מדיניות ההבלגה

מדיניות "ההבלגה" הייתה מדיניות של ארגון "ההגנה" בסוגיית התגובה לתוקפנות הערבית נגד היישוב בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. פירושה של אותה "הבלגה" היא התאפקות והגנה עצמית. למעשה, מדיניות זו הובילה להתבצרות בתוך היישובים ובהגנה עליהם מבפנים, נגד הפורעים הערבים. מדיניות זו, מנעה מעשי תגובות אלימות ומעשי נקם בערבים חפים מפשע. המחנה השמאל-הפועלי תמך במדיניות ההבלגה.

Restraint Havlagah Shlomo-Ben-Yosef
בצל הגרדום! כרזה של מתנגדי מדיניות ההבלגה

תמיכה במדיניות ההבלגה

מטעמים מוסריים

רבים בהנהגת היישוב דיברו על מדיניות ההבלגה כמדיניות מוסרית אשר מהווה מקור גאווה עבור היישוב. הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי לישראל בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, אמר:

"אנחנו עומדים עכשיו במצב קשה מאוד מאוד... אני אמרתי לאיש אחד שבא להתווכח איתי כך: אני מזהיר בך, שאם חס וחלילה היו יורים בי והייתי נוטה למות, הייתי מצווה לכל ישראל וליישוב להיזהר ולהימנע מכל מעשה נקם. חלילה וחלילה. חלילה לנו ללמוד על דרך רשעי הגויים. מה השגנו במשך השנתיים? השגנו הישג גדול, קידוש השם לעיני כל הגויים, ופה בארץ ישראל הראה היישוב במשך שנתיים רוח טהורה, נתן ביטוי למוסד היהדות שהתקיים בידו, זהו הישג גדול...".

הרב הרצוג והראשון לציון, יעקב מאיר, יצאו בקריאה להקפיד על ההבלגה ולהימנע ממעשי נקם.[1]

ברל כצנלסון, ממנהיגי מפא"י, טען[2] בנאום בקונגרס הציוני ה-20 ב-1939 כי הבלגה היא הגנה עצמית שפירושה טוהר הנשק ואי פגיעה בחפים מפשע:

"הבלגה משמעותה, יהיה נשקנו טהור. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים... הבלגה זו שיטה מדינית ומוסרית כאחת, הנובעת מתוך תולדותינו ומתוך מציאותנו, מתוך אפיינו ומתוך תנאי מלחמתנו. אלמלא היינו נאמנים לעצמנו ונוקטים בקו אחר, היינו מזמן מפסידים את המערכה".

'הוועד הלאומי', הממשלה של היישוב היהודי דאז, פרסם כרוז ובו גילוי דעתו בנוגע להבלגה:

"לא בשפיכת דם נקיים יכופר דם קדושינו השפוך (פגיעה בערבים חפים מפשע לא תנקום על רצח של יהודים), אלא באמצעים מחודשים לקידום מפעלנו ובחתירה בלתי פוסקת לקראת כיבושים חדשים על דרך שחרורנו. לצערנו העמוק ראו בירושלים מעשי נקם בערבים, אשר הכתימו את כבוד היישוב והעמידו בסכנה את שלום ירושלים. אספת הוועד הלאומי... מביעה את רגשי זוועתה על מעשי פשע אלה, החותרים תחת היסודות המוסריים של היהדות והציונות, הזורעים שנאה בין עמי הארץ הזאת והעלולים להמיט שואה על היישוב היהודי והארץ כולה".

מטעמים מדיניים

דוד בן-גוריון, ממנהיגי מפא"י, תמך במדיניות ההבלגה מטעמים פרקטיים יותר. הוא העיר כי ההבלגה תביא ליחסים טובים עם בריטניה ולרגש חיובי לציונות בעיני דעת הקהל העולמית. דבר זה, כמובן, יביא תועלת ליישוב היהודי:

"מטעמים פוליטיים אסור לנו ללכת בדרכי הערבים... הערבים נלחמים באנגליה, והאינטרס הפוליטי שלהם הוא, להילחם באנגליה, כי הם רוצים להרחיק אותה מהארץ שהם מאמינים שהיא ארצם. אנחנו לא רוצים להרחיק את אנגליה, אלא להפך, לקרב אותה, למשוך אותה, לרכוש אותה ולסייע לנו לשוב לארץ".

התנגדות למדיניות ההבלגה והפרתה בידי אצ"ל

חברי האצ"ל, שפעלו נגד התוקפנות הערבית בניגוד להחלטת היישוב היהודי, הכריזו על עצמם כ- "שוברי ההבלגה". כוונתם, תקיפה לשם הגנה עצמית. מדיניות האצ"ל הובילה פעולות תגמול, ללא הבחנה, גם נגד תושבים ערבים חפים מפשע, כתגמול על טרור ערבי נגד היהודים.

זאב ז'בוטינסקי, ממנהיג התנועה הרוויזיוניסטית אמר באותם ימים:

"הזכרתי לעיל את המילה "הבלגה". מילה נדירה. לא שמעו אותה קודם לכן בעברית החדשה, היום-יומית בארץ ישראל. דומה שמילה זו היא כעת הנפוצה ביותר והשנואה ביותר בארץ ישראל... אל יסלפו היהודים את העובדות ואל יבואו בטענות. בארץ ישראל יש צעירים בין השמאל והימין שאינם פוחדים מפני התנגשות עם חיילים בריטים, שמכריחים אותם לשחק תפקיד של מוגי לב. הם אינם חוששים לעצמם ולחייהם, הם חוששים לחורבנה של הצהרת בלפור ולהפרת הברית בין אנגליה לעם ישראל...

"כל עם ילידים נלחם במתיישבים כל עוד קיים זיק של תקווה להיפטר מסכנת ההתיישבות הזרה. כך נוהגים וכך ינהגו ערביי ארץ ישראל, כל עוד מקנן בליבם ניצוץ של תקווה כי יעלה בידם למנוע את הפיכתה של פלשתינה לארץ ישראל... לפיכך יכולה התיישבותנו להתפתח בחסותו של כוח שאיננו תלוי באוכלוסייה המקומית, מאחורי 'קיר ברזל' שלא יהא בכוחה של האכולוסייה המקומית לפרוץ אותו".

דוד רזיאל, מפקד האצ"ל באותם ימים, טען כי התגובה האלימה תביא להפסקת הטרור הערבי, כי הערבים האויבים מבינים רק את שפת הכוח:

"הטרור הערבי ושותפו הטוב והנאמן ההבלגה היהודית, יצרו בארץ מצב כזה שיהודי היה מוכרח להימנע מכמה עבודות מפני שהמוות היה אורב בדרכים, בעוד שערבי היה יכול ללכת לכל מקום שרצה ולעסוק בכל עבודה הטובה בעיניו, אפילו בסביבה יהודית טהורה. ככה סבלו חיי הכלכלה של היהודים בעוד שהערבים המשיכו את חייהם הנורמליים ואת עבודותיהם הרגילות. פעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב, זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו, וברור שאי אפשר להסתפק בפעולה הגנה גרידא...

"כל החישובים האלה מוליכים אל מסקנה אחת: מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף... הוא צריך להסתער על אויבו ולשבור את כוחו ואת רצונו. לפני שזה יספיק לתקוף אותו, הוא צריך לשלול מאויבו את האפשרות לתקוף...".

האצ"ל באותם ימים פעל בנוסח "דם תחת דם", דם יהודי תחת דם ערבי. הוא פרסם זאת ב- "קול קורא":

"אל תתפתו אחרי המחלוקת של מלחמה בעד ונגד פשיזם. לא פשיזם לנו היום ולא סוציאליזם. את תקוות ישראל הנצחית והיחידה גוזלים מאיתנו בשפך דם יהודים. ותשובתנו היחידה, הריאלית והממשית היא- דם תחת דם! אל תתחבאו יותר למראה הפורעים בנו! השמידו את האויב טרם שידו תתרומם! צאו לחזית ואל תברחו מן החפירות!

"החזית שלנו היא בתוך מרכז היישוב הערבי ושם צריכה להיות ידנו נטויה. הדרך שהראו הפצצות בשוקי חיפה, ירושלים העתיקה ויפו- היא תצילנו. אין דם נקיים בקרב הערבים! אין עוברים לתומם מבין הערבים! נוער עברי, התגייס להשמיד ביד רמה את האויב!".

בכרוז שפרסם האצ"ל 5 חודשים לפני הכרזת העצמאות נאמר:[3]

להכות במרצחים הבריטים והערבים!

במשך שבוע אחד נפלו בהרוגים ובפצועים קרוב למאה אזרחים עברים. רכוש במאות אלפי לירות הושמד. אלפי אזרחים היו למחוסרי קורת-גג. התחבורה- עורק החיים הכלכליים- הושבתה.
בעולם נתקבל הרושם, כי הפורעים הערבים והסוכנים הבריטים העומדים מאחוריהם, הם הם שליטי הארץ הזאת.
אין לסבול עוד מצב זה- - אין להסתפק בשיטת ההתגוננות.
היא הייתה נכונה עד כה מבחינה מדינית- על כן נהגנו לפיה- חיילנו עמדו במשך שבוע בכל נקודות התורפה והדפו התקפות- אך שיטה זו תמיט עלינו אסונות פוליטיים אם נוסיף לנקוט בה בעתיד.
היוזמה תישאר בידי הפורעים. אנו נהיה מופתעים. ידינו תהיינה כבולות בידי המשעבד הבריטי.
הקץ לשיטת ההתגוננות הפסיבית!
נצא לקני המרצחים ונכריתם!
אין לנו ריב בעם הערבי. אנו רוצים בשלום עם העם השכן. אך את ידי המרצחים נגדע בלי רחמים.
והמרצחים אינם רק הפורעים הערבים המוסתים; הם גם - או בעיקר - שליחי המשעבד הנאצו-בריטי.
הם הם שהטילו את הארץ למערבולת דמים. הם המזיינים את הפורעים והמעודדים אותם. הם האוסרים מגינים עבריים ומפרקים את נשקם. הם הרוצחים אותם בדם קר.
כוונת האויב ברורה:
הוא רוצה לפרק את הנשק מעל הכוח העברי.
הוא רוצה להפכנו ליהודי-חסות. הוא רוצה להכניענו ולהטיל עלינו את תוכנית מוריסון.
נסכל מזימתו!
נכה במשעבד הנאצו-בריטי.
לא ניתן לו לחזות בשקט בהתנגשויות דמים, פרי הסתתו, ובהתשת כוחנו.
נכריחו ונמריצו לפנות את הארץ - בניגוד לתוכניותיו השטניות.
הקץ להשתוללות הדמים במולדת!

הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל

למרות ההצהרות של הנהגת היישוב בעד ההבלגה, ביצעו יחידות של ההגנה פעולות תגמול, למשל בלוביה ובלד א-שייח'.[4]

הערות שוליים

  1. ^ כרוז הרבנים הראשיים, דבר, 17 בנובמבר 1937
    קריאת הרבנות הראשית, דבר, 8 ביולי 1938
  2. ^ ברל כצנלסון,, כתבים, כרך ט', עמ' 66-65, הוצאת מפא"י,, 1946
  3. ^ להכות במרצחים הבריטים והערבים!
  4. ^ יהודה לפידות, פעולות תגובה ונקם של ההגנה, באתר "דעת"
דוד לוי

דוד לוי (נולד ב-21 בדצמבר 1937) הוא פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי. כיהן במשך שנים כחבר הכנסת וכשר בממשלות ישראל. חתן פרס ישראל על מפעל חיים לשנת תשע"ח (2018).

דוד רזיאל

דוד רזיאל (רוזנסון) (י"ז בחשון ה'תרע"א, 19 בנובמבר 1910 - כ"ג באייר ה'תש"א, 20 במאי 1941), "האלוף בן ענת", היה ממייסדי האצ"ל ומפקדו הרביעי ונציב בית"ר בארץ ישראל. נהרג בעיראק בשליחות צבאית מטעם בריטניה.

האיחוד הלאומי

האיחוד הלאומי הייתה רשימה וסיעה משותפת של מפלגות ימין ישראליות.

האיחוד הלאומי - תקומה

האיחוד הלאומי – תקומה (עד שלהי 2012: מפלגת תקומה) היא מפלגה ציונית דתית-לאומית ימנית של הציונות הדתית, אשר הוקמה במרץ 1999 על ידי פורשי המפד"ל. יו"ר המפלגה כיום הוא בצלאל סמוטריץ'. בכל מערכות הבחירות שמאז הקמתה, המפלגה חברה למפלגות אחרות והתמודדה במסגרת רשימה מאוחדת.

ההגנה

ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948, והיווה למעשה את התשתית להקמת צבא ההגנה לישראל עם הקמת המדינה.

"ההגנה" הוקמה ב-1920 על מנת לכונן הגנה כוללת ליישוב מפני התקפות ערביי הארץ. בתחילה עבר הארגון תחת בעלויות של מוסדות שונים, היה מצומצם בהיקפו, מפוזר בכמה כוחות מקומיים וחסר פיקוד מרכזי, סבל ממחסור בתקציב ומסכסוכים שונים. תפקוד הארגון במאורעות תרפ"ט הבהיר להנהגת היישוב את הצורך החיוני בהגנה המאורגנת, ומתחילת שנות ה-30 הארגון החל לגדול ולהתפתח. הוקמו מפקדה ארצית ומטכ"ל ("הפיקוד העליון") לניהול הארגון ברמה הכלל ארצית ולתאום פעילויות מבצעיות, שפעלו תחת מרות הנהגת היישוב בראשות דוד בן-גוריון. לנוכח המרד הערבי הגדול, החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם הבריטים בגיוס נוטרים להגנה על היישובים היהודיים ובהקמת יחידות לוחמים (הנודדת, פלוגות השדה ופלוגות הלילה) מתוך אסטרטגיה חדשה של התקפות יזומות כנגד הפורעים, ופתחה קורסים מבצעיים ומפעלי ייצור נשק בשם תע"ש, שהפכו אותה לארגון מבצעי של ממש. "ההגנה" גם החלה להשתתף במנגנון ההעפלה החשאית לארץ בהובלת ספינות המעפילים, וסייעה להקמת יישובי "חומה ומגדל".

במלחמת העולם השנייה החל שיתוף הפעולה עם הבריטים כנגד סכנת הפלישה של גרמניה הנאצית, בעידוד הארגון לגיוס לצבא הבריטי ובהקמת כוח צבאי סדיר ומאומן בארץ - הפלמ"ח. לאחר המלחמה פעלה "ההגנה" נגד הבריטים במסגרת תנועת המרי העברי בפעולות גדולות כגון פיצוץ תחנות הרדאר וליל הגשרים, ולאחריה החל דוד בן-גוריון להכין את הארגון להוות את הצבא העתידי של המדינה. לשם כך התפתח חיל השדה והוחל בגיוס כוחות לוחמים לחטיבות רגלים ובהקמת יחידות שונות בארגון (שירות אווירי, ימי, תותחנים, שריון ועוד), כדי שיוכלו לעמוד בהתקפות ערביי הארץ ובעיקר מפני צבאות ערב. "ההגנה" ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, מהלחימה ביישובים ובכבישים וליווי השיירות אליהם, דרך המבצעים הגדולים לכיבוש הערים ואזורי הארץ מהגליל ועד הנגב באמצעות 11 חטיבות הלוחמים שהקימה מכוחותיה, ועד תחילת הפלישה של מדינות ערב לארץ ישראל, ולה תרומה מכרעת לניצחון במלחמה זו. בשלהי מאי 1948, תוך כדי סערת הקרבות, הפך הארגון לצה"ל.

המנדט הבריטי

המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י), המוכר בעברית בשם המקוצר "המנדט הבריטי" או פשוט "המנדט", הוא מנדט חבר הלאומים (ייפוי כוח) שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים, בין היתר, על מנת לסייע ליישוב היהודים ולהבטיח את הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ברוח הצהרת בלפור ועל פי הנאמר בכתב המנדט. הבריטים שלטו בארץ ישראל (פלשתינה) בין קיץ 1917 למאי 1948.

"שלטון המנדט" הוא כינוי מקוצר לשלטון הבריטי בארץ ישראל, שפעל מתוקף המנדט שקבלה מחבר הלאומים.

"ממשלת המנדט" היא הממשלה הבריטית שפעלה בארץ תחת המנדט שקיבלה מחבר הלאומים החל ב-1922.

"תקופת המנדט" היא התקופה שמאז כניסת הצבא הבריטי לארץ ישראל בקיץ 1917, ועד לסיומו בחצות הלילה שבין ה-14 וה-15 במאי 1948.

חנוך קלעי

חנוך קלעי (סטרליץ; 13 במרץ 1910 - 15 באפריל 1979) היה חבר מפקדת אצ"ל ולח"י, ומומחה ללשון העברית.

יוסף ברוורמן

יוסף ברוורמן (1911 – 3 במאי 1939) היה איש אצ"ל שפרש מהארגון, הצטרף למשטרת המנדט והוצא להורג על ידי האצ"ל באשמת בגידה.

יוסף כצנלסון

יוסף כצנלסון (1 באוגוסט 1896 - 2 בינואר 1940) היה ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית בשנות ה-30, מפקד בתנועת בית"ר ואחד ממנהיגיה, מראשוני אנשי "ברית הבריונים" וממקימי האצ"ל. היה פעיל מרכזי בארגון העפלת "עליית אף על פי", שארגנו התנועות הרוויזיוניסטיות, ואף קיבל את התואר "שר העפלה" של אותה תנועת עלייה והקדיש את חייו עד יום מותו למבצע זה. הוא נפטר בוורשה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

יעקב מאיר

הרב יעקב מאיר (ז' באייר ה'תרט"ז, 12 במאי 1856 – ט' בסיוון ה'תרצ"ט, 26 במאי 1939), היה הראשון לציון, והרב הספרדי הראשי הראשון של ארץ ישראל במסגרת הרבנות הראשית, וכן היה גם שד"ר לפני תפקידיו הרבניים.

יצחק אייזיק הלוי הרצוג

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (כ"ח בכסלו ה'תרמ"ט 3 בדצמבר 1888 – י"ט בתמוז תשי"ט, 25 ביולי 1959), היה הרב הראשי האשכנזי של ארץ ישראל משנת 1936, ואחר כך של מדינת ישראל עד יום מותו. לפני כן היה רבה הראשי של יהדות אירלנד. חתן פרס ישראל לספרות תורנית בשנת 1958.

כוח המגן העברי

כח המגן העברי הוא שם כולל לארגונים ולמסגרות הצבאיות של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל בין השנים 1936 (המרד הערבי הגדול) – 1948 (הקמת המדינה).

ההנהגה הרשמית המקובלת על חלק הארי של היישוב הציוני בארץ ישראל הייתה ההסתדרות הציונית. ההסתדרות הציונית לא איגדה אמנם את כל היישוב, אך אין להתעלם ממרכזיותה בחיי היישוב (גם בחלקם של אלו שחלקו עליה). להנהגת היישוב היו מטרות צבאיות אשר הושגו באמצעות ארגונים צבאיים רשמיים שהקימה. ארגונים אלה היו רשמיים מבחינת האחריות והמרות של ראשי ההנהגה עליהם, על מטרותיהם, על פעולותיהם ועל דרכי הפעולה שלהם, שליטת מוסדות היישוב בתקציבם ובמקרים מסוימים גם מבחינת ההכרה של שלטונות המנדט הבריטי בהם.

מבנה הכוח והתוכניות האופרטיביות להפעלתו הוגדרו בסדרה של פקודות מבנה ארצי שהוצאו על יד ההנהגה מאוקטובר 1939 ועד אפריל 1948. מבנה הכוח ומטרותיו התפתחו אל מול תמונת האיומים הביטחוניים המשתנים.

במקביל ובנוסף פעלו בשדה ההגנה והלחימה העברי בארץ ישראל מחתרות אשר לא סרו למשמעת הנהגת היישוב.

משה ארנס

משה (מישה) ארנס (27 בדצמבר 1925, י' בטבת תרפ"ו – 7 בינואר 2019, א' בשבט תשע"ט) היה מהנדס אווירונאוטיקה ופוליטיקאי ישראלי. כיהן כשר הביטחון ושר החוץ בממשלות ישראל, שגריר ישראל בארצות הברית, יושב ראש ועדת חוץ וביטחון, וחבר הכנסת מטעם מפלגת הליכוד. היה פרופסור חבר בטכניון, סמנכ"ל התעשייה האווירית, חתן פרס ביטחון ישראל וחתן פרס הדיפלומטיה הישראלית.

משה צבי סגל (רב)

הרב משה צבי סגל ( ו' בשבט תרס"ד, ינואר 1904 - י' בתשרי תשמ"ו, ספטמבר 1985) היה פעיל בולט בתנועות וארגונים שונים, בהם "ברית הבריונים", ברית החשמונאים, אצ"ל, לח"י, כפר חב"ד ועוד. יקיר ירושלים לשנת 1974.

משה רוזנברג

משה רוזנברג (15 בנובמבר 1898 – 11 במרץ 1987) היה מראשי בית"ר בארץ ישראל ומפקד האצ"ל בשנים 1937–1938.

משמר העמק

מִשְׁמַר הָעֵמֶק הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השומר הצעיר במערב עמק יזרעאל, לצד כביש 66, בתחום השיפוט של מועצה אזורית מגידו.

הקיבוץ נוסד ב-1922 על ידי אנשי "השומר הצעיר" שעלו מפולין ומגליציה, חלקם אנשי גדוד שומריה, ועלה לקרקע בשנת 1926.

נתן ילין-מור

נתן יֶלִין-מוֹר (פרידמן) (כ"ג בסיוון תרע"ג, 28 ביוני 1913 – א באדר תש"ם, 18 בפברואר 1980) היה ממנהיגי מחתרת הלח"י, עיתונאי וחבר כנסת.

רימון 20

רימון 20 הוא מבצע שיזם חיל האוויר הישראלי, ששיאו בקרב אוויר שנערך ב-30 ביולי 1970, במהלך מלחמת ההתשה, במהלכו הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים חמישה מטוסי מיג-21 שהוטסו בידי טייסי חיל האוויר הסובייטי.

שלמה לב-עמי

ד"ר שלמה (לוי) לב-עמי (20 במרץ 1919 - 4 במאי 2011) היה מחנך והיסטוריון ישראלי, מחברי המפקדה הראשית של האצ"ל ומ"מ מפקד האצ"ל, ומגולי אצ"ל ולח"י באריתריאה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.