מגילת רות

מְגִלַּת רוּת היא ספר מספרי המקרא, בתנ"ך היהודי הספר כלול בחלק הכתובים, כאחד מחמש המגילות, ובביבליה הנוצרית הוא כלול בספרות ההיסטוריה שבברית הישנה. על פי הנאמר בתחילתו, מתאר הספר מעשה שאירע בתקופת השופטים אולם בקרב חוקרי המקרא חלוקות הדעות באשר לתיארוכו.

המגילה מגוללת את סיפורה של רות הגיורת, המגיעה בעקבות חותנתה היהודייה אל שדות בית לחם, תהליך התאקלמותה והשתרשותה בחברה היהודית והפיכתה לאם המלכות היהודית. במסורת היהודית בחלק מהקהילות נהוג לקרוא את המגילה בחג השבועות.

מגילת רות
Julius Schnorr von Carolsfeld- Ruth im Feld des Boaz
פגישתם של רות ובעז בשדה. ציור מעשה ידי יוליוס שנור פון-קארולספלד, מוצג בגלריה הלאומית בלונדון. ציור משנת 1828
מספר פרקים 4
מספר פסוקים 77
סדרת ספרים חמש מגילות, כתובים
הספר הקודם שיר השירים
הספר הבא איכה
דמויות מרכזיות רות, נעמי, בעז, ערפה, אלימלך, מחלון וכליון

סיפור המגילה

Dore Bible The Gleaners
וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים--אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.
מגילת רות, פרק ב', פסוק ב'
רות מלקטת שיבולים. גוסטב דורה

על פי המשפט הפותח את המגילה, מתרחש הסיפור "בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", כלומר: לפני תקופת המלוכה. חז"ל תיארכו את המגילה לתקופתו של השופט אבצן, ואף זיהו את בעז, שנשא את רות לאישה, כאבצן[1]. את המגילה חותמת רשימת יוחסין המייחסת את דוד המלך לרות ולבעז.

משפחת אלימלך במואב

המגילה מביאה את סיפורהּ של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור בשדה מואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ובני המשפחה, מחלון וכליון, נושאים שתי מואביות, רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים, ונותרות רק אם המשפחה, נעמי, ושתי כלותיה.

הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה פסק, היא מחליטה לחזור למולדתה, מרת נפש וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולשוב למשפחותיהן. נימוקהּ העיקרי של נעמי הוא שאין לה בנים זכרים שיוכלו לייבם את כלותיה האלמנות, וכי אין סיכוי כי יוולד לה בן זכר ("כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ") וכי גם אם במקרה ייוולד לה בן זכר ("גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים"), הרי יחלוף זמן רב מדי עד שיגיע לגיל בו יוכל לייבם. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" ואף מצהירה באוזניה כי רק המוות יפריד ביניהן.

רות ובועז

לאחר חזרתן לבית לחם בנחלת יהודה, הולכת רות לשדותיו של בעז, קרוב משפחת אלימלך, ללקט שיבולים אחר הקוצרים כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים. בעז, בעל השדה, מבחין בה, מברר את זהותה, ומבקש ממנה שלא תלך לשדה אחר. לאחר שמתברר לנעמי שרות מוצאת חן בעיני בעז, וכמו כן בעז הוא מקרובי משפחת בעלה, היא יועצת לרות ללכת בלילה אל הגורן ולהתגלות אליו. רות שומעת בקולהּ, ונפגשת בלילה עם בעז. בעז,שהיה אחד מהמנהיגים באזור, נבהל, אך לאחר שמגלה שזו רות ולאחר שהיא מספרת לו שהיא אחת מקרובי משפחתה של נעמי ולכן יש לו אפשרות להקים שוב את שם המשפחה, בעז נרגע ואומר לה שיעשה ככל יכולתו לשאת אותה לאשה.

למחרת נפגש בעז עם קרוב משפחה אחר שגם לו יש יכולת להקים בשנית את שם המשפחה, אך לאחר שהוא מתאר בפני הגואל את ההתחייבויות הכרוכות בכך, הגואל מוותר לבעז ומקיים טקס המזכיר את טקס החליצה.

שושלת בית דוד

לבסוף בעז לוקח את רות לאישה ונולד להם בן בשם עובד, סבו של דוד כלשון הפסוק החותם את המגילה: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (מגילת רות, פרק ד', פסוקים כ"א-כ"ב).

חיבור המגילה

התלמוד (בבא בתרא, יד, ע"ב) מייחס את כתיבת המגילה לשמואל הנביא, שלו מיוחסים גם חלקים מספר שמואל.

חוקרים רבים תיארכו את זמנה של המגילה לימי בית שני. כך למשל טוענים ההיסטוריון צבי גרץ ואברהם גייגר כי המגילה היא כתב פולמוס שנכתב נגד מעשיהם של עזרא הסופר ונחמיה, שהרחיקו את הנשים הנוכריות[2]. יש הדוחים טענה זאת, מפני שמהסגנון משתמע כי המחבר תולה את מות מחלון וכליון בנשיאת הנשים הנוכריות ומפני שבכל המגילה אין אף נימה פולמוסית והיא מובאת בצורת סיפור מעשה גרידא[3].

השערה אחרת מייחסת את המגילה לתקופה שלאחר גלות עשרת השבטים, בניסיון להציג את ממלכת יהודה כגואל של עשרת השבטים[3].

לשון המגילה

היו שהוכיחו על פי לשון המגילה הארכאית כי היא נכתבה בזמנים קדומים מאוד. דוגמאות לכך הן הנטייה הקדומה "תדבקין", והשימוש ב"והלכתי" במקום "והלכְתְ" לגוף שני. אך דוגמאות דומות מצויות בעיקר בספרים מסוף תקופת בית-ראשון, ראה "תִּתְחַמָּקִין" (ירמיה, ל"א, כ"א), "הלכתי" במקום "הָלָכְתְּ" (שם, כ), "מדוע אתי הלכתי" במקום "מדוע אַתְּ הֹלֶכֶת" (מלכים ב', ד', כ"ג), ועוד.

חוקרים אחרים הצביעו על עדויות לשוניות לאיחור המגילה. כך, למשל, המגילה עושה שימוש בצירוף "נשא אישה" (א', ד': "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת"), האופייני ללשון המקרא המאוחרת, וקיים גם בלשון המשנה. אך למעשה פועל זה, המוזכר אף בספר שופטים, כ"א, כ"ג, עשוי להתפרש גם שם במשמעות של נישואי אישה, ולפי פרשנות זו, הדבר מתאים לתקופה שבה התרחש סיפור המגילה על פי הפסוק הפותח. צירוף זה אינו בהכרח מחליף את "לקח אישה" של לשון המקרא הקלאסית (למשל: שמות, ב', א'), שסביר שמופיע כביטוי משפטי-רשמי יותר.

כמו כן, צורת הכתיבה "דוד" (ולא "דויד") מעלה שוב את ההשוואה דווקא לספרים הקדומים יותר כמו שמואל והמזמורים בתהילים המיוחסים לדוד בהם מופיעה תמיד בכתיבה חסרה, לעומת מלכים שרק ברובו מופיעה באותה צורה, ויתרה מכך לעומת ספרים מאוחרים עוד יותר כמו דברי הימים ועזרא ונחמיה בהם מופיעה תמיד בכתיבה מלאה.

קריאת המגילה

Ruth
צילום מגילת רות

בקהילות רבות נהוג לקרוא את מגילת רות בחג השבועות, המנהג הוזכר כבר במסכת סופרים שנכתבה בתקופת הגאונים, ובמקורות שונים ניתנו לכך טעמים שונים. שתי סיבות עיקריות:

  • מגילת רות מתרחשת בתקופת "הקציר", שזו גם התקופה של חג שבועות.
  • רות המואביה, שעל שמה נקראת המגילה, היא אם סבו של דוד המלך, שעל-פי המסורת נפטר בשבועות. מסורת זו מופיעה בתלמוד ירושלמי ובמדרש רות רבה. על-פי הגמרא[4] האומרת כי מיתתם של צדיקים היא ביום הולדתם, מקובל לומר שדוד המלך אף נולד בשבועות.

טעמים נוספים יש בקריאתהּ:

  • נושא מרכזי במגילת רות הוא גמילות חסדים, מה שמתאים למגמתה של התורה שניתנה בשבועות, שחז"ל אמרו עליה שתחילתה וסופה בגמילות חסדים.
  • שבועות הוא חג מתן תורה ובמגילת רות מסופר על מואביה שבחרה מרצונה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות.

מוטיבים ספרותיים

1795-William-Blake-Naomi-entreating-Ruth-Orpah
יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.
מגילת רות, פרק א', פסוק י"ד
רות מצטרפת לנעמי וערפה חוזרת לארצה, ציור מעשה ידי ויליאם בלייק, משנת 1795

מגילת רות מיוחדת בעיקר במוטיבים הספרותיים שלה. במגילה יש תמיד מתח ספרותי, שאינו נפתר עד לסוף המגילה. כך בתחילה מצבהּ של המשפחה הוא בכי רע; כאשר שבה נעמי לבית לחם נראה היה כי המצב ישתפר, אך בני העיר מקבלים אותה בקריאות תמיהה "הזאת נעמי?!". ובהמשך, כאשר פוגשת רות את בעז, שוב נדמה כי הכל מסתדר, אך בעז אינו נותן להּ תשובה חד משמעית לגבי עתידהּ, כיוון שקיימת בעיית הגואל הקרוב. לבסוף העלילה מגיעה אל הסוף הטוב, כאשר נישאת רות לבעז ונולד להם בן.

שמות סמליים

משפחת אלימלך נעה מבית לחם, מקום המסמל בשמו גם מחסה (בית) וגם ביטחון כלכלי (לחם) אל שדה מואב, שם היוצר קונוטציה שלילית (שכן העם מואבי נזכר במקרא כאויב לעם ישראל). חוסר הלחם בבית לחם וחזרתו ("כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם"), יישוב שכנראה היה אסם תבואה, אף הוא מוטיב ספרותי.

הדמויות במגילה נושאות בעליל שמות ספרותיים. כך בניו של אלימלך (ששמו אולי אמיתי, אך מעיד גם על מעמדו) נקראים מחלון וכליון – שמות שבמקור ייתכן אמנם שמשמעותם טובה (תכשיט ושלמות), אך הם גם מעידים על סופם (מחלה וכיליון). ילקוט שמעוני (רות א' רמ"ז) מצביע על הכתוב בדברי הימים: "וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים" (דברי הימים א', ד', כ"ב), ומביא את דברי רב ושמואל הטוענים כי יואש ושרף הם שמותם המקוריים או כינוים של בני אלימלך (אם כי יואש ושרף הם מבני שלה, ולא מבני פרץ כמו בעז, קרובם של מחלון וכליון). נעמי, אם המשפחה, דורשת את שמה: "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות, א', כ'). אף שמה של הכלה ערפה הוא רמז שפנתה עורף לחמותה נעמי, וכן שמה של רות נדרש על פי המדרש כי "ראתה בדברי חמותה" או כי "ריתתה מפני העבירות". הגואל הקרוב נקרא בֹּעַז ("בו עז" - סמל לכוח ולתמיכה, כשמו של אחד מעמודי המקדש - יכין ובועז), ושמו מעיד על מעשיו שהיה "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל" (רות, ב', א'). לעומתו, הגואל הקרוב יותר שסירב לגאול את רות – נמחק שמו מהמגילה ונקרא "פְּלֹנִי אַלְמֹנִי" (רות, ד', א').

נשים ופריצת נורמות

מגילת רות היא הספר היחיד בתנ"ך שגיבורותיו הראשיות והבולטות ביותר הן נשים. הסיפור פותח אמנם באלימלך ובניו (המתים כולם כבר בפסוק החמישי), ומסתיים בפסוק של שושלת הולדת בנים זכרים, אולם כל עלילתו נסובה סביב שתי נשים ומעלליהן. גם בעז מופעל יותר מאשר פעיל.

סיפור רות ובעז דומה לסיפור תמר ויהודה, מייסדי השושלת של שבט יהודה. בשני המקרים מתים שני הבנים הצעירים של המשפחה ללא בנים לאחר נישואיהם. האדם שאמור לייבם אותן אינו עושה זאת (אצל תמר - שלה, ואצל רות - הגואל האלמוני); בשני המקרים יוזמות הנשים והן שבוחרות את הגבר, ונוקטות בפעולה אמיצה שאסורה לפי הנורמות החברתיות, והקשורה לפריצוּת או קרובה אליה, כדי להתקשר אליו; ובשתיהן קיימת מעורבות של אדם בוגר ומנהיגותי הפועל להמשיך את זרע המשפחה. במגילת רות אף נרמז הקשר במילים "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה, מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ, מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת." (רות, ד', י"ב).

המגילה מציגה את דוד כצאצא של גיורת מואבית. במדרשי חז"ל מסופר שהייתה מחלוקת בימי דוד האם האיסור על ביאת מואבים בקהל ה' חל גם על נשות מואב או רק על הגברים. להלכה נפסק שהאיסור הוא רק על גברים, ודוד המלך כשר לבוא בקהל ישראל ולהיות מלך. ישנם הטוענים שהמגילה דווקא מדגישה את הסיבוך וההפתעה במוצאו של המלך המגיע ממוצא בעייתי.

גמילות חסדים

במשך הדורות עלו תהיות סביב הסיבה להכללת המגילה בתנ"ך; במדרש רות רבה מעלה רבי זעירא את השאלה, ועונה עליה: "מגילה זו אין בה טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב', יד).

מוטיב נוסף הוא עניין החסד שהמגילה נסובה סביבו. נעמי אומרת לכלותיה כי ה' יעשה איתן חסד כפי שעשו הן עימהּ כאשר לא נטשוה לאחר מות בניה (רות, א', ח'). בעז עושה חסד בשדה עם רות ודואג לה באופן מיוחד, והיא משתאה ואומרת "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה?" וגם נעמי כאשר רואה את מהלך העניינים אומרת "בָּרוּךְ הוּא לה', אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים." ולבסוף כאשר רות מבקשת מבעז, שישא אותה לאישה הוא אומר לה: "הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן".

חסדים במגילת רות

מגילת רות, בניגוד לאחרות, לא מביאה עמה מוסר השכל ישיר – ובזאת היא פתחה כר להשערות[5] וחשיבה נוספת, לניתוח ולהבנה עמוקה יותר של הדברים כי מוסר ההשכל אינו מוצג ומוגש לקוראים ישירות, ומכאן שלמגילה זו מגמה שונה. מגמת מגילת רות מתאפיינת בחסדים. לכל אורך המגילה, מהחלטתה של רות שלא לעזוב את נעמי ועד מערכת היחסים של רות ובעז, קוראי המגילה פוגשים במעשי חסד ובאמרות ופסוקים המתארים ומזכירים אותם. לדוגמה - נעמי מציינת את כלותיה על חסדן ומצפה כי ה' יזכן בגמול הולם: "יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי" (רות, א', ח'); גם בעז זוכה לשבח דומה מפי נעמי: "ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים" (רות, ב', כ') והוא שב ומברך את רות בזכות חסדה: "ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר" (רות, ג', י'). דמויות המגילה אכן מרבות בגילויי חסד, מעשים שלפנים משורת הדין: רות דבקה בנעמי אף שאינה חייבת לעשות כן, ולמרות הפצרותיה של חמותה; היא דואגת לכלכלת חמותה, ואף בגאולתה היא עושה חסד עם בית נעמי, שהרי בזכותה לא יכרת שמו. אף בעז מתגלה כאיש חסד: הוא יוצא מגדרו לסייע לרות, נוטל על עצמו את עול כלכלת שתי הנשים, ולבסוף גואל את רות. הדמויות זוכות לשכר טוב: זכו רות ובעז ומזיווגם נשתלשל ובא לעולם המלך דוד (רות, ד', י"ז-כ"ב).

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך

לקריאה נוספת

  • גילה וכמן, מגילת רות – פירוש ישראלי חדש, הוצאת ידיעות ספרים וקרן אבי חי, ירושלים 2018.
  • יעקב מדן, תקוה ממעמקים - עיון במגילת רות, הוצאת תבונות, 2007.
  • יוגב כהן, תחת כנפי השכינה - ביאור למגילת רות, הוצאת מכון הר ברכה, 2016.
  • יאיר זקוביץ, רות, סדרת "מקרא לישראל", הוצאת מאגנס ועם עובד, 2007.
  • עתליה ברנר, אהבת רות : "אשר היא טובה לך משבעה בנים", ספרית פועלים, 1988.
  • ליאורה רביד, התנ"ך היה באמת. תל אביב: ידיעות ספרים, 2009. עמ' 208-185
  • אילנה פרדס, הבריאה לפי חוה. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2006. עמ' 92-79.
  • אורית אבנרי, עומדות על הסף: שייכות וזרות במגילות 
רות ואסתר, הוצאת כתר, 2014.
  • יונתן גרוסמן, "הפתעה ויציבות באקספוזיציה של מגילת רות", בית מקרא ס, תשע"ה, עמ' 202–237.

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, בבא בתרא, צ"א ע"א.
  2. ^ נישואים לנשים נכריות, מט"ח
  3. ^ 3.0 3.1 אהרן קמינקא, זמן חיבור מגילת רות וכוונת הסיפור, דבר, 11 ביוני 1940
  4. ^ מסכת ראש השנה, דף י"א, עמוד א'.
  5. ^ יאיר זקוביץ, ‏מגמת המגילה, באתר "מקראנט"; מתוך "מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא", עם עובד; הוצאת מאגנס; האוניברסיטה העברית בירושלים, תש"ן-תשס"ד
39 (מספר)

39 (במלים בלשון זכר: שלושים ותשעה; בלשון נקבה: שלושים ותשע) הוא המספר הטבעי העוקב ל-38 וקודם ל-40.

אבצן

אִבְצָן מבית לחם לפי המקרא, היה השופט התשיעי ששפט את ישראל בתקופת השופטים. ושפט את ישראל במשך שבע שנים.

על שופט זה מסופרים פסוקים בודדים בלבד:

אבצן היה בן לשבט יהודה (לפי דעת מיעוט היה בן לשבט זבולון) לפי הכתוב, היו לו שלושים בנים ושלושים בנות, ואת כולם חיתן עם בני זוג משבטים אחרים. משמעות פרט זה היא שאבצן, ביחד עם כמה שופטים מעטים אחרים, האמין בכך ששופט אמור להיות המנהיג של כל העם ולא רק של השבט שלו ולכן פעל כדי ליצור קשרים עם שבטים אחרים. התנ"ך ממעט לספר על אבצן. אבצן נקבר בבית לחם (לפי הדעה שאבצן היה משבט זבולון, הכוונה היא לבית לחם הגלילית).

אלימלך

אֱלִימֶלֶךְ הוא דמות תנ"כית מתקופת השופטים המוזכרת במגילת רות.

אלימלך מיוחס לשבט יהודה, ולפי המסורת היה בנו של נחשון בן עמינדב. היה בעלה של נעמי ואביהם של מחלון וכליון. המשפחה התגוררה בבית לחם יהודה. עקב הבצורת והרעב עזב אלימלך עם משפחתו את ארץ ישראל והלך לשדה מואב.

על אודותיו ועל נסיבות עזיבתו את הארץ דורשים חז"ל:

"אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי הדור היה. וכיון שבאו שני רעבון אמר: עכשיו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן על פתחי וזה בא בקופתו וזה בא בכפיפו. מה עשה? עמד וברח מפניהם."

לאחר זמן מת אלימלך."וימת אלימלך איש נעמי"(רות א,ג)-מכאן שאין איש מת אלא לאשתו (מסכת סנהדרין, גב)בניו, מחלון וכליון, נישאו לשתי נשים מואביות, רות וערפה. כעבור זמן מתו שני בניו. כלתו רות נישאה לבועז, שהיה קרוב משפחתו.

ממקרהו של אלימלך לומדים חז"ל על חומרת האיסור של יציאה מארץ ישראל:

"אלימלך, מחלון וכליון... מפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ... שאפילו מי שיש לו זכות אבות, אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ לחוצה לארץ.".

בעז

בֹּעַז (נהגה במלעיל) הוא דמות מקראית מתקופת השופטים, מגיבורי מגילת רות. נכדו של נחשון בן עמינדב, מצאצאי פרץ בן יהודה, בעלה של רות, אביו של עוֹבֵד, סבו של ישי ואבי-סבו של דוד המלך.

דבורה הנביאה

דְּבוֹרָה, לפי המקרא, הייתה נביאה, והשופטת הרביעית ששפטה את ישראל בתקופת השופטים.

סיפורהּ מתואר בספר שופטים, פרק ד' ופרק ה'. היא ידועה בעקבות שירת הניצחון על צבא יבין מלך כנען: "שירת דבורה" (ספר שופטים, פרק ה').

הומוסקסואליות בתנ"ך

ההתייחסות המפורשת והמובהקת ביותר בתנ"ך להומוסקסואליות היא באיסור משכב זכר המופיע בספר ויקרא. נוסף לכך פרשנים וחוקרים הציעו שמספר סיפורים אחרים הם בעלי אופי להט"בי, כמעשה לוט והמלאכים, אהבת דוד ויהונתן וסיפורן של רות ונעמי.

חמש מגילות

חמש מגילות הוא הכינוי לחטיבה של חמישה ספרים המופיעים, על פי נוסח המסורה, בחלק הכתובים של התנ"ך. במרבית המהדורות הנדפסות, מקומו של קובץ זה הוא מיד לאחר שלושת ספרי אמ"ת (איוב, תהילים ומשלי). קובץ זה כולל שני ספרי פרוזה (רות ואסתר) ושלושה הכתובים על דרך השירה (שיר השירים, איכה וקהלת).

מחלון וכליון

מַחְלוֹן וכִלְיוֹן הם דמויות מקראיות של שני אחים המופיעים במגילת רות.

השניים הם בניהם של אלימלך ונעמי. השניים נישאו לשתי אחיות: רות וערפה, שעל-פי חז"ל היו בנותיו או נכדותיו של עגלון מלך מואב. מחלון נשא את רות לאישה ואילו כיליון נשא את ערפה.משפחתם התגוררה בבית לחם ועקב הבצורת והרעב עזבה המשפחה את ארץ ישראל והתיישבו בשדה מואב.

אלימלך ושני בניו מתו במואב ואילו נעמי ורות האלמנות חוזרות לארץ ישראל, לאחר שהבצורת והרעב תמו. ערפה מחליטה להישאר במואב.

מסעו של אברהם לארץ כנען

מסעו של אברהם לארץ כנען הוא סיפור המופיע בספר בראשית, פרק י"ב, פסוקים א'-ט' בפרשת לך לך. סיפור זה מתאר את מסעו של אברהם לארץ כנען בליווית בני משפחתו. אברהם יוצא לכנען בצו אלוהים אל ארץ בלתי נודעת. הציווי ליציאת אברהם לכיוון כנען אל ארץ לא נודעת הוא הניסיון הראשון שעמד בו אברהם. זהו אחד מעשרת הניסיונות בהם עמד אברהם מיום יציאתו את חרן. אברהם מציית לדברי ה' ועוזב את ארצו, חרן ויוצא אל ארץ כנען, והכתוב מוסיף שאליו מצטרפים, שרה, לוט בן אחיו "ורְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן". זאת הוא עושה בגיל 75. בצידו של ציווי זה ניתנות על ידי ה' ברכות. ה' מבטיח שיעשה מאברהם גוי גדול ויברך את שמו שיהיה גדול. הארץ אליו יגיע אברהם מובטחת לצאצאיו. עוד מוסיף ה' שאת מברכיו של אברהם יברך ואת הפוגעים בו יקלל. אברהם היה בן שבעים וחמש בעת צאתו מחרן. בכנען עובר אברהם ממקום למקום, ובכך מסמל את כיבושה של הארץ.

נעמי

נָעֳמִי היא דמות מקראית הנזכרת במגילת רות, אשת אלימלך ואמם של מחלון וכליון.

ספרי הגר"א

תורתו של רבי אליהו מווילנה הידוע בכינויו הגאון מווילנה התפרסמה דרך כתביו. בימי חייו לא פורסם בכתב דבר מכתביו (זולת החרמות על החסידות). מקור כתביו הרבים הוא ברשימות סיכומים של דבריו שפורסמו על ידי תלמידיו לאחר מותו. מיוחסים לו יותר משבעים חיבורים. הספר עלית קיר הנדפס בסוף עליות אליהו מפרט חמישים וארבעה מספריו.

עובד (דמות מקראית)

עוֹבֵד הוא דמות מקראית מתקופת השופטים, הנזכרת במגילת רות כבנם של רות ובועז, אביו של ישי וסבו של דוד המלך.

רות ובועז ילדו את עובד, כאמור בסופה של מגילת רות: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (מגילת רות, פרק ד', פסוקים כ"א-כ"ב).

עובד, הוא צאצא של שני מעשי גניבת זרע וגילוי עריות: האחד, המתייחס אל פרץ (מצד אביו) שנולד כתוצאה ממעשה יהודה ותמר, והשני, המתייחס אל מואב (מצד אמו), כתוצאה ממעשה לוט ובנותיו.

ערפה

עָרְפָּה היא דמות מקראית משנית המופיעה במגילת רות. ערפה הייתה אשתו המואביה של כיליון, בנה של נעמי, שלו נישאה בעת שמשפחת נעמי שהתה במואב. כאשר שבה נעמי לארץ יהודה לאחר מותם של בעלה ושני בניה, נפרדה ערפה מנעמי ושבה אל משפחתה שבמואב. רות, כלתה האחרת של נעמי, סירבה להיפרד ממנה והתלוותה אליה בדרכה ליהודה. ערפה נזכרת בפרק א' בשני פסוקים (פסוק ד' ופסוק י"ד).

פרץ וזרח

פֶּרֶץ וְזָרַח הם דמויות תנ"כיות, בניו התאומים של יהודה מתמר כלתו, בעקבות מעשה יהודה ותמר. כנאמר בספר דברי הימים א', פרק ב':

פרץ זכה לשמו לאחר שזרח, הוציא את ידו מהרחם, והמיילדת קשרה עליה חוט שני, כאשר זרח החזיר את ידו, ואחיו יצא, אמרה לו המילדת: "מה פרצת עליך פרץ?". (בראשית, ל"ח, כ"ט).

לפי ספרות חז"ל, הם נולדו בשנת ב'רכ"ח.

הרמב"ן, בפירושו לסיפור לידת התאומים, מביא מדבריו של רבי נחוניא בן הקנה, המספר כי פרץ מייצג את הלבנה, הנפרצת ונחסרת לעיתים, וזרח את החמה, הזורחת. לפי פרשנות זו, זרח ופרץ מייצגים שני כוחות הפעילים תמיד בתוך העם היהודי, הכוח היציב והקבוע של זרח מול הכוח התוסס והפעיל, המחפש מאבק מתמיד, המיוצג בידי פרץ.

פרץ הוא אביו של חצרון והוא הראשון בשושלת רבת דורות המוליכה, לפי ספר דברי הימים וסוף מגילת רות, מיהודה אל דוד המלך.

בניו של זרח הם זמרי, איתן, הימן, כלכל ודרע, ונכדו מאיתן הוא עזריה.

הדמות המוכרת ביותר שיצאה מזרח היא עכן שהעז למעול בחרם שהטיל יהושע לאחר כיבוש יריחו. על-פי המדרש התנגד שבט יהודה כולו להסגרת עכן בידי יהושע, ורק לאחר הפצרות רבות של יהושע כלפי זקני השבט, עכן הסגיר את עצמו.

קבר ישי ורות

קבר ישי ורות, נחשב לאתר קבורה הנמצא בחברון, על ראש גבעה בתל רומיידה. יש המייחסים את הקברים לרות המואביה ולנכדה ישי אבי דוד. בערבית קרוי המקום דיר אל-ארבעין, שם הנחשב על-פי החוקר לואי-איג ונסאן לשיבוש שמה הקדום של חברון "קריית ארבע" וכן בפי ערביי המקום יש שקראו לשדה "כרם אבי דאפי" שהוא שיבוש של "כרם אבי דוד".

ייחוס הקבר לישי ידוע מהמאה ה-15, ולרות מהמאה ה-19.

קניין חליפין

קניין חליפין (או קניין סודר; בספרות ההלכה גם קניין סתם) הוא קניין רווח במשפט העברי, המבוסס על פעולת חליפין של שני חפצים, בשתי דרכים שונות: קניין סודר וחליפי שווה בשווה. בקניין סודר המוכר מגביה את סודרו של הקונה ובכך החפץ הנקנה עובר מרשות המוכר לרשות הקונה. בתום ההקניה אמור המוכר בדרך כלל להשיב לקונה את סודרו. בחליפי שווה בשווה ("המחליף פרה בחמור") אחרי שישנה החלטה של שני הצדדים להחליף שני עצמים בעלי ערך שהם מגדירים כשווה, משיכת אחד מהם קונה לצד השני את העצם השני מיד.

את מקורו של קניין חליפין למדו חז"ל מהפסוק במגילת רות: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" (מגילת רות, פרק ד', פסוק ז'). מכאן שקניין זה אינו מדאורייתא, אלא רק "מדברי קבלה" (מהנביאים או הכתובים).

רות

רוּת המואבייה היא דמות מקראית, הגיבורה העיקרית של מגילת רות, והסבתא רבתא של דוד המלך.

רות רבה

מדרש רות רבה הוא מדרש למגילת רות, והוא אחד ממדרשי רבה לחמש מגילות. מדרשים אלו נמנים עם קבוצת המדרשים הבתר קלאסיים, שראשית עריכתם עוד בתקופת האמוראים, ולפני סוף המאה ה-5, והם כוללים גם חלקים מאוחרים יותר, שלגבי תיארוכם חלוקים החוקרים. רות רבה הוא מדרש ארץ-ישראלי, רוב החומר בו שייך לתקופה הקלאסית, לפני סוף המאה החמישית, ועריכתו הסופית היא ככל הנראה לא יאוחר מן המאה השמינית.

שבועות

חג השבועות (המכונה במקרא גם חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו' בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ.בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן מיוחד שנקרא "קורבן שתי הלחם", והחלה בו העונה של הבאת הביכורים. על פי חז"ל מזוהה תאריך זה עם זמן מתן תורה, ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורה בתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג. שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים "שלושת ימי ההגבלה", על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.

בימי בית שני הצדוקים, שלא קיבלו את קבלת חז"ל לדרשת הפסוקים, חלקו על קביעת החג חמישים יום אחר חג הפסח, וציינו אותו חמישים יום אחר השבת הסמוכה לתחילת קציר השעורים. כיום יש חוקרים הסבורים שמדובר במחלוקת על לוח שנה לפי שנת שמש (לעומת לוח שנה ירחי על פי מסורת חז"ל) כפי שמשתקף מספר היובלות של כת מדבר יהודה.

ספרי התנ"ך
תורה בראשיתשמותויקראבמדברדברים YanovTorah
נביאים יהושעשופטיםשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')ישעיהוירמיהויחזקאלתרי עשר (הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקצפניהחגיזכריהמלאכי)
כתובים תהיליםמשליאיובשיר השירים • רות • איכהקהלתאסתרדניאלעזרא ונחמיהדברי הימים (א' וב')
ספרי הברית הישנה
החומש בראשיתשמותויקראבמדברדברים Westminster Psalter David
ספרות ההיסטוריה יהושעשופטים • רות • שמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזראנחמיהטוביהיהודיתאסתר ספר מקבים א-ב-ג-ד
ספרות החכמה איובתהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל
נביאים קטנים הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי

ברקע ירוק - מצוי בקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אך לא בקאנון הפרוטסטנטי. ברקע סגול - מצוי רק בקאנון האורתודוקסי.

הברית החדשה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.