מדינה יהודית ודמוקרטית

מדינה יהודית ודמוקרטית היא הגדרה לאופייה של מדינת ישראל. נוסחה לראשונה באופן רשמי בחוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שהתקבלו בשנת 1992. נוסח קודם של ההגדרה הופיע כבר ב-1985 בחוק יסוד: הכנסת, ושונה לנוסח העדכני בשנת 2002.

שאלת אופייה של מדינת ישראל

אופייה של מדינת ישראל הותווה כבר במגילת העצמאות, שנקראה בטקס הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948. במסמך זה מוגדרת מדינת ישראל כ"מדינה יהודית בארץ-ישראל". המילה "דמוקרטיה" נעדרת מהמסמך, אולם בהמשך המסמך מופיעים יסודות דמוקרטיים רבים כגון התחייבות לקיים שוויון זכויות מלא, ללא הבדל דת גזע ומין, הבטחת חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות וכן שמירה על נציגות הולמת לאזרחים לא-יהודים במוסדות המדינה הזמניים והקבועים.

כיוון שלא התקבלה חוקה למדינת ישראל, לא הוגדר אופייה באופן משפטי (למגילת העצמאות אין תוקף משפטי). הצורך להגדיר את אופייה של המדינה באופן משפטי התעורר לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה שנערכו ב־1984, שבהן זכתה מפלגת כ"ך במושב אחד בכנסת. מפלגת כ"ך שאפה לביטול אופייה הדמוקרטי של המדינה, ולהחליפו במשטר המבוסס על ההלכה היהודית, תוך שלילת חלק ניכר מזכויות הלא-יהודים במדינה. ועדת הבחירות המרכזית אמנם פסלה את רשימת כ"ך מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-11, אולם כ"ך עתרה לבג"ץ, וזה קבע כי אין עילה משפטית לפסול את הרשימה. תיקון מס' 9 לחוק יסוד: הכנסת שהתקבל בשנת 1985 בכנסת ה-11 (ונכנס לתוקפו בבחירות לכנסת ה-12) קבע שלא תתמודד בבחירות רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כ"מדינתו של העם היהודי", וכן רשימה ששוללת את "האופי הדמוקרטי של המדינה".

המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" בנוסחו המוכר הופיע לראשונה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, שנחקקו ב־1992 ותוקנו ב־1994. בחוקים אלו נאמר במפורש שמטרתם "לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". בשנת 2002 תוקנה גם ההגדרה בחוק יסוד: הכנסת בהתאם לנוסח זה.

בעקבות חקיקת חוקי היסוד והפיכת ההגדרה לרשמית, התעוררה ב-1994 השאלה האם ממשלת ישראל רשאית להגביל ייבוא בשר לא-כשר למרות חוק יסוד: חופש העיסוק. תחילה פסק בג"ץ שהממשלה אינה רשאית להגביל את ייבוא הבשר, אולם לאחר שהכנסת ערכה תיקונים בחוק היסוד, התקבלה ההגבלה. במשך הזמן התעוררו סוגיות נוספות תחת השאלה מהי הדרך הראויה ביותר לתווך בין אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה. למשל בסוגיית החכרת אדמות לאום, האם מותר למדינה יהודית להגבילן ליהודים בלבד, באזורים מסוימים בארץ, באופן שלא יסתור את היותה מדינה דמוקרטית?

מפאת ריבוי המחלוקות במדינת ישראל, וחוסר היכולת להגיע להסכמה לגבי הגדרתו של המושג "מדינה יהודית", התפתחו גישות רבות לגבי אופייה של מדינת ישראל. עם הגישות הקיימות באשר להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית נמנות: "מדינת הלכה", "מדינה דתית-לאומית", "מדינת לאום תרבותית", "מדינת העם היהודי", "מדינת לאום יהודית" ו"מדינת כלל אזרחיה". הגדרת המדינה היא, נכון להווה, עירוב בין הגישות השונות, כאשר ניתנת אפשרות לכל אזרח במדינה לפרש את המושג לפי מידת השגתו.

ביטוי הלאום היהודי

מאפייניה של מדינת ישראל וכן הכרזת העצמאות מזהים אותה כ"מדינת לאום יהודית" כלומר כמדינה המושפעת מהזיקה למסורת והמורשת היהודית. אופייה היהודי של מדינת ישראל מגיע לביטוי בארבעה מרכיבים.[1]

המרכיב הראשון הציונות, במובנה הראשוני והבסיסי ביותר, הייתה תנועת שחרור לאומית שחתרה לחלץ את היהודים מן ההסתמכות על גורמים חיצוניים לקביעת גורלם, והיא שאפה להשיג אמצעים ריבוניים הכוללים בין השאר עוצמה פוליטית, צבאית וכלכלית, שיאפשרו ליהודים להגדיר את עצמם ואת גורלם.

המרכיב השני המגדיר את ישראל כמדינה יהודית הוא חוק השבות. חוק זה, הקשור באופן הדוק למרכיב הראשון של הגדרה עצמית לאומית, קובע שלכל היהודים, באשר הם, יש זכות לאזרחות במדינת ישראל והם יכולים להפוך את מדינת ישראל לביתם אם יחפצו בכך. ישראל קמה בין השאר כדי למנוע מצב שבו יהודים המבקשים מקלט מתדפקים על דלתותיהן של מדינות שאינן מעוניינות בנוכחותם. הצידוק לחוק שבות בישראל אינו תלוי רק בטיעונים של מצוקה אפשרית. לקבוצות אתנו־תרבותיות יש זכות להגדרה עצמית, דהיינו הזכות לקיים מרחב ריבוני שבו הן רוב האוכלוסייה ובו מתפתחת ופורחת תרבותם.

המרכיב השלישי המגדיר את ישראל כמדינה יהודית נוגע לממדים של הפרהסיה - כמו סמלי המדינה, השפה הרשמית שלה ולוח השנה. מאפיינים אלה קשורים לתכנים של סמלי התרבות והמסורת היהודית, כמו המנורה, המגן־דוד והשפה העברית. לוח השנה הממלכתי יעוצב בהתאם ללוח העברי והשבת וחגי ישראל יהיו ימי המנוחה הרשמיים.

המרכיב הרביעי והחשוב ביותר קשור במערכת החינוך הציבורית. במדינת ישראל, כמדינה יהודית, למערכת החינוך הציבורית אמורה להיות מחויבות להמשכיות ולפריחה של תרבויות יהודיות. תרבויות יהודיות בריבוי, משום שבקרב הלאום היהודי מגוון רחב של גישות אודות אופי החיים היהודיים ומשמעותו של חינוך יהודי.

במדינת ישראל נחקקו חוקים רבים עם מאפיינים יהודיים, חוקים אלו מתחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות:

הדגשת אופייה היהודי של המדינה, על חשבון אופייה הדמוקרטי, באה לידי ביטוי בדיון הציבורי על נושאים מגוונים כגון פתיחת עסקים בשבת, סמכות בתי הדין הרבנים ופינוי שטחים בהסכמי שלום.

פרשנות בג"ץ

הכנסת ה-15 תיקנה שוב את חוק יסוד: הכנסת, כך שהתנאי לקבלת אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה יחול לא רק על רשימה המועמדת לכנסת, אלא גם על כל אחד מהמועמדים ברשימה בנפרד. על פי סעיף 7א החדש לחוק יסוד: הכנסת:

"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע (...) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (...)"

לקראת הבחירות לכנסת ה-16 פסלה ועדת הבחירות המרכזית, על-פי סעיף זה של החוק, את מועמדותם של עזמי בשארה ושל אחמד טיבי. הצעה לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל לא התקבלה. בעקבות זאת הוגשו עתירות לבג"ץ נגד שלוש ההחלטות. הסעיף בחוק יסוד: הכנסת עמד, לפיכך, בבחינה מעמיקה של בית המשפט העליון, ובסופו של דבר החליט בג"ץ להפוך את שתי ההחלטות הראשונות של ועדת הבחירות, ולאשר את ההחלטה האחרונה, כלומר להתיר לכל שלושת המועמדים הנ"ל להשתתף בבחירות.[2]

על משמעות "מדינה יהודית ודמוקרטית" בסעיף זה כתב השופט אהרן ברק, שכיהן אז כנשיא בית המשפט העליון, שיש להעניק לה פירוש מצמצם, מאחר שהיא מגבילה זכות יסוד. זאת בניגוד לפירוש המרחיב שיש לתת לחוקים העוסקים בזכויות האדם.

השופט ברק קבע בפסק הדין שהפירוש המינימלי ביותר למושג "מדינה יהודית" הוא כדלקמן:

"במרכזם עומדת זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, בה יהוו היהודים רוב; עברית היא שפתה הרשמית המרכזית של המדינה ועיקר חגיה וסמליה משקפים את תקומתו הלאומית של העם היהודי; מורשת ישראל היא מרכיב מרכזי במורשתה הדתית והתרבותית".

לפי ברק, הפירוש המינימלי ל"מדינה דמוקרטית" הוא:

"הכרה בריבונות העם המתבטאת בבחירות חופשיות ושוות; הכרה בגרעין של זכויות אדם ובהן כבוד ושוויון, קיום הפרדת רשויות, שלטון החוק ורשות שופטת עצמאית".

לפיכך: "רשימת מועמדים או מועמד לא ישתתפו בבחירות אם ביטולם או שלילתם של מאפיינים אלה היא מרכזית ודומיננטית בשאיפותיהם ופעולותיהם; והם פועלים נמרצות להגשמת שאיפות אלה; וניתן להוכיח כל זאת בראיות משכנעות, ברורות וחד משמעיות".

ברק תהה האם פסילת רשימה המתנגדת להיותה של ישראל יהודית ודמוקרטית תיעשה בכל מצב, או שתאומץ "אמת מידה הסתברותית" שלפיה רשימה תיפסל רק אם קיים סיכוי ממשי שתצליח לקדם בפועל מטרות הסותרות את אופייה של ישראל כיהודית וכדמוקרטית. לבסוף הותיר ברק שאלה זו ב"צריך עיון".

בעיני העולם

התפישה העצמית הלאומית חילונית בעיני מרבית היהודים, חילונים וחרדים, בדבר אופייה וזהותה של מדינת ישראל, כמעט אין לה שותפים מחוץ למדינה. התהליכים המאפיינים את תחיית העם היהודי במולדתו ההיסטורית, תחיית הלשון העברית, קיבוץ הגלויות, ומעל לכל הריבונות היהודית המתחדשת הן, בעיני הציבור במדינות הנוצריות והמוסלמיות, כנגד מהלכה התקין של ההיסטוריה משום שעם ישראל חטא ואובדן ריבונותו היה עונש מן האל. כך מנקודת מבטן של שתי הדתות המונותאיסטיות ישנו משקל תאולוגי גדול לישות הריבונית היהודית והדבר נוגע ביסודות דתן ומשפיע באורח מתמיד על מערכת היחסים בין הנצרות והאיסלאם ובין המדינה היהודית. ומהבחינה הזאת מדינת ישראל לעולם לא תיתפס "עם ככל העמים" אלא כמדינה שלא ניתן להפריד בין הווייתם הדתית והלאומית של יהודיה.[3]

יהדותה של המדינה והסכסוך

ההכרה בישראל כמדינה יהודית נמצאת גם בלב הסכסוך ישראלי פלסטיני. ברובד הריאל פוליטי של הסכסוך טוענים הפלסטינים ומצטרף אליהם חלק ממחנה השמאל בישראל, כי הכרה בישראל כמדינת היהודים תסתום את הגולל על הדרישה לזכות השיבה.[4] ברובד התאולוגי היהדות, בעיני האסלאם, לא רק שהיא דת כופרת אלא גם קבוצה נחותה מבחינה אנושית וככזאת בודאי שאינה זכאית להגדרה עצמית ומדינה עצמאית.[5]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ [1], מדינה יהודית דמוקרטית מאמר של פרופ' משה הלברטל
  2. ^ א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה נ' ח"כ אחמד טיבי, ניתן ב-15 במאי 2003
  3. ^ יוסף דן, מדינת ישראל כתופעה תיאולוגית, תכלת, מספר 15, סתיו התשס"ד
  4. ^ http://www.inss.org.il/he/publication/התנגדותו-של-אבו-מאזן-להכיר-בישראל-כמדי/
  5. ^ יוסף דן, מדינת ישראל כתופעה תיאולוגית, תכלת, מספר 15, סתיו התשס"ד
100 מושגי יסוד

100 מושגים במורשת, בציונות ובדמוקרטיה היא תוכנית המיועדת לכיתות ז', ח' ו-ט' בבתי ספר עבריים שיצאה בשנת 2003 מטעם משרד החינוך, התרבות והספורט. על המושגים המופיעים ברשימה נבחנו התלמידים במבחני המיצ"ב.

מאז החלה התוכנית בבתי הספר, נמתחה ביקורת על כך שהמגזר הערבי נבחן על מושגי ציונות כמו "כ"ט בנובמבר" וכמו שמות ארגונים צבאיים לפני קום המדינה. בעקבות הביקורת החל משרד החינוך בהתאמת הערכים למגזר הערבי. נציגי המגזר החרדי סירבו להשתתף בבחינות בגלל המושגים המצויים בקטגוריה "ציונות".

רשימת מאה מושגי היסוד ספגה ביקורת חריפה. בין המבקרים היו אנשי חינוך באוניברסיטאות. אנשי חינוך שונים טענו כי בניית רשימה מצומצמת של מושגים היא מעשה שאינו מקצועי ואינו חינוכי, וכי המושגים נותנים ידע חלקי בלבד. כמו כן, קיימת בעייתיות בעריכת הרשימה ללא דיון ציבורי הולם.

ביקורת נוספת נוגעת לתוכנה של הרשימה ונוגעת לאי אזכור מושגי מפתח כמו השואה. היחס בין המושגים העוסקים בזהות דתית-לאומית לעומת אלו העוסקים בזהות אזרחית אינו מאוזן.

הביקורת מתייחסת להטיות פוליטיות בהחלטה על מגוון הערכים, כמו חוסר אזכור תולדות יוצאי אסיה ואפריקה ותרבותם, והטיות הנוגעות לפירוש הערכים. למשל, בתיאור מלחמות ישראל יש ערפול של העובדות. בערך "מלחמת ששת הימים" אין אזכור של סיפוח יהודה שומרון ועזה אלא הסתפקות במשפט: "מלחמת ששת הימים השפיעה על תחומים שונים בחיי המדינה והייתה לקו פרשת מים בתולדותיה".

כתגובה, הוציאה האוניברסיטה העברית רשימת מונחים משלה שיועדה לבתי הספר הערביים בה הופיעו מושגים כמו: אזרחות, אירועי אוקטובר 2000, דו"ח ועדת אור, דתות, האינתיפאדה, החלטת החלוקה, הכיבוש, הממשל הצבאי, חופש האמונה, יום האדמה, נכבה, פרשת כפר קאסם, ועוד.

באוקטובר 2006 החליט משרד החינוך לבטל את התוכנית, בטענה כי יש להעדיף ידע מעמיק והבנה על פני שינון.

אסא כשר

אסא כשר (נולד ב-6 ביוני 1940 בירושלים) הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב העוסק בפרגמטיקה של השפה ובאתיקה מקצועית. ממחברי 'רוח צה"ל'. זוכה פרס ישראל בפילוסופיה.

ביקורת שיפוטית

ביקורת שיפוטית היא ביקורת של הרשות השופטת על פעולתן של שתי הרשויות האחרות, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. ביקורת על הרשות המחוקקת מתבטאת בפסילתו של חוק, בנימוק שהוא בלתי חוקתי, כלומר - עומד בסתירה לחוקה או לחוק בעל מעמד גבוה מזה של החוק הנפסל. ביקורת על הרשות המבצעת מתבטאת בפסילת החלטה של הרשות המבצעת (כולל פסילה של חקיקת משנה), עקב פגמים בהחלטה זו, ובפרט סתירה בינה ובין חוק.

ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת מקובלת למדי, ונחשבת לכלי חיוני בשמירה על זכויות האדם וכגורם מאזן לכוחה של הרשות המבצעת. ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המחוקקת מקובלת במרבית המדינות הדמוקרטיות (לרבות ישראל), אך מתבצעת בתדירות נמוכה יותר מביקורת שיפוטית על החלטות הממשלה. מצדדי הביקורת השיפוטית על חקיקה רואים אף אותה כאמצעי חשוב למניעת עריצות הרוב ולהגנה על זכויות אדם; לעומת זאת, מתנגדיה רואים בה מתן כוח רב מדי לרשות השופטת ופגיעה בעקרון הדמוקרטי של הכרעת הרוב כדרך לקבלת החלטות בנושאים ציבוריים, ומעדיפים את מודל עליונות המחוקק (לפיו הרשות המחוקקת ניצבת מעל הרשות המבצעת והרשות השופטת, כיוון שהיא מייצגת באופן ישיר את העם באמצעות נבחריו). בביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת, פועל בית המשפט לכך שגם הרשות המבצעת תציית לחוק. בישראל מסתמך בית המשפט העליון גם על "עקרונות היסוד של השיטה" המסתמכים על היות מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. בביקורת שיפוטית על הרשות המחוקקת ניצב בית המשפט, לכאורה, אל מול המחוקק, משום שביקורת זו פוסלת חקיקה שיצרה הרשות המחוקקת, אלא שפסילה זו מתבססת על החוקה, שמעמדה גבוה מזה של החקיקה הנפסלת. בישראל - היא מסתמכת על חוקי יסוד, וטרם בוטל חוק רק על סמך עקרונות היסוד של השיטה.

הכיבוש הישראלי

לאחר התייצבות הקו הירוק, קו שביתת הנשק שנקבע בתום מלחמת העצמאות, כבשה ישראל פעמים אחדות שטחים שהיו בשליטת מדינת שכנות. בחלק מהמקרים ישראל נסוגה מהשטח באחיזתה מסיבות שונות. בחלק מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, שהתחוללה ביוני 1967, נמשכת שליטת ישראל עד היום, תוך התנגדות ניכרת בקרב הקהילה הבינלאומית.

במקור התייחס המונח "השטחים הכבושים" לאזורים הבאים: רמת הגולן שנכבשה מסוריה, חצי האי סיני ורצועת עזה שנכבשו מידי מצרים, ושטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים, שנכבשו מידי ירדן. יהודה ושומרון ורצועת עזה נועדו בתוכנית החלוקה של האו"ם להיכלל בשטח המדינה הערבית בארץ ישראל, אך עברו לשליטת מצרים וממלכת ירדן בעקבות מלחמת העצמאות, שליטה שלא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית.

בישיבת הממשלה ב-10 ביוני 1967, אמר ראש הממשלה לוי אשכול: "צריך להחליט מה עושים עם האזרחים הערבים שבשטחים הכבושים". החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, לאחר מלחמת ששת הימים, קראה ל"נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון".

המתת חסד

המתת חסד (בלועזית: אאותנסיה, אותנסיה או בהיגוי אנגלי "איתנזיה" Euthanasia, "מיתה טובה") פירושה המתת אדם או בעל חיים מתוך מטרה להיטיב עמו כאשר הוא סובל ממחלה סופנית.

ברפואה קיים ויכוח סוער על השימוש בהמתות חסד כדי לזרז את קיצם של חולים סופניים ולגרום למותם, כדי לקצר את תקופת סבלם, הנושא מהווה אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות באתיקה הרפואית. לצד המתת החסד האקטיבית (פעילה) קיים סוג נוסף של המתת חסד שבו נעשה שימוש נרחב ברפואה והוא המתת חסד פסיבית (סבילה) - הימנעות מטיפולים מאריכי חיים במקרים שבהם לא ישנו את מצבו של החולה הסופני, אם הוא סובל או נטול הכרה. בנוסף יש להבחין בין המתה רצונית, כאשר אדם דורש אותה בעצמו, לבין המתה של חולה המצוי במצב של חוסר הכרה. במקרה אחרון המתה מבוצעת על בסיס אישור קרובי משפחה, אפוטרופוס או כדומה.

טיעונים מוסריים מנוגדים עולים בדיון על המתת החסד. מצדדיה מדגישים את זכותו של אדם על גופו ואת זכותו של אדם שלא לסבול ואת זכותו לבכר מוות על חיים נטולי כבוד. המתנגדים מטעימים את קדושת החיים ובראש ובראשונה מזהירים מפני סכנת המדרון החלקלק – מתן היתר לקיפוד חיים, אף בנסיבות קיצוניות, עלול להוביל ברבות הזמן להתרת דמם של חולים, גם במקרים שאין לכך כל הצדקה.

השמאל הלאומי

"השמאל הלאומי" הוא תנועת שמאל ישראלית, שלא התאגדה רשמית מעולם, ועסקה בשנים 2010-2009 בהפצת הרעיונות שבמסמך "השמאל הלאומי" - ספרון בן 110 עמודים שפורסם בקיץ 2009 על ידי שמואל הספרי ואלדד יניב. יניב תיאר את אופי הספרון ומטרתו:

"הספרון הוא לא תוכנית עבודה לראש הממשלה או תוכנית מבצע לצה"ל כיצד לסיים את הכיבוש. הוא קול קורא למחנה שלנו שמנוסח בישראלית, בדיוק בדרך שבה כולנו מדברים. הוא צריך להיות בהיר, וחד, ולא מטשטש, ונוקב, ומכעיס, ובעיקר - מעורר, כי המטרה של הטקסט היא להקים מחדש את מחנה השמאל. להקים אותו מחדש שיהיה גדול וחזק וינצח את הימין."הספרון מנסה לעורר את תומכי מחנה השמאל בישראל על ידי הגדרת סדר-יום פרקטי על בסיס הרעיונות של חתירה ליציאת ישראל מיהודה ושומרון, סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני והפיכת החברה הישראלית ל"חברת מופת". פרסום הספרון לווה בביקורת בעקבות תכניו הפרובוקטיביים, וחלוקתו חינם ברשת "צומת ספרים" כערכה ליום העצמאות הופסקה בעקבות מחאה של פעילי ימין.לאחר פרסום הספרון החלו יניב ופעילים נוספים לערוך מפגשים וחוגי בית תחת הכותרת "מתווכחים עם השמאל הלאומי". קבוצת הפעילים רואה עצמה כמייצגת את "השמאל הלאומי הגדול והציוני שלנו, שרוצה כמו הרצל ובן-גוריון ורבין, מדינה יהודית ודמוקרטית עם גבולות מוכרים ובני הגנה וחברת מופת ודוגמה אישית וצדק חברתי". הקבוצה תומכת בהפסקת השליטה הישראלית בשטחי יהודה ושומרון כאמצעי לשמירת צביון מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, והפניית כספי התמיכה המדינית בהתנחלויות ליישום מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית בתוך גבולות המדינה.

בראיון שפורסם במגזין "תזה" במאי 2010 תיאר יניב את פעילות הקבוצה:

"היום יש כבר קבוצה של 57 פעילים השותפים לרעיון, שנפגשים פעם בחודש וקובעים את תוכנית העבודה לחודש הקרוב. מעבר לזה יש כבר 1,500 אנשים שנרשמו בבקשה להיות מתנדבים ולפעול למען הרעיון, ויש לנו קבוצות שותפים פעילות באוניברסיטת בן-גוריון, בתא 'אופק' בירושלים ובחיפה, בתא 'הדור החדש' באוניברסיטת ת"א."ב-15 במאי 2010 השתתפה הקבוצה, יחד עם שלום עכשיו, מרצ, יוזמת ז'נבה, התנועה הקיבוצית, השומר הצעיר, תא אופק והתנועה הירוקה, בארגון הפגנה בירושלים תחת הכותרת "ציונים לא מתנחלים". להפגנה הגיעו כ-1,000 איש.בספטמבר 2010 יצאה התנועה בקמפיין ציבורי, לקראת רישומה ברשם המפלגות לקראת הבחירות לכנסת ולקראת השתתפותה בעצרת הזיכרון לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין. הקמפיין התבסס על סיסמת הבחירות של רבין משנת 1992.

כתגובה לשמועות אודות הפסקת קיומן של עצרות הזיכרון לזכרו של רבין לאחר העצרת ה-15 הצהירה התנועה כי היא תמשיך את מסורת קיום העצרות אם מרכז רבין לא יקיימן.בפברואר 2011 יצאה התנועה בקמפיין נגד צעדי חקיקה שקידמה מפלגת ישראל ביתנו. הקמפיין הגיע לשיא בהפגנה בכיכר ציון בירושלים.לקראת נאום ראש הממשלה נתניהו בקונגרס האמריקני במאי 2011 יצאה התנועה בקמפיין "מדינה להם, הגושים לנו" כשקראה 'כן לנאום אובמה' והחתימה ישראלים על קריאה זו.ביוני 2011 יצאה התנועה בקמפיין למען שחרורו של גלעד שליט. במסגרת הקמפיין הוכנה כרזה שבה תמונת יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במקומו של גלעד שליט ולצידה נכתב "יאיר עדיין חי בבית".בקיץ 2011 עם תחילתה של מחאת האוהלים הייתה התנועה בין התנועות הראשונות שהקימו מאהל בשדרות רוטשילד ולקחו חלק בפעילויות המחאה. העיתון "ישראל היום" טען כי התנועה עומדת מאחורי המחאה. בתגובת התנועה נאמר כי התנועה לא החלה את המחאה אלא הצטרפה אליה. בהמשך קיימה התנועה במאהל 'בית ספר לשינוי חברתי' שבו אירחה עיתונאים ופעילים חברתיים שקיימו דיונים בנושאי חברה וכלכלה.ב-2012 פרש אלדד יניב מהתנועה לטובת מפלגת ארץ חדשה שהתמודדה בבחירות לכנסת ה-19 אך לא עברה את אחוז החסימה. בשנים שלאחר מכן דעכה פעילות התנועה באופן ניכר.

בעקבות הפצת הספרון "השמאל הלאומי" הגיש אהרון דומב תביעת לשון הרע נגד מחבריו. התביעה נדחתה בבית משפט השלום ודומב חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 70,000 ש"ח. בעקבות ערעורו של דומב, הפך בית המשפט המחוזי את ההחלטה בעניינם של מחברי הספרון וקבע שהתיק יחזור לבית משפט השלום, שם יצטרכו יניב והספרי להוכיח את טענתם - "אמת דיברתי".

התנועה הדמוקרטית לשינוי

התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) - הייתה מפלגת שמאל שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977.

חרדים ספרדים

חרדים ספרדים הם זרם בתוך החברה החרדית בישראל, הכולל חרדים יוצאי ארצות האסלאם. הזרם החרדי-ספרדי מונה בעשור השני של המאה ה-21 בישראל, לפי הערכות, כ-200 אלף נפשות.

חרדיות ספרדית זו תופעה שהחלה להתפתח רק לאחר קום המדינה, עם המפגש בין יהדות ארצות האסלאם ליהדות החרדית המזרח אירופאית במוצאה, והיא עדיין בשלבי התפתחותה, כשספרדים רבים עומדים על קו התפר שבין חרדים לדתיים או דתיים לאומיים.

כיום, במגזר החרדי, מפלגת ש"ס ומועצת חכמי התורה היא הדוגמה המובהקת לחרדיות ספרדית.

ידידיה צבי שטרן

ידידיה צבי שטרן (נולד ב-13 במרץ 1955), מכונה: ידידיה צ' שטרן, הוא פרופסור למשפטים, כיהן כסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה והוגה דעות בענייני דת ומדינה. כיהן כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.

ימין פוליטי בישראל

הימין הפוליטי בישראל הוא מחנה שאידאולוגיית היסוד שלו היא לאומיות יהודית ומימושה במדינת ישראל באמצעות הציונות. הימין בישראל דוגל בהדגשת הפטריוטיזם, העצמת ערכי הלאומיות והמולדת, בעמדות קשוחות במשא ומתן עם הפלסטינים ומדינות ערב, התיישבות, הרחבת ההתנחלויות ונקיטת קו נוקשה בפעולות צבאיות נגד ארגוני טרור. חלק מתנועות הימין רואות בארץ ישראל השלמה כגבולות הרצויים למדינת ישראל. מבחינה כלכלית, רוב הימין בישראל תומך בשוק חופשי וליברליזם כלכלי, אך חלק מהתנועות הימניות תומכות גם במדינת רווחה ובסיוע למעוטי יכולת. מבחינת חברתית ודתית הימין נוטה לשמרנות ושמירת אופיה היהודי של מדינת ישראל.

כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל

כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל הוא ספר עיון משפטי-מחקרי מאת השופט פרופ' מנחם אלון (המשנה ה-11 לנשיא בית המשפט העליון), העוסק בדרכי גביית חוב במשפט העברי ובמשפט במדינת ישראל. כותרת המשנה של הספר היא "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית".

הספר מתבסס על ספרו הראשון של אלון, חירות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי שהופיע בהוצאת מאגנס בשנת 1964, ושהיה למעשה עיבוד של עבודת הדוקטורט של אלון בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

אלון מציג בספר את עמדת המשפט העברי בנושא דרכי גביית חוב בשיטה הדוגמטית-היסטורית, בדגש על ההתפתחות והשינויים שחלו במדינת ישראל בעקבות חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז (1967) ופסיקת בית המשפט העליון בפסק דין פר"ח 1993 (בג"ץ 5304/92 פר"ח נ. שר המשפטים) בו ישב אלון כשופט. לתפיסתו של אלון עקרונות המשפט העברי ועקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992) משתלבים לדוגמה המממשת את סעיף המטרה שב'חוק היסוד כבוד האדם וחירותו': "לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

אלון טוען כי "מטרתם של הליכי ההוצאה לפועל היא לממש את פסק דינו של בית המשפט על ידי ירידה לנכסי החייב, ולא על ידי ירידה לחייו של החייב".

לספר מצורף הנוסח המלא של פסק דין פר"ח ומאמר מקיף של שופט בית המשפט המחוזי דוד בר-אופיר, הדן בפרטי החקיקה החדשה בדרכי ההוצאה לפועל לאור פסק דין.

כך

כך הייתה תנועה ימנית רדיקלית ישראלית שהוקמה על ידי הרב מאיר כהנא. עמדתה המוצהרת הייתה שארץ ישראל שייכת רק ליהודים באשר הם, ומי שאינם יהודים יכולים לחיות בה בכפוף לתנאי היהודים. לערביי ארץ ישראל היא הציעה תושבות ארעית ובכפיפות לשיקולים ביטחוניים, או לחלופין, טרנספר ופיצוי על רכושם שייקח בחשבון גזל רכוש יהודי בידי ארצות ערב. המפלגה נבחרה לכנסת ה-11 בשנת 1984, אך ב-1988 נפסלה מלהתמודד בבחירות, לאחר שהוכנסו תיקונים לחוק יסוד: הכנסת וחוק הבחירות לכנסת המונעים מרשימות המסיתות לגזענות להתמודד. ב-1994 הוכרזה התנועה על ידי ממשלת ישראל כארגון טרור, והיא כלולה גם ברשימת ארגוני הטרור של ארצות הברית, האיחוד האירופי וקנדה.

מעמד האישה - משפט ושיפוט, מסורת ותמורה

מעמד האישה: משפט ושיפוט, מסורת ותמורה הוא ספר עיון מאת השופט פרופ' מנחם אלון (המשנה ה-11 לנשיא בית המשפט העליון), העוסק במעמד האישה כפי שהוא מתבטא במשפט העברי ובחוק במדינת ישראל. כותרת המשנה של הספר היא: "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית". הספר פורסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד במסגרת ספריית "הלל בן-חיים" למדעי היהדות ומצוטט לעיתים בפסקי דין וחוות דעת משפטיות.

מרכז מציל"ה

מרכז מציל"ה – מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית שמרכזו בירושלים. מטרתו המוצהרת של המרכז היא פעילות לקידום הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית המחויבת לערכים דמוקרטיים וליברליים ולשמירה על זכויות האדם.

מרכז מציל"ה הוא עמותה רשומה. המרכז פועל לבירור וליבון הסוגיות והשאלות הנובעות מאופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל ולהבהרת הרעיונות הבסיסיים של הציונות, עוסק בסוגיות שונות הקשורות לעם היהודי, לזהויות יהודיות ולסכסוך הישראלי-פלסטיני.

המרכז יוזם פרסום מחקרים וניירות עמדה, ועוסק בחינוך ובקידום שיח ציבורי.

משפט עברי

משפט עברי הוא מונח מודרני הבא להגדיר את מכלול התורה המשפטית המופיעה בהלכה ובמקורות עבריים בכלל, החל ממתן תורה. על מקורות המשפט העברי נמנים המשנה, התלמוד, ספרות השו"ת והפסיקה.

בנוגע לקטגוריות המדויקות הנכללות תחת הגדרה זו קיים ויכוח בין חוקרים ומשפטנים. מנחם אלון סבור כי משפט עברי כולל את התחומים בהלכה שמקובלים כתחומים משפטיים בשיטות משפט אחרות, כמו דיני נזיקין, דיני קניין ודיני עונשין. לדעתו יש להבחין בין הלכות "משפטיות" (Judicial) והלכות "דתיות" (Religious). דעה דומה מביע שמשון אטינגר, המגדיר במסגרת המשפט העברי את כל החוקים שהיה עלינו להמציא אילו לא הייתה תורה, כלומר כל אותם חוקים הנוגעים לתחומים שמהווים חלק בלתי נפרד מהחיים.[דרוש מקור] לעומתם, יצחק אנגלרד סבור כי לא ניתן להפריד בין הלכות משפטיות והלכות דתיות, וחלוקה כזו היא שרירותית.

פוסט-ציונות

פּוֹסְט-ציונות היא גישה שהתפתחה בישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20, שעיקרה - ערעור על האידאולוגיה הציונית כאידאולוגיה מנחה במדינת ישראל כיום. גישה זו מהווה חלק מהתופעה הכלל-עולמית של פוסט לאומיות, שהיא בתורה חלק מתהליך הגלובליזציה והגישה הפוסטמודרנית.

שמה של הגישה הוא צירוף של הקידומת פּוֹסְט (שאחרי־) והמילה ציונות. פוסט היא קידומת מקובלת בשמן של תנועות שמערערות על עקרונות של תנועות שקדמו להן.

לדברי ההיסטוריון תום שגב, המונח הומצא על ידי העיתונאי אורי אבנרי, והוא "גלגול מודרני של מה שכונה בשנים הראשונות לקיומה של המדינה ציונות במירכאות".שגב טוען כי המונח "פוסט-ציונות" משמש להערכת מצב, בבחינת: "הציונות מיצתה את תפקידה, בהצלחה ניכרת, וישראל עוברת לשלב הבא". לדבריו, "יש הרואים בכך מטרה, יש הרואים בכך איום. לא קל להסכים מיהו 'פוסט-ציוני', כי לא קל גם להסכים מיהו ציוני".

תפיסת הפוסט-ציונות בפשטות טוענת שעבר זמנו של רעיון מדינת היהודים בארץ ישראל.

שיטת הממשל בישראל

שיטת הממשל בישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד נשיא המדינה, אך זה אינו מחזיק בסמכויות רבות ותפקידו הוא סמלי בעיקרו. ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת, בראשה עומד ראש הממשלה, אשר ממונה על ידי הנשיא שבוחר לתפקיד את האדם בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה מבין חברי הכנסת המכהנים. הממשלה מורכבת על ידי ראש הממשלה, וחייבת בתמיכת הכנסת. המסמך הרשמי הראשון של מוסד שלטוני במדינת ישראל אשר מכריז על ישראל כמדינה דמוקרטית הוא בג"ץ קול העם אשר מנמק כי אין לממשלה זכות לסגור את עיתון קול העם בשל היותה של ישראל מדינה דמוקרטית.

הכנסת היא הרשות המחוקקת המורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת שנבחרים בבחירות כלליות אחת לארבע שנים (או פחות במקרה שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה) על ידי אזרחי המדינה, בני 18 ומעלה. הנשיא ממנה את אחד מחברי הכנסת להרכיב ממשלה, אך הכנסת היא זו שנותנת אמון בממשלה, וגם זו שיכולה להביע אי-אמון בה על ידי הבעת אמון (ברוב חבריה) בממשלה חדשה אשר תכנס לתפקידה בתום ההצבעה.

שיטת ההצבעה לכנסת היא שיטה יחסית-ארצית. ההצבעה בבחירות לכנסת מתבצעת על פי רשימה שמית שמגישה כל מפלגה (או כל קבוצה של מפלגות) בה בוחר כל אזרח לתמוך. כל רשימה, שקיבלה קולות בשיעור העולה על אחוז החסימה, תזכה למספר מושבים באופן יחסי לשיעור הקולות לו זכתה. לקראת הבחירות לכנסת ה-13, הועלה אחוז החסימה מ-1% ל-1.5%, לקראת הבחירות לכנסת ה-17 הוחלט להגדילו ל-2% ובמרץ 2014 הוחלט להגדילו ל-3.25%.

בשנות התשעים שונתה שיטת הבחירות לבחירה ישירה, ובוצעה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות מפלגה, כך שכל אזרח יצביע בשני פתקים - אחד לראשות הממשלה, ואחד לכנסת. בשיטה זו ראש הממשלה נבחר על ידי האזרחים, ולא על ידי הנשיא. שיטה זו גרמה להתפלגות קולות הבוחרים בין מפלגות רבות וגרמה לחוסר יציבות קואליציונית ולכן בוטלה.

למרות שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה למדינת ישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד הנקבעים על ידי הכנסת ומקבלים מעמד מיוחד.

תוכנית הליבה

תוכנית הליבה היא תוכנית שגובשה על ידי משרד החינוך, ובה מקצועות שנועדו להוות בסיס משותף לכלל מוסדות החינוך היסודי, תוך התניית תמיכה כלכלית ביישום לימודים אלו. עיקר המתנגדים לתוכנית זו הם החרדים, המביעים התנגדות נחרצת להתערבות בתוכניות הלימודים במוסדות החינוך שלהם.

תוכנית הליבה גובשה על ידי המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך. את התוכנית עיצב יו"ר המזכירות הפדגוגית פרופ' יעקב כץ. באוגוסט 2002 הודיעה שרת החינוך דאז, לימור לבנת, כי כל מערכת החינוך תחויב בתוכנית יסוד של לימודים כלליים. התוכנית תשמש בסיס משותף לכלל מערכת החינוך - הממלכתית, הממלכתית-דתית והחרדית. לימוד מקצועות החובה יקיף כמחצית ממערכת שעות הלימוד. התוכנית גובשה תוך קיום דיונים בנושא עם רשתות החינוך החרדיות.המהלך שהוביל לגיבוש תוכנית הליבה הוא עתירה שהגיש יוסף פריצקי ממפלגת "שינוי" לבג"ץ באפריל 1999, המחייבת את שר החינוך, יצחק לוי, לקבוע "תוכנית יסוד", המפרטת את מספר שעות מקצועות החובה לכל מוסדות החינוך המוכרים הלא רשמיים, שהם ברובם הגדול חרדיים. בעתירה נטען שחוק חינוך ממלכתי מחייב לקבוע תוכנית כזאת.בעקבות העתירה התחייב שר החינוך בפני בית המשפט להכין תוכנית יסוד המפרטת את מספר השעות המינימלי שיש ללמד את מקצועות החובה ולהפיצה בחוזה מנכ"ל תוך 30- יום ולאור זאת העתירה נדחתה. בחודשים הקרובים אכן הוכנה טיוטה של תוכנית יסוד, אך זו יושמה באופן חלקי בלבד.

תוכנית הליבה היא אחת מההמלצות העיקריות של ועדת דוברת שמונתה על ידי הממשלה בספטמבר 2003, במטרה לבחון את מערכת החינוך בישראל ולהמליץ על תוכנית שינוי שתתייחס להיבט המבני, הארגוני והפדגוגי של החינוך. התוכנית יושמה תחילה בבתי הספר היסודיים, ולאחר מכן אף בגני הילדים.

ועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות המחאה החברתית ב-2011 הדגישה במסקנותיה את חשיבות לימודי הליבה וביצוע מבחני המיצ"ב במגזר החרדי. הוועדה המליצה כי המשרד יוודא שבכל בתי הספר היסודיים "ללא יוצא מן הכלל" ילמדו את מקצועות הליבה הבסיסיים - מתמטיקה, אנגלית, מדעים ומחשבים, ותלמידיהם ייבחנו במיצ"ב. ההמלצה לא נדונה כלל בממשלה.

משמעות הביטוי "תוכנית הליבה" היא כהוראתה של המילה, בדומה לביטוי הלועזי core curriculum (תוכנית לימודים בסיסית). בחלק מהמסמכים בנושא זה הופיע הביטוי "ליבה" כראשי תיבות של "לימודי יסוד בחינוך הממלכתי".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.