מבצע עזרא ונחמיה

מבצע עזרא ונחמיה, הקרוי גם מבצע בבל או מבצע עולי בבל, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לארץ במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילת תקופת בית שני.

אף שבתחילה אסר החוק העיראקי על יציאת יהודים מהמדינה, הצליחו יהודים רבים לצאת מעיראק ולעלות לישראל, בעיקר דרך פרס השכנה. המבצע החל באפריל 1950, לאחר שממשלת עיראק התירה את יציאתם של היהודים מתחומה, והוא אורגן ובוצע על ידי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט, באמצעות טיסות של חברת "ניר איסט" שטסו מעיראק לקפריסין. בין המארגנים הישראליים נמנו שלמה הלל ומרדכי בן פורת.

ככל שגדל מספר הדורשים לצאת עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד. רובו הגדול של המבצע נערך בשנים 19501951, כאשר גם בשנת 1952 הועלו יהודים לארץ. בסופו של דבר עלו לארץ יותר מ-120,000 יהודים, ובעיראק נותרו אלפים בודדים. רכושם של העולים הוקפא על ידי הממשלה העיראקית ונאמד אז ביותר משלושים וחמישה מיליון דולר[1] לפי ערכו באותה תקופה (נכון לשנת 2010, ערכו של סכום זה נאמד ב-290 מיליון דולר).[2]

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:


ראו גם:
פורטל:היישובP kkl.png
פורטל היישוב

העלייה הבלתי חוקית מעיראק

טרם קבלת האישורים לעלייה לארץ ישראל, ברחו מעיראק יהודים רבים, כאשר את המבצע הראשון ארגן שליח המוסד לעלייה ב' מוניה מרדור, בשנת 1942.

מרדור הגיע לבגדאד במסווה של חייל בריטי, וקשר קשרים עם ההנהגה היהודית והתנועות הציוניות במטרה לעודד עלייה. אחריו הגיעו לבגדאד גם שמריהו גוטמן, אנצו סרני ועזרא כדורי. האנגלים פעלו נמרצות כנגד פעילות זו ואף שלחו לשם קצין בולשת מיוחד, דבר שהקשה מאוד על המלאכה.

העולים הראשונים בקרב יהודי עיראק היו בני נוער, חברי תנועות הנוער החלוציות, ואחריהם עלו גם בעלי משפחות.

העלאת היהודים לארץ ישראל נעשתה בתחילה דרך המדבר, תוך הסתייעות בנהגי "אגד", שנסעו לעיראק לצורכי הצבא הבריטי והבריחו במכוניותיהם עולים רבים ואף נשק. בהמשך החלה העפלה דרך האוויר. בשנת 1947, ביוזמת שני טייסים אמריקאיים, שהציעו את מטוסם לאנשי המוסד לעלייה ב' תמורת תשלום ובתיאום עם ארגונים ציוניים בעיראק, הגיעו שלושה מטוסים לעיראק, שנשאו 150 יהודים. המבצע כונה בשם "מבצע מייקלברג", בראשו עמד שלמה הלל (לימים יושב ראש הכנסת).

מבצע "עזרא ונחמיה"

ההכנות למבצע

אווירה של פחד ואימה שררה בקרב הקהילות היהודיות, במיוחד בבגדאד ובבצרה. יהודים שבניהם ובנותיהם נעצרו באישון לילה הרגישו שהם אובדי עצות.[3]

בתאריך 23 באוקטובר 1948 התארגנה הפגנה של נשותיהם ואמותיהם של העצורים. הן התאספו ליד ביתו של רב הקהילה היהודית, הרב כדורי, ודרשו ממנו לצאת איתן להפגין מול ארמונו של העוצר, עבד אל-אלאה. הרב סירב, ובזעמן, פרצו הנשים למשרדו. הן נעצרו על ידי שוטרים עיראקים, שעצרו בנוסף בחורים יהודים שכלל לא השתייכו להפגנה. בסופו של דבר נכנע הרב ללחץ המפגינות והכריז על יום ה-25 באוקטובר 1949 כיום צום ותפילה בכל הקהילות היהודיות בעיראק. השביתה, שאכן התקיימה בכל הארץ, התפרשה בעיני הממשלה כקריאת תיגר, על כן הרחיבה המשטרה העיראקית את גל המעצרים. בינתיים, לאחר גל ההאשמות כלפיו, התפטר הרב כדורי ובמקומו נבחר לראש הקהילה יחזקאל שמטוב, שהיה איש בעל השפעה בקהילה ואף היה בקשר עם תאופיק א-סוודי, שעתיד להיות ראש ממשלת עיראק.

בינתיים, בישראל, כבר באוגוסט 1949 גויס מרדכי בן פורת כשליח המוסד לעלייה ב' אשר מטרתו הייתה ארגון העלייה מעיראק. בתאריך 17 באוקטובר הוא טס לטהראן, ושלושה ימים לאחר מכן, כאשר לא הצליח לארגן תעודת זהות כשיעי המבקש לבקר בכרבלא, העיר הקדושה לשיעים בעיראק, יצא את עבדאן לבוש כבדואי מקומי וחצה את שט אל-ערב בסירת מנוע קטנה. הוא הגיע קרוב לבצרה ויומיים לאחר מכן, בזכות העזרה של יהודים שגויסו לעזור לעלייה, עלה על הרכבת לבגדאד. מנקודה זו ואילך הוא פעל במסווה על מנת לקדם את נושא עלייתם של יהודי עיראק לארץ ישראל.[4]

חייהם של היהודים בעיראק לאחר ניסיונות הבריחה

לאחר שנתפסו יהודים שהשתייכו לתנועה הציונית ועונו באכזריות, הם סיפרו למשטרה העיראקית שהם שייכים לתנועה ומסרו שמות של חלק מהאחראים בתנועה, ב"שורה" ובמוסד לעלייה. המשטרה ערכה חיפושים ביותר מעשרים בתים והשליחים ששהו בעיראק אז, רפאל צורני ודויד בן מאיר, הבינו שאפילו הברחת האחראים בתנועה וב"שורה" תהיה משימה לא קלה. בשלהי אוקטובר 1949 שוחח אבא אבן, שהיה הנציג הישראלי באו"ם, עם עמיתו הבריטי, הקטור מקניל, על מצב היהודים בעיראק. מקניל הסיק כי הפתרון הוא העברתם לישראל והוא הבטיח לדבר עם נורי א-סעיד, ראש הממשלה העיראקי.[5]

בתאריך 8 בפברואר 1950 יצא דו"ח של הקונסול האמריקני בבצרה למשרד החוץ האמריקני, בו כתב על הברחת היהודים מעיראק ועל כך שאפילו החיילים העיראקים, תמורת שוחד, מסייעים בכך. כמו כן, הוסיף בדו"ח כי שמע שפקידים מקומיים מייחלים לשחרור חוקי של היהודים ועל ידי כך ייפסקו הפטרולים והלחימה במקרי השוחד וביהודים שבורחים מעיראק.[6]

חוק שלילת הנאמנות

בתאריך 15 בפברואר 1950 הודיע מרדכי בן-פורת למרכז בארץ, שראש ממשלת עיראק, תאופיק א-סוודי, הודיע באותו בוקר שיינתנו תעודות מעבר, "לֶסֶה פַּסֶה"- ליהודים ובשבוע הקרוב תתפרסם הודעה רשמית. ב-3 במרץ 1950 כתב את המברק הבא: "הנה הגיעה שעת גאולת יהדות אומללה זו. הממשלה החליטה ברוב קולות לאשר יציאת היהודים."[7]

ביום זה עדיין לא אושרה יציאת היהודים, אלא הובא "חוק שלילת הנאמנות" לבית הנבחרים העיראקי, שם התחולל ויכוח לא קטן סביב הנושא. להלן סעיפיו של החוק:

  • "מועצת השרים רשאית לשלול את האזרחות העיראקית מכל יהודי עיראקי שיעדיף מרצונו הטוב לעזוב את עיראק לצמיתות, וזאת לאחר שיחתום על טופס מיוחד, בנוכחות הפקיד שימונה על ידי שר הפנים.
  • יהודי עיראקי שייצא, או שינסה לצאת, מעיראק בדרך בלתי חוקית - תישלל ממנו אזרחותו העיראקית.
  • יהודי עיראקי שייצא מעיראק בדרך בלתי חוקית ולא יישוב אליה תוך חודשיים מתאריך היכנס חוק זה לתוקפו - ייחשב כאילו עזב את עיראק לצמיתות ואזרחותו העיראקית תישלל ממנו בתום ארכה זו.
  • על שר הפנים לצוות על הרחקתו מן הארץ של כל אדם, שנשללה אזרחותו העיראקית בהתאם לנ"ל. אלא אם כן היה משוכנע, בהסתמך על סיבות סבירות כי הישארותו בעיראק נחוצה זמנית לצורך משפטי או חוקי...
  • כוחו של חוק זה יפה למשך שנה מיום היכנסו לתוקפו. אולם, מותר לבטלו בכל עת תוך תקופה זו, על פי צו מלכותי."[8]

שר הפנים, סאלח ג'בר, הגיש את החוק משום שהניח שאין להכריח את מי שלא רוצה להישאר בעיראק, להישאר בה. צירי מפלגת "אסתקלאל" דרשו שרכוש היהודים היוצאים יוחרם, כנגד הרכוש הערבי שנתפס בידי הציונים בישראל ושיסולקו כל היהודים מהמדינה. ג'בּר התנגד להוסיף לחוק סעיף הקשור בהקפאת הרכוש היהודי. למחרת הביא את החוק לאישור הסנאט, שם הוויכוח היה חריף הרבה יותר. עם זאת, ג'בּר הבטיח ליהודים שיישארו בעיראק שייהנו משוויון זכויות מלא וייחשבו עיראקים לכל דבר. הצעת החוק התקבלה ברוב קולות ופורסמה בתאריך 9 במרץ 1950, חג פורים, ולאחר אישור העוצר נכנס החוק לתוקף.[9]

תכנון העברת היהודים לארץ

לאחר אישורו של "חוק שלילת הנאמנות" בסנאט העיראקי, הקים שר הפנים שתי ועדות, אחת בבגדאד ואחת בבצרה, אך המוסד עדיין לא ידע מאין ייצאו היהודים, מהו התקציב שיידרש ומאין יילקח, כיצד ייסעו ארצה וכדומה. ממשלת עיראק סברה שהיהודים ייצאו ממנה לאיראן, במסלול ששימש עד אז לבריחה הבלתי לגאלית, אבל עכשיו יעברו בו עם אישור אך שליחי הקהילה עמדו על כך שהיציאה תהיה מערבה. אנשי ממשל ישראלים ונציגי המוסד לעלייה ב' קיימו מגעים עם גורמים שונים בעולם על מנת לקדם את הנושא, אך בינתיים נמשכה העלייה הבלתי לגאלית לארץ. ב-11 במרץ 1950 פנה ארגון הג'וינט למשרד החוץ האמריקאי וביקש את עזרתו בחדירה לעיראק. במקביל ניסו למנוע בכל דרך אישור של מעבר היהודים לארץ דרך איראן.[10]

ב-15 במרץ נפתח משרד לרישום היהודים הרוצים להגר והממשלה התחייבה להסיע את היוצאים לגבול עם איראן על חשבונה, אך איראן חששה ממעבר של יהודים רבים בארצה ודרשה שייקבעו סידורים מוגדרים ליציאתם. ב-9 באפריל שיגר בן-פורת לארץ מברק המפרט את הגורמים לפיהם יש להתחיל את הרשמת היהודים לשלילת הנתינות, זאת טרם אישור התוכנית על היציאה מעיראק. יום לאחר מכן החל הרישום וכבר ביום הראשון נרשמו 3,400 עולים וביום השני 5,700.[11]

בהיותו בבצרה, יצר בן-פורת קשר עם מייג'ור קייטון, מנהל חברת פולר הבריטית ואיש מודיעין בריטי. הם סיכמו שקייטון ישלח מכתב רשמי לראש הקהילה היהודית ובו יביע את נכונותו להסיע יהודים מעיראק לכל חלק בעולם. לאחר הפעלת קשרים בארצות שונות והתכנסויות של קבוצות בארץ ומחוצה לה, הגישה חברת התעופה "עיראק טורס" מכתב רשמי לראשי הקהילה ובו הודיעה על נכונותה להעביר במטוסים שלה את היהודים לכל שדה תעופה שייקבע במחיר של 12 דינר לנוסע עם מטען של 30 ק"ג. ב-3 במאי התקבלו הוויזות העיראקיות לשלושה חודשים למספר נסיעות בלתי מוגבל. אך במקביל לשיחות שקיים בן-פורת עם קייטון, התגבשה החלטה במוסד לעלייה ב' להשתמש בשירותיה של חברת התעופה "ניר איסט אייר טרנספורט" להטסת יהודי עיראק לארץ. אחד האנשים המרכזיים בחברה היה רוני ברנט, אשר ביצע שליחויות מטעם המוסד ומילא תפקיד חשוב בכל מבצע העלייה. בערב חג הפסח הגיעו בן-פורת וברנט לביתו של יחזקאל שמטוב, חבר ההנהלה המבצעת של הקהילה היהודית בעיראק, שם החליטו שבשל המחיר הזול, מטוסים עם ארבעה מנועים, העובדה שהמטוסים של חברת "ניר איסט" יותר בטוחים והחברה גדולה יותר, הם יהיו אלו שיעבירו את היהודים לארץ.[12]

העלייה

IMMIGRANTS FROM IRAQ ARRIVING AT LOD AIRPORT
העולים מעיראק נוחתים בשדה התעופה לוד 11.9.1950

הטיסה הראשונה

ביום שישי ה-19 במאי 1950 בשעה 14:00 בדיוק... מטוס מסוג 'סקיימסטר' ובו שמונים ושישה עולים יהודים, המלווים בקצין משטרה עיראקי, רץ על המסלול בנמל התעופה של בגדאד, ניתק ממנו והמריא בדרכו לניקוסיה שבאי קפריסין. בשעה 15:50 בדיוק הוא נחת באי ואחרי חניית ביניים קצרה, שב והמריא ומגמת פניו נמל התעופה לוד בישראל. בשעה 18:00, שש שעות בדיוק לאחר שהמריא מבגדאד, נגעו גלגלי המטוס במסלול נמל התעופה לוד. שעה קלה אחר כך נחת על אותו מסלול מטוס נוסף ובבטנו שמונים ותשעה עולים.

בחודש מאי, החודש הראשון למבצע, הגיעו ארצה 614 יהודים בשש טיסות מבגדאד לארץ.[13]

האטה בקצב הטיסות

כל שלוש שעות מטוסים מגיעים ללוד
כל שלוש שעות נחתה טיסה מעיראק בלוד 1.5.1951

ב-1 ביוני 1950, כשבועיים לאחר הטיסות הראשונות, שלח בן-פורת מברק לארץ ובו הודיע שישנם עיכובים ביציאה, שנגרמו בשל חוסר הסכמה עם הפקידים העיראקיים. ב-15 ביוני הציע חבר בית הנבחרים העיראקי לבטל את יציאת היהודים מעיראק. ג'בּר וראש הממשלה עמדו על כך, שאם רוצים שתנועת היהודים מעיראק תימשך, יש צורך להוציא מספר רב של אנשים במהרה ולסיים את המבצע תוך שנה. ב-19 ביוני העלה רוני ברנט את חששותיו במכתב: "יש לי חששות רציניים שמשהו דומה למשבר עלול לפרוץ כאן אם תימשך המדיניות של האטת קצב הטיסות... התוצאה היא, שהולך ונוצר כאן מצב בלתי אפשרי. אני מקבל תלונות מכל הצדדים. כל הזמן לחצנו עליהם להביא יותר ויותר נוסעים ועכשיו, כשהם מוכנים, אין אנו שולחים מטוסים לקחתם." כעבור שבועיים כתב שוב: "אם לא נכפיל טיסותינו... ייווצר מצב שהפיקוח המלא על הטיסות יוצא מידינו..."[14]

רק בתחילת אוגוסט חזרו להפעיל את הטיסות, אך כבר בתאריך 13 באוגוסט שיגר משרד החוץ הישראלי למוסד דיווח על שיחה עם הנספח לענייני עבודה בשגרירות האמריקאית בתל אביב בעניין צמצום העלייה מעיראק, זאת כדי לתת עדיפות ראשונה לעלייה ממזרח אירופה. בשגרירות האמריקאית חששו מעלייה מאסיבית ארצה אך לפי הרישום שנערך, בנובמבר הקרוב תישלל נתינותם של מאה ועשרים אלף יהודים עיראקיים. האטת קצב הטיסות גרם ליהודים לשוב ולחפש דרכי בריחה לא חוקיות, דרך בצרה, דבר שגרם למשרד הפנים בארץ להגביר את הלחץ על חברת "ניר איסט". גם שגריר ארצות הברית בעיראק התריע בתאריך 29 בספטמבר: "... אמר באוזני ראש הממשלה, נורי סעיד, שהוא מוטרד מאוד מכך שיהודי עיראק, שוויתרו על אזרחותם העיראקית ומוכנים להגר לישראל, עודם מתמהמהים... לפי החוק העיראקי נדרשים מהגרים שאזרחותם העיראקית נשללה מהם לעזוב את הארץ תוך עשרים ימים."[15] ממשלת עיראק הביעה את חרדתה מפני המצב, שכן "חוק שלילת הנאמנות" אמור היה לפוג ב-9 במרץ 1951 ואם לא יגבירו את יציאת הטיסות מעיראק, יישארו בה כ-50 אלף יהודים חסרי נתינות.[16]

המחשה למצוקתם של היהודים בבצרה ניתן לראות במכתב ששיגרו בתאריך ה-13 בינואר 1951 לשלטונות עיראק ולחברת התעופה "עיראק טורס": "חמישה חודשים חלפו מיום שעזבנו ביתנו ומצבנו אומלל. אנו וילדינו עומדים בפני כיליון. המטוסים ממשיכים לטוס מבגדאד ואנו לא מבינים מה הסיבה המונעת טיסות מטוסים אלה גם מבצרה."[17]

בעיות היהודים בעיראק במהלך העלייה

משפחות בעיראק אורזות לקראת העלייה
משפחות בעיראק אורזות לקראת העלייה ארצה 11.5.1951

כבר בשנת 1950 נאלצו היהודים למכור את רכושם במחירים נמוכים בהרבה משווים. העיתונות יצאה בתעמולה שקראה לא לקנות את חפצי היהודים היוצאים. אחד העיתונים, "אל־צלאח", פרסם כרוז שהטיף להחרים את רכוש היהודים: "אל תקנו בגדים משומשים מאת היהודים! אל תאפשרו להם למכור אותם! הכסף שתשלמו תמורת הסמרטוטים שלהם יהפך לעופרת בלבות בניכם ואחיכם. הקניות מהיהודים הורסות את השווקים ומערערות את כלכלת המדינה; על כן החרימו אותם!".[18]

החל מינואר 1951 החלו פיגועים שונים במרכזים יהודיים בעיראק, ובכללם פצצה שהושלכה ב-14.1.51 ליד בית הכנסת "מסעודה שם־טוב" ברובע היהודי בבגדאד, שם התאספו הרבה יהודים לצורך סידורים אחרונים לפני צאתם לשדה התעופה. שני יהודים נהרגו וקרוב ל-70 נפצעו.[18]

ב-10 במרץ 1951, יום אחד לאחר תום מועד הרישום לשלילת הנתינות, נקרא בית הנבחרים לישיבה סודית, בה התקבל חוק הקפאת הרכוש של היהודים חסרי הנתינות. באותו לילה עברה המשטרה, מלווה בנציגים מארגון הסוחרים, על כל חנויות היהודים ונעלו אותן. למחרת הוקפאו חשבונותיהם, נמנע מהם למכור את ביתם וגם מכירת מיטלטליהם נאסרה ועל כן התקיימה בסתר, במחירים זעומים.[19]

בתאריך 22 במאי 1951 הסתמן המאורע ששימש מעין סיום טראגי למבצע. ביום זה נעצרו על ידי המשטרה שני שליחים ישראלים - מרדכי בן-פורת ויהודה טאג'ר. המשטרה ערכה חיפושים בביתם ולמחרת הובא בן-פורת לקצין שהיה מומחה בעינויים, הוא נעצר לשבועיים ולאחר מכן הצליח בדרך נס לברוח ארצה וכך להינצל. טאג'ר נידון למאסר עולם אך ביולי 1958, לאחר הפיכת הגנרל קאסם, שוחרר והוחזר לארץ. המשטרה המשיכה בחיפושים, מעצרים וחקירות, עד שלא הייתה ברירה ובתאריך 15 ביוני 1952 נתקבלה הוראה מהארץ להפסיק את הפעילות בעיראק.[20]

במהלך האירועים הקשים, נכלאו יהודים רבים בבתי הסוהר בעיראק, שעה שהקהילה היהודית הייתה בעיצומם של חבלי קליטה בארץ. בתאריך 19 בינואר 1952 הוצאו יוסף בצרי ושלום צלאח להורג בתלייה בבגדאד, באשמת החזקת חומר חבלה וזריקת פצצות במרכז העיר,[21] לאחר שעונו קשות. יהודי עיראק זוכרים היטב את המשפט שאמר בצרי בהעלותו לגרדום, כאשר אפילו השק השחור שכיסה את פניו לא החניק את צלילות הצעקה: "תחיא אשראיל!"- תחי מדינת ישראל![22]

סיום המבצע

עד סוף אפריל 1951 עלה הרוב המכריע של יהודי בצרה ונותרו בה 1,450 איש בלבד. בסיום המבצע נותרו בה כ-800 יהודים.[23]

מבצע עזרא ונחמיה נמשך עד ינואר 1952, לאורך עשרים חודשים בדיוק. 110,618 יהודים מעיראק הגיעו לישראל בדרך האוויר ב-900 טיסות. 9,352 פליטים יהודים ברחו מעיראק לממלכת פרס של שושלת פהלווי, וממנה לישראל ו-8,000 יהודים ממוצא פרסי יצאו לפרס בדרכוניהם וממנה לישראל. בסך הכל 119,970 עולים מעיראק, מתוך קהילה שמנתה 138,000 נפש, הגיעו לישראל ונקלעו למציאות חדשה - חיי מצוקה באוהלים או בצריפים במעברות, מזונות בקיצוב, מחלות זיהומיות, שפה חדשה, מנהגים חדשים וערכים שונים מאלה שהכירו." כך מסכם מרדכי בן-פורת את מבצע "עזרא ונחמיה" בסיום עבודתו כשליח המוסד לעלייה ב' מעיראק.[24]

התנועה היהודית העיראקית בארץ ישראל

התנועה היהודית קמה בעיראק בתנופה רבה ולאחר שעלתה ארצה הצליחה לשגשג בכוחות עצמה, תוך קבלת סיוע מינימלי מצד המוסדות בארץ ומיהדות הגולה. המבצע עצמו התנהל על טהרת כוחות מקומיים: השליחים בו היו יוצאי עיראק וחניכי התנועה היהודית שצמחה בה. כמו כן, השכילה המחתרת החלוצית בעיראק ליצור שכבת פעילים גדולה יחסית, שידעה לדאוג לעצמה וניתן לומר כי מבין העליות של יוצאי אסיה-אפריקה, הייתה העלייה מעיראק אחת העליות אשר הביאו עימן אינטלקטואלים בשיעור ניכר.[25]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אברהם בן־יעקב, יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו, הוצאת קרית־ספר, ירושלים תשכ"ה; מהדורה שנייה 1979; פרק שביעי, 6. יהודי בגדאד מימי מלחמת העולם השנייה ועד חיסול גולת בבל, עמ' רנד-רסז.
  • א' תלמי, ומ' תלמי, לקסיקון ציוני, תל אביב: ספרית מעריב, 1981.
  • משה גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק 1951-1948, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1989.
  • ד' שגיב, יהדות במפגש הנהריים: קהילת יהודי בצרה 1952-1914, ירושלים: הוצאת כרמל, 2004.
  • מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה: סיפורו של מבצע עזרא ונחמיה, אור יהודה: ספריית מעריב, 1996.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמי, א. ותלמי, מ, 1981. לקסיקון ציוני, תל אביב: ספרית מעריב, עמ' 207-206.
  2. ^ ראה באתר להשוואת ערכי דולר היסטוריים.
  3. ^ שגיב, ד, 2004. יהדות במפגש הנהריים: קהילת יהודי בצרה 1952-1914, ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 254.
  4. ^ בן פורת, מ, 1996. לבגדאד וחזרה: סיפורו של מבצע עזרא ונחמיה, אור יהודה: ספריית מעריב, עמ' 13–18, 46.
  5. ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 45-42.
  6. ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 49.
  7. ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 69-68.
  8. ^ אטלס, י, 1969. עד עמוד התלייה, תל אביב: מערכות, עמ' 358.
  9. ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 70-69.
  10. ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 76-71.
  11. ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 80-76.
  12. ^ בן פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 65, 80, 93-87; שגיב, יהדות במפגש הנהריים, עמ' 261, 264.
  13. ^ בן פורת, 1996, עמ' 97-96.
  14. ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 112-103.
  15. ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 136-125.
  16. ^ מ' גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק 1951-1948, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1989, עמ' 116.
  17. ^ בן פורת, 1996, עמ' 138.
  18. ^ 18.0 18.1 אברהם בן־יעקב, יהודי בבל, עמ' רסג-רסד.
  19. ^ לניאדו, ע, 1981. יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה, טירת הכרמל: המכון לחקר יהדות מוצל, עמ' 383-382; שגיב, 2004, עמ' 273-272.
  20. ^ מאיר, י, 1973. מעבר למדבר, תל אביב: מערכות, עמ' 212-209.
  21. ^ השוד המושלם, יהודה שנהב
  22. ^ אטלס, 1969, עמ' 471-468.
  23. ^ שגיב, 2004, עמ' 279.
  24. ^ בן פורת, 1996, עמ' 146.
  25. ^ מאיר, 1973, עמ' 213.
1950 בישראל

שנת 1950 בישראל עמדה בסימן המשך התייצבות השלטון העצמאי, ובכלל זאת התקבעותם של פתרונות "זמניים" למחלוקות חברתיות-פוליטיות שהתעוררו במדינה. הבולט שבפתרונות אלה הוא החלטת הררי. גלי ההגירה ממשיכים ומתבצע מבצע עזרא ונחמיה להעלאת יהדות בבל. המחלוקות שהתעוררו סביב סוגיית החינוך לעולים מביאות למשבר פוליטי ולהקמת ועדת חקירה.

גן הדרום

גַּן הַדָּרוֹם הוא מושב חקלאי באזור מישור החוף, ליד העיר אשדוד, מיישובי המועצה אזורית גדרות.

ה'תש"י

ה'תש"י (5710) או בקיצור תש"י היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-24 בספטמבר 1949, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 11 בספטמבר 1950. שנה מסוג זחא, איננה מעוברת, ואורכה 353 ימים. זו שנה חמישית לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תש"י 2 שנות עצמאות.

העלייה הרביעית

העלייה הרביעית שגם נקראת עליית גרבסקי, היא גל העלייה הגדול בין השנים 1924–1931 לארץ ישראל. מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-70,000 נפש, בעוד מספר היורדים מן הארץ באותה תקופה מוערך בכ-20,000.

העלייה מגרמניה

העלייה מגרמניה לארץ ישראל הייתה בעלת השפעה רבה על חיי היישוב והמדינה שבדרך. מרבית העולים מגרמניה (וממדינות בעלות תרבות גרמנית) הגיעו לארץ בשנים 1939-1933, אם כי היו מעטים שהגיעו גם לפני או אחרי תקופה זו. העלייה מגרמניה הייתה שונה באופיה ובהרכבה מעליות אחרות באותה תקופה. חלק גדול מהעולים מגרמניה היו בעלי מקצועות חופשיים והיקלטותם ביישוב שינתה את אופיו במגוון של תחומים כמו מדע, מוזיקה, אדריכלות, רפואה ומשפט. העלייה מגרמניה נתנה גם תנופה לחיי המשק והכלכלה ביישוב.

העלייה מצרפת

עלייה של יהודי צרפת לישראל התקיימה לכל אורך קיומה של מדינת ישראל. אין מדובר בעליה המונית או גדולה בממדיה; ועם זאת, מתחילת העשור השני של המאה ה-21 ואילך, העלייה מצרפת היא הגדולה ביותר במספר העולים, ביחס למדינות מוצא אחרות, ומאפייניה והשפעתה על החברה הישראלית ניכרים. מתחילת קום המדינה ועד שנת 2018 עלו לישראל מעל כ-210,000 יהודים מצרפת.

הפיגועים בבגדאד (1950–1951)

הפיגועים בבגדאד התרחשו בין אפריל 1950 ליוני 1951 בתקופת מבצע עזרא ונחמיה. חמישה פיגועים בוצעו נגד מטרות יהודיות בבגדאד בירת עיראק.

הפיגוע הראשון היה פצצה שהתפוצצה בבית-קפה יהודי ב-8 באפריל 1950, וגרמה לפציעתם של 4 יהודים. הפיגוע הידוע והמשפיע ביותר היה הטלת פצצה בבית הכנסת "מסעודה שם-טוב" בראשית בינואר 1951, שהביאה למותם של 4 ולפציעתם של עשרות, והייתה כנראה הגורם העיקרי להחלטת ממשלת ישראל ב-14 בינואר להכיר רשמית בכך שיהדות עיראק מצויה בשעת חירום.לאחר הפיגועים עצרו שלטונות עיראק שלושה פעילים ציונים בגין הפיגועים, הם הועמדו לדין והוטל גזר דין מוות על שלום צאלח ויוסף בצרי, ו-10 שנות מאסר על יהודה תג'ר.

בעשרות השנים האחרונות מתנהל ויכוח סוער על השאלה האם נשלחו על ידי המוסד על מנת לעודד עלייה יהודית למדינת ישראל שרק נולדה, או האם הייתה זו פעולה של קיצונים אנטי-יהודיים אמיתיים בעיראק.

האירועים עצמם נותרו לא פתורים, והם נושא לתביעות ובירורים בישראל.[דרוש מקור]

יהדות בגדאד

יהדות בגדאד היא קהילה יהודית עתיקה וגדולה הקיימת בעיר בגדאד, בירת עיראק, החל מימי קדם ועד ימינו. יהדות בגדאד הייתה לאחת הקהילות החשובות והמרכזיות בקרב יהדות בבל ויהדות ארצות האסלאם, ובה היו מרכזי תורה חשובים ששירתו את הקהילות היהודיות בעיראק, פרס, הודו, כורדיסטן, סוריה וארץ ישראל, והעמידה רבים מפוסקי ההלכה והמקובלים הגדולים של יהדות המזרח בעת החדשה. רוב יהודי בגדאד עלו לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה (בשנים 1950–1951), ונכון לתחילת המאה ה-21 נותרו בעיר כמה עשרות יהודים בלבד.

מוסול

מוֹסוּל (בערבית: الموصل, תעתיק מדויק: אלמוצל) היא עיר בצפון עיראק ובירת מחוז נינוה. העיר משתרעת על שני עברי נהר החידקל ובה חמישה גשרים המחברים בין שני עבריו. העיר נמצאת כ-396 קילומטרים צפון-מערבית לבגדד.

במשך שנים הייתה מוסול מרכז לייצור הבד מוסלין. מוצר אחר שהעיר הצטיינה בייצורו היה שיש.

ב-1987 מנתה אוכלוסיית העיר 664,221 נפש, ומעריכים כי בשנת 2009 היא מנתה כ-3 מיליון נפש. זוהי העיר השלישית בגודלה בעיראק לאחר בגדד ובצרה. במהלך שנות שלטונו של סדאם חוסיין נעשה ניסיון להפוך את אוכלוסיית העיר לערבית וזאת על ידי סילוקם מהעיר של הכורדים והושבת ערבים בבתיהם.

בעיר מוסול ישנה אוניברסיטת מוסול שהיא בין מרכזי המחקר המובילים בעיראק ובמזרח התיכון. אוניברסיטה זו נוסדה בשנת 1967, אך הפקולטה לרפואה הייתה קיימת עוד משנת 1959.

נחמיה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

עזרא (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

עזרא ונחמיה

האם התכוונתם ל...

עלי בבא

האם התכוונתם ל...

עליות חיסול גלויות

עליות חיסול גלויות הוא שם כולל למספר עליות לארץ ישראל שהתבצעו בשנות ה-50 בסיוע מדינת ישראל והסוכנות היהודית.

המבצעים התבצעו בשנות ה-50 ומטרתם הייתה העלאת קבוצות גלות של יהודים ממדינות שבהן נשקפה סכנה מיידית, לדעתה של מדינת ישראל והסוכנות היהודית, לחיים של היהודים בה.

העליות היו משני מקורות, מצד אחד פליטי שואה וקהילות שניצלו חלקית מהשואה (כמו קהילת יהדות רומניה ויהדות בולגריה) ומצד שני יהודים ממדינות איסלאמיות מובהקות שלא הכירו במדינת ישראל ולא הרשו בכל תוקף פעילות ציונית ולעיתים אף מנעו פולחן דתי יהודי.

מדינת ישראל האמינה כי מצבם של היהודים במדינות אלה יחמיר אם לא יוצאו משם היהודים וכי אף אם לא מאמין היהודי במדינת ישראל והתנועה הציונית, יפגעו בו תושבי המדינה האיסלאמים שהתנגדו לרעיון של מדינת ישראל. אמונה זו התבססה על פרעות שנערכו ביהודים במדינות אלו - למשל בעיראק, תימן ולוב.

עולי יהדות עיראק הועלו לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה ועולי יהדות תימן הועלו ארצה במבצע על כנפי נשרים.

מצבן של קהילות יהודיות נוספות כמו יהדות לבנון, יהדות מרוקו, יהדות תוניסיה, יהדות אלג'יריה, יהדות אפגניסטן, יהדות איראן ויהדות טורקיה היה סביר ולא היה חשש לחיי היהודים בהן, לכן לא נעשו מבצעים מיוחדים להעלתם.

לקראת סוף שנות ה-50 עלה הסיכון של יהדות מרוקו ולכן נעשה מבצע יכין שבמהלכו הועלו רוב בני יהדות מרוקו.

במבצע קדש הועלו חלק מיהודי מצרים אשר ישבו אז בעיקר באלכסנדריה ובפורט סעיד (ראו: מבצע תושייה).

עם השנים הועלו ארצה רוב בני קהילות אלו למרות שבחלקן, לדוגמת בני יהדות איראן לא אופשרה העלייה עד שנים מאוחרות יותר, במקרה של תפוצה זו - שנות ה-80, אך גם אז לא חוסלה הגלות.

רוב הקהילות היהודיות בעולם הערבי אינן קיימות עוד: ברוב המדינות הן מונות כיום בין אנשים בודדים למספר עשרות למאות מעטות מאוד של יהודים. הקהילות היחידות הנחשבות בנות-קיימא הן תוניסיה (כאלף יהודים) ומרוקו (כחמשת אלפים יהודים).

בשנת 1991, בעקבות התערערות המצב בארצות הבלקן, הועלתה לארץ יהדות אלבניה.

עליות לאחר קום המדינה

עליית יהודים לארץ ישראל לאחר קום מדינת ישראל נעשתה בגלי הגירה אחדים. רוב המניעים לעליה היו ציוניים וכלכליים, בנוסף לגלי העלייה הרשומים מטה היה רצף של עליית קבוצות ובודדים ממדינות שונות במשך כל השנים מאז הקמת המדינה ועד היום.

עלייה לארץ ישראל

עלייה, או עלייה לארץ ישראל, הוא מונח מרכזי בהווייה היהודית ובציונות, המציין את הגעתם של יהודים אל ארץ ישראל לגור בה. על פי ההלכה המונח כולל תודעה עצמית, אך אינו תלוי בה. הפעולה ההפוכה של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה. ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה על רקע דתי מכונה עלייה לרגל ומונח זה משמש גם אצל אומות ודתות אחרות, שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים.

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות.

מאז 2016 מציינים את יום העלייה לכבודן של העליות לארץ ישראל.

עלייה מאמריקה הלטינית בשנות האלפיים

בין השנים 1999 – 2002 המשבר הפוליטי והכלכלי שפקד את ארגנטינה גרם למהלומה לענף הבנקאות, בעקבותיו נעלמו מיליארדי דולרים בפיקדונות ונוצרה פגיעה קשה במעמד הביניים במדינה. רוב יהדות ארגנטינה (200,000 איש בערך) הושפעה ישירות מהמצב. חלקם בחרו בעקבות כך להתחיל מחדש ולעלות לישראל משום שראו בכך הזדמנות לשינוי במצבם.

יותר מ-10,000 יהודים מארגנטינה עלו לישראל משנת 2000, והצטרפו לקהילה הקיימת בישראל של אלפי עולים ארגנטינאים שעלו לישראל במשך השנים. המשבר בארגנטינה השפיע גם על המדינה השכנה אורוגוואי - מעל 500 יהודים מיהדות אורוגוואי עלו לישראל באותה תקופה. במשך 2002 ו-2003 ערכה הסוכנות היהודית קמפיין ציבורי אינטנסיבי לקידום העלייה מאזורים אלו, והציעה סיוע כלכלי לעולים משתי הארצות. אף על פי שהכלכלה בארגנטינה השתפרה מאז, יהודים ממשיכים לעלות לישראל, אך במספרים קטנים יותר. במקביל, עולים שלא מצאו את מקומם בישראל, בעיקר בפן התעסוקתי, החליטו לחזור לארגנטינה.

בין השנים 2000-2015 עלו מארצות שונות באמריקה הלטינית כ-30,000 יהודים.

עליית אעלה בתמר

עליית אעלה בתמר הוא כינויה של עלייה של יהודים מתימן אשר עלו לארץ ישראל בשנים תרמ"א-תרמ"ב (1881) כחלק מהעלייה הראשונה. העולים קישרו את עלייתם עם הפסוק "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים, ז', ט'), משום שהמילה "בתמר" היא שינוי סדר האותיות של תרמ"ב.

עליית גומולקה

עליית גוֹמוּלְקָה, שנערכה בין השנים 1956–1960, הייתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית למדינת ישראל, לאחר השואה. 35,000 יהודים קיבלו היתר לצאת מפולין, בתנאי שיגיעו למדינת ישראל בלבד, בהסדר חשאי שהוסתר ממדינות ערב, וההנהגה בישראל ייחסה לו חשיבות רבה. עמדת דוד בן-גוריון הייתה ש"בשבילנו זו היא לא רק יהדות פולין, אלא גם סיכוי ליהדות רוסיה".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.