מבצע ליטני

מבצע ליטני (כינויו הצבאי של המבצע היה אבי החכמה) הוא מבצע צבאי שנערך בחודש מרץ 1978 ובו חדר צה"ל לחלקה הדרומי של לבנון עד לנהר הליטני, והחזיק בשטח זה במשך כשלושה חודשים, עד לנסיגתו חזרה לגבול הבינלאומי. מטרת המבצע הייתה לפגוע בתשתיות ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון, ובכך להפחית את פעילותם כנגד מדינת ישראל ואזרחיה.

מבצע ליטני ("אבי החוכמה")
מערכה: התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון
מלחמה: מלחמת האזרחים בלבנון
PikiWiki Israel 4220 Israel Defense Forces

חיילי צה"ל במהלך מבצע ליטני.
תאריך התחלה: 14 במרץ 1978
תאריך סיום: 21 במרץ 1978
משך הסכסוך: 8 ימים
מקום: דרום לבנון
תוצאה: השתלטות זמנית של צה"ל על דרום לבנון עד נהר הליטני
פריסת כוחות יוניפי"ל בדרום לבנון
פריסת צבא דרום לבנון מדרום לנהר הליטני
הצדדים הלוחמים

PLO-logo.jpg  אש"ף

ראשי מדינה
ישראל מנחם בגין   
מפקדים

PLO-logo.jpg יאסר ערפאת
(ראש אש"ף)

כוחות

Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צה"ל

אבידות

22 חיילים הרוגים, 113 פצועים.

300 מחבלים הרוגים

Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
יחסי ישראל-לבנון
עימותים עיקריים:
התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון | מבצע ליטני | מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל) | הלחימה בדרום לבנון (1985–2000) | מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה | מבצע מגן צפוני
אירועים בולטים נוספים:
מבצע אביב נעורים | החלטה 425 | טבח סברה ושתילה
הסכם ישראל-לבנון 1983 | החלטה 1701
הכוחות הפועלים:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה
צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
מדינת לבנון החופשית | רצועת הביטחון | קו העימות | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

הרקע למבצע

ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון

מסוף שנות ה-60 החלו ארגוני הטרור הפלסטיניים ובמיוחד אש"ף, לקיים פעילות מאורגנת במחנות אימונים שהקימו בדרום לבנון, והשתמשו במחנות אלו כבסיס לפעולות טרור כנגד ישראל. תהליך זה הואץ בעקבות דחיקתם של הארגונים הפלסטינים מירדן בעקבות אירועי ספטמבר 1970. במהלך שנות השבעים בוצעו פעולות טרור רבות כנגד מטרות ישראליות, פעולות שמבצעיהן יצאו מלבנון. פיגוע כביש החוף (שכונה גם "אוטובוס הדמים"), שהיה ב-11 במרץ 1978 ובו נהרגו 35 ישראלים בלב ישראל, הביא את ממשלת ישראל להחלטה לבצע פעולה צבאית שתתן תוצאות ממשיות במלחמה כנגד ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון.

ההתקרבות בין ישראל ובין הנוצרים בלבנון

במקביל להתחזקות הארגונים הפלסטינים בלבנון, חלה התקרבות בין ישראל ובין הנוצרים בלבנון. בזמן מלחמת האזרחים בלבנון שהתרחשה בשנים 19751976 הפעילה ישראל את מדיניות הגדר הטובה והחלה לספק נשק ולאמן כוחות של נוצרים לבנונים, אם כי במידה מוגבלת. כניסת סוריה ללבנון בסיום מלחמת האזרחים לוותה בהסכמה סורית-ישראלית על שהכוחות הסוריים לא יעברו את נהר הליטני.

ממשלת ישראל השמונה עשרה בראשות הליכוד שעלתה לשלטון במאי 1977 הידקה את שיתוף הפעולה עם הנוצרים שבדרום לבנון והפכו לגלוי, במטרה ליצור בלם להתקרבות הארגונים הפלסטינים לגדר הגבול עם ישראל. ב-2 במרץ 1978 פשט כוח של אש"ף על הכפר מרון א-ראס הסמוך לגבול עם ישראל והצליח להשתלט על כלי נשק וכלי רכב שסופקו לנוצרים על ידי צה"ל. ישראל הייתה מעוניינת להוכיח לבני בריתה הנוצרים כי היא מחויבת להגנתם ולא תשלים עם פעולות מסוג זה.

מהלך הלחימה

בליל 14 במרץ 1978, שלושה ימים לאחר פיגוע כביש החוף נכנסו כוחות חי"ר ושריון של צה"ל לדרום לבנון בארבע גזרות עיקריות, לאחר ריכוך ארטילרי ואווירי של חילות התותחנים, האוויר והים. שר הביטחון, עזר ויצמן, המליץ על כניסה לעיר צור ולמחנה הפליטים הסמוך אליה – אל רשידיה, אולם הרמטכ"ל, מרדכי גור התנגד למהלך מחשש לריבוי נפגעים בכוח התוקף וכך נמנעו הכוחות הישראלים מכניסה לשטח העירוני ונוצרה מובלעת צור[1]. לימים, רפאל איתן, שהיה ראש אג"מ בעת המבצע, מתח ביקורת בזיכרונותיו על ההחלטה שלא להיכנס לצור[2], בטענה שייצוב השליטה בכל הקו מדרום לליטני היה מחליש משמעותית את אש"ף ומונע חיכוכים עתידיים עם כוחות UNIFIL.

בין היתר פעלה במבצע אוגדת הקחצ"ר, בפיקוד קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל אורי שמחוני[3]. כוחות האוגדה היו מפוצלים לשני צוותי קרב כאשר על האחד פיקד ראש מדור תורת לחימה במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי, יורם יאיר, ואילו על האחר פיקד מפקד חטיבת בית ספר למ"כים, אל"ם יצחק מרדכי. הצוות קרבי המשולב בפיקוד יאיר כלל כוחות שריון ואת גדוד 906 (שועלי הנגב), גדוד קורס המ"כים של הנח"ל, בפיקודו של סא"ל גבי פארן, ואת גדוד 17 (אריות הגולן), גדוד קורס המ"כים של גולני, בפיקודו של סא"ל שלמה פרידמן עם סגנו רס"ן שלמה בשן. הכוח בפיקוד של סמג"ד 17, רס"ן שלמה בשן, כבש את תל שעלבון שממערב לבינת ג'בייל, אשר התגלה לכוח צה"ל שתקף אותו כיעד מבוצר רווי בבונקרים מבוטנים עם מכסי ראש מבטון ותעלות קשר עמוקות, הכוח הציב כוחות חיפוי כבדים ולמרות אש שנורתה עליו מן התל, חדר ליעד דרך תעלת קשר צפונית שחיברה את התל לאזור המגורים של המחבלים, ובקרב מטווחים קצרים ביותר חיסל את המחבלים והבריח את הנותרים. בתנועה אל היעד, נפתחה על כוח הסמג"ד אש מאזור הטרסות, והכוח נאלץ לחסל מספר חוליות מחבלים שארבו להם במהלך ההתקרבות אל התל המבוצר, בקרבות היתקלות אלו חיסל כוח הסמג"ד 9 מחבלים מטווחים קרובים תוך שחיילי צה"ל מזוהים על ידי המחבלים, ונפתחת לעברם אש מטווחים של מטרים בודדים. על פלוגה מן הגדוד עליה פיקד גיורא ענבר, הוטל לכבוש את נ.ג. 850 שהיה מוצב קדמי של המחבלים ואשר היה מאויש בעת שכוחות פלוגה א, תקפו אותו. כוחות הגדוד הרגו כחמישים וחמישה מחבלים. גדוד 906 בפיקודו של גבי פארן, שהמתין להבקעת הציר על ידי גדוד 17, נשלח עם שחר, מיד לאחר כיבוש תל שעלבון ונ.ג. 850 לעומק המערך וכבש את בית יהון בפעולה רכובה משוריינת.

הכוח בפיקוד מרדכי, אשר כלל את גדוד 450 (האריה המעופף), גדוד קורס המ"כים של הצנחנים וכן כוחות מילואים של חטיבת ביסלמ"ח, כבש את הכפר מארון א-ראס ואת העיירה בינת ג'בייל והרג כחמישים מחבלים. כוח שריון ועמו לוחמי יחידה מובחרת עליו פיקד עוזי דיין, פעל בבינת-ג'בל והיה אחראי להריגת כעשרה מחבלים. בשלב השני שלאחר ליל הקרבות הראשון פעלו כוחות איציק מרדכי ויאיר יורם בפעולה מהירה לעומק השטח כשהם מתגברים על מערכי מחבלים באזור כפר קנה וכפרה. במהלך הקרבות נהרגו ארבעה לוחמים מגדוד 17: 3 מהם עלו על מטען צד בהיותם מובילים את שדרת הנגמשים על הציר שבין נ.ג. 850 לתל שעלבון, ולוחם נהרג בעת הלחימה בתעלות בתל שעלבון. כמו כן פעל במבצע כוח מבית הספר לקצינים עליו פיקד מפקד בה"ד 1, אל"ם דורון רובין. הכוח כבש את טייבה ואת ע'נדוריה והיה אחראי להריגת כתשעה עשר מחבלים[4].

חטיבת גולני, בפיקוד אמיר ראובני, פעלה במבצע כחלק מעוצבת געש עליה פיקד תא"ל אורי אור. כשלרשות החטיבה היו שני גדודים אשר להם סדר כוחות מוקטן, וכן סיירת גולני. כוחות החטיבה החטיבה ובהם גדוד 13 (גדעון) בפיקוד רס"ן שמואל צוקר, כבשו את העיירה אל חיאם, שם הרגו כחמישה מחבלים[5]. גדוד 12 (ברק) של החטיבה כבש את תל דהור ותל עכוש[6]. המג"ד, סא"ל עמנואל הרט, פיקד על כיבוש תל דהור, והסמג"ד, רס"ן אשכנזי הוביל את הפשיטה על תל עכוש, נפצע במהלך הקרב על היעד, אך המשיך לפקד על הכוח עד גמר הלחימה[7]. בהמשך המבצע לחמו כוחות מחטיבת גולני כדי לטהר את הציר מע'נדוריה מערבה והרגו כשנים עשר מחבלים.

חטיבת הצנחנים בפיקודו של אל"ם אמנון ליפקין-שחק, לחמה בגזרה המערבית של דרום לבנון. את החטיבה הוביל הפלנ"ט בפיקוד אבנר טלמון עד לכפר ג'בין שאותו כבש גדוד 202, בפיקוד סא"ל שבתאי פולג, באמצעות איגוף שאפשר את תקיפתו מן העורף. גדוד הנח"ל המוצנח, עליו פיקד סא"ל יאיר רפאלי, כבש את הכפר שמע בסיוע גדוד שריון וכן את הכפר מג'דל-זון. בסריקות שערכו הצנחנים בכפרים הלבנוניים נתפסו אמצעי לחימה רבים ובהם מרגמות כבדות. עם השלמת כיבוש היעדים שהוקצו לחטיבה, מיקמו הצנחנים מחסומים והמתינו לפקודות נוספות. ג'יפ ומשאית-קשר של החטיבה חצו[דרושה הבהרה] בשל טעות בזיהוי את אחד המחסומים ונקלעו לקרב עם מחבלים דרומית לראשידייה שבפאתי העיר צור שפתחו עליהם באש מן המארב. כתוצאה מן הירי נפגעו ארבעה אנשי קשר[8]. כוח בפיקוד רס"ן ראובן הקר, סגן מפקד גדוד הנח"ל המוצנח, מיהר למקום. אליו הצטרף מפקד סיירת צנחנים, רס"ן יעלון[9] שהוביל כוח לוחמים מן הנח"ל המוצנח לאיגוף והרג את המחבלים[10]. אירוע נוסף התרחש במהלך תקופת הנסיגה ובעטיו כמעט שהודח ליפקין-שחק.

לקראת סיום המבצע[דרושה הבהרה] ביצע כוח מיחידת שלדג, שהייתה באותם ימים כפופה למפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי והייתה מסונפת לצנחנים, סיור לאיסוף מודיעין בקרבת העיירה חאצביא מעבר לקווים בהם שלט צה"ל[11]. הכוח נקלע למארב מחבלים ומטען חומר נפץ הופעל כלפי המשאית בה נסע הכוח. אחד ממפקדי הצוותים שלמה נמרודי, נפצע קשה ואיבד את רגלו. מפקד הפלוגה, אריק שור, פעל בקור רוח והצליח לחלץ את הכוח מהשטח בבטחה[12].

חלק גדול מהאזרחים בדרום לבנון ומאנשי אש"ף נסוגו לצפון עוד בטרם החלה הלחימה. למעשה, ברוב החזיתות לא הייתה התנגדות ממשית לצה"ל וקרבות שבהם היו לצה"ל אבדות בנפש התרחשו בנקודות בודדות. כוחות צה"ל כבשו בתחילה רצועה ברוחב של כ-10 ק"מ ולאחר מכן הגיעו לנהר הליטני ועסקו בהשתלטות על הכפרים שבדרום לבנון. בתגובה למבצע הפגיז אש"ף את יישובי צפון ישראל בקטיושות ומן הירי נהרגו שני תושבי קיבוץ מנרה. לאחר שישה ימים, ב-21 במרץ, הורה שר הביטחון עזר ויצמן לכוחות צה"ל להתחיל בנסיגה לקו הגבול הבינלאומי. בפועל נמשכה נסיגה זו כשלושה חודשים והסתיימה בחודש יוני.

חיל האוויר במבצע

על פי מפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי, לחיל האוויר היו שתי מטרות עיקריות במבצע: תקיפת מטרות שאליהן כוחות היבשה אינם יכולים להגיע, והשתלבות בלוחמת היבשה והגשת סיוע[13].

פעולותיו של חיל האוויר הישראלי במהלך המבצע כמעט ולא נתקלו בהתנגדות, שכן הסורים נמנעו מהתערבות בלחימה, ומערכות הנ"מ פעלו בצורה מוגבלת [דרוש מקור], שלא כמו במלחמת יום הכיפורים, והטייסים הישראלים היו חופשיים מחשש להפעלת סוללות טילים. בשל כך, יכול היה חיל האוויר הישראלי להגיש סיוע רב לכוחות היבשה. במהלך המבצע, פעל חיל האוויר כ"עמוד אש" שהתקדם לפני כוחות היבשה, וכך חסך אבדות רבות. במקביל, פעלו כוחות האוויר כנגד המחבלים שפתחו בהפגזות על יישובי הגליל. במהלך המבצע, פגע חיל האוויר במחסני תחמושת, ובארבעה נמלים ובסיסים ימיים. כמו כן, מטוסי ה-F-15 איגל של חיל האוויר פעלו במבצע ליטני לראשונה, כאשר מטרתם הייתה למנוע התערבות של חיל האוויר הסורי, ולבצע פטרול וכוננות בלבד.

במהלך המבצע, הוטלו מן האוויר מאות טונות של פצצות, וחיל האוויר ביצע 323 גיחות לתקיפה, ומאות גיחות קרב[13].

אירועים בתקופת הנסיגה

עם סיום המבצע כמעט שהודח מח"ט הצנחנים אמנון ליפקין-שחק מתפקידו על ידי הרמטכ"ל גור, משום שב-5 באפריל, שישה חיילים ואזרח יצאו עם רכב לטיול, עברו את המחסומים שהציבו חייליו באופן מכוון ונכנסו לשטחים שלא בשליטת צה"ל. בהתקלות עם מחבלים נהרגו 4 מהחיילים, חייל ואזרח הצליחו לחמוק אך נשבה חייל המילואים אברהם עמרם, ששוחרר מאוחר יותר בעסקת שבויים עם ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית. תא"ל אורי שמחוני שכנע את הרמטכ"ל לחזור בו מכוונתו זו[14].

תוצאות המבצע

כתוצאה מהמבצע נוצרה מציאות חדשה בדרום לבנון. אש"ף נדחק אל מעבר לנהר ליטני ונוצרו שני בלמים שנועדו למנוע ממנו את החזרה אל הגבול עם ישראל. הבלם הראשון היה כניסת כוח ההתערבות הבינלאומי מטעם האו"ם, יוניפי"ל (UNIFIL - UN Interim Force in Lebanon, כוח האו"ם הזמני בלבנון). הכוח הוקם בעקבות החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלה ב-19 במרץ ושקראה לנסיגה מלאה של ישראל מלבנון, והתייצב על קו הגבול שנודע מאז בשם "הקו הכחול". הבלם השני היה המובלעת שנוצרה בדרום לבנון ושנשלטה על ידי המיליציות הנוצריות בראשותו של סעד חדאד. מיליציות אלו קיבלו חיזוק משמעותי לאחר מבצע ליטני, הן בציוד והן בהיקף האימונים, דבר שהפך אותם לצבא חצי סדיר שכונה בשם צבא לבנון החופשית ובהמשך שינה את שמו לצד"ל – צבא דרום לבנון.

תוצאת לוואי נוספת של המבצע אפשר לראות בשינוי במדיניות הסורים שפנו כנגד הנוצרים בלבנון, דבר שהביא לשרשרת אירועים ב-1981 וב-1982 שגררו בסופו של דבר את פתיחת מבצע שלום הגליל.

ישראל ספגה פרסום עולמי שלילי בשל פגיעה באזרחים בזמן הלחימה, ויוחסה לה גם האחריות ליצירת זרם של 200 אלף פליטים, רובם שיעים, שנסו צפונה לכיוון ביירות.

לצה"ל היו 18 הרוגים, 113 פצועים, 4 חיילים נוספים נהרגו וחייל אחד, אברהם עמרם, נשבה במהלך חודשי הנסיגה[15], תמורתו שוחררו 76 מחבלים שפוטים ובהם רימה טנוס, מחוטפי מטוס סבנה. לארגוני הטרור הפלסטינים היו כ-300 הרוגים[16].

שתי פרשיות של הרג שבויים התרחשו במהלך המבצע. במקרה אחד, סגן דניאל פינטו, עינה ורצח בחניקה ארבעה כפריים לבנוניים והשליך את גופותיהם לבאר מים. הוא הועמד לדין באשמת רצח שבויים ונגזרו עליו 8 שנות מאסר. הרמטכ"ל רפאל איתן המתיק את העונש לשנתיים מאסר. במקרה השני, הורשע סגן-אלוף אריה שדה בהריגת שבוי. הודות לחנינה של הרמטכ"ל ושל נשיא המדינה נקצב עונשו ל-8 חודשי מאסר[17].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שלישי, הוצאת כרטא, 1983, מפה 149.
  2. ^ עפר שלח, מלחמה כבקשתך, באתר nrg‏, 17 בינואר 2009
  3. ^ אורי שמחוני, "לוייתן לבן", הוצאת גלורי, 2006, עמודים 91–92.
  4. ^ הכוחות שלקחו חלק במבצע, מבצע ליטני באתר חטיבת הצנחנים.
  5. ^ מרדכי גור, "ראש המטה הכללי", הוצאת משרד הביטחון, 1998, עמודים 410–411.
  6. ^ מבצע ליטאני, מתוך האתר הרשמי של גדוד הסיור של חטיבת גולני.
  7. ^ אבי צור, "לא אתן לפגוע בזכויות נכי צה"ל", ראיון עם גבי אשכנזי, ביטאון "הלוחם", דצמבר 2006, גבי אשכנזי: "היינו בפשיטה גדודית על יעדי מחבלים צפונית למארג' עיון. נענו רגלית במהלך כל הלילה, ליל חורף. אני זוכר אותו כאחד הלילות היותר גשומים, מה שעזר לנו להתקרב ליעדים. תוך כדי הלחימה על היעד, עליתי עם פלוגה אחת, המג"ד עלה עם פלוגה אחרת. הלחימה הייתה מטווח מאוד קצר. מישהו מהצד השני היה מספיק זריז והצליח לפגוע בנו. לצערי נהרג לנו חייל באותה תקרית. אני נפגעתי מכדורים ביד ובירך. אני זוכר שברגע הראשון, מה שהיה חשוב לי זה להמשיך ולתפקד. זה כאב אבל לא שיתק אותי מבחינת התפקוד. זה היה לקראת סוף התקיפה וכיוון שגם המ"פ נפצע, מיניתי את מי שלימים נלחם לצדי על הבופור ונהרג, גוני הרניק, כאחראי על הלחימה, שהסתיימה כמה דקות אחר כך. קיבלתי טיפול בשטח כמו כל לוחם שנפצע ופינו אותי ואת שאר הפצועים לבית החולים".
  8. ^ מבצע ליטאני, מתוך האתר הרשמי של חטיבת הצנחנים.
  9. ^ לילך שובל, ‏המובחרים, באתר ישראל היום, 23 בספטמבר 2011, "במהלך מבצע ליטני ב-1978 פיקד על הסיירת רב-אלוף (מיל') משה (בוגי) יעלון. 'המשימה שלנו הייתה לפגוע ביעד של אש"ף באזור ראס-ביאדה, במסגרת חטיבת הצנחנים. אחר כך המשכנו כמעט עד צור, שהייתה הנקודה הצפון-מערבית ביותר שאליה הגיע הצבא'."
  10. ^ משה (בוגי) יעלון, דרך ארוכה קצרה, ידיעות ספרים, 2008, עמוד 223, "ביקשתי מראובן כמה חיילים כדי לבצע את האיגוף, וקיבלתי תחת פיקודי את סגן מפקד הפלוגה, סגן זאב חיות, וחמישה חיילים נוספים. ארגנתי אותם במהירות, נסוגנו אחור אל מחוץ לטווח האש של המחבלים, חצינו את הכביש מערבה, והתקדמנו בין בתים ופרדסים שהיו לאורך הכביש, עד לנקודה שבה יכולנו לראות את המחבלים היורים על כוחותינו, מגבם. פתחנו עליהם באש. הירי במחבלים מגבם הפתיע אותם. לאחר שכמה מהם נפגעו הם זיהו את כיוון הירי שלנו וניסו להשיב באש, כולל ממקלע, שפתח באש לכיווננו מטווח קצר. השלכתי רימון לעבר המקלען וחיסלתי אותו. המחבלים הנותרים נסוגו והותירו את גופות חבריהם בשטח. הקרב הסתיים".
  11. ^ עמיר רפפורט וגיא לשם, הקלף הסודי של חיל האוויר, ידיעות אחרונות, ‏ 24 באפריל 1999.
  12. ^ יואב לימור ואלון בן–דוד, מקום שלישי: שלדג, באתר ynet, 14 בפברואר 2008
  13. ^ 13.0 13.1 זאב שיף, צה"ל בחילו – חיל האויר. אנציקלופדיה לצבא וביטחון, הוצאת רביבים, 1981, עמוד 194
  14. ^ אמיר אורןפרדוקס מלון פארק, באתר הארץ, 17 ביולי 2006.
  15. ^ הודעות דובר צה"ל 1974-1979
  16. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל עשור שלישי, משרד הביטחון ההוצאה לאור, עמ' 117
  17. ^ משה נגבי - כסדום היינו, הוצאת כתר 2004, עמ' 201
  18. ^ אמיר ראובני, אתר חטיבת גולני
  19. ^ אסף שלגי, אתר גדוד הסיור של חטיבת גולני.
19 במרץ

19 במרץ הוא היום ה-78 בשנה (79 בשנה מעוברת), בשבוע ה-12 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 287 ימים.

אח"י יפו (סער 4)

בשם אח"י יפו נקראו שלוש ספינות מלחמה בחיל הים הישראלי. הראשונה הייתה המשחתת אח"י יפו, אשר נרכשה באנגליה ב-1955 יחד עם אחותה אח"י אילת. השנייה, ספינת טילים מסדרת סער 4 ונשוא הערך הנוכחי, נבנתה במספנות ישראל, הושקה לאחר מלחמת יום הכיפורים ושירתה רוב ימיה בבסיס חיל הים בחיפה. השלישית היא ספינת טילים מדגם סער 4.5 'נירית', המשרתת בימינו בשייטת ספינות הטילים.

ערך מורחב – ספינות סערהספינות מסדרת סער 4 נועדו לשרת בזירת ים סוף. תעלת סואץ הייתה אז חסומה לשיט ספינות, והעברתן לים סוף תוכננה בהפלגה מחיפה למפרץ שלמה סביב יבשת אפריקה. מועד היציאה נקבע ל-15 באוקטובר 1973, אך הפלגתן נדחתה בשל פרוץ מלחמת יום הכיפורים. שתי הספינות הראשונות מתוך הסדרה השתתפו באופן פעיל במלחמה והיוו תוספת כוח משמעותית בזירת הים התיכון.

אח"י יפו הייתה השישית והאחרונה בסדרת סער 4 'תכלית' שהוזמנה לפני מלחמת יום הכיפורים. הספינות שקדמו לה היו: אח"י רשף, אח"י קשת, אח"י רומח, אח"י כידון ואח"י תרשיש.

אמיר ראובני

אמיר ראובני (נולד בנובמבר 1936) הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת תת-אלוף, שירת כמפקד חטיבת גולני.

דרום לבנון

דרום לבנון (בערבית: جنوب لبنان, תרגום מילולי לעברית: ג'נוב לובנאן) הוא חלקה של לבנון הסמוך לגבולה עם ישראל. אזור זה כולל את מחוז דרום לבנון ומחוז אל-נבטיה. יש הכוללים באזור זה גם את דרומו של מחוז אל-בקאע.

הערים העיקריות בדרום לבנון הן צור, צידון ואל-נבטיה. יישובים בולטים נוספים הם מרג' עיון, חצביה ובינת ג'בייל. מרבית אוכלוסיית דרום לבנון היא שיעית ולכן המפלגות הפוליטיות הדומיננטיות באזור הן חזבאללה ובמידה פחותה אמל.

יותר מאשר משמעות גאוגרפית, יש לאזור משמעות פוליטית, בשמשו שדה קרב בעימותים בין ישראל ללבנון ולכוחות הפועלים בה, כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי.

ה'תשל"ח

ה'תשל"ח (5738) או בקיצור תשל"ח היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-13 בספטמבר 1977, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 1 באוקטובר 1978. שנה מסוג גכז, היא מעוברת, ואורכה 384 ימים. זו שנה חמישית לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשל"ח 30 שנות עצמאות.

החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם היא החלטה שנתקבלה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם ב-19 במרץ 1978, חמישה ימים לאחר פרוץ מבצע ליטני. ההחלטה קראה לישראל להסיג את כוחותיה מלבנון והיוותה את הבסיס להקמת יוניפי"ל.

החלטה 426 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 426 של מועצת הביטחון של האו"ם הייתה החלטה שהתקבלה פה אחד ב-19 במרץ 1978, על ידי מועצת הביטחון של האומות המאוחדות. ההחלטה התקבלה באותו יום ומיד לאחר שהתקבלה החלטה 425.

התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון

התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון היא תקופה של כ-14 שנים שהסתיימה ב-1982, במהלכם הארגונים החמושים של הפלסטינים, ובראשם הפת"ח, אשר גורשו מירדן באירועי ספטמבר השחור ב-1970, התמקמו באזור הדרום-מזרחי של לבנון לעומק השטח ופעלו מול ארגונים לבנוניים מקומיים, מה שהיה מבין הגורמים העיקריים לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון ולמעורבות ישראלית בלבנון. אזורי השליטה של ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון כונו בישראל פתחלנד, על שם ארגון הפתח בראשותו של יאסר ערפאת, שהיה לארגון הדומיננטי ביניהם, כמוביל בארגון לשחרור פלסטין.

התבססות ראשונית של ארגוני הטרור הפלסטיניים בדרום לבנון החלה כבר בסוף שנות ה-60, אז הוציאו מלבנון מספר פיגועים לרבות חטיפת מטוס אל על לאלג'יריה ותקיפת מטוס אל על באתונה, שהביאו לביצוע מבצע תשורה בדצמבר 1968. עם הגעתם בתחילת שנות ה-70 מירדן, ארגוני הטרור הפלסטיניים העיקריים מצאו בדרום לבנון אוכלוסייה תומכת - פליטים פלסטינים שממשלת לבנון התירה להם לשהות במחנות פליטים באזור, בתנאי שלא יירו משם לעבר ישראל. תמיכה זו אפשרה ליאסר ערפאת להתבסס במקום ולהקים תשתית ללחימה נגד ישראל. בשנת 1974, הצליח אש"ף להשתלט על בסיסי צבא לבנון באזור ודחק מיליציות אחרות, מה שלבסוף הביא לפרוץ מלחמת אזרחים במדינה. פעילות צבאית של הארגונים הפלסטיניים התגברה במהלך מלחמת האזרחים הכוללת בלבנון, ובעקבותיה קיבע ערפאת את מעמדו כשליט מעשי בשטח. משם ירו אנשיו קטיושות אל עבר יישובי צפון ישראל, ושלחו חוליות טרור לבצע פיגועים על אדמת ישראל, ביניהם: הפיגועים בכביש החוף ובמשגב עם. ממשלת לבנון, ללא צבא מסודר ומאורגן, לא יכלה למנוע מערפאת ומהארגונים לעשות כרצונם בכל השטח שעליו שלטו. ההתבססות הפלסטינית ספגה מכה עם מבצע ליטני בהובלת ישראל מחד ועם פעילות תקיפה של מיליציות לבנוניות נוצריות מאידך. ארגוני הטרור הפלסטיניים ספגו מפלה בשנת 1982 עם מלחמת לבנון הראשונה במהלכה פלשה ישראל ללבנון בברית עם מיליציות נוצריות (הפלנגות הנוצריות, החזית הלבנונית וצד"ל) והביסה את אש"ף.

טייסת 124

טייסת 124 המכונה גם "טייסת החרב המתהפכת" היא טייסת מסוקי חילוץ ותובלה של חיל האוויר הישראלי, המוצבת בבסיס פלמחים.

בנובמבר 1956 הוקם גף "החרב המתהפכת" כחלק מטייסת "הגמל המעופף" בבסיס תל נוף. ב-1 בינואר 1958, הפך הגף לטייסת עצמאית. מפקדה הראשון ומקימה היה רס"ן אורי ירום. הטייסת שימשה להטסת לוחמי סיירת מטכ"ל למבצעים מיוחדים, ולקחה חלק במלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מבצע ליטני, מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה. במלחמת לבנון השנייה זכתה בצל"ש יחידתי על חלקה הרב בהובלת לוחמים וחילוץ נפגעים, כאשר הידוע יותר התבצע תחת אש כבדה בקרב בבינת ג'בייל שבדרום לבנון.

בשנת 1968 נקלטו בטייסת מסוקי בל 205 שהיו מסוקי תובלה בינוניים מתוצרת ארצות הברית. בשנת 1975 נרכשו ונקלטו מסוקי בל 212, בעלי שני מנועים, כאחד מלקחי מלחמת יום הכיפורים, כונו מסוקי "אנפה", שימשו מסוקי תובלה רב תכליתיים, עד הוצאתם מהשרות בשנת 2002.

בחודש אוגוסט 1994 נקלטו בטייסת מסוקי "בלק-הוק" UH-60A, מתנת ארצות הברית. המסוקים כונו "ינשוף".

בשנת 2002 הגיעו מסוקים נוספים כחלק מעסקת רכש של חיל האוויר הישראלי מדגם המתקדם יותר "בלק-הוק" UH-60L - "לימה", כאשר היא עוזרת לטייסת 123 (טייסת ה"בלק-הוק" השנייה בחיל) לקלוט את המסוקים, בהכנת חייליה והטייסת כולה.

עד 1981 הייתה ממוקמת הטייסת בבסיס תל נוף. ב-1981 עברה הטייסת לבסיס פלמחים.

בין מפקדי הטייסת: אורי ירום, חיים נוה, אליעזר כהן, יגאל מור, יוסי טרון, מיכאל כהן, נועם אדר מפקד הטייסת במלחמת לבנון השנייה, יואב עמירם.יעקב בירן (ביקו), רן מרוז, ציון בראור, בועז פלג, חגי יעקב, איל בן דוד, גדי פלדמן, יוסי חצור, שרון שילה, רונן שפירא, יואב לאור,

טייסת 201

טייסת 201, המכונה גם "טייסת האחת", היא טייסת מטוסי קרב בחיל האוויר הישראלי. במשך 35 שנים הפעילה מטוסי F-4 פנטום ("קורנס") (מאז הקמתה בשנת 1969 ועד שנת 2004). כיום מפעילה מטוסי F-16I ("סופה") מבסיס רמון.

טייסת 69

טייסת 69, המכונה גם "טייסת הפטישים", היא טייסת מטוסי קרב בחיל האוויר הישראלי. כיום מפעילה הטייסת את מטוסי ה־F-15I ("רעם") מבסיס חצרים.

יאסר ערפאת

מוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני (בערבית: محمد ياسر عبد الرحمن عبد الرؤوف عرفات القدوة الحسيني, נודע גם בכינוי אבו עמאר, أبو عمار; 24 באוגוסט 1929 – 11 בנובמבר 2004) היה ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), יושב ראש הרשות הפלסטינית וממנהיגי הפלסטינים, שהנהיג מדיניות של מלחמה בישראל באמצעות פיגועי טרור ולוחמת גרילה. בשנת 1993 חתם על הסכמי אוסלו עם יצחק רבין, מעשה שבגינו הוענק לו פרס נובל לשלום, ובשנת 2000 הנהיג (ביחד עם חמאס) את האינתיפאדה השנייה.

יוניפי"ל

יוניפי"ל (אנגלית: UNIFIL, ראשי תיבות: United Nations Interim Force In Lebanon; עברית: "כוח האו"ם הזמני בלבנון"), הוא כוח צבאי לשמירת שלום מטעם האומות המאוחדות שמוצב בדרום לבנון (בין נהר הליטני לגבול עם ישראל). הכוח מורכב מחייליהם של מדינות שונות. מנדט יוניפי"ל הוא זמני ומחודש בכל חצי שנה.

יוניפי"ל הגיע לשטח דרום לבנון בעקבות החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם, לאחר מבצע ליטני. יוניפי"ל שימש ככוח שמירת שלום באזור, ופריסתו באזור דרום לבנון גרמה להפחתה בהסתננות טרוריסטים לשטחה של ישראל דרך הגבול הצפוני, אולם הובילה ליצירת בעיה חדשה, והיא ירי הרקטות על יישובי הגליל, גורם שהוביל למלחמת שלום הגליל.

עד נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בשנת 2000 היו פרוסים כארבעה גדודי חיל רגלים מהקו הכחול ועד לנהר הליטני, אולם עם הנסיגה, צומצם כוחם ונותרו בכוח כ-2000 חיילים, מהם שני גדודי חי"ר (הודי וגנאי), וגדודי הנדסה ותחזוקה, כח טיס איטלקי ואנשי מפקדה שישבו בנקורה.

עד פרוץ מלחמת לבנון השנייה, פעילותו של יוניפי"ל הסתכמה בסיורים רגליים, תצפיות וסיור אווירי יומי, שבאמצעותם הבחינו בהפרות סביב הקו כחול, אותם דיווחו לשני הצדדים ובמקרים של הפרה חמורה אף למטה האומות המאוחדות בניו יורק. כך למעשה, עד לשנת 2006, יוניפי"ל שימש ככח חסר יכולת פעולה או אכיפה משמעותית. התעצמות חזבאללה והתייצבותו על "הקו הכחול" נעשתה בגלוי, כאשר חיילי האו"ם נותרו חסרי מעש.

לאחר מלחמת לבנון שנייה, שונה המנדט של יוניפי"ל, והוא נהפך מכח שמירת שלום לכח בעל סמכות אכיפה מסוימות. על פי החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם הותר לחיילי יוניפי"ל לעצור פעילי חזבאללה חמושים כאשר הם מאיימים על אנשי הכוח או מבצעים פעילות טרוריסטית דרומית לליטני ומצד שני גם לפעול כנגד צה"ל במקרה שזה מפריע ביישום המנדט שהכוח קיבל ממועצת הביטחון של האו"ם. נכון ל-31 בינואר 2008, הכוח מונה 13,365 חיילים וכולל 11 גדודי חי"ר, צי ימי איטלקי וכוח אווירי איטלקי. אחד עשר גדודי החי"ר מתפלגים בין המדינות דלהלן: איטליה (שני גדודים), קוריאה הדרומית, קטר, אינדונזיה, גאנה, צרפת, נפאל, בלגיה ולוקסמבורג, הודו, ספרד.

מגבלות סמכויות האכיפה של הכוח תחת החלטה 1701 מגבילות גם כיום את יכולתו להתמודד מול חזבאללה. עם זאת, הפעילות בחתימה הגבוהה שעורך יוניפי"ל באזור פעולתו, בשיתוף עם צבא לבנון, מביאים לכך שמוצבי חזבאללה צפונית לליטני מאוישים כיום על ידי חיילי צבא לבנון, ולא חזבאללה כבעבר.

יורם המזרחי

יורם המזרחי (2 בפברואר 1942 – 13 באוקטובר 2010) היה עיתונאי, סופר, צייר וקצין בצה"ל.

מלחמת האזרחים בלבנון

מלחמת האזרחים השנייה בלבנון פרצה ב-13 באפריל 1975 כהמשך ישיר לסכסוכי דת ומעמדות קודמים בלבנון ונמשכה, בין הפסקת אש אחת למשנתה, עד 13 באוקטובר 1990, עם כיבוש מזרח ביירות על ידי צבא סוריה. מבין הגורמים הישירים לפרוץ מלחמת האזרחים הוא התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון, אשר בשנת 1975 הגיעו לידי התנגשות חמושה עם מיליציות נוצריות.

ממשלת לבנון אישרה כי במלחמה, על כל שלביה, נהרגו כ-150,000 איש, נפצעו כ-200,000 איש וכ-17,500 איש הוגדרו כנעדרים והוכרזו כמתים. בנוסף עזבו את ביתם, מרצון או שלא מרצון, כ-790,000 איש וכ-1,000,000 איש היגרו אל מחוץ לגבולות לבנון. הנזק הוערך על ידי קרן המטבע הבינלאומית בכ-25 מיליארד דולר. מרביתו של הנזק מקורו בבריחת כ-200,000 מומחים ובעלי מקצוע אל מחוץ לגבולות לבנון והרס רוב מפעלי התעשייה במדינה.

חאפז אל אסד העריך כי כמיליון פליטים נכנסו לתחום סוריה. רבים אחרים נהפכו פליטים בלבנון גופא.

פיקוד הצפון

פיקוד הצפון (בר"ת: פָּצָ"ן) הוא פיקוד מרחבי בצבא ההגנה לישראל. הפיקוד, אשר מפקדתו הראשית נמצאת בצפת, הוא האחראי על כל היחידות הממוקמות בין החרמון לנתניה. משימתו של פיקוד הצפון היא הגנה על גבולותיה הצפוניים של ישראל עם סוריה ולבנון. מפקד הפיקוד הנוכחי הוא אלוף אמיר ברעם.

פרשת דניאל פינטו

פרשת דניאל פינטו התרחשה בשנת 1979 בישראל, ובמסגרתה הואשם קצין הצנחנים, סגן דניאל פינטו, ברצח ארבעה אזרחים בכפר הלבנוני עין-בעל במהלך מבצע ליטני והורשע ברצח אחד מהם. . פינטו נידון לשמונה שנות מאסר על רצח, אולם הרמטכ"ל, רפאל איתן, המתיק את עונשו לשנתיים והוא שוחרר כעבור מספר שבועות.

פתחלנד

פתחלנד הוא כינוי ישראלי לשטח מאדמת לבנון אשר נשלט במשך כ-10 שנים על ידי ארגון הפת"ח ואחר כך הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). אין לשטח זה גבולות רשמיים, אך מדובר על האזור הדרום-מזרחי של לבנון (הבקאע), סמוך לגבול עם ישראל, בעיקר באזור החרמון.

הכינוי לאזור ניתן על ידי אלוף פיקוד הצפון הישראלי ב-1969, דוד אלעזר.

רצועת הביטחון

רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל שבו שהה צה"ל מיוני 1985 ועד לנסיגה לגבול הבינלאומי בשנת 2000. צה"ל התייצב על גבול רצועת הביטחון לאחר שנסוג מרוב השטח שנכבש בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי קו העימות שבצפון ישראל ובין מחבלים השוהים בלבנון, ובכך להגן על יישובים אלה.

במהלך שהותה של ישראל ברצועת הביטחון החזיק צה"ל מספר מוצבים באזור, ותמך במיליציה מקומית - צד"ל - צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם. באזור שהו גם כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שפרוסים בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978.

רוחב הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח. הרצועה כללה כ-10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ-150,000 תושבים שחיו ב-67 כפרים ועיירות שיעים, מארונים, ועיירה דרוזית אחת, חאצביא. מרכז הרצועה היה העיירה המרונית מרג' עיון שנחשבה לעיירה החשובה ברצועה. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים.

יחידת הקישור ללבנון הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל. הכניסה לישראל התקיימה דרך ארבעת המעברים בגדר הטובה: בראש הנקרה, בבירנית, במעבר תורמוס ובשער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי.רבים טוענים שההחלטה להשאר ברצועת הביטחון הייתה שגויה וגרמה לאבדות רבות.

מפקדי כוחות צה"ל במבצע ליטני
תפקיד שם
ראש המטה הכללי מרדכי גור
סגן ראש המטה הכללי רפאל איתן
מפקד חיל האוויר דוד עברי
מפקד חיל הים מיכאל ברקאי
אלוף פיקוד הצפון אביגדור בן גל
מפקד חטיבת חי"ר 1 (גולני) אמיר ראובני[18]
מפקד סיירת גולני אסף שלגי[19]
מפקד חטיבת חש"ן 7 יוסי בן חנן
מפקד חטיבת צנחנים 35 אמנון ליפקין-שחק
מפקד חטיבת חש"ן 188 יום-טוב תמיר
מפקד חטיבה מרחבית 300 ישעיהו ארז
מפקד חטיבה מרחבית 769 יאיר עוגן
מפקד חטיבת ביסלמ"כ 772 יצחק מרדכי
ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון הראשונה | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן | הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל


Flag of Israel

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.