מדינה פלסטינית

מדינה פלסטינית או "מדינת פלסטין" (בערבית: دَوْلَة فِلَسْطِينّ, "דוּלת פַלַסטין" או دَوْلَة فِلَسْطِينِّيَّة "דוּלה פַלַסטיניה") היא מדינה ששואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים, ובפרט אש"ף וארגוני טרור אסלאמיים שאינם כלולים בו, כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי. בפועל, בחלק משטחי יהודה ושומרון ישנה אוטונומיה בשליטת הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה, ואילו ברצועת עזה שולט חמאס מאז יוני 2007, לאחר שסילק בכוח את הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית טוענת לריבונות ביהודה ושומרון וחבל עזה[1] אך בפועל היא נטולת סמכויות מדיניות רבות.

הניסיון הראשון להקמת מדינה פלסטינית אירע בספטמבר 1948. בתגובה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948, הליגה הערבית הקימה בעזה את ממשלת כל פלסטין בנשיאות חאג' אמין אל-חוסייני. בחודש שלאחר מכן הכריזה ממשלת כל פלסטין על ייסוד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. בפועל, לא היו לממשלה זו סמכות או עצמאות והיא הוכפפה לממשלת מצרים. חודשיים לאחר מכן החליט עבדאללה הראשון, מלך ירדן בקונגרס יריחו לספח את הגדה המערבית. עם התקדמות מבצע חורב עברה הממשלה הפלסטינית לקהיר, שם למעשה הפכה לממשלה גולה. לאחר הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת פורקה ממשלת כל פלסטין על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. מעמד ההכרזה התקיים באלג'יר בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית. באותה העת השטחים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית ובשל כך להכרזה לא הייתה משמעות מעשית. במסגרת הסכמי אוסלו נכנסו ערפאת ותומכיו לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. במהרה הוקמה הרשות הפלסטינית אשר הייתה אמורה להוות שלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. במסגרת ההסכמים קיבלו הפלסטינים לידיהם את השליטה האזרחית והביטחונית על רוב האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה.

פלסטין התקבלה באוקטובר 2011 לאונסק"ו והפכה לראשונה לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם. ב-29 בנובמבר 2012 התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם שלפיה שודרג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם מישות משקיפה שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה. בהחלטה תמכו 138 מדינות[2]. קודם לכן, היה לאש"ף ייצוג של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים.

מקור השם

בערבית, השם פַלַסטין (מבוטא בפ' רפה כיוון שבערבית אין P) הוא שמה הגאוגרפי של ארץ ישראל. מקור השם הוא קיצור של סוריה-פלשתינה, שם שניתן לפרובינקיה יודיאה על ידי האימפריה הרומית לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, במטרה לנתק את הקשר בין היהודים לארצם. בתקופת המנדט הבריטי היה זה שמה של הטריטוריה של המנדט בערבית, אנגלית ועברית[3][4]. שם זה אומץ על ידי ארגון הגג הפלסטיני, אש"ף.

התנועה הלאומית הפלסטינית

מקובל לראות בכינוס שנערך ב-27 בפברואר 1920 בדמשק את ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית הממוסדת. תנועה זו נוסדה בעקבות תבוסת האימפריה העות'מאנית והמהפכה הלאומית בטורקיה. בנוסף, עודדו הבריטים כבר במהלך מלחמת העולם הראשונה את רעיון הלאומיות הערבית, בשיתוף פעולה עם השריף חוסין ממכה, שליט חיג'אז, כדי להצית מרד באימפריה העות'מאנית שהייתה אחת מיריבותיה של בריטניה במלחמה.

אף כי רעיון הלאומיות והקמת מדינות לאום הוא אירופי במקורו, הלאומיות הערבית, ומאוחר יותר הלאומיות הפלסטינית, נראתה חלופה טובה לשיטה הישנה שקרסה. התפתחות תנועה לאומית פלסטינית נפרדת הושפעה משני גורמים: הראשון הוא כינון מדינות ערב מה שסתם את הגולל על הרעיון הפאן-ערבי של מדינה ערבית מאוחדת. השני היה הקמת המנדט הבריטי בארץ על יסוד הצהרת בלפור, מה שנתפס כאיום בעיני התושבים הערביים המקומיים ודרש מענה נגדי לתנועה הציונית.

המנדט הבריטי

הצהרת בלפור שעל-פיה ניתן לבריטניה מנדט מחבר הלאומים על פלשתינה-ארץ-ישראל ("המנדט הבריטי"), קראה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל מבלי לפגוע בזכויות עדות דתיות אחרות החיות בארץ. ההנהגה הפלסטינית שללה את ההצהרה הזאת. בראשית ימי המנדט קיוותה ההנהגה הפלסטינית להקמת מדינה ערבית מאוחדת על פי מתאר תוכנית "סוריה הגדולה", הכוללת את סוריה, לבנון, ארץ-ישראל וירדן. בשנת 1919 נחתם הסכם ויצמן-פייסל, שהיה אמור להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין הממלכה הערבית המאוחדת[5].

עם הקמת סוריה, לבנון, ירדן ועיראק במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 (תחילה במסגרת מנדט צרפתי או בריטי ומאוחר יותר כמדינות עצמאיות), נגוזה תקוות הפלסטינים למדינה ערבית מאוחדת. האירוע שהשפיע רבות על עניין זה הייתה הדחתו של המלך פייסל הראשון, בן למשפחה ההאשמית, מכס הממלכה הערבית של סוריה ב-1920 (כיוון שהיה מקורב לבריטים ולא לצרפתים), ובטלותו של הסכם ויצמן-פייסל בעקבות כך. מאוחר יותר הומלכו בתמיכה בריטית, פייסל הראשון על עיראק, ועבדאללה הראשון על עבר הירדן. לאור כל זאת, ובתמיכת אנשי הלובי הערבי מקרב השלטון הבריטי, כמו לורנס איש ערב ואחרים, החלה להתגבש דרישה פלסטינית להקמת מדינה ערבית בלבד בשטח המנדט הבריטי בארץ ישראל המערבית. תביעה זו הייתה כרוכה בעצירת העלייה היהודית לארץ, בהפסקת מכירת קרקעות ליהודים ובביטול למעשה של הצהרת בלפור. במהלך שנות ה-30 נטו הבריטים לקבל את התביעות הערביות, ואף פרסמו את חוקי הספר הלבן שהגבילו עלייה יהודית ומכירת קרקעות ליהודים. ב-1936, בעקבות מאורעות תרצ"ו המכונות גם "המרד הערבי" בהנהגתו של המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני, הציעה ועדת פיל הבריטית לחלק את הארץ למדינה ערבית, מדינה יהודית, ושטח נוסף (בין ירושלים ליפו) שיישאר בשליטת המנדט הבריטי.

התביעה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל גברה אחרי מלחמת העולם השנייה משהתבררו ממדי השואה. העובדה שההנהגה הפלסטינית תמכה בגרמניה הנאצית במהלך המלחמה (מנהיגה, חאג' אמין אל חוסייני, אף הצטרף ליחידת אס-אס שפעלה בבלקן) הקשתה עליה להציג את תביעותיה בתום המלחמה.

תוכנית החלוקה

PartitionPlan1947
מפת תוכנית החלוקה

במהלך שנת 1947 שלח האו"ם ועדה מיוחדת, אונסקופ, לשם בחינת פתרון בעיית ארץ ישראל ובעיית הפליטים היהודים באירופה. התנועה הציונית החליטה לשתף פעולה עם הוועדה, בעוד ההנהגה הפלסטינית החרימה אותה. ב-29 בנובמבר 1947 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את דוח הוועדה שכונה "תוכנית החלוקה" (החלטה 181 של העצרת הכללית). תוכנית זו קבעה מועד לסיום המנדט הבריטי וחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. ירושלים ובית לחם היו אמורות להישאר בשליטה בינלאומית בחסות האו"ם. מועד סיום המנדט נקבע לשעת חצות של ה-15 במאי 1948. הקמת המדינות תוכננה לאוגוסט 1948.

הפלסטינים ששללו את ההחלטה פתחו במתקפה על היישוב היהודי בארץ, מתקפה שהסלימה והתפתחה למלחמה, שידועה בישראל כמלחמת העצמאות, ואילו בפי הפלסטינים היא מכונה "א-נכּבּה" (النكبة "האסון"). במהלך המלחמה, כשהחלה הכף לנטות לטובת כוחות המגן העבריים, עזבו פלסטינים רבים את בתיהם (או גורשו מהם) ונמלטו אל יהודה, שומרון ורצועת עזה (שהיו בשליטת ירדן ומצרים) או אל מדינות ערב השכנות. עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, שעות ספורות לפני סיומו הרשמי של המנדט הבריטי, התערבו מדינות ערב השכנות במלחמה ופלשו אל שטח המנדט לשעבר. בסוף המלחמה נקבעו קווי שביתת הנשק ("הקו הירוק") שהשאירו בידי ירדן את יהודה ושומרון ובידי מצרים את רצועת עזה. בשני האזורים האלה היו מרוכזים מאות אלפי פליטים פלסטינים. עשרות אלפי פליטים נמצאו גם במדינות השכנות עצמן, בעיקר בירדן, בסוריה ובלבנון.

בספטמבר 1948, הוקמה ממשלה פלסטינית ברצועת עזה בתמיכת הליגה הערבית כדי להגביל את ההשפעה הירדנית על הבעיה הפלסטינית. ממשלה זו, שקראה לעצמה "ממשלת כל פלסטין" (בערבית: حكومة عموم فلسطين), הכריזה ב-1 באוקטובר 1948 על מדינת פלסטין עצמאית בכל פלסטין שבירתה הוכרזה ירושלים, אם כי בפועל התכנסה בעזה. כנשיא מונה המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני. ממשלת כל-פלסטין הוכרה שש ממדינות ערב: מצרים, סוריה, לבנון, עיראק, ערב הסעודית ותימן. ירדן ושאר המדינות הערביות לא הכירו ב"מדינת כל-פלסטין". הקמה ממשלת כל-פלסטין הייתה למעשה צעד תעמולתי ולגוף זה לא היו כוח או השפעה. הממשלה הועברה לקהיר בדצמבר 1948 בעקבות מתקפה ישראלית על עזה, והשלטון המצרי לא הרשה לה לחזור לעזה. בכך היא הפכה לממשלה גולה. פלסטינים שחיו ברצועה אומנם קיבלו דרכון של "מדינת כל-פלסטין". בשנת 1951 מינתה הליגה הערבית את מצרים כאחראית על הפלסטינים בעזה, מה שהפחית עוד יותר את סמכויות כל-פלסטין ושריה. לבסוף בשנת 1959, פירק נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר פירק את מה שנשאר מהישות הפלסטינית לטובת הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת, מה שבפועל הנחיל משטר צבאי על עזה.

מדינה פלסטינית בירדן

ב-1949 החליט מלך ירדן, עבדאללה הראשון, על סיפוח השטחים שכבש הלגיון הירדני במלחמה[6], והעניק אזרחות לכל הפליטים הפלסטינים מתוך מטרה לשלבם בממלכת ירדן. החלטה זאת הייתה מנוגדת לעמדת ההנהגה הפלסטינית[דרוש מקור] שעדיין קיוותה להקים מדינה פלסטינית עצמאית. עבדאללה העניק אזרחות מלאה לפלסטינים בארצו, כדי להעניק לגיטימציה לסיפוח[דרוש מקור]. הוא גם התעקש על זכות השיבה בטענה ששיבה המונית של פליטים תיצור מוקד מתיחות קבוע בין ישראל למדינות ערב[7]. נכדו, חוסיין, מלך ירדן, הצהיר לא פעם כי "ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן"[8] וכי "ירדן בשני חלקיה היא המולדת של כל פלסטיני"[9].

ממלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים היגרו פלסטינים רבים לגדה המזרחית. הגירה זו שינתה את המאזן הדמוגרפי בממלכה שהייתה מורכבת עד אז בעיקר משבטים בדואים. משפחת המלוכה ההאשמית אינה פלסטינית ואינה רואה בירדן ממלכה פלסטינית. במהלך השנים התגלעו סכסוכים בין משפחת המלוכה ההאשמית ותושביה הבדואים לבין האוכלוסייה הפלסטינית בירדן. ביוני 2006 למחרת פגישתם של המלך עבדאללה השני עם ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, הצהיר המלך עבדאללה השני כי "ירדן לעולם לא תהיה מולדת חלופית לאף אחד, ומולדת הפלסטינים ומדינתם צריכה להיות על האדמה הפלסטינית ולא במקום אחר"[10].

ההתייחסות של הפלסטינים

מאז מלחמת ששת הימים נערכו מספר ניסיונות ליצור קונפדרציה בין ירדן והפלסטינים. הרציני בהם הסתיים בהסכם בין חוסיין וערפאת בפברואר 1985[דרושה הבהרה].

חריג בולט להשקפות אלו היה בתקופה שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור ובמיוחד בתקופת ספטמבר השחור ומיד לאחריה. בתקופה זו ניסה אש"ף (במיוחד ארגוני האופוזיציה שבתוכו) להשתלט על ירדן. מצב זה הביא להחלטה שהתקבלה ב-28 בפברואר 1971 על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית (הגוף העליון של אש"ף) שקבעה: "מה שקושר את ירדן בפלסטין הוא קשר לאומי ואחדות טריטוריאלית, אשר עיצבו אותם ההיסטוריה, התרבות והשפה[...] הקמת ישות מדינית במזרח-הירדן ואחרת בפלסטין אינה נסמכת על שום חוקיות[...] אלא נכללת בפעולת הפיצול אשר הקולוניאליזם, אחר המלחמה העולמית הראשונה, ביתר על ידיה את אחדות אומתנו הערבית ואת אחדות מולדתנו הערבית". מאז החלטה זו התרחקה גישה זו מהמרכז הפלסטיני לעבר השוליים וכיום היא נחשבת זניחה.

ההתייחסות של ישראל

חלקים בימין הישראלי אימצו גישה שלפיה ירדן היא המדינה הפלסטינית. זאת אף הייתה המדיניות הרשמית של הליכוד ממלחמת לבנון ועד הסכמי אוסלו. ב-2002 הושק המתווה האזורי לשלום, יוזמה פרטית שלפיה ישראל תחיל ריבונות מלאה על שטחי יהודה ושומרון, ובמקביל יהפכו הפלסטינים לאזרחים של מדינה פלסטינית חדשה שתוקם בתחומי ירדן.

הקמת אש"ף

PLO-logo
סמל אש"ף

בשנת 1964 הוקם אש"ף במזרח ירושלים במטרה להקים מדינה פלסטינית בכל שטחי המנדט הבריטי לשעבר. למרות זאת, לא היו כל פעולות למימוש מטרה זו בשטחי יהודה ושומרון כשאלה היו בשליטת ירדן. הארגון ניסח את האמנה הלאומית הפלסטינית שמגדירה מיהו פלסטיני, ושוללת את קיומה של מדינת ישראל. על פי האמנה, פעולות טרור (פדאיון) הן חיוניות ומאחדות במלחמת שחרור עממית. אש"ף התקבל לליגה הערבית במעמד של מדינה – מדינת פלסטין.

למרות זאת, בספטמבר 1993 הצהיר ערפאת על הכרה במדינת ישראל במכתב רשמי ליצחק רבין, אז ראש ממשלת ישראל. סעיפי האמנה הפלסטינית השוללים את הקמת מדינת ישראל הוגדרו במכתב "בלתי-תקפים ובלתי-ישימים". בתגובה, הכירה מדינת ישראל באש"ף כארגון פוליטי המייצג את העם הפלסטיני. למחרת ההכרה ההדדית נחתמה "הצהרת העקרונות" שהיא למעשה הסכם אוסלו הראשון. בשלב מאוחר יותר הסתבר שסעיפי האמנה האמורים לא בוטלו באופן רשמי בהתאם לתקנון אש"ף.

מלחמת ששת הימים

ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים שבמהלכה כבש צה"ל בין היתר את יהודה ושומרון ואת רצועת עזה. למעשה מתום המלחמה היו נתונים כל שטחי המנדט הבריטי לשעבר (ושטחים נוספים) למרותה של ממשלת ישראל, ולפיכך כל הפלסטינים שחיו בארץ היו נתונים לשלטון אחד לראשונה מאז ביטול המנדט.
ממשלת ישראל לא סיפחה את יהודה ושומרון ורצועת עזה לישראל, למעט מזרח ירושלים שסופחה בצו מיוחד. כמו כן הונהגה מדיניות של "גשרים פתוחים", כלומר שמירת הקשר הכלכלי בין יהודה ושומרון לממלכת ירדן. קשר זה נותק באופן חד-צדדי בשנת 1988 על ידי המלך חוסיין, שהחליט לוותר על תביעות ירדן לגבי יהודה ושומרון ולנתק את הקשר עם הפלסטינים תושבי האזור.

תוכנית השלבים

בוועידת המועצה הלאומית הפלסטינית ה-12 שנערכה ב-1974 התקבלה תוכנית השלבים של אש"ף, שעל-פיה "כל צעד בכיוון השחרור הוא צעד למימוש האסטרטגיה של הארגון לשחרור פלסטין להקמת מדינה פלסטינית", כלומר הקמת המדינה הפלסטינית יכולה להיעשות בשלבים, כשבתחילה תוקם המדינה רק על חלק משטח פלסטין. ההחלטה קובעת עוד כי "הארגון לשחרור פלסטין ינקוט בכל האמצעים, בראש ובראשונה מאבק מזוין, לשחרור טריטוריה פלסטינית".

"תוכנית השלבים" נתפסה בקרב ישראלים רבים כהחלטה בעייתית במיוחד של התנועה הלאומית הפלסטינית, שכן היא מטילה צל על כל הסכם פשרה בין ישראל לפלסטינים. תקפותה של "תוכנית השלבים" כיום אינו ברור. היא לא בוטלה רשמית אך באופן כללי ההנהגה הפלסטינית חדלה להזכירה מאז סוף שנות השמונים. עם זאת, לאחרונה ישנן התבטאויות של גורמים רשמיים של אש"ף בנושא המצביעים על כך שתוכנית השלבים לא נזנחה. לאחרונה אמר שגריר אש"ף בלבנון בראיון כי "פתרון שתי המדינות יוביל לקריסת ישראל"[11].

עם זאת עלו בציבור הפלסטיני קריאות להפסקת המאבק המזוין, בנימוק שזה לא הניב תוצאות. כך למשל בדברי ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר סלאם פיאד ומנהיגים אחרים[12].

הכרזת עצמאות

Palestine recognition only
הכרה בעצמאות של מדינת פלסטין
  מדינות המכירות בעצמאות מדינת פלסטין
  מדינות שאינן מכירות בעצמאות מדינת פלסטין

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. הכרזה זו נעשתה באלג'יר, בכינוס הרשות המחוקקת של אש"ף, המועצה הלאומית הפלסטינית. להכרזה לא הייתה משמעות מעשית שכן ישראל שלטה ביהודה ושומרון וחבל עזה. גבולות המדינה המיועדת לא צוינו במפורש[13] ומבחינה משפטית ההכרזה אינה מחייבת בכללי המשפט הבינלאומי[דרוש מקור].

הליגה הערבית הכירה מיד במדינת פלסטין, ושנה לאחר ההצהרה הכירו במדינת פלסטין כ-90 מדינות[14]. ברבות מהן נציגויות אש"ף הוסבו לשגרירויות. ב-15 בדצמבר 1988 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם בתמיכת 104 מדינות את החלטה 43/177 המכירה ב"בהכרזה על מדינה פלסטינית" של יאסר ערפאת באלג'יר. להחלטה התנגדו ישראל וארצות הברית ו-36 מדינות אחרות נמנעו. מאז התקבלו החלטות נוספות בעצרת הכללית של האו"ם שתמכו בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית, אך גם החלטות אלו לא יצרו שינוי מהותי בשטח או במעמד המשפטי[15]. בעקבות החלטות אלו קיבל המשקיף הקבוע של אש"ף באו"ם מעמד של "המשקיף הקבוע של פלסטין", ונציגות הארגון קיבלה אישור להיות מיוצגת על ידי מספר גדול יותר של צירים מאשר שאר הנציגויות-המשקיפות.

הרשות הפלסטינית

צעד מהותי לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית נעשה בהסכמי אוסלו, שהראשון בהם נחתם ב-20 באוגוסט 1993. בהסכמים אלה מוגדר במפורש השטח שבו יחולו כ"הגדה המערבית (יהודה ושומרון) ורצועת עזה" (המחלוקת העיקרית לגבי הגדרה זו היא האם נכלל בתוכה שטח מזרח ירושלים). מרכיב בולט בהסכם זה הוא נסיגת צה"ל מהערים הפלסטיניות בגדה המערבית (יהודה ושומרון) וברצועת עזה, והקמתה של הרשות הפלסטינית. הסכם אוסלו לא עסק במפורש בעתידה של הרשות, אך הפלסטינים ראו בהקמתה צעד בדרך להקמתה של מדינה פלסטינית במסגרת הסדר הקבע של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לרשות הפלסטינית הייתה אוטונומיה מוגבלת - חלק גדול מפעולותיה היו טעונות אישור של ממשלת ישראל. השטחים שעליהם הפעילה הרשות את סמכותה כללו את ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית, כך שרוב האוכלוסייה הפלסטינית הייתה נתונה למרותה, אולם לא היה רצף טריטוריאלי בין השטחים הללו. האינתיפאדה השנייה חיסלה את שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות הפלסטינית ושיתקה למעשה את מרבית הפעולות של הרשות. בשלב מאוחר יותר של האינתיפאדה נכנס צה"ל מחדש לרוב הערים הפלסטיניות (למעט הערים ברצועת עזה).

מפת הדרכים משנת 2003 קוראת לסדרת צעדים, כל אחד מהם תלוי בקודמיו, שיובילו להקמת מדינה פלסטינית. בין הצעדים פירוק ארגוני הטרור הפלסטיניים על ידי הרשות הפלסטינית. צעדים נוספים נדרשים גם ממדינת ישראל וגם מהרשות הפלסטינית.

במרץ 2002 קבלה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות את החלטה 1397 המאשרת את חזון הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל[16]. זו הייתה הפעם הראשונה, מאז החלטת העצרת הכללית מ-29 בנובמבר 1947, שבה הכירה מועצת הביטחון של האו"ם באופן רשמי בצורך בהקמת מדינה פלסטינית.

הכרה בין לאומית

על פי המשפט הבינלאומי, נדרשים חמישה מאפיינים עיקריים על מנת שישות טריטוריאלית תוגדר כמדינה: טריטוריה רציפה עם גבולות קבועים; רוב תושבי הקבע בטריטוריה צריכים להביע שאיפה המבוססת על התנועה הלאומית; שלטון של גוף יחיד על האוכלוסייה באמצעות חוקים ומוסדות; עצמאות של מדינה ריבונית המסוגלת לנהל את ענייני הפנים והחוץ שלה ללא תלות במדינה אחרת; והכרה על ידי הקהילה הבינלאומית[17]. ישנן שתי תאוריות לעניין דרישת ההכרה במשפט הבינלאומי: לפי תאוריית המדינות הדקלרטיבית תנאים 1–4 הם הכרחיים ומספקים, ותאוריית המדינות הקונסטיטוטיבית, שלפיה די בהכרה על ידי הקהילה הבינלאומית, כלומר תנאי 5 יכול להספיק לבדו בתנאים מסוימים. כיום הנוהג הבינלאומי מתבסס על התאוריה הקונסטיטוטיבית[18], ומדינות מוכרות אף בהיעדר כל ארבעת הקריטריונים הראשונים או חלקם.

בספטמבר 2011, בעקבות קמפיין 194, התקיימו באו"ם דיונים בבקשת הפלסטינים להכרה במדינה פלסטינית בגבולות הקו הירוק. בעצרת הכללית ה-66 הגיש יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס את הבקשה למזכ"ל האומות המאוחדות באן קי מון. ב-29 בנובמבר 2012 הכירה העצרת הכללית של האו"םהחלטה 67/19 שלה) בפלסטין כמדינה משקיפה שאינה חברה בארגון. 138 מדינות תמכו בהחלטה. ב-31 בדצמבר 2014 העלתה הרשות הפלסטינית הצעת החלטה למועצת הביטחון של האו"ם להכרה במדינה פלסטינית כחברה מן המניין, אולם מועצת הביטחון דחתה את ההצעה. מאוקטובר 2011, "מדינת פלסטין" נחשבת לחברה מלאה באונסק"ו.

96 מדינות מיסדו יחסים דיפלומטיים עם הרשות הפלסטינית, חלקן ברמה של שגרירות. מספר מדינות, בהן רוסיה, קפריסין[19], כל מדינות דרום אמריקה (בהן ארגנטינה, ברזיל, אקוודור[20], בוליביה[21], צ'ילה[22], אורוגוואי, גיאנה, פרו, פרגוואי[23] וקולומביה[24]), הכריזו על הכרתן במדינת פלסטין כמדינה ריבונית. ארצות הברית הודיעה לקראת סוף 2010 כי תכיר במדינה פלסטינית לצד ישראל "בבוא העת", והאיחוד האירופי הודיע כי ייתכן מצב שבו האיחוד יכיר במדינה פלסטינית גם ללא הסכם[25]. מנגד, בפברואר 2011 החליט הפרלמנט בהולנד על התנגדות להכרזה חד צדדית על מדינה פלסטינית וקרא לאיחוד האירופי להתנגד להכרזה כזאת[26]. ב-3 באוקטובר 2014 הודיע ראש ממשלת שוודיה כי ארצו תכיר במדינה פלסטינית. ב-13 באוקטובר הצביע הפרלמנט הבריטי בעד הכרה במדינה פלסטינית.

באפריל 2011 קבע דוח של קרן המטבע הבינלאומית כי המוסדות הפיננסיים של הרשות הפלסטינית מוכנים לתפקד במדינה עצמאית[27]. עם זאת, ביולי 2012 קבע דוח של הבנק העולמי כי צמיחת הכלכלה הפלסטינית אינה יציבה מספיק כדי לתמוך בהקמת מדינה[28].

גבולות

הפלסטינים חלוקים לגבי הגבולות הרצויים או האפשריים למדינה פלסטינית עתידית. להלן כמה מהחלופות שעלו במהלך השנים על ידי פלסטינים:

  1. שימוש בקו הירוק כבסיס לגבול המדינה הפלסטינית בכפוף לחילופי שטחים. על-פי הצעה זו, ישראל תעביר לפלסטינים שטחים לא מיושבים בתחומי הקו הירוק, הנושקים לאזור יהודה ולרצועת עזה, בתמורה לסיפוח שטחים באזור יהודה ושומרון שבהם נמצאים רוב תושבי ההתנחלויות. בישראל לא פעם הוצע להעביר חלקים מאזור המשולש למדינה פלסטינית עתידית בתמורה לסיפוח התנחלויות. להצעה זו יש התנגדות חריפה בציבור הערבי הישראלי ואף בציבור הישראלי, משני צדי המפה הפוליטית.
  2. גבולות ה-4 ביוני 1967, כלומר שטחי הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה. מאז הסכמי אוסלו זו עמדת הפת"ח, הארגון הדומיננטי באש"ף.
  3. גבולות תוכנית החלוקה של 1947 (כ-45% משטח המנדט). תביעה לגבולות אלה נרמזת ב"הצהרת העצמאות" הפלסטינית משנת 1988 (נאמר כי המדינה הפלסטינית קמה על בסיס החלטת האו"ם).
  4. כל שטח המנדט הבריטי לשעבר, קרי, שטחי מדינת ישראל, הגדה המערבית ורצועת עזה. גבולות אלה היו דרישתו של אש"ף עד הסכמי אוסלו, ומוצגות עד היום בסמלו של הארגון. תנועת החמאס השלטת בעזה מאז שנת 2007 רואה בגבולות אלה את גבולות המדינה הפלסטינית העתידית.
  5. שני עברי הירדן (כלומר ישראל, הגדה המערבית, רצועת עזה וירדן).

מדינה פלסטינית בחצי האי סיני

בספטמבר 2014, פורסם בגלי צה"ל כי נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי הציג בפני אבו מאזן תוכנית להקמת המדינה הפלסטינית בחצי האי סיני בשטח של 1,600 קמ"ר הגובל ברצועת עזה, ומגדיל אותה פי חמישה. על פי התוכנית למדינה זו ישובו הפליטים, והיא תהיה מפורזת. על פי ההצעה, הרשות תקבל אוטונומיה בערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון ובתמורה יוותר אבו מאזן על התביעה לחזור לגבולות 67'. הממשל האמריקני אישר את היוזמה, אשר גם ראש הממשלה בנימין נתניהו עודכן בפרטיה. למרות לחצי א-סיסי, דחה אבו מאזן את ההצעה על הסף. על פי הערכות, ההצעה המצרית נובעת בין היתר מהקושי של צבא מצרים להתמודד עם ארגוני הטרור בסיני[29]. "גורם בכיר במשרד החוץ המצרי" הכחיש את הידיעה, אולם הוסיף כי הנשיא המצרי הקודם, מוחמד מורסי, הציע הצעה דומה לפלסטינים[30].

במהלך השנים עלו גם הצעות שלפיהן סיני יהיה רק חלק מן המדינה הפלסטינית. בשנת 2010 העלה ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, גיורא איילנד מהלך של "החלפת שטחים" כאחת האופציות במסגרת נייר עמדה שפרסם במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי. לפי המהלך שהציע, תעביר מצרים לפלסטינים שטח בגודל של 720 קמ"ר הצמוד לרצועת עזה; ישראל תעביר למצרים שטח בגודל דומה בדרום מערב הנגב, ותקבל שטח בגודל דומה ביהודה ושומרון[31]. הממשל המצרי דחה אז את ההצעה על הסף.[דרוש מקור]

ראו גם

עיינו גם בפורטלים:
פורטל המזרח התיכון
פורטל היסטוריה

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ג'קי חורי, הרשות הפלסטינית תכונה מעתה "מדינת פלסטין" במסמכיה הרשמיים, באתר הארץ, 7 בינואר 2013
  2. ^ יצחק בן-חורין, וושינגטון, האו"ם אישר ברוב עצום: פלסטין - מדינה משקיפה, באתר ynet, 30 בנובמבר 2012
  3. ^ היסטוריה של פלשתינה באתר אוניברסיטת דקוטה הדרומית
  4. ^ Pillars of Smoke and Fire - The Holy Land in History and Thought מאת משה שרון
  5. ^ המגעים להקמת מדינה ערבית מאוחדת מתוארים במכתבי חוסיין-מקמהון.
  6. ^ עבה"י החליטה רשמית על סיפוח אזור הכיבוש של הלגיון, דבר, 25 באפריל 1950
  7. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948. אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 368-357.
  8. ^ פרופ' יוסף נבו, המזרח התיכון בימינו (עמ' 265), האוניברסיטה הפתוחה, ‏2005
  9. ^ דן שיפטן, אופציה ירדנית: היישוב היהודי ומדינת ישראל אל מול המשטר ההאשמי והתנועה הלאומית הפלסטינית, 1986, עמ' 292.
  10. ^ עומר שיקלר , ירדן לא תהיה מדינה לפלסטינים, באתר News1 מחלקה ראשונה(הקישור אינו פעיל, 23 בנובמבר 2017)
  11. ^ ראיון עם שגריר אש"ף בלבנון, עבאס זאקי
  12. ^ ההימור הכפול של סלאם פיאד(הקישור אינו פעיל, 23 בנובמבר 2017)
  13. ^ יהושפט הרכביהאמנה הפלסטינית ומשמעותה, הסברים והשלכות, הוצאת מרכז ההסברה, 1977
  14. ^ UNESCO Executive Board, Hundred and thirty-first Session, ‏12 במאי 1989 (באנגלית)
  15. ^ דורי גולד, ברשות ובסמכות? האו"ם והמדינה הפלסטינית, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 1 במאי 2011
  16. ^ החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1397, באנציקלופדיה ynet
  17. ^ יורם דינשטיין, המשפט הבינלאומי והמדינה (1971), עמ' 100-102.
  18. ^ Lassa Oppenheim, Ronald Roxburgh, International Law, בעמ' 135
  19. ^ דיווח: גם קפריסין הכירה במדינה פלסטינית 30 בינואר 2011
  20. ^ ‏AFP, אקוודור הכריזה על הכרה במדינה פלסטינית, באתר ynet, 25 בדצמבר 2010
  21. ^ בוליביה מכירה ב"פלסטין"; גם אקוודור בדרך?, באתר nrg‏, 17 בדצמבר 2010
  22. ^ במשרד החוץ חוששים מגל הכרה במדינה פלסטינית 08 בינואר 2011
  23. ^ אליאור לוי ו-AFP, נמשך הסחף: גם פרגוואי הכירה במדינה פלסטינית, באתר ynet, 28 בינואר 2011
  24. ^ איתמר אייכנר, הכרת קולומביה במדינה פלסטינית: "סטירת לחי למדינה ידידה", באתר ynet, 9 באוגוסט 2018
  25. ^ "תיתכן הכרה במדינה פלסטינית גם ללא הסכם", באתר וואלה! NEWS‏, 20 בפברואר 2010
  26. ^ בשבע י"ג אדר א' תשע"א עמוד 12
  27. ^ קרן המטבע: "הפלסטינים מוכנים למדינה - מבחינה כלכלית", באתר כלכליסט, 6 באפריל 2011
  28. ^ דניאל סיריוטי ודוד ברון, ‏הבנק העולמי: הכלכלה הפלסטינית אינה מוכנה לכינון מדינה עצמאית, באתר ישראל היום, 26 ביולי 2012
  29. ^ אילאיל שחר, ההצעה של א-סיסי: הקמת מדינת פלסטינית ברצועה ובחלק מסיני, 8 בספטמבר 1970, באתר גל"צ
  30. ^ יאסר עוקבי,מצרים: הקמת מדינה בסיני לא על הפרק, 8 בספטמבר 2014, באתר מעריב
  31. ^ גיורא איילנד, האופציה האזורית, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, ינואר 2010
15 בנובמבר

15 בנובמבר הוא היום ה-319 בשנה, (320 בשנה מעוברת), בשבוע ה-47 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 46 ימים.

אורי אבנרי

אוּרִי אַבְנֵרִי (10 בספטמבר 1923, כ"ט באלול ה'תרפ"ג – 20 באוגוסט 2018, ט' באלול ה'תשע"ח) היה עיתונאי, עורך, סופר, חבר הכנסת ופעיל שמאל רדיקלי ישראלי.

ב-1950 קנה את השבועון "העולם הזה", היה לעורכו הראשי במשך כארבעים שנה, הביא אותו לתפוצה רחבה והפך אותו לשם דבר בעיתונות בישראל. בתקופתו הפך "העולם הזה" לשבועון אנטי-ממסדי, שהתיימר לחשוף פרשיות שחיתות, תוך שימוש באמצעים של עיתונות צהובה: פרסום סנסציות, סיפורי מין, רכילות ותמונות עירום – דבר יוצא דופן בישראל של אותם ימים.

ב-1965 הקים והנהיג את תנועת "העולם הזה - כוח חדש", והיה חבר הכנסת מטעמה בכנסות השישית והשביעית. לאחר מכן היה שותף להקמת מחנה של"י, וחבר כנסת מטעמה בכנסת התשיעית. היה שותף גם להקמת "הרשימה המתקדמת לשלום" והתנועה החוץ-פרלמנטרית "גוש שלום".

במסגרת פעילותו הפוליטית עסק בנושא זכויות האדם, נלחם נגד כפייה דתית, נגד אפליה עדתית, למען שוויון זכויות לערביי ישראל ולמען שלום והשתלבות של ישראל ב"מרחב השמי".

הארגון לשחרור פלסטין

הארגון לשחרור פלסטין (בערבית: منظمة التحرير الفلسطينية, תעתיק מדויק: מנט'מת אלתחריר אלפלסטיניה, תרגום מילולי: ארגון השחרור הפלסטיני), הידוע יותר בראשי התיבות שלו אש"ף (באנגלית: PLO), הוא ארגון-גג שמאגד כמה תנועות לאומיות פלסטיניות. התנועה הגדולה ביותר והמרכזית בארגון היא פת"ח. מאז הקמתו ב־1964 ועד סוף שנות ה-80 היו מטרות הארגון המרכזיות: ייצוג פוליטי של העם הפלסטיני, ומאבק מזוין במדינת ישראל עד כדי חיסולה. ב-1993 הכיר מנהיג אש"ף במדינת ישראל במכתב רשמי לראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. בתגובה הכירה ישראל באש"ף כנציג לגיטימי של העם הפלסטיני.

החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון

החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, הידועה יותר בקיצור חד"ש (בערבית: الجبهة الديمقراطية للسلام والمساواة, תעתיק מדויק: אלג'בהה אלדימקראטיה ללסלאם ואלמסאואה' לרוב נקראת בקיצור אלג'בהה, כלומר "החזית") היא תנועה של ארגוני שמאל רדיקלי בישראל, אשר מהווה רשימה וסיעה סוציאליסטית בישראל, אשר מתמודדת כרשימה לכנסת מאז הבחירות לכנסת התשיעית. חד"ש מגדירה את עצמה כרשימה יהודית-ערבית והיא הרשימה היחידה בכנסת שאינה מגדירה את עצמה לאומית או דתית.

חד"ש דוגלת בפינוי כל ההתנחלויות הישראליות בשטחים שנכבשו ב-1967, הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ושוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים. חד"ש תומכת במשא ומתן לשלום ולא בנסיגות חד-צדדיות. התנועה דוגלת בצדק חברתי, בסוציאליזם ובשוויון מגדרי. בכך, התנועה גם מאמינה בצדק סביבתי כהגדרתה, ודוגלת בקשר שבין סביבה ירוקה-בריאה וחברה שוויונית. חד"ש מורכבת מתנועות ומזרמים שונים והמרכזי בהם זרם קומוניסטי-לניניסטי אך מצעה מתייחס למשותף בין הזרמים ואינו קורא לקומוניזם.

הימין החדש

היָמין הֶחדש (או בשמה המלא "הימין החדש בראשות שקד ובנט") היא מפלגת ימין ישראלית שהתמודדה בבחירות לכנסת העשרים ואחת ולא עברה את אחוז החסימה והתמודדה בבחירות לכנסת העשרים ושתיים ברשימת "ימינה". המפלגה הוכרזה ב-29 בדצמבר 2018 על ידי נפתלי בנט ואיילת שקד העומדים בראשה, שפרשו ממפלגת הבית היהודי. מייסדיה אמרו עם הקמתה כי תתקיים בה שותפות בין חילונים לדתיים. בנט הצהיר: "המפלגה תהיה ימנית, בעד ארץ ישראל, נגד מדינה פלסטינית ושחרור מחבלים, בעד המסורת היהודית".

הסכסוך הישראלי-ערבי

הסכסוך הישראלי–ערבי הוא מאבק בין ישראל לבין מדינות הליגה הערבית, החל משנת 1948 ושיאו במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים. הסכסוך לווה במתחים פוליטיים ומלחמות, עוד לפני הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, לב הסכסוך התמקד בשליטה על הארץ ובהמשך - בהקמת מדינת ישראל בשטח אשר נחשב על ידי העם היהודי כמולדתו ההיסטורית. לעומתם, התנועה הפאן-ערבית ייחסה אותם כטריטוריה השייכת לאומה הערבית הגדולה (בהקשר פאן איסלאמי, היא נמצאת בשטח הנחשב לדאר אל-אסלאם), ובהמשך התנועה הלאומית הפלסטינית שאפה להקים מדינה פלסטינית בשטחים אלו או בחלקם.

הסכסוך, אשר שורשיו בסכסוך פוליטי על רקע שאיפות טריטוריאליות בעקבות קריסת האימפריה העות'מאנית ובלוחמת מיליציות ערביות מול היהודיות בתקופה הבריטית, השתנה במשך השנים מעימות צבאי בקנה מידה גדול בין מדינת ישראל לחברות הליגה הערבית בין השנים 1948-1982, לעימות ישראלי-פלסטיני בקנה מידה מקומי יותר, בעל אופי של מלחמה בלתי מאוזנת. הסכסוך בין ארצות ערב לישראל על בסיס מחלוקות טריטוריאליות ברובו הסתיים, פרט לטענות טריטוריאליות של סוריה לגבי רמת הגולן, לעימות טריטוריאלי מול הפלסטינים, וטענות שוליות מצד בנות בריתה של איראן, סוריה ותנועת החזבאללה בלבנון.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הסכסוך הישראלי-פלסטיני (בערבית: النزاع الفلسطيني-الإسرائيلي - ”הסכסוך הפלסטיני־ישראלי“ או القضية الفلسطينية - ”הסוגיה הפלסטינית“) הוא סכסוך בין תושביה היהודים של ארץ ישראל ובהמשך גם מדינת ישראל שהקימו לבין ערבים-פלסטינים. יש המחשיבים[דרוש מקור] כמועד תחילתו של הסכסוך את שנת 1860, אז הוקמה משכנות שאננים - השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, ציון דרך בהתפתחות היישוב בארץ ישראל ובכינונה של התנועה הציונית. כך למשל נמנים באופן רשמי נפגעי פעולות האיבה, החל משנה זו.

סכסוך זה בין שני חלקי האוכלוסייה היושבים בארץ ישראל, יהודים וערבים, החל לפני הקמת המדינה, והמשיך בעוז לאחריה. אף שהמונח "פלסטינים" במשמעותו המקובלת כיום לא היה בשימוש לפני הקמת המדינה - מורחבת כיום משמעות הביטוי "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" אף לתחילתו של הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ ישראל. והוא כולל גם את המאבק בין יהודי ארץ ישראל לבין ערביי ארץ ישראל במהלך שלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ותקופת המנדט הבריטי.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אף במשמעותו המורחבת כאמור, הוא למעשה חלק מהסכסוך הערבי-ישראלי הרחב עוד יותר.

שש סוגיות עיקריות, העומדות כיום במוקד המחלוקת בין הצדדים הן - גבולות הקבע, מעמד הפליטים הפלסטינים (זכות השיבה), השליטה בירושלים ובהר הבית, חלוקת משאבי המים, ההתנחלויות והסדרי הביטחון.

במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים ליישוב הסכסוך, כגון תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. מרבית ההצעות ניסו לקדם פתרון קבע אשר כרוך ביצירת אוטונומיה פלסטינית (למשל תוכנית האוטונומיה) או מדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית עצמאית (עד 1948) או לצד מדינת ישראל (אחרי הקמתה), הידוע כפתרון שתי המדינות. פתרון אחר שהוצע ליישוב הסכסוך הוא "פתרון מדינה אחת" שלפיו כל ארץ ישראל המערבית כולל רצועת עזה ויהודה ושומרון תהפוך למדינה דו לאומית, תוך שליטה מוגברת של אחד הצדדים או שלטון שוויוני. הניסיונות לא צלחו בשל חילוקי דעות בתחומים רבים על אופי הפתרון וכן בשל אי אמון הדדי בין הצדדים. מאפיין בולט בסכסוך הוא גילויי האלימות והטרור הקשים מהצד הפלסטיני, אשר קיימים כמעט לכל אורכו של הסכסוך. הלחימה מבוצעת על ידי צבאות סדירים, כוחות צבאיים למחצה, תאי טרור ויחידים. הסכסוך הוביל לאורך השנים למספר רב של הרוגים בקרב האוכלוסייה האזרחית בשני הצדדים.

גורמים בינלאומיים בולטים מעורבים בניסיונות לפתרון הסכסוך. שני הגורמים העיקריים המעורבים במשא ומתן הם ממשלת ישראל וארגון אש"ף, קודם הקמת הרשות הפלסטינית, והרשות מאז הקמתה. מתווכים בין הצדדים נציגות בינלאומית המכונה הקוורטט לענייני המזרח התיכון אשר מורכב מנציגים מארצות הברית, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם.

התנחלות

התנחלות היא יישוב שהקימו ישראלים בשטחים המוחזקים צבאית על ידי ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. המונח מתייחס בעיקר ליישובים היהודים הקיימים ביהודה ושומרון, לאלו שפונו מחצי האי סיני ומרצועת עזה, ועד לסיפוח רמת הגולן בשנת 1981, גם ליישובים שהוקמו ברמה. עם זאת, חלקים בקהילה הבינלאומית ובשמאל הרדיקלי בישראל מתייחסים גם לשכונות היהודיות במזרח ירושלים וליישובים היהודים ברמת הגולן כהתנחלויות, כיוון שהם אינם מכירים בסיפוח הישראלי של שטחים אלו.

בסוף 2017 היו רשומים כתושבים בהתנחלויות כ-436,000 תושבים. מספר זה אינו כולל כ-23,000 יהודים המתגוררים ברמת הגולן וכן כ-375,000 יהודים המתגוררים במזרח ירושלים. רובם של המתנחלים ביהודה ושומרון גרים במרחב התפר, בין הקו הירוק לגדר ההפרדה.

ההתנחלויות הן נושא למחלוקת פוליטית בישראל, כאשר לאורך השנים גם בשמאל וגם בימין היו תומכים ומתנגדים לתופעה. על אף שהמפעל נוסד לאחר מלחמת ששת הימים בידי ממשלות בראשות השמאל, מאז שנות השמונים של המאה ה-20 מזוהה ההתנגדות להתנחלויות בעיקר עם השמאל, והתמיכה בהתנחלויות מזוהה בעיקר עם הימין. המצדדים בהתנחלויות רואים בהן מימוש זכותו ההיסטורית או הדתית של עם ישראל על ארץ ישראל וכן גורם המונע השתלטות פלסטינים על השטח והקמת מדינה פלסטינית, וכך מגן גם על תושבי הקו הירוק. מתנגדי ההתנחלויות רואים בהן מכשול לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, סכנה להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וגורם הפוגע כלכלית וביטחונית במדינה. גם ממשלות הימין במאה ה-21 נמנעות מהקמת התנחלויות חדשות ומגבילות את כמות אישורי הבנייה, בפרט מעבר לגדר ההפרדה.

מעמדן מבחינת המשפט הבינלאומי של ההתנחלויות הוא מורכב. לדעת מדינת ישראל הקמת ההתנחלויות מותרת על פי המשפט הבינלאומי. מאידך הובעו דעות במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ובשמאל הפוליטי בישראל שלפיהן הקמתן הייתה בניגוד למשפט הבינלאומי. רוב מדינות העולם מתנגדות להקמת התנחלויות.

זכות הקיום

זכות הקיום מתוארת כאחת התכונות של מדינה ריבונית. במאמר מהמאה התשע-עשרה, כתב הפילוסוף הצרפתי ארנסט רנן שלמדינה יש זכות קיום כאשר תושביה מוכנים להקריב את האינטרסים שלהם עבור הקהילה שהיא מייצגת. בניגוד לזכות להגדרה עצמית, זכות הקיום אינה מאפיינת עמים אלא מדינות. זו אינה זכות מוכרת במשפט הבינלאומי. השימוש הבולט במונח הוא במסגרת הסכסוך הישראלי-ערבי מאז שנות ה-50.

זכות קיומה של מדינה דה פקטו עשוי להשקל כנגד זכותה של מדינה אחרת לשלמות טריטוריאלית. תומכי זכות הקיום רואים בה השתלשלות של הזכות להתקיים שמוכרת בידי כותבים על החוק הבינלאומי כזכות יסוד של מדינות, במשך מאות שנים.

יוזמת השלום הערבית

יוזמת השלום הערבית (גם: היוזמה הסעודית, הצהרת ביירות) היא תוכנית מדינית של הליגה הערבית לסיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי, לפיה ינרמלו כל מדינות ערב את יחסיהן עם ישראל בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה משטחי רמת הגולן, רצועת עזה ויהודה ושומרון (לרבות מזרח ירושלים) והקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה תהיה מזרח ירושלים.

בנוגע לבעיית הפליטים, התוכנית מציעה "למצוא פתרון צודק ומוסכם" בהתאם להחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם (ההחלטה קובעת כי "הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית", נוסח שלפי הפרשנות הערבית דורש את חזרת הפליטים למולדתם. בהתאם לקביעה זו מביעה הליגה בפתיח להחלטה את הבנה למאבקו של העם הפלסטיני להשתחרר מהכיבוש ולממש את זכות השיבה.)

בתמורה לצעדים הללו יראו מדינות ערב את הסכסוך הישראלי-ערבי כבא אל קיצו וינרמלו את היחסים עם ישראל "בהקשר של שלום". חברות הליגה הערבית אימצו את ההצעה, שבכך הפכה ליוזמה כלל-ערבית.

התוכנית הועלתה בפסגת הליגה הערבית בביירות ב-28 במרץ 2002 על ידי יורש העצר והשליט דה-פקטו של ערב הסעודית, הנסיך עבדאללה בן עבד אל-עזיז אל סעוד ואושרה בה. היוזמה אושרה מחדש בכינוס הליגה הערבית ב-28 במרץ 2007. ראש ממשלת חמאס, אסמאעיל הניה, נכח בכינוס זה. הדעות חלוקות האם עצם נוכחותו הייתה מעין איתות של תנועת החמאס לגבי נכונותה לקבל את היוזמה או האם השתתפותו נבעה רק משום כך שהוא אולץ לעשות זאת על ידי מנהיגים בכירים בעולם הערבי, ובית המלוכה הסעודי בראשם.

בשנת 2017 פורסם שמדינות המפרץ הציעו צעדי נורמליזציה, בניהן הקמת קווי טלקומוניקציה ישירים, מתן רשות טיסה מעל המרחב האווירי והסרת מגבלות על סחר בתמורה להפסקת הבנייה בחלק מההתנחלויות והקלת המצור על עזה.

מסמך האסירים

מסמך האסירים הוא השם שנודע בו בתקשורת הישראלית - "המסמך הלאומי" או "מסמך ההסכמה הלאומית" שנחתם ב־10 במאי 2006 בכלא הדרים.

על המסמך חתומים חמישה מבכירי האסירים הפלסטינים בישראל:

מרוואן ברגותי - מזכ"ל פת"ח בגדה המערבית.

מוסטפא בדראנה מהחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין.

עבד אל ח'אלק אל נטשה מחמאס, חבר המועצה המחוקקת הפלסטינית.

בסאם אל סעדי מהג'יהאד האיסלאמי.

עבד אל רוחמן מלווח מהחזית העממית לשחרור פלסטין.המסמך כולל 18 סעיפים המתייחסים הן למטרות הפלסטיניות הלאומית והוא קובע בין השאר כי זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית תמומש בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות הקו הירוק אשר בירתה ירושלים ומימוש זכות השיבה.

בזירה הפנים פלסטינית הוא קובע, בין השאר, כי חמאס והג'יהאד האיסלאמי יצטרפו למסגרת אש"ף וכי אש"ף הוא המסגרת הפלסטינית הלגיטימית.

חשיבות המסמך בזירה הפנים פלסטינית נובעת מהמעמד החזק לו זוכים האסירים בתודעה הציבורית הפלסטינית. כתוצאה מכך הפך המסמך ל"שובר שוויון" בתיקו הפוליטי הפנימי וגרר שרשרת מאורעות פוליטיים ובהם אולטימטום של נשיא הרשות אבו מאזן לחמאס לקבלת המסמך או שיכריז על משאל עם. לקראת סוף יוני 2006 הגיעו כנראה אנשי חמאס ופת"ח להסכמה על חתימה משותפת על המסמך.

חטיפתו של גלעד שליט ב-25 ביוני 2006 קטעה את השיחות על המסמך וב-14 ביוני 2007 השתלט חמאס על רצועת עזה ונסגר חלון ההזדמנויות לעת עתה להסכמה בין חמאס ופתח.

נטורי קרתא

נְטוּרֵי קַרְתָּא (מארמית: 'שומרי העיר') היא קבוצה חרדית קטנה המוכרת בהתנגדותה החריפה למדינת ישראל ולציונות. חברי הקבוצה מאמינים שקיומה של מדינה יהודית טרם בוא המשיח איננו לגיטימי, והם רואים בהקמת המדינה ובקיומה "התגרות באומות" הגורמת לשפיכות דמים, במלחמות ובפיגועים. הקבוצה קרובה מאוד בהשקפתה לעדה החרדית, אך נבדלת ממנה ונחשבת קיצונית ממנה. הקבוצה בישראל היא פרושית לעומת אלה שמחוץ לארץ, שהן חסידיות ברובן.

חלקם הגדול של נטורי קרתא בישראל (כ-400 משפחות) מתגוררים בשכונת מאה שערים בירושלים, המהווה את מרכז קהילתם, ובנוסף בקהילות בבית שמש (כ-100 משפחות), ניו יורק (כ-100 משפחות) ובלונדון.[דרוש מקור]

הם מרבים בפעילויות מחאה כנגד מדינת ישראל, כנגד חילולי שבת וכנגד זרמים חרדיים אחרים, כגון אגודת ישראל. לעיתים הם אף מביעים מחאה כנגד העדה החרדית. חלק קטן מאנשי הקבוצה אף נוקט בעמדות קיצוניות יותר, כגון קריאה להקמת מדינה פלסטינית במקום מדינת ישראל. בין חברי הקבוצה יש מספר קיצוניים שהתפרסמו בשל פעולותיהם האלימות ומכונים בציבור החרדי "סיקריקים", אם כי לא כל המכונים סיקריקים משתייכים לנטורי קרתא.

נפות הרשות הפלסטינית

נפות הרשות הפלסטינית נקבעו כחלוקה האדמיניסטרטיבית של שטחי מזרח ירושלים, הגדה המערבית ורצועת עזה, במסגרת הסכמי אוסלו. כיום ברשות הפלסטינית 16 נפות, מהן 11 בגדה המערבית ו-5 ברצועת עזה.

פלסטין

האם התכוונתם ל...

פתרון שתי המדינות

פתרון שתי המדינות הוא מונח כולל למגוון הצעות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שבסופו תוקם מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. המדינה הפלסטינית תעניק לתושביה אזרחות ולפליטים הפלסטינים בפזורה תעמוד הזכות להגר לשטחה. חלק מההצעות במסגרת פתרון שתי המדינות אף מכירות בזכות השיבה במסגרתם תותר אף הגירת פליטים פלסטינים לתוך תחומי מדינת ישראל. בפני ערביי ישראל תהיה האפשרות להישאר בישראל או להגר למדינה הפלסטינית החדשה ולקבל את אזרחותה.

הצעות שונות של מדינת ישראל לפלסטינים, כפי שהוצגו ב-1993 על ידי שמעון פרס ויצחק רבין, ב-2000 על ידי אהוד ברק, ב-2008 על ידי אהוד אולמרט וב-2009 על ידי בנימין נתניהו כללו פתרון של שתי מדינות לשני עמים.

קבוצת המומחים לשלום ולביטחון

קבוצת המומחים לשלום ולביטחון (עד שנת 2015 פעלה גם בשמות המועצה לשלום ולביטחון או עמותת מומחים לביטחון), היא עמותה המורכבת בעיקר מיוצאי מערכת הביטחון בעלי דרגות בכירות, שנוסדה בשנת 1988 בידי מספר חברים ובראשם האלוף אהרן יריב.

מטרת העמותה, כעולה מפרסומיה, היא תמיכה בתהליך השלום כמרכיב חיוני בביטחון הלאומי של ישראל. עמדת המועצה היא שיש לחתור להסכם, שניתן להשיגו רק תמורת פשרה טריטוריאלית והקמת מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים לצד מדינת ישראל, תוך שמירה על סידורי ביטחון. המועצה הביעה תמיכה בהסכמי אוסלו (1993), ביציאה החד-צדדית מלבנון (2000) ובתוכנית ההתנתקות (2005).

שולמית אלוני

שולמית אלוני (27 בדצמבר 1927, ג' בטבת תרפ"ח – 24 בינואר 2014, כ"ג בשבט תשע"ד) הייתה פעילה חברתית, חברת הכנסת ושרה בממשלות ישראל. היא החלה את פעילותה הפוליטית במפא"י, הקימה את רצ - התנועה לזכויות האזרח ולאחר מכן הנהיגה את מרצ. הייתה מזוהה כלוחמת למען זכויות האדם וכדוברת בולטת של מחנה השמאל בישראל. כלת פרס ישראל לשנת תש"ס על תרומה מיוחדת למדינה ולחברה.

במסגרת פעילותה הפוליטית עסקה בנושאי זכויות האדם ושיפור מעמד האישה, ונאבקה למען מדינת רווחה, נגד כפייה דתית, ולמען הקמת מדינה פלסטינית על בסיס פשרה טריטוריאלית.

לפני שפנתה לפוליטיקה אלוני ערכה והגישה במשך 8 שנים תוכניות רדיו פופולריות ("מחוץ לשעות הקבלה", "הנושא בטיפול" ו"הכירו את החוק"), שעסקו בזכויות האזרח ובצרכנות. היא חיברה מספר ספרים, בהם ספר האזרחות הראשון במדינת ישראל. אלוני הייתה גם בעלת טור שבועי בעיתון "ידיעות אחרונות" ובשבועון "לאישה" במשך 22 שנה.

תוכנית האוטונומיה

תוכנית האוטונומיה הוא כינויה של תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוצעה על ידי מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, משה דיין, שהיה שר החוץ ואנואר סאדאת נשיא מצרים, לפיה תהיה לעם הפלסטיני זכות לנהל את ענייניו באופן אוטונומי, ללא התערבות ישראלית.

תוכנית פהד

תוכנית פהד, תוכנית להסדר מדיני במזרח התיכון שהוצעה ב-7 באוגוסט 1981 על ידי נסיך הכתר הסעודי, לימים פהד מלך ערב הסעודית.

התוכנית כללה את שמונה הנקודות הבאות:

נסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שכבשה ב-1967 לרבות "ירושלים הערבית".

הכרה בזכות השיבה של הפלסטינים ותשלום פיצויים למי מהם שלא יהיו מעוניינים לנצל זכות זו.

מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים.

פירוק כל ההתנחלויות שהוקמו בשטחים האמורים לעיל.

חופש פולחן למאמיני כל הדתות במקומות הקדושים.

תקופת מעבר, בת לא יותר ממספר חודשים, בה יהיו נתונות יהודה ושומרון ורצועת עזה תחת חסות האו"ם.

זכותן של כל המדינות באזור לחיות בו בשלום.

האומות המאוחדות או מדינות החברות בארגון יערבו לביצוע התוכנית.התוכנית אומצה על ידי הליגה הערבית בוועידה שנערכה בפאס בסוף 1982, אך לא בלי תוספות משמעותיות: הכרה באש"ף כמייצג הלגיטימי והבלעדי של הפלסטינים ובזכותם להגדרה עצמית. יוזמה זו נדחתה על ידי ישראל אשר הטילה ספק בכנות נכונותם של הסעודים להכיר בה ומצידה לא נטתה בזמן ההוא להכיר באש"ף ובזכות השיבה.

מה שבולט בהיעדרו מהתוכנית, בשתי הגרסאות, היא נורמליזציה של היחסים בין מדינות ערב וישראל. עם זאת, עצם הנכונות להכיר בקיומה ולחיות עימה בשלום הוותה התקדמות ביחס לשלושת הלאווים של ועידת חרטום ב-1967.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.