכספים שלו, ליאון פון בילינסקי, כי הציונות תמשוך רק "פטפטנים חלושי־דעת". הקיסר פראנץ יוזף, שהתנגד לכל הלאומנויות, אמר לבילינסקי: "מה היה גורלו של כפוי־טובה זה, הרצל, אלמלא היה שוויון זכויות ליהודים? קללה על ראש כל התנועות הלאומניות האלה, שאין בשרשן אלא מלחמות וסבל". בילינסקי היה פולני ממוצא יהודי. הוא הצביע על הדמיון בשימוש הלשון בין האנטישמי והציוני. קנצלר גרמניה לשעבר, אוטו פון ביסמרק, אמר לעיתונאי אמריקאי כי רעיונותיו של הרצל הם "הזיות עגומות".[3]

אחד הסופרים המעטים שתמכו בהרצל היה ריכרד בר-הופמן, שכתב לו: "סוף כל סוף, הנה איש הנושא את היהדות לא כמעמסה, או כאסון, מתוך קבלת־הדין, אלא כמורשה לגיטימית של תרבות עתיקה". בממסד הרבני של מערב אירופה, הן האורתודוקסי והן הרפורמי, נבהלו. הרב הראשי של וינה, ד"ר מוריץ גידֶמן, הפסיק פתאום את תמיכתו בהרצל לאחר פרסום הקונטרס. העיתונות הגרמנית-יהודית תקפה את הרצל כדמגוג חסר אחריות ושקרן. נציגיהן של כ-500 קהילות יהודיות באוסטריה-הונגריה הגישו עצומה לקיסר וביקשו לאסור בחוק את הציונות כתנועה אנטי-דתית.[5] בווינה תמכו בהרצל אגודות הסטודנטים היהודיות באוניברסיטה.[6] נחום סוקולוב תקף בעיתון "הצפירה" הוורשאי את הרצל על שהוא מפיץ הזיות על מדינה יהודית וכינה אותו "הפליטוניסט הווינאי המשחק בדיפלומטיה". לטענתו, פעולותיו של הרצל עלולות להזיק למושבות בארץ ישראל. המשורר חיים נחמן ביאליק חיבר שיר לעג על הרצל, אולם אחד העם סירב להדפיסו. כעבור שנה, הפך סוקולוב לחסיד מושבע של הרצל וגם ביאליק התחרט.[7] עם יציאת תרגומו האנגלית של הספר, נכתב ב"דיילי כרוניקל" הלונדוני: "לא זכור לנו מכל מה שקראנו מאמץ מורכב או משעשע יותר של הדמיון המדעי".[8] מהתרגום האנגלי נמכרו אז רק כמאה עותקים.[9] עיתון הצבי מט"ז שבט א'תתכ"ז לחורבן (1896), הביא את הידיעה על התוכנית החדשה של הרצל, תחת הכותרת: "רעש גדול סביב המחברת שפרסם ד"ר הרצל".[10] ויליאם גלאדסטון שיבח פעמיים בפומבי את תוכניתו של הרצל. אלפונס דודה קרא את הספר בתרגום צרפתי וכתב להרצל כי זהו "שיר יפה מאד. אם עוד אעמוד על רגלי אבוא למדינת היהודים לתת ערבי־קריאה".[11]

לאור היחס המגוון של היהודים בגולה ובארץ לספרו, שש שנים לאחר מכן הוציא הרצל לאור את ספרו אלטנוילנד, בסגנון רומן בדיוני, בניסיון לתרגם את חזונו על החברה הטובה לסוגה ספרותית אהודה. הרומן צבר תאוצה מהר עד שהפך למסמך מכונן שהוביל לעליה שנייה ולעליה שלישית ואף היה חלק בלתי נפרד מארון הספרים היהודי-הציוני.

יצחק פרנהוף, העיתונאי והסופר העברי ציוני בן דורו של הרצל, פרסם בשנת 1896, בעברית, את האוטופיה "שני דמיונות" (במסגרת חוברת ב' שנכרכה בכותר "ספרי שעשועים", בעריכת פרנהוף). בחיבורו התייחס פרנהוף לספרו של הרצל, שראה אור קודם לכן באותה השנה, ותרגם לעברית את שמו, "Judenstaat" ("מדינת היהודים"): "מדינת ישראל".[12]

ייצוגיו בתרבות

כחיבור מכונן בתנועה הציונית, ראה "מדינת היהודים" אור במהדורות רבות, שלהן חוברו מספר תרגומים. בסוף המאה התשע עשרה או תחילת המאה העשרים תורגם הספר לרוסית על ידי פטר שוויצר אשר היה נתין האימפריה הרוסית[13].

אחת מהן, בתרגומו של מרדכי יואלי, אשר ראתה אור "בחסות הוועדה הבינמשרדית לאירועי שנת ה-30 למדינת ישראל בשיתוף עם הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית",[14] בשנת תשל"ח 1978, הודפסה בשלוש מאות וחמישים אלף עותקים בהוצאת ידיעות אחרונות; ולה הוספו הקדמה מאת מנחם בגין, אז ראש הממשלה, ואחרית דבר מאת אריה דולצ'ין.

על שם כותר הספר נקראה אוניית המעפילים "מדינת היהודים" ושמות רחובות בישראל.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 198.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 עמוס אילון, הרצל, עמ' 199–200.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 עמוס אילון, הרצל, עמ' 201–202.
  4. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר - 1743 - 1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004; עמ' 285.
  5. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 203.
  6. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 204.
  7. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 206–207.
  8. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 209.
  9. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 210.
  10. ^ "ד"ר הרצל אחד מגדולי הסופרים בהעתון הגדול Neue Freie Presse פרסם מחברת בדבר פתרון שאלת היהודים, כי תסכמנה כל הממשלות יחד לתת ליהודים באיזה מקום אחוזת נחלה שיהיו שם עם לבדד, והוא קורא ליהודים להקים חברת מסחר בסכום גדול, כמו החברה האנגלית לנגב-אפריקה וכדומה, והמחברת הזאת שהמחבר יפרסם בכל הלשונות עושה רעש גדול". מתוך: הצבי, "רעש גדול סביב המחברת שפרסם ד"ר הרצל", ט"ז שבט א'תתכ"ז לחורבן (1896), בתוך: שלמה שבא, דן בן אמוץ, "ארץ ציון ירושלים", הוצאת זמורה, ביתן, מודן, תל אביב, 1973, פרק : ציונות, עמוד 147.
  11. ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 256.
  12. ^ גצל קרסל, איצ'י פרנהוף בעל הצירוף 'מדינת ישראל', דבר, 5 במאי 1957
  13. ^ המנוח פיטר שוויצר ז"ל ניו יורק, ג' בנובמבר 1922
  14. ^ שער המהדורה.
14 בפברואר

14 בפברואר הוא היום ה-45 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 320 ימים (321 בשנה מעוברת).

3 ביולי

3 ביולי הוא היום ה-184 בשנה (185 בשנה מעוברת), בשבוע ה-27 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 181 ימים.

3 בספטמבר

3 בספטמבר הוא היום ה-246 בשנה בלוח הגריגוריאני (247 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 119 ימים.

אח"י אילת (א-16)

אח"י אילת שסימנה הצבאי א-16 הייתה האונייה הראשונה של חיל הים הישראלי והראשונה שהשתתפה בקרב ימי במלחמת העצמאות. האונייה החלה דרכה בשנת 1927 כשוברת קרח חמושה - U.S.C.G. NORTHLAND בשם "נורת'לנד", בשירות משמר החופים האמריקאי עד 1946.בשנת 1947 הוסבה לאוניית מעפילים בשם "מדינת היהודים" עם 2664 מעפילים. באפריל 1948 הוסבה לספינת תותחים בשם אח"י אילת א-16. בשנת 1956, עם הכנסתה לשרות של אח"י אילת ק-40, הוסב שמה ל-"אח"י מצפן". ב-22 בפברואר 1961 סיימה את שירותה בחיל הים, וב-1962 נמכרה לסוחרי גרוטאות. היא הייתה איטית ובעלת כושר תמרון ירוד, תפקידה היה ליווי כלי שיט ואבטחת חופים.

אלטנוילנד

אַלְטְנוֹיְלַנְד (לעיתים בהשפעת היידיש: אלטניַילנד; מגרמנית: Altneuland; מילולית: ארץ ישנה-חדשה, וכפי שתורגם לעברית על ידי נחום סוקולוב: "תל אביב") הוא רומן אוטופי מאת בנימין זאב הרצל, אשר ראה אור במקור בגרמנית בלייפציג בשנת 1902. באמצעות הנרטיב, מתאר הרצל את חזונו בנוגע ליישוב היהודי העתידו לקום בארץ ישראל. הספר יצא לאור לאחר ספרו הציוני הראשון של הרצל, "מדינת היהודים", ואחרי ביקורו של הרצל בארץ ישראל.

הרצל כתב את הרומן בין השנים 1899–1902, ולכתב היד קרא "ציון החדשה". מאוחר יותר, בהשראת אלטנוישול – שמו של בית הכנסת בפראג – שינה את שם כתב היד ל"אלטנוילנד".כאשר תורגם הספר לעברית, באותה שנה בה ראה אור במקור, על ידי נחום סוקולוב, התקשה סוקולוב למצוא שם מקביל ל"אלטנוילנד", שמשמעו "ארץ ישנה-חדשה", ולבסוף בחר בשם "תל אביב". הבחירה ב"תל אביב" הייתה לדברי סוקולוב הואיל ו"תל" הוא מקום בו יש עתיקות ו"אביב" מסמל התחדשות; כך נשמרת המשמעות אליה כיוון הרצל, של "ארץ ובה ישן וחדש", בשם ליישוב האוטופי שבספרו.

התרגום העברי לספר של נחום סוקולוב האציל את שמו לעיר העברית הראשונה – תל אביב. בתחילת המאה העשרים הציע מנחם שינקין לשנות את שם השכונה הצעירה "אחוזת בית" ל"תל אביב", על-פי תרגומו של סוקולוב, ונימק זאת בכך ש"בשם זה הביע מנהיגנו הרצל את תקוות עתידנו בארץ ישראל. לשם תל אביב יש צלצול מקומי, ערבי, וכל יושבי הארץ יתרגלו בו קל מהרה". בחודש מאי 1910 בחרה האספה הכללית של תושבי השכונה בהצעתו.

אריק בנדר

אריה (אריק) בנדר (נולד ב-1952) הוא הכתב הפרלמנטרי של "מעריב".

בנימין זאב הרצל

בנימין זאב תאודור הרצל (בגרמנית: Theodor Herzl; בהונגרית: Herzl Tivadar; י' באייר ה'תר"ך, 2 במאי 1860 – כ' בתמוז ה'תרס"ד, 3 ביולי 1904) היה עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי, יליד בודפשט. מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת. בתנועה הציונית, ואחר כך בציבוריות היהודית ביישוב בארץ ישראל וברחבי העולם, וכן בספרות, ביצירה ובמחקר, הוענק לו התואר "חוזה המדינה".

מאז כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 עד פטירתו של הרצל, הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינמית ומשמעותית. רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב יהדות אירופה, והגיעו לקהילות היהודים בכל העולם. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות השפיעה על התגברות גלי העלייה לארץ ישראל, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל.

דגל עברי

דגל עברי הוא שם קיבוצי למספר דגלים שעוצבו כסמל לתקומת העם היהודי בארץ ישראל בידי או עבור אנשי היישוב והתנועה הציונית מאז ראשית המאה העשרים ועד לקביעת חוק הדגל והסמל באוקטובר 1948.

הדגל העברי בגרסאותיו השונות מתאפיין בצבעי כחול ותכלת, ובגרסאות אחדות נכללים בו מוטיבים זהובים. מרבית גרסאותיו כוללות את סמל המגן דוד, אך בהצעות אחדות נכללה במקומו מנורת שבעת הקנים. אף לא אחד מדגלים אלה זכה למעמד רשמי בתקופת היישוב, אך גילגולו של אחד מהם, שבתחילה אומץ כדגלה של התנועה הציונית ביום היווסדה ב-1897, הפך לבסוף לדגלה של מדינת ישראל.

הכרזת העצמאות

הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התקיימה ביום שישי, ה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948 בעיר תל אביב, בבית דיזנגוף שבשדרות רוטשילד 16. בטקס, שהתקיים בהתאם להחלטת מנהלת העם כשמונה שעות לפני סיום המנדט הבריטי בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ונחתמה מגילת העצמאות. מאז חוגגת מדינת ישראל מדי שנה בתאריך זה את יום העצמאות.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון

הקונגרס הציוני העולמי הראשון הוא הכינוס הגדול הראשון של צירי התנועה הציונית והוא ראשון הקונגרסים הציונים העולמיים. הקונגרס התקיים בעיר בזל שבשווייץ בין 29 ל-31 באוגוסט 1897 - א עד ג באלול תרנ"ז. יוזם הקונגרס ומנהיגו היה בנימין זאב הרצל.

ו' באלול

ו' באלול הוא היום השישי בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השישי בחודש השישי

למניין החודשים מניסן. ו' באלול לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

כ' בתמוז

כ' בתמוז הוא היום העשרים בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים בחודש הרביעי

למניין החודשים מניסן. כ' בתמוז לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בהז".

כ' בתמוז, יום פטירת בנימין זאב הרצל הוצע על ידי הציונות הרוויזיוניסטית כ"יום העבודה" במקום אחד במאי.

ל' בשבט

ל' בשבט הוא היום השלושים בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השלושים בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בל' שבט היא, ברוב השנים, פרשת תרומה. אבל אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצווה היא פרשת משפטים.

מדינת היהודים (אוניית מעפילים)

מדינת היהודים הייתה אוניית מעפילים שהגיעה לחופי ארץ ישראל באוקטובר 1947 ובה 2664 מעפילים. מסעה אורגן על ידי המוסד לעליה ב' של "ההגנה" והיא נקראה על שם ספרו של חוזה מדינת ישראל בנימין זאב הרצל: "מדינת היהודים".

האוניה נבנתה במקור כשוברת קרח ואוניית תותחים ארקטית עבור משמר החופים האמריקאי ונקראה אז "נורת'לנד". לאחר שנרכשה להפלגת העפלה, העלתה מעפילים בבולגריה. נתפסה על ידי הבריטים בסמוך לחופי תל אביב, נגררה לנמל חיפה ומעפיליה גורשו למחנות המעצר בקפריסין. לאחר הקמת מדינת ישראל ולקראת הקמת חיל הים הישראלי הוסבה לשימושו ונקראה אח"י אילת.

מירכאות

מירכאות (“/”) הן סימני פיסוק המשמשים לסמן ציטוט, קטע דיבור או פסוקית בתוך טקסט כללי, או למטרות אחרות. מקור השם הוא באחד מטעמי המקרא האשכנזיים – "מרכא" בשל צורתו של טעם מקרא זה.

יש מגוון של סימנים אחרים שנבחרו בשפות אחרות למילוי התפקיד שממלאות המירכאות בעברית.

עלייה לארץ ישראל

עלייה, או עלייה לארץ ישראל, הוא מונח מרכזי בהווייה היהודית ובציונות, המציין את הגעתם של יהודים אל ארץ ישראל לגור בה. על פי ההלכה המונח כולל תודעה עצמית, אך אינו תלוי בה. הפעולה ההפוכה של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה. ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה על רקע דתי מכונה עלייה לרגל ומונח זה משמש גם אצל אומות ודתות אחרות, שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים.

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות.

מאז 2016 מציינים את יום העלייה לכבודן של העליות לארץ ישראל.

פוסט-ציונות

פּוֹסְט-ציונות היא גישה שהתפתחה בישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20, שעיקרה - ערעור על האידאולוגיה הציונית כאידאולוגיה מנחה במדינת ישראל כיום. גישה זו מהווה חלק מהתופעה הכלל-עולמית של פוסט לאומיות, שהיא בתורה חלק מתהליך הגלובליזציה והגישה הפוסטמודרנית.

שמה של הגישה הוא צירוף של הקידומת פּוֹסְט (שאחרי־) והמילה ציונות. פוסט היא קידומת מקובלת בשמן של תנועות שמערערות על עקרונות של תנועות שקדמו להן.

לדברי ההיסטוריון תום שגב, המונח הומצא על ידי העיתונאי אורי אבנרי, והוא "גלגול מודרני של מה שכונה בשנים הראשונות לקיומה של המדינה ציונות במירכאות".שגב טוען כי המונח "פוסט-ציונות" משמש להערכת מצב, בבחינת: "הציונות מיצתה את תפקידה, בהצלחה ניכרת, וישראל עוברת לשלב הבא". לדבריו, "יש הרואים בכך מטרה, יש הרואים בכך איום. לא קל להסכים מיהו 'פוסט-ציוני', כי לא קל גם להסכים מיהו ציוני".

תפיסת הפוסט-ציונות בפשטות טוענת שעבר זמנו של רעיון מדינת היהודים בארץ ישראל.

ציונות

ציונות היא תנועה לאומית יהודית התומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי. זמן קצר לאחר הקמת התנועה הציונית קישרו רוב מנהיגי התנועה את מטרתה הראשית עם הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, תוך חידוש העצמאות היהודית במקום.

שורשי הציונות נעוצים במניעים ובערכים עתיקי-יומין הטבועים במסורת הדתית מזה, ובאידאולוגיות הלאומיות שפרחו באירופה במאה ה-19 מזה. הציונות כתנועה פוליטית עממית שהתפתחה בקרב היהודים במזרח אירופה דורבנה על ידי פרצי אנטישמיות וניזונה מתהליך החילון הגובר והולך בקרב האוכלוסייה היהודית מאמצע המאה ה-19, שנתן אותותיו גם בחילון הכמיהה הדתית בת-שנות-אלפיים לציון. העולם המודרני הוביל לכך שמצד אחד הדת חדלה מלהיות מגדיר זהות מספק עבורם. קונפליקט זה הוביל ליצירתה של הגדרה עצמית לאומית חדשה.מראשיתה היו מטרות הציונות שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, החייאת התרבות והשפה העברית וביסוס ריבונות יהודית עצמאית. לפי בנימין זאב תאודור הרצל, הנחשב להוגה הציונות המודרנית, הציונות היא מסכת רעיונות רחבה, שבה כלולה לא רק השאיפה לשטח מדיני מובטח כחוק בשביל העם היהודי, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית. מאז הקמת מדינת ישראל ב-1948 ממשיכה התנועה הציונית בעיקר לתמוך בישראל, ולטפל באיומים על קיומה וביטחונה.

מראשיתה, לא הייתה הציונות הומוגנית. הוגיה, מנהיגיה ומפלגותיה היו שונים זה מזה ואף סותרים בדעתם. צורך השעה לצד הכמיהה לשוב למולדת האבות הביאו לפשרות ולוויתורים למען מטרה תרבותית ופוליטית משותפת.

ציונות נוצרית

ציונות נוצרית (נקראת גם לעיתים ציונות מקראית) היא תופעה דתית הנפוצה בחלקים שונים של העולם הנוצרי, בפרט בקרב נוצרים פרוטסטנטים. התופעה כוללת אמונה של אנשים נוצרים כי עליית יהודים לארץ ישראל והקמת המדינה היהודית בארץ היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה הנוצרי. הבסיס לאמונתם הוא תפיסה תאולוגית שעל-פיה שיבתו של ישו אל העולם לא תיתכן אלא אם ישובו היהודים לארץ ישראל, ויחדשו את שלטונם על הארץ, כפי שהיה בימיו של ישו. תפיסה תאולוגית זו מקובלת בעיקר בקרב חוגים התומכים בהשקפה פונדמנטליסטית פרוטסטנטית לפיה הישועה תגיע עם הביאה השנייה של ישו, והקמת מדינת ישראל מקדמת את התרחשות מלחמת הגוג ומגוג אשר צפויה על פי תפיסה אסכטולוגית זו להקדים את ביאתו של המשיח ואת 1000 שנות שלטונו על פני האדמה.

אין משמעותה של תמיכה זו בציונות גם תמיכה ביהדות. למעשה, התאולוגיה מכתיבה כי היהודים בסופו של דבר ימירו את דתם קודם לביאה השנייה של ישו, ולמעשה המרה המונית זו היא אחד התנאים המוקדמים למימוש החזון המשיחי. לפי אמונתם, היה ויסרבו היהודים באחריתו של התהליך להתנצר ולהמליך עליהם את ישו, הם יושמדו בידי האל. בנוסף, התמיכה בציונות לאו דווקא מתיישבת עם מגוון הדעות השונות באידאולוגיה הציונית, אלא עם הרעיון הכללי כי מדינת היהודים בישראל היא צעד מקדים לביאה השנייה.

התמיכה בציונות ובמדינת ישראל מתבטאת בתרומות כספיות לארגונים ציוניים וישראליים, בתעמולה אוהדת, בהפעלת שדלנות למען ישראל בארצות מוצאם, בביקורים תכופים בישראל, ולעיתים גם בהקמת בית בישראל. מדינת ישראל משתפת פעולה בדרך כלל עם ארגונים של נוצרים התומכים בציונות, ואף מעודדת ביקורים שלהם בישראל, אך אם הם רוצים להגר לישראל הם עלולים להיתקל בקשיים כיוון שהם אינם כלולים בחוק השבות.

הסופרת הבריטית שארלוט אליזבת טונה שעסקה בהטפה אוונגלית במחצית הראשונה של המאה ה-19, הביעה בכתביה את הצורך הנוצרי בתחייה הלאומית של היהודים בארץ ישראל. הקצין הבריטי אורד וינגייט, שסייע בשנות השלושים לארגון הצבאי היהודי ההגנה, היה חבר בכת פרוטסטנטית שהאמינה בשיבת העם היהודי לארצו.

השגרירות הנוצרית הבינלאומית היא ארגון המגייס תרומות למען מדינת ישראל. אמונתם היא כי הציונות היא הגשמת חזון כתבי הקודש הנוצריים.

הפעילות הידועה ביותר כיום של נוצרים התומכים בציונות מתקיימת בארצות הברית, ומתרחשת בכנסיות הפונדמנטליסטיות הגדולות המונהגות בידי כמרים מפורסמים כמו ג'רי פולוול מנהיג "הרוב המוסרי" ופט רוברטסון ממייסדי "הקואליציה הנוצרית". כנסיות אלה המקיפות עשרות מיליוני מאמינים ומשופעות בכסף רב, חרתו על דיגלן את האהבה לישראל ואת אהדתם לרעיון הציוני. הם מפעילים לובי רחב ממדים אשר יצר השפעה חזקה על מדיניותו של הממשל הרפובליקני בימיו של ג'ורג' בוש, נוצרי פרוטסטנטי אדוק בדתו.

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.