מבצע חומת מגן

מִבְצָע חוֹמַת מָגֵן (29 במרץ 2002 - 10 במאי 2002) היה מבצע רחב היקף של צה"ל ושירות הביטחון הכללי בשטחי יהודה ושומרון, שהתרחש בעקבות הפיגוע במלון פארק בנתניה, בו נרצחו 30 אזרחים ישראלים. מטרתו העיקרית הייתה לפגוע בתשתיות הטרור הפלסטיני ולעצור את גל הפיגועים, שהתעצם במסגרת האינתיפאדה השנייה. בפועל, הצליח צה"ל להגיע להישג חסר תקדים, שבסופו מיגר את הטרור באופן משמעותי, והרס את רוב התשתית הארגונית של הרשות הפלסטינית ביו"ש. המבצע היה נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה, נקודה שלאחריה פחתו מאוד פיגועי הטרור, כמו גם מספר האבדות בישראל.

מבצע זה היה המבצע הצבאי הגדול ביותר מאז מלחמת לבנון הראשונה, ובמסגרתו הופעלו 5 אוגדות במקביל,[1] וגויסו 20,000 חיילי מילואים. במהלך המבצע השתלט צה"ל על כל העיירות והערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון (למעט אזור חברון), אך פעילות מקבילה לא הופעלה ברצועת עזה.

השם "חומת מגן" נבחר על ידי אלוף-משנה גל הירש, מתכנן המבצע, על פי מילות פזמון השיר "בין גבולות", של המשורר חיים חפר.[2]

מבצע חומת מגן
מלחמה: האינתיפאדה השנייה
Flickr - Israel Defense Forces - Standing Guard in Nablus

חיילי צה"ל בשכם במהלך מבצע חומת מגן
תאריך התחלה: 29 במרץ 2002
תאריך סיום: 10 במאי 2002
משך הסכסוך: 6 שבועות ויום
קרב אחרי: מבצע דרך נחושה
מקום: הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון
עילה: פיגועי התאבדות בישראל ובפרט טבח ליל הסדר
תוצאה: ניצחון ישראלי שהוביל למפנה במערכה
הצדדים הלוחמים
ראשי מדינה
הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת (יו"ר הרשות הפלסטינית
מפקדים

PLO-logo.jpg יאסר ערפאת (ראש אש"ף ויו"ר הרש"פ)
Fateh-logo.jpg מרואן ברגותי (מזכ"ל הפת"ח ומפקד התנזים)
PIJ emblem.png מחמוד טואלבה (מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי)

כוחות
אבידות

הרוגים: 29 חיילים
פצועים: למעלה מ־100

הערכות האו"ם:
הרוגים: 497 פלסטינים
פצועים: 1,447
עצורים: כ־7,000 חשודים בטרור, מתוכם כ־1,500 שנאסרו לתקופות ארוכות. כמה עשרות מחבלים הוגלו לארצות זרות.

הרקע למבצע

בחודש מרץ 2002 ספגה ישראל את מספר האבידות הגבוה ביותר מבין כל חודשי האינתיפדה השנייה: ביהודה ושומרון נרצחו למעלה מ־30 חיילים ואזרחים ישראלים, ובתחומי הקו הירוק נערכו 11 פיגועי התאבדות, שבהם נרצחו 81 ישראלים נוספים (לשם השוואה, בכל שלוש שנותיה של האינתיפאדה הראשונה נהרגו 90 ישראלים). כמעט לא חלף יום בחודש זה ללא פיגוע קטלני, ובסך הכל נרצחו 105 אזרחים ישראלים ונהרגו 26 חיילים ישראלים בחודש זה. שיאם של הפיגועים היה הפיגוע במלון פארק – פיגוע התאבדות שנערך במלון פארק בנתניה בעיצומו של ליל הסדר (ב־27 במרץ 2002), ובו נרצחו 30 חוגגים. יש המכנים את חודש מרץ 2002 בכינוי "מרץ השחור".

במהלך החודש פתחה ישראל במתקפה חסרת תקדים על ארגוני הטרור הפלסטיניים וב־10 במרץ הודיע הרמטכ"ל שאול מופז כי כ־200 פלסטינים נהרגו על ידי ישראל. ניסיון של אריאל שרון למנוע את התדרדרות המצב על ידי ויתור על הדרישה ל"שבעת ימי השקט" ב־8 במרץ לא הצליח למנוע את ההסלמה המהירה וכן לא מנעה זאת גם הגעתו של אנתוני זיני, השליח האמריקאי לאזור, ב־14 במרץ.

הפיגועים בפברואר ומרץ 2002 התרחשו כשנה לאחר כניסתו של אריאל שרון לתפקיד ראש ממשלת ישראל, בתום מסע בחירות שבו הבטיח לעם בישראל "שלום וביטחון". שנה זו התאפיינה בהסלמה הדרגתית, שבצד הישראלי הובילו אותה ראש הממשלה שרון, שר הביטחון בנימין בן אליעזר והרמטכ"ל שאול מופז, כשמהצד הפלסטיני הובילו אותה יאסר ערפאת, מרואן ברגותי ומחמוד טואלבה. התדרדרות המצב הביטחוני הובילה את ממשלתו של אריאל שרון לצאת למבצע צבאי נגד הטרור הפלסטיני.

מעט קודם לאירועי חודש זה הכין גל הירש, שהיה אז קצין אג"ם של פיקוד מרכז, תוכנית להשתלטות נרחבת על שטחי יהודה ושומרון בכח של 5 אוגדות, במקביל לתוכניות מטכ"ליות שונות שהיו מצומצמות בהרבה. הפיגוע הקשה במלון פארק בליל הסדר הוביל להסכמה רחבה בממשלת ישראל בדבר הצורך להשתלטות רחבה על שטחי הרשות הפלסטינית, לאחר שלגיטימציה אמריקאית לפעולות רחבות הושגה עוד קודם, לאחר תפיסה אוניית הנשק קארין איי, שהייתה יוזמה פלסטינית רשמית לרכישת נשק מאיראן לצורך פעולות טרור.[3]

ההחלטה לצאת למבצע חומת מגן

בישיבה שנערכה במוצאי החג (28 - 29 במרץ) החליטה הממשלה על יציאה למבצע שכונה "מבצע חומת מגן".[2] כל שרי הממשלה תמכו ביציאה למבצע למעט שניים שנמנעו: שמעון פרס ומתן וילנאי. הצעת ראש הממשלה שרון לגירוש ערפאת לא נתמכה והוסרה לבסוף מההחלטה.[3] החלטת הממשלה זכתה לתמיכה כמעט מוחלטת של הציבור היהודי בישראל. ההסכמה הרחבה השתקפה בהיענות גבוהה לכעשרים אלף צווי המילואים ששלח צה"ל ובמוטיבציה הגבוהה ששררה בקרב המגויסים.

מטרותיו של המבצע הוצגו על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, בהודעה מדינית שמסר לכנסת ב־8 באפריל 2002:

לחיילי צה"ל ולמפקדיו ניתנו הוראות ברורות: להיכנס לערים ולכפרים שהפכו מקלט לטרוריסטים; לתפוס ולעצור מחבלים, ובעיקר את שולחיהם ואת אלה המממנים אותם ונותנים להם חסות; לתפוס ולהחרים נשק ואמצעי לחימה שמיועדים לפגוע בישראל; לחשוף ולהשמיד מתקני טרור, מעבדות חבלה, מפעלי ייצור נשק ומתקני מסתור. הפקודות הן ברורות: לפגוע בכל מי שיאחז בנשק ולשתק כל מי שינסה להתנגד לפעולת הכוחות ולסכן אותם, ולהימנע מפגיעה באוכלוסייה האזרחית.

מוקדי המבצע

רמאללה

המבצע התחיל בבוקרו של ה־29 במרץ בפלישה לרמאללה - הבירה השלטונית והמרכז הכלכלי של הרשות הפלסטינית, בה ישב יאסר ערפאת, יו"ר הרשות. כוחות רגליים ומשוריינים של צה"ל, בפיקוד מפקד אוגדת איו"ש יצחק גרשון ומח"ט גולני משה תמיר,[4] כבשו מתחמים מרכזיים בעיר, תוך כדי לחימה בכוחות האבטחה של ערפאת. כוחות מיחידת דובדבן, יחידת אגוז[5] וסיירת גולני,[6] שנכנסו לעיר הטילו מצור על ה"מוקטעה", בנייני השלטון ומקום מושבו של ערפאת.[7] בנייני המוקטעה שבהם לא ישב ערפאת נהרסו על ידי חיל ההנדסה הקרבית על מנת לצמצם את אזור הלחימה לתא שטח קטן ככל האפשר, וערפאת הסתגר בלשכתו עם אחדים מעוזריו, שהוגדרו כמבוקשים על ידי ישראל, בשל השתתפותם בפעולות טרור. לאחר מצור ממושך[8] התערבו האמריקאים ויצרו הסדר בו יוסר הכתר והלחץ על ערפאת תוך שהוא מצידו יסגיר את המבוקשים שתפסו מחסה אצלו והם יועברו לכלא ביריחו תחת פיקוח בריטי. ערפאת, אשר חיפש דרך לצאת מהמצב אליו נקלע הסכים וכך היה. פרט לאירוע זה, ברמאללה נתפסו מבוקשים רבים ואמצעי לחימה רבים, אשר שימשו ללחימה, וכך למעשה נפל מערך הלחימה של ארגוני הטרור ברמאללה; לכן הגדיר צה"ל משימה זאת כמוצלחת מאד.[9] לקראת סיום הלחימה ברמאללה נתפס מפקד התנזים מרואן ברגותי, הובא למשפט בישראל ונשפט לחמישה מאסרי עולם בעוון מעשי רצח וטרור.

בעיירה ביתוניא הסמוכה הוטל מצור על מפקדתו המשוכללת של ג'יבריל רג'וב, ראש המודיעין המסכל בגדה, שחלש על כוח שמנה 4,000 חמושים, שלא השתתף בפיגועים. המצור הוטל בשל מידע (שהתברר כמוטעה) כי ברגותי נמצא במקום ובשל נוכחותם של מבוקשים אחרים. במהלך היומיים שארך המצור נוהל משא ומתן עם רג'וב, שלא היה במפקדה, ולבסוף נאלצו החמושים הפלסטינים במקום להיכנע והמפקדה נהרסה על ידי כוחות צה"ל.[10] במסמכים שנתפסו במקום נמצא חומר מפליל רב, ובו בין היתר ניסיון של רג'וב לגייס חיילות ישראליות לשירותי המודיעין שלו.[11]

משיקולים טקטיים, נדחתה ההתקפה המתוכננת על שכם בכמה ימים במקביל להתקפה על רמאללה, כדי שמחבלים ינסו להימלט מרמאללה לשכם (אותה יראו בטעות כעיר שצה"ל נמנע מלפעול בה), וילכדו במארבים שהוצבו סביב העיר.

שכם

שכם נחשבה לאחד ממעוזי הטרור הפלסטיני (בעיר היו יותר מ־8,000 חמושים מלבד כוחות הביטחון הפלסטינים) והקסבה של שכם נחשבה לעוינת במיוחד לישראלים. במהלך הקרב, שהחל ב־5 באפריל ונמשך 3 ימים, נמלטו מרבית המחבלים משטחי העיר השונים אל הקסבה. המעבר של חיילי צה"ל בין בתים במהלך הלחימה בקסבה נעשה דרך הקירות, על ידי פריצה קרה או חמה (כלומר - בעזרת פטישים או חומר נפץ, בהתאמה) ופתיחת תעלות מאובטחות לאורכה של הקסבה. לוחמי גולני יחד עם כוחות הצנחנים שפעלו בעיר הצליחו לכבוש את העיר במספר מועט יחסית של נפגעים. קצין צנחנים (רס"ן אסף אסולין) נהרג מאש כוחות צה"ל בשכם, לאחר שזוהה בטעות על ידי קלע סער כחמוש פלסטיני. יותר מ־70 חמושים פלסטינים נהרגו באותה פעולה בשכם. בנוסף לחיסול המחבלים, עצרו כוחות הצנחנים עשרות מבוקשים בכירים. כלי נשק רבים ואמצעי לחימה נתפסו והוחרמו על ידי הכוחות. בנוסף לכלי הנשק נתפס בכלא גניד ציוד מגוון, כדוגמת ספרי דת יהודיים ומדי צה"ל.

בכיבוש שכם השתתפו שלוש חטיבות: חטיבת הצנחנים שבאה ממערב, חטיבת גולני שבאה מדרום למרכז העיר וחטיבת יפתח שכבשה את החלק המזרחי של העיר ובכלל זה את מחנות הפליטים העוינים - בלאטה, עסכר (חדש וישן) ומסכאן א-שעבייה. חטיבת יפתח גם כבשה את קבר יוסף ואת השכונה שסביבה. חטיבה זו גם הייתה חטיבת המילואים היחידה של חיל השריון שנלחמה במשימה חטיבתית במבצע חומת מגן. על החטיבה פיקד אל"ם במיל' אורן בן ג'ויה, וסגנו היה סא"ל במיל' אליעזר שנוולד. במהלך קרב ההשתלטות על החלק המזרחי של העיר נתקלה החטיבה בעשרות מטענים שהונחו על הצירים, בתוך משאיות תופת ובמעבירי מים שעל הכביש. את המטענים נטרלו כוחות של חיל ההנדסה הקרבית. עשרות חמושים ירו על הכוחות הפורצים, אולם לא הצליחו לעצור את התקדמות הכוחות וגם לא הצליחו לגרום לנפגעים בקרב הכוחות. חמושים רבים נהרגו ונפצעו ותוך מספר שעות הצליחה החטיבה לכבוש את מזרח העיר שכם. לאחר מכן לכדה החטיבה מבוקשים ואמצעי לחימה והשמידה מעבדות נפץ וטרור. השתלטות וכיבוש העיר השתתפו חטיבות הח''יר גולני, צנחנים ויפתח ולצידם כוחות שריון וכוחות הנדסה קרבית בסיוע הלחימה בשטח הבנוי שבעיר.

לאחר ההשתלטות המהירה על העיר, הוחל בסריקה שיטתית של הקסבה לאיתור מחבלים, מעבדות נפץ ואמצעי לחימה.[3]

ג'נין

הקרב בג'נין

Defensive Shield 2002 - IDF D9 in Jenin
דחפור D9N משוריין הורס מבנה ששימש לטרור במהלך הקרב בג'נין 2002, מבצע חומת מגן. הדחפורים המשוריינים הכריעו את הקרב בג'נין לטובת צה"ל.

הקרב הקשה ביותר במבצע ניטש במחנה הפליטים ג'נין. ארגוני הטרור, בראשות מחמוד טואלבה, מלכדו את המחנה במטעני חבלה והכינו מארבים בסמטאות הצרות של ג'נין. כוחות צה"ל נכנסו לג'נין ב־2 באפריל ולחמו מבית לבית, תוך סיוע לא סדיר של מסוקי קרב, טנקים ודחפורי D9 משוריינים שניקו מטענים ופתחו דלתות ממולכדות. ההתקדמות הייתה אטית ולוותה במספר אבדות לא מבוטל. בעקבות הקושי הראשוני שהתגלה בכיבוש העיר הועבר גדוד 51 של חטיבת גולני משכם לג'נין.[3]

ביום השביעי של הפעולה, ב־9 באפריל, נתקלה קבוצת לוחמי מילואים מגדוד נחשון של צה"ל במארב, שבו נהרגו 13 מאנשיה. המאמץ לחלץ לוחמים אלה ולאחר מכן להכריע את המחבלים שהתרכזו במרכז מחנה הפליטים הביא לנפגעים רבים בקרב חיילי צה"ל, חלקם קיבלו צל"שים על גבורתם. אחרי המארב הקטלני הוחלט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים באמצעות דחפורי D9 משוריינים, שהיו ממוגנים היטב מפני ירי ומטעני חבלה. נוהל הריסת הבית, שפותח על ידי סא"ל אופק בוכריס, כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים להסגיר את עצמם לפני שהדחפור החל לטלטל את הבית עם כף ה"סכין" שלו. טקטיקה זו גרמה לעשרות מחבלים (כולל בכירים) להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל. במהלך הפעולה נהרג בכיר הג'יהאד האיסלאמי ומפקד המחבלים במחנה מחמוד טואלבה אחרי שדחפור D9 משוריין מוטט עליו את אחד מקירות המבנה בו הטמין מארב לכוחות צה"ל.[12]

שיא ההרס נגרם בשכונת חאוואשין, שנהרסה ונפגעה קשות על ידי הדחפורים המשוריינים, בעקבות הערכות ששם מצויים רוב המחבלים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו המחבלים. הקרב בג'נין הסתיים אחרי שמרבית המחבלים נכנעו בעקבות חוסר יכולתם לפגוע בדחפורי ה־D9 המשוריינים של צה"ל ולעוצרם.

בישראל נמתחה ביקורת חריפה על ההתנהלות שהובילה למספר קרבנות רב בקרב לוחמי צה"ל (23 הרוגים ו־75 פצועים).

הטענות על טבח בג'נין

סגירתו המוחלטת של המחנה בפני התקשורת במהלך המבצע ואחריו גרמו להפצת שמועות שקריות על טבח בתושבי מחנה הפליטים. הפלסטינים אף נקבו במספרים של כ־500 עד 3,000 הרוגים. שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבו אף האשים שישראל חופרת קברי אחים ל־900 פלסטינים שרצחה בג'נין. בהתחלה, התקשורת העולמית דיווחה על הטבח בג'נין ללא פקפוק בהאשמות הפלסטינים, דבר שגרם לעלייה חדה בהתקפות האנטישמיות כנגד יהודים באירופה - בייחוד בצרפת, אנגליה ובלגיה. ישראל טענה שלא היה טבח והאשימה את הפלסטינים ב"עלילת דם" שנועדה להסית כנגד ישראל.

כתבת תחקיר שפרסם השבועון "טיים" הפריכה את ההאשמה הפלסטינית על טבח מכל וכל. ועדת חקירה של האו"ם שהגיעה במיוחד קבעה שלא היה טבח ושמספר ההרוגים מונה 56. ועדות חקירה של ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי ו־Human Rights Watch קבעו אף הן שלא היה כל טבח בג'נין והורידו את מספר ההרוגים ל־56, מתוכם 27 חמושים. צה"ל דיווח שמצא רק 46 גופות, מתוכן 5 היו ממולכדות. לטענת צה"ל - הרוב המוחלט של ההרוגים היו חמושים. על אף שארגוני זכויות האדם ניקו את ישראל מאשמת הטבח, הם מתחו ביקורת קשה על שימוש מופרז ולא מידתי בכוח, בייחוד על ההפעלה הנרחבת של הדחפורים והריסת כל שכונת חאוואשין. בנוסף, טענו כי הופרו זכויות אדם באורח יסודי, נמנע סיוע רפואי מנפגעי המחנה, בוצעו מעצרים המוניים, ונהרס רכוש אזרחי רב. בצה"ל השיבו שהם עשו מעל ומעבר כדי לא לפגוע באזרחים, כולל הימנעות מהפצצה אווירית, ושההרס הרב שגרמו הדחפורים היה הכרחי. כמו כן, טענו בצה"ל שחלק מההרס נגרם בגלל המטענים וחומרי הנפץ שהניחו המחבלים הפלסטינים ברחבי המחנה. טענה זו זכתה לחיזוק מחמוש פלסטיני שהתראיין למגזין "טיים".[13]

למעלה מעשרה מחיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, נהרגו בפריצה לאזור הממולכד. אף שצה"ל ידע על המלכוד ועל כך שיש חמושים בבתים בעלי יכולת ירי מעמדות עדיפות על החיילים, כוחות נכנסו רגלית במטרה שלא לפגוע באזרחים. רק לאחר הקרב הקשה ב־9 באפריל ומותם של שלושה עשר לוחמי מילואים בו, הוחלט על שינוי טקטיקה ומעבר לשימוש בדחפורים.

בית לחם

העיר בית לחם נכבשה על ידי חטיבה 310, חטיבת חי"ר מילואים בפיקוד אל"ם רמי חכם, בסיוע גדוד שריון במילואים 445 בפיקודו של חיים בר סלע מחטיבה 576, שהתפרס בחלק הצפוני והמערבי של העיר וגדוד אדם של חטיבה 500 נכנס מדרום. העיר טוהרה על ידי חטיבה 310 וגדוד 21 של חטיבת עציון. במקביל נכבשה העיירה הסמוכה אל-עובידייה על ידי חטיבת הנגב של פיקוד הדרום. לאחר כניסת צה"ל לעיר ומעצר של עשרות מבוקשים, התבצרה ב־2 באפריל 2002 קבוצה של 39 מבוקשים חמושים ברובי סער ובמטעני חבלה בכנסיית המולד.[14] הקבוצה, שבראשה עמד הקולונל עבדאללה דאוד,[15] ראש המודיעין הפלסטיני בבית לחם, לקחה כבני ערובה את 46 הנזירים ששהו בכנסייה ובנוסף כמאתיים אזרחים בהם נערים וילדים. המשא ומתן איתם עורר הד רחב ועניין רב ברחבי העולם, ואף גינויים לישראל. הוותיקן הזהיר את ישראל שלא לפגוע בכנסייה בה נולד ישו. ב־2 במאי התפרצו למתחם כעשרה אנשי שמאל תושבי חו"ל שהביאו לנצורים אוכל ותמיכה מורלית.[16]

לאחר שבועות ארוכים ומורטי עצבים, שבהם ניסה צה"ל להתיש את המתבצרים באמצעים שונים, כמו הרעבה ויצירת רעשים,[17] ולאחר שנכשל ניסיון חילוץ של ימ"מ, הושג ב־9 במאי הסכם על ידי צוות משא ומתן בכיר, והחל פינוי מדורג של אזרחים והגליית 26 מבוקשים מדרג הביניים לעזה. פרשת ההתבצרות הסתיימה ב־23 במאי 2002, לאחר שישראל הסכימה להגליית 13 המבוקשים הבכירים לחו"ל, לאחר שנוצרה נכונות בינלאומית לקלוט אותם בשש מדינות האיחוד האירופי הקתוליות: איטליה, יוון, אירלנד, בלגיה, פורטוגל וספרד.[18] בשל הרגישות הבינלאומית הגבוהה, כוחות צה"ל נכנסו למקום כדי לפרוק את מטעני החבלה שמלכדו את המקום רק לאחר שהקליטו את ראשי הכנסייה מבקשים מהם לעשות כן. במהלך ההתבצרות נהרגו לפחות שישה פלסטינים, חמושים, מבוקשים, ואנשי הרשות.

מסמכי שלל שנתפסו במהלך המבצע, חשפו כי בשנים שקדמו להתבצרות סבלו תושבי בית לחם, בעיקר תושביה הנוצרים, מהתנכלויות של כנופיות של מיליציות חמושות, שבתוכן בולטים אנשי הפת"ח על זרועותיו וכינוייו השונים ("תנזים-פת"ח", "גדודי חללי אל אקצה").

חברון

צה"ל פסח במבצע חומת מגן על העיר חברון וסביבתה, פעילי החמאס (בראשות עבדאללה קוואסמה) והגא"פ (בראשות מוחמד סידר) המשיכו לפעול בה ולשלח ממנה מתאבדים. במאי 2003 פתחו צה"ל והשב"כ במבצע נגד פעילי הטרור בעיר, מה שהביא לפגיעה קשה בתשתיות הטרור בחברון וסביבתה. במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 2003 התגברו המאמצים עקב קריסת הפסקת האש, ופעילות צה"ל, הימ"מ והשב"כ באזור הוביל לחיסול הנהגת החמאס בעיר ולמעצר מחבלים רבים, ביניהם פעילי טרור בכירים.

טול כרם

כוח מחטיבת צנחנים במילואים 55 בסיוע כוח שריון כבש את העיר בהתקפה מהירה, כוחות המחבלים שהתבצרו בעיר הוכו בהלם ומרביתם נטמעו באוכלוסייה המקומית תוך הפקרת נשקם. בניין המשטרה הבריטי ששימש כמרכז לכוחות המחבלים נהרס עד היסוד בהתקפת מטוסי חיל האוויר הישראלי, ולמעשה ההגנה על העיר התמוטטה עם תחילת הפעולה. בקרב נהרגו 9 מחבלים. בהמשך כבשו הכוחות גם את הכפרים הסמוכים וטיהרו את מחנות הפליטים תוך מעצר מאות מבוקשים. לאחר המבצע נעצרה בכפר הסמוך לטול כרם המחבלת המתאבדת הראשונה שאפה שנלכדה בבית הוריה בערב טרם יציאה לפיגוע. כוח מהחטיבה המשיך וכבש בקלות רבה את קבטיה, שנחשבה טרם המבצע למעוז בלתי חדיר. לכוחות צה"ל לא היו אבדות בנפש בכל מהלך המבצע בקרבות אלו. על החטיבה פיקד אל"ם יוסי בכר.

קלקיליה

עיר נוספת שבה פעלו כוחות צה"ל הייתה העיר קלקיליה, בה פעלו כוחות חי"ר, שריון והנדסה בליווי כוחות נוספים. כניסת הכוחות בוצעה בלילה שבין ה־31 במרץ ל־1 באפריל. הכוחות שהו בעיר עד ה־9 באפריל. רוב המבוקשים שהתגוררו בקלקיליה עזבו את העיר טרם כניסת הכוחות, ובעיר התנהלה לחימה מועטת. במהלך המבצע ביצעו הכוחות סריקות מבית לבית ועצרו מספר מבוקשים.

יריחו

גדודי חטיבת הבקעה במילואים נערכו לכיבוש יריחו, אולם מאמצי תיווך של אנשי עסקים פלסטינים הוביל לכניעת העיר ללא קרב. במהלך המבצע לוחמי המילואים של החטיבה סיעו בכתרים על שכם וג׳נין.

לחצים מדיניים

העובדה כי המבצע הגיע לאחר "מרץ השחור" שבו נהרגו ישראלים רבים ובמיוחד לאחר הטבח בליל הסדר הקלה על ישראל את העברת המבצע בדעת הקהל העולמית. עם זאת, ישראל הותקפה בצורה חמורה על ידי הערבים לגבי כניסתה לתחומי שטחי A ועל ידי האירופאים והאו"ם בקשר ל"טבח" בג'נין. גם ארצות הברית, על אף שגילתה הבנה למרבית פעולות ישראל, פעלה נגד המבצע, כך הכריז הנשיא בוש ב־5 באפריל כי "מספיק זה מספיק" ולאחר שבוע הגיע קולין פאוול לאזור במטרה להרגיע את השטח. באופן מעשי לא היו ללחצים אלו השפעה ממשית על המבצע וישראל, שהכריזה כי היא צריכה חודש על מנת להשלים אותו, זכתה לחודש זה.

תוצאות המבצע

מבצע חומת מגן היה הצלחה צבאית ברורה. ישראל הצליחה תוך זמן קצר, במחיר דמים לא גדול יחסית לנפגעים בפיגועי ההתאבדות, לבלום את גל הטרור, להפסיק את אווירת הטרור ששלטה ברחובות ישראל, ולמוטט עד היסוד את כוחם הצבאי של ארגוני הטרור ברחבי יהודה ושומרון, אגב פגיעה קשה בכוחה הצבאי של הרשות הפלסטינית. במבצע נכבשו חמש מתוך שש הערים הפלסטיניות הגדולות ביהודה ושומרון, ועוד מספר רב של כפרים, ונשבר המחסום הפסיכולוגי שעצר את צה"ל מלהיכנס לשטחי הרשות.

בתקופת המבצע ישראל עצרה כשבעת אלפים חשודים בטרור, מתוכם כאלף חמש מאות שנאסרו לתקופות ארוכות. בנוסף, ישראל הרגה או עצרה בכירים רבים בארגוני הטרור: ב־5 באפריל נהרג קייס עדואן, מחבל בכיר בחמאס ומתכנן הפיגוע במלון פארק ("טבח ליל הסדר"), אחרי מצור על ביתו שבכפר טובאס, יחד איתו נהרגו עוד 5 מחבלים מירי צלפי הימ"מ ולוחמי צה"ל ועל ידי דחפור ה־D9 המשוריין שהרס את הבית; ב־15 באפריל לכד כוח של לוחמי יחידת דובדבן את מרואן ברגותי, ראש התנזים ואחד מבין המבוקשים הפלסטינים הבכירים ביותר; בג'נין הרג דחפור D9 משוריין את מחמוד טואלבה, מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי ומפקד המחבלים הפלסטינים במחנה; במהלך הקרב בג'נין נעצרו סגניו של טואלבה, תאבת מרדאווי והשייח' עלי ספורי.

חרף האמור לעיל, היקף ההשפעה של המבצע עצמו שנוי במחלוקת. את התפישה המקובלת בציבור בהקשר לסיבה לירידת מספר פיגועי ההתאבדות בשטחי ישראל בעשרות אחוזים בשנת 2003 לעומת 2002[19] ייצגו אנשים כמו האלוף (מיל') יעקב עמידרור, האלוף (מיל') אורן שחור,[20] והפרשן הצבאי רון בן ישי שזקפו עובדה זו לכניסה הקרקעית: למיטוט תשתיות החמאס ביו"ש, שהיו אחראיים למרבית פיגועי ההתאבדות הקשים,[21] לתפיסת מבוקשים, לפרישת מחסומים, כתרים וסגרים שהקשו על ניוד מחבלים וחומרי חבלה, וגרמו לתפיסתם, ואכן, במחסום חווארה נתפסו במהלך השנים מספר רב של מחבלים (בהם קטינים) וחומרי נפץ שתכננו להגיע לערים ישראליות בתחומי הקו הירוק.[22]

הפרשן עפר שלח כתב ב־2008:

אחרי "חומת מגן" אמרו אנשי תנזים לחוקריהם מהשב"כ, שעד שלא נתקלו בחיילי צה"ל פנים אל פנים לא הייתה להם תחושה אמיתית של עוצמת ישראל. הפצצות ממטוסים נתפסו בעיניהם לא רק כהוכחה שהישראלים חוששים להילחם, אלא גם כלגיטימציה לפיגועי התאבדות: אתם פוגעים בנו בכלים שאין לנו מה לעשות נגדם, גם אנחנו נשתמש בכאלה.

עפר שלח, כשיתבהר מזג האוויר, מוספשבת של "מעריב", 26 בדצמבר 2008.

לעומתם היו אנשים כמו רביב דרוקר שקראו על תפיסה זו תיגר, וטענו כי על פי פרסומי השב"כ, הקרדיט להפסקת הפיגועים צריך להינתן דווקא לבניית גדר ההפרדה ולא למבצע עצמו.[23]

הישגים מבצעיים-צבאיים

במבצע עצמו הרשות הפלסטינית עצמה פורקה מנשקה, סמלי שלטונה כולל ה"מוקטעה" נהרסו, ערפאת הושם במצור ובבידוד, תשתיות החמאס נהרסו, נתפס מספר רב של מבוקשים ואנשי טרור, נתפסו כמויות גדולות של חומרי נפץ וכלי נשק, והופסק ירי הצלפים על שכונת גילה בירושלים.

כמו כן, תוצאה עיקרית של המבצע, הייתה הגברת חופש הפעולה של צה"ל בשטחי יהודה ושומרון. אם בתקופה שקדמה למבצע כל כניסה לשטחי הרשות הפלסטינית הייתה כרוכה באישור ממשלה, הרי שלאחריו כל מג"ד יכול להחליט לפי שיקול דעתו המבצעי על כניסה לשטחי הרשות. בנוסף, בעקבות המבצע התשתית המרכזית של הטרור נפגעה קשות ואיומי המטענים, טילי הנ"ט ורקטות ה־RPG-7 צומצמו באופן משמעותי. חודש אחרי "חומת מגן" פתח צה"ל במבצע "דרך נחושה" - סדרת פעולות אינטנסיבית שנועדה להמשיך את הישגי מבצע חומת מגן ולפגוע בתשתית הטרור המוכה והחבולה. נכון ל־2016, צה"ל נכנס לשטחי A באופן כמעט חופשי מדי לילה כדי לעצור מבוקשים. לערים כמו שכם, בית לחם וג'נין - שפעם אפשר היה להיכנס אליהם רק בליווי טנקים וכלים כבדים - נכנסו מדי לילה כוחות חי"ר בג'יפים ממוגנים או ברגל.

בעקבות המבצע, שכלל צה"ל את טקטיקות הלש"ב (לוחמה בשטח בנוי) והלוחמה בטרור שלו והפיק לקחים מבצעיים רבים. חלק מהלקחים יושמו על ידי צבא ארצות הברית במלחמת עיראק, בשנת 2003.

מפקד חטיבת גולני בלחימה בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, ובכלל זה במבצע "חומת מגן", תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, כתב בספרו מלחמה ללא אות, כי החברה בישראל הפגינה חוזקה נוכח אירועי הטרור באינתיפאדה השנייה ותמכה בפעולות צה"ל, דבר שאפשר ליחידות השדה שלו לבצע פעולות התקפיות רבות כנגד תשתיות הטרור באיו"ש,[24] פעולות שהיו לשיטתו של תמיר מורכבות ונועזות ומעידות על יכולתן הגבוהה של יחידות השדה של צה"ל בשדה הקרב.[25] תא"ל תמיר, יחד עם קבוצת מפקדים נוספים מיחידות השדה, ובהם מח"ט הנח"ל יאיר גולן ומח"ט הצנחנים אביב כוכבי וכן מפקדי החטיבות המרחביות באיו"ש גל הירש ונועם תיבון, היה מהדוחפים לפעול כנגד מקורות הטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, בקסבות ובמחנות הפליטים, למרות היותם מרחבים עירוניים צפופים ומסובכים ללחימה, וזאת למרות היסוסי הפיקוד הבכיר של צה"ל.[26][27]

השגים מדיניים

במהלך המבצע נתפסו מסמכים רבים מהם עלה כי ערפאת קשור לטרור ומממן אותו, וכי ערב הסעודית מממנת פעילות טרור פלסטינית ותומכת במשפחות המחבלים המתאבדים.

בעקבות התוצאות ההרסניות של מבצע זה כלפי הטרור הפלסטיני, היו גורמים פלסטינים שביקרו את דרכי התנהלותו השלטונית של ערפאת וקראו לעשות חשבון נפש. ברם, ערפאת המשיך בעידוד הטרור כאשר הוא נצור במוקטעה.

בעקבות החומר המודיעיני שנתפס בחומת מגן, שלל הנשק הבלתי חוקי שנמצא במוקטעה, מעורבות ערפאת בפרשת אניית הנשק קארין איי ומסמכים של הרשות הפלסטינית שיירט המודיעין הישראלי הקושרים אותו לפעילויות טרור, ובהם הוראות של ערפאת לתשלום 20,000 דולר לגדודי חללי אל-אקצא (ארגון טרור המסונף לפת"ח), השתכנע נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש שערפאת אינו פרטנר והחליט להחרימו. הבידוד המדיני של ערפאת (שאילץ אותו למנות שני ראשי ממשלה, מחמוד עבאס ואחמד קריע, שאת כהונתם הוא ניסה לטרפד) נמשך עד למותו ב־11 בנובמבר 2004.

צל"שים

לאחר המבצע קיבלו מספר לוחמים ויחידות של צה"ל צל"שים על לחימתם. חלק מהצל"שים הוענקו ללוחמים שהותקלו במארב הקטלני במחנה הפליטים ג'נין וחילצו תחת אש את חבריהם. אופק בוכריס, שפיקד על גדוד 51 של חטיבת גולני בקרבות בג'נין ובשכם זכה לצל"ש הרמטכ"ל. בין היחידות שקיבלו צל"ש רמטכ"ל נמנים גדוד הנדסה קרבית 605 (גדוד המח"ץ), יהל"ם וגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. יחידות נוספות קיבלו צל"ש אלוף, בהן יחידת הצמ"ה של אוגדה 340, שהפעיל את דחפורי ה-D9 בג'נין, והפלוגה המסייעת של גדוד נחשון, שנלחמה אף היא בג'נין.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ השריון במבצע חומת מגן, אל"ם בני מיכלסון
  2. ^ 2.0 2.1 חן קוטס­בר, מחנך הדור, באתר nrg‏, 21 בפברואר 2003.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 ד"ר אורי מילשטיין, ‏תחקיר: כך הצליח צה"ל למנוע מעורבות איראנית בשטחים באינתיפאדה השנייה, באתר מעריב השבוע, 26 במרץ 2016
  4. ^ עמוס הראללחנך את צ'יקו, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2005.
  5. ^ עמוס הראל, אבי יששכרוף, "המלחמה השביעית", תל אביב: ידיעות ספרים, 2004, עמוד 241, תמיר ידעי: "בשלב הזה, אחרי הפגועים של מרס, החיילים שלי היו מוכנים לכבוש את המוקטעה גם עם אם-16 ומחסנית".
  6. ^ עמוס הראלככל שהתקרבו החיילים למתחם של ערפאת גברה ההתנגדות, באתר הארץ, 31 במרץ 2002
  7. ^ חן קוטס-בר, "דווקא בגלל שאני כהנא", באתר nrg‏, 12 בפברואר 2004.
  8. ^ רועי מנדל, "מבצע סבתא" במוקטעה, מעבר לקיר של ערפאת, באתר ynet, 23 במרץ 2012.
  9. ^ עמוס הראלככל שהתקרבו החיילים למתחם של ערפאת גברה ההתנגדות, באתר הארץ, 31 במרץ 2002.
  10. ^ דני רובינשטייןסופו של מנגנון הביטחון המסכל, באתר הארץ, 7 באפריל 2002.
  11. ^ אפרת וייס ופליקס פריש, הותר לפרסום: הפלסטינים פעלו לגייס חיילות ישראליות, באתר ynet, 2 בספטמבר 2002.
  12. ^ לפי כתבה במגזין טיים. טואלבה ניסה להטמין מטען חבלה על רכב משוריין של צה"ל שיחלוף בסמוך למבנה. מפעיל D9 ראה את טואלבה וריסק עליו קיר.
  13. ^ The Battle of Jenin, טיים מגזין
  14. ^ פליקס פריש, צה"ל השתלט על בית לחם; כנסיית המולד מכותרת, באתר ynet, 23 בנובמבר 2002.
  15. ^ ynet, אחרון "מתבצרי כנסיית המולד" יצא מקפריסין, באתר ynet, 26 בנובמבר 2002.
  16. ^ פליקס פריש ועלי ואקד, פעילי שמאל מחו"ל פרצו לכנסיית המולד, באתר ynet, 2 במאי 2002.
  17. ^ יוני שדמי וברק רביד, מוסף סופשבוע, היחידה שתשגע לאויבנו את המוח, באתר nrg‏, 17 בדצמבר 2005.
  18. ^ אי.פי., מבוקשי כנסיית המולד החלו את גלותם באירופה, באתר ynet, 23 במאי 2002.
  19. ^ גל סיבוני, ‏הבסת טרור המתאבדים ביהודה ושומרון 2002–2005, עדכן אסטרטגי .
  20. ^ אורן שחור, הוואקום בעקבות מבצע חומת מגן, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 7 באפריל 2002.
  21. ^ פליקס פריש, השב"כ: מוטטנו את תשתית החמאס בשומרון, באתר ynet, 4 ביוני 2002.
  22. ^ ראו למשל אפרת וייס, פלסטיני שנשא 6 מטענים נתפס במחסום חווארה, באתר ynet, 8 ביוני 2008.
    אפרת וייס ועלי ואקד, נער פלסטיני נתפס במחסום חווארה עם 5 מטענים, באתר ynet, 12 באפריל 2005.
    אורי גליקמן ואיתמר ענברי, בן 15 נתפס במחסום עם פצמ"ר, באתר nrg‏, 20 באוקטובר 2005.
    פלסטיני עם מטען צינור וסכין נתפס במחסום חווארה שליד שכם, באתר של "רשת 13", 7 במרץ 2007 (במקור, מאתר "nana10").
    איציק וולף, פיגוע תופת סוכל במחסום חווארה, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 1 בנובמבר 2007.
    חווארה: נתפס פלסטיני שנשא 2 מטעני חבלה, באתר וואלה! NEWS‏, 10 בפברואר 2007.
    גל ברגר, ילד בן 12 אמור היה להתפוצץ במחסום צה"ל בשכם, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 15 במרץ 2004.
    ואת פרשת חוסאם עבדו בילאל, ילד מחבל מתאבד.
  23. ^ רביב דרוקר, "חומת מגן" - לא מה שאתם חושבים.
  24. ^ משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005, עמוד 271, "מתקפת הטרור חשפה במלוא העצמה את התלות שלנו בכוח המגן של צה"ל. בניגוד לבולט ללחימה בלבנון, זכה צה"ל לתמיכה רחבה מהציבור, ומאז אפריל 2002 הוסרו למעשה כל המגבלות המדיניות לפעולתו והתוצאות לא איחרו לבוא. בסדרת פעולות חסרות תקדים במורכבותן השתלטו כוחות צה"ל, ובראשם חטיבות חיל הרגלים הסדירות, על מעוזי המחבלים במחנות הפליטים ובקסבות הצפופות של הערים הפלסטיניות".
  25. ^ משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005, עמוד 272, "החלטות המטה הכללי להשתלט על מעוזי המחבלים בלב השטח הבנוי התבססו לא מעט על המוטיבציה לפעולה של יחידות השדה הסדירות ועל הפגנת יכולת הביצוע הגבוהה שלהן. אין בלבי ספק באשר לרוח הלחימה וליכולת הביצוע הגבוהה של יחידות השדה".
  26. ^ עמוס הראליאיר גולן, אלוף פיקוד העורף, חושף שישראל מצויה בהיערכות למגננה רבתי לקראת שנת 2010, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2009, "הצלחת "חומת מגן", השלב הראשון בבלימת גל טרור המתאבדים הנורא של אותן שנים, נולדה עקב לחץ מלמטה: היו אלה המג"דים והמח"טים שגברו על היסוסי הפיקוד הבכיר של צה"ל ושיכנעו את האלופים במה שכיום נראה מובן מאליו, שהדרך היחידה לטפל בטרור המתאבדים היא לפשוט על מקורותיו, בקסבות ובמחנות הפליטים הצפופים".
  27. ^ רון בן ישי, אלוף גולן: יכולנו, אבל הפיקוד העליון בלם אותנו. אלוף רוטברג: החמצנו חיסול האחראים למלון פרק. אלוף מוסקוביץ': לפני ג'נין באתי למופז הביתה. אלוף תיבון: שרון אמר והוכחנו - ניתן להכניע טרור, באתר ynet, 30 במרץ 2012.
2002

שנת 2002 היא השנה השנייה במאה ה-21. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 2002 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

2002 היא שנה פלינדרומית, הראשונה במילניום השלישי. השנה הפלינדרומית הקודמת לה היא 1991, וזו שתבוא אחריה היא 2112.

2002 בישראל

2002 בישראל (ה'תשס"ב-ה'תשס"ג) הייתה השנה בה חגגה מדינת ישראל 54 שנה מיום היווסדה. במהלך השנה הגיעה האינתיפאדה השנייה לשיאה העקוב מדם, מה שהוביל לתחילתו של מבצע חומת מגן.

אינתיפאדה

אינתיפאדה (בערבית: انتفاضة, תעתיק מדויק: אנתפאצ'ה, "התנערות, התקוממות") הוא שם שניתן לשתי תקופות של התקוממות אלימה, מאופיינת במעשי טרור, של הפלסטינים כנגד ישראל. האינתיפאדות מהוות את אחד הפנים החשובים ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעשורים האחרונים.

האינתיפאדה הראשונה (שעד פרוץ האינתיפאדה השנייה כונתה "האינתיפאדה") החלה ב-1987, והסתיימה עם ירידה במפלס האלימות בשנת 1991, אף כי יש מי שטוענים שהסתיימה לחלוטין רק עם חתימת הסכמי אוסלו באוגוסט 1993 ויצירת הרשות הפלסטינית בתחילת 1994. האינתיפאדה השנייה, המכונה בפי הערבים "אינתיפאדת אל אקצה" ובפי חלק מהישראלים "מלחמת אוסלו", החלה בספטמבר 2000 ודעכה בהדרגה לאחר מבצע חומת מגן.

ההבדלים המהותיים בין שתי האינתיפאדות הם צורת הארגון, הפעילים בהן, התחום שבו התבצעו וצורת השימוש בנשק. בעוד שהאינתיפאדה הראשונה אופיינה בהשתתפות מאסיבית של האוכלוסייה, שימוש בנשק קר שכלל בעיקר יידוי אבנים ובקבוקי תבערה והוגבלה בעיקר לתחומי הקו הירוק, האינתיפאדה השנייה שהייתה הרבה יותר "מקצועית", הורחבה לכל תחומי ארץ ישראל, נעשה בה שימוש בנשק חם, מטעני חבלה והפעלת מחבלים מתאבדים. עם זאת, אחוז מצומצם יותר מקרב האוכלוסייה הפלסטינית השתתף בפועל בפעולות כנגד מדינת ישראל.

גם מבחינת היקף הנפגעים יש שוני גדול. באינתיפאדה הראשונה נהרגו (בין השנים 88 ל-92) בממוצע כ-456 פלסטינים וכ-24 ישראלים בשנה, בעוד שבאינתיפאדה השנייה נהרגו (בין השנים 2000 ל-2005) בממוצע כ-712 פלסטינים וכ-182 ישראלים בשנה. השנה הקשה ביותר באינתיפאדה הראשונה מבחינת הרוגים ישראליים הייתה שנת 1992 שבה נהרגו 34 ישראלים, לעומת זאת באינתיפאדה השנייה השנה הקשה ביותר הייתה שנת 2002 שבה נהרגו 452 ישראלים.

לפי דו"ח של ארגון בצלם, באינתיפאדה הראשונה נהרגו 1,593 פלסטינים ו-84 ישראלים (ביניהם אזרחים ואנשי כוחות הביטחון), ובאינתיפאדה השנייה נהרגו 4,944 פלסטינים ו-1,011 ישראלים.

המהומות בצרפת שפרצו בסוף 2005 כונו על ידי רבים "האינתיפאדה הצרפתית" ואחרים אף קראו להן "אינתיפאדת אירופה" עקב התפשטות המהומות לערים במדינות אחרות באירופה.

ג'נין ג'נין

ג'נין ג'נין (בערבית: جنين، جنين) הוא סרט דוקומנטרי שנוי במחלוקת של הבמאי הערבי-ישראלי מוחמד בכרי, משנת 2002. הסרט הוכן בעקבות הקרב שניהל צה"ל במחנה הפליטים ג'נין במסגרת מבצע "חומת מגן". הסרט מומן על ידי יאסר עבד רבו ואנשי הרשות הפלסטינית. הסרט, שמתיימר להיות דוקומנטרי, מביא עדויות לכאורה על פשעי מלחמה שביצע צה"ל בג'נין, שרובן התבררו כשקריות. בית המשפט המחוזי במחוז המרכז קבע כי יש בו משום לשון הרע על חיילי צה"ל וכי בהצגתו כדוקומנטרי נהג בכרי בחוסר תום לב, אך דחה את תביעת דיבה שהוגשה נגדו.

גדודי חללי אל-אקצא

גדודי חללי אל-אקצא (ערבית: كتائب شهداء الأقصى, תעתיק מדויק: כתאא'ב שהדאא' אלאקצא) הוא שם כולל למספר התארגנויות טרור שונות שהוקמו בתחילת האינתיפאדה השנייה וביצעו מעשי רצח המוניים, פיגועי התאבדות וירי כנגד אזרחים וחיילים ישראלים. בעת הקמתם הם היו ארגון מסודר, המקבל מימון והוראות מההנהגה המרכזית של הפת"ח, אך במהלך האינתיפאדה התפוררו למספר רב של תאים מבודדים, שחלקם המשיכו לפעול בהתאם להנחיות בכירי הפת"ח, אך חלקם פעלו באופן עצמאי, וחלק אחר בצמוד להנחיות ומימון של חזבאללה.

ה'תשס"ב

ה'תשס"ב (5762) ובקיצור תשס"ב –

היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-18 בספטמבר 2001, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 6 בספטמבר 2002.המולד של תשרי חל ביום שלישי, 4 שעות ו-106 חלקים. לפיכך זו שנה מסוג גכה, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים.זו שנה ראשונה לשמיטה, ושנת 5 במחזור העיבור ה-304. תקופת ניסן שבשנה זו היא תחילת שנת 22 במחזור השמש ה-206.שנה זו היא שנת 1,933 לחורבן הבית, ושנת 2,313 לשטרות.לפי דברי רוב הראשונים שנה זו היא שנת היובל.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשס"ב 54 שנות עצמאות.

האינתיפאדה השנייה

האינתיפאדה השנייה (הקרויה בפי הפלסטינים אינתיפאדת אל-אקצא בערבית: انتفاضة الأقصى; תעתיק מדויק: אנתפאצ'ת אלאקצא) הייתה התקוממות פלסטינית אלימה נגד מדינת ישראל, שהחלה בסוף ספטמבר 2000. היא פרצה בתום שלוש שנים של שקט יחסי בין ישראל והפלסטינים, שהופר באירועי מנהרת הכותל ובאירועי יום הנכבה 2000. הכינוי שניתן על ידי צה"ל לאירועים אלה (עוד לפני פריצתם) היה "'אירועי גאות ושפל". כינוי זה נותר קוד פנימי במערכת הביטחון; השם הנהוג בישראל כיום הוא "האינתיפאדה השנייה", להבדיל מהאינתיפאדה הראשונה.

התקוממות אלימה זו כללה בתחילתה מהומות ופעולות מחאה בדרגות אלימות שונות, אך במהרה הפכו פעולות טרור ולוחמת גרילה לביטויה המרכזי. מאפיין מובהק של הפעילות הפלסטינית במאבק זה היה שימוש נרחב בפיגועי התאבדות נגד אזרחי מדינת ישראל, שהחלו כבר באוקטובר 2000, כחודש לאחר תחילתה והתגברו ככל שנמשכה.

האינתיפאדה השנייה מוטטה כמעט לחלוטין את הסכם אוסלו מ־1993, והסלימה את הסכסוך לרמה שלא נראתה זה עשרות שנים. במהלכה נמנו אלפי קורבנות בשני הצדדים, הן בקרב הלוחמים והן בקרב האזרחים. האינתיפאדה גרמה גם למיתון בישראל, אשר שיאו היה בשנים 2002 ו-2003 ולפגיעה קשה בכלכלה הפלסטינית.

נקודת המפנה באינתיפאדה השנייה הייתה מבצע חומת מגן באביב 2002 בו צה"ל השתלט מחדש על מרכזי הערים הפלסטיניות ומחנות הפליטים ביהודה ושומרון, תוך מעצרם וחיסולם של מאות מחבלים, והחל בפעילות יומיומית לסיכול הטרור הפלסטיני, בסיוע השב"כ והימ"מ. הפעילות הביטחונית, בשילוב בניית גדר ההפרדה ומותו של יאסר ערפאת בסוף 2004, הביאו לדעיכת גל הטרור ביהודה ושומרון.

הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני

"תנועת הג'יהאד האסלאמי בפלסטין" (בערבית: حركة الجهاد الإسلامي في فلسطين, תעתיק מדויק: חרכת אלג'האד אלאסלאמי פי פלסטין, בראשי תיבות: גא"פ) הוא ארגון טרור פלסטיני, בעל אידאולוגיה אסלאמית, המשלב קנאות דתית ולאומנות.

הארגון, שהוקם בראשית שנות ה־80 של המאה ה־20 ברצועת עזה, רואה את הטרור ככלי בלעדי לקידום יעדיו, ובראשם חיסולה של מדינת ישראל והקמת מדינת הלכה אסלאמית פלסטינית בכל שטחי ארץ ישראל. הג'יהאד האסלאמי היה הארגון הראשון שהיווה חלופה דתית־אידאולוגית למאבק בישראל, בניגוד לאש"ף החילוני. הג'יהאד האסלאמי ביצע בשנות ה־90 ובמהלך האינתיפאדה השנייה שורה של פיגועי התאבדות רצחניים, ששיאם בפיגוע במסעדת מקסים באוקטובר 2003.

בהשוואה לחמאס, אין לג'יהאד האסלאמי אחיזה רחבה בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, ובמהותו הוא ארגון ולא תנועה עממית רחבה. פעילי הארגון קושרים על מצחם סרט צהוב־שחור, בשונה מארגונים אסלאמיים אחרים שדבקים בצבע הירוק המזוהה עם דת האסלאם.

הג'יהאד האסלאמי מוגדר כארגון טרור על ידי ארצות הברית, בריטניה, האיחוד האירופי, יפן, קנדה ואוסטרליה וכן על ידי ישראל. הרשות הפלסטינית נמנעה בדרך כלל מלהתעמת עם הג'יהאד האסלאמי (אם כי לא באותה מידה כמו חמאס) ואפשרה בכך את התחזקותו של ארגון זה.

לג'יהאד האסלאמי תלות רבה בגורמים חיצוניים: סוריה מאפשרת למפקדתו בראשות ד"ר רמדאן שלח לפעול משטחה ומשטח לבנון ולכוון משם את פעילות הטרור שלו ביהודה, שומרון ועזה. איראן, הפטרונית הראשית של הארגון, מעניקה לג'יהאד האסלאמי סיוע כספי (מממנת כמעט את כל תקציבו) ואמצעי לחימה ומשתמשת בו כמנוף להסלמת הטרור בשטחים תוך טשטוש "טביעת האצבע" האיראנית.

הקרב בג'נין (2002)

הקרב בג'נין התרחש בעיצומו של מבצע חומת מגן למיגור הטרור הפלסטיני, אחרי חודש מרץ השחור, ששיאו הפיגוע במלון פארק ב-27 במרץ 2002. הקרב במחנה הפליטים ג'נין היה אחד הקרבות הקשים במבצע ומשך אליו את תשומת הלב התקשורתית עקב ההרס הרב, נפילתם של 13 חיילי מילואים ביום אחד וההאשמות של הפלסטינים (שהופרכו בסופו של דבר) על טבח שהתרחש במחנה. בקרב נהרגו 23 חיילים ישראלים ובין 52 ל-56 פלסטינים, רובם חמושים.

חטיבה 5

עוצבת השרון - חטיבה 5 (בעבר חטיבת גבעתי וגם חטיבה 17), היא חטיבת חיל רגלים ממוכן (חיר"מ) במילואים ששורשיה בחטיבת גבעתי ההיסטורית. החטיבה השתתפה בכל מערכות ישראל עד כה והיא ממשיכה לשאת בנטל הביטחון במסגרת מערך המילואים גם כיום. על אף הקשר הישיר בין חטיבה 5 לחטיבת גבעתי מתש"ח (נסי המערכה של חטיבת גבעתי ממלחמת השחרור מתנוססים על נס חטיבה 5, וכן תג היחידה של חטיבה 5 זהה לתג החטיבה של גבעתי בתש"ח), אין כל קשר ישיר בין חטיבה 5 לחטיבת גבעתי דהיום. ב-4 ביוני 2017 הוחלט על הוספת שם לחטיבה, ומעתה החטיבה תקרא "עוצבת השרון - חטיבה 5".

חטיבה 500

חטיבה 500, הידועה גם בשם עוצבת כפיר, הייתה חטיבה בחיל השריון הישראלי שפעלה כחטיבה חצי סדירה במתקן צאלים (נקרא אז "מתקן 500" - מכאן שם החטיבה) משנת 1972 עד מלחמת יום הכיפורים ב-1973, ומאז כסדירה עד לשנת 2003, כאשר פורקה.

עד שנת 1974 השתמשה החטיבה בטנקי שוט ולאחר מכן ועד לפירוקה השתמשה בטנקי מגח.

במלחמת יום הכיפורים נלחמה החטיבה הצעירה, בפיקודו של אל"ם אריה קרן, במסגרת אוגדה 162 של האלוף אברהם אדן (ברן). במהלך המלחמה צלחה החטיבה את התעלה והשתתפה בקרב סואץ.

בין הסכם הביניים בין ישראל למצרים ב-1975 ועד 1980, עם תחילת הנסיגה בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, מיקום החטיבה בשגרה היה באזור צומת פרקר (ממזרח למעבר המיתלה) בסיני. לאחר מכן היא מוקמה בשגרה בבקעת הירדן באזור בקעות, שם עסקה במשימות של ביטחון שוטף.

במלחמת שלום הגליל השתתפה החטיבה בלחימה בגיזרה המרכזית תחת פיקוד עוצבת הפלדה לחמה בעין זחלתא. הגיעה לכביש ביירות-דמשק באזור העיירה צופר משם גלשה לבחמדון ולעליי והגיעה עד ביירות. השתתפה בכיתור העיר עד נסיגת צה"ל מאזורים אלה. בשנת 1984 נכנסה החטיבה ביחד עם אוגדה 162 ללבנון למשך שנה, והחזיקה את הגיזרה המזרחית באזור הבקאע וג'בל בארוכ.

החטיבה השתתפה במבצע חומת מגן. בשנת 2003 הוחלט על פירוק החטיבה.

חטיבת הנגב

חטיבת הנגב (במקור חטיבה 12) היא חטיבת מילואים פעילה בצה"ל. הייתה אחת משלוש חטיבות הפלמ"ח ("יפתח" – בצפון, "הראל" – במרכז, "הנגב" – בדרום).

בעת הקמתה התבססה על שלושה גדודים: הגדוד השני בפיקודו של משה נצר שאזור הנגב הצפוני היה תחת אחריותו, הגדוד השביעי במרכז והגדוד השמיני בפיקודו של חיים בר-לב שהיה אחראי על הנגב הדרומי, מאזור נירים במערב ועד לנבטים במזרח. לפני כיבוש באר שבע נוסף לחטיבה גדוד משוריינים, גדוד 9, בפיקודו של ישראל כרמי. החטיבה לחמה באזור הנגב והשתתפה במבצעים אחדים. חטיבת הנגב השתתפה במלחמות ישראל, ממלחמת העצמאות ועד למבצע עופרת יצוקה.

חטיבת יפתח

חֲטִיבַת יִפְתָּח (חטיבה 11, בעבר נקראה גם חטיבה 576), היא חטיבת פלמ"ח שהוקמה בגליל בעצומה של מלחמת העצמאות, בסוף מאי 1948. החטיבה, שהייתה תחת פיקוד עוצבת עידן ושימשה כחטיבת שריון במילואים, פורקה בשנת 2014. בשנת 2016 הוקמה החטיבה מחדש על בסיס גדודי המילואים של חטיבת החרמון שנסגרה, והיא משמשת כחטיבת הקומנדו במילואים של פיקוד הצפון תחת עוצבת הבשן.

יצחק איתן

יצחק איתן (אייזנמן) (נולד ב-1952) הוא אלוף במילואים בצה"ל. הוא כיהן כמפקד פיקוד המרכז בתקופת מבצע חומת מגן.

כ' בניסן

כ' בניסן הוא היום העשרים בחודש השביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים בחודש הראשון

למניין החודשים מניסן. כ' בניסן לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדז".

מבצע דרך נחושה

מבצע דרך נחושה היה מבצע צבאי של צה"ל שבוצע ביהודה ושומרון החל מה-22 ביוני 2002 על מנת להילחם בטרור הפלסטיני שהכה את ישראל מאז פריצת האינתיפאדה השנייה. בניגוד למבצע חומת מגן שבו הופעלה מסה צבאית באופן מרוכז, במבצע הופעלו הכוחות באופן מפוזר, במאות פעולות נקודתיות שבוצעו באופן אינטנסיבי ומתחדש.

מחמוד טואלבה

מחמוד טואלבה (או מחמוד טוואלבה, ערבית: محمود طوالبة, לעיתים נקרא בעברית באופן שגוי מוחמד טוואלבה; 1980–2002), שנודע בכינויו "נורסי", היה מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי בג'נין. שני סגניו היו עלי ספורי ותאבת מרדאווי. טואלבה היה אחראי לפיגועים ומעשי רצח רבים וחוסל על ידי צה"ל במהלך מבצע חומת מגן בג'נין.

טואלבה הפך לראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי בג'נין לאחר שישראל חיסלה את קודמו בתפקיד איאד חרדאן בסוף 2001 על ידי פיצוץ תא טלפון.

עוצבת עידן

עוצבת עידן (אוגדה 340, בעבר אוגדה 880) היא אוגדת מילואים הכפופה לפיקוד המרכז. מפקדת האוגדה ממוקמת במחנה נחשונים.מפקד האוגדה הנוכחי הוא תת-אלוף דוד זיני.

תנזים

תנזים (בערבית: تنظيم "ארגון", ובתעתיק מדויק תנט'ים), הוא פלג צבאי של ארגון הטרור פת"ח.

התנזים הוקם ב-1995 על ידי יאסר ערפאת כחלק מפת"ח. למעשה, ה"תנזים" היווה הארגון הצבאי של הפת"ח והוא והפת"ח היו כגוף אחד. אחרי הסכמי אוסלו, הפך התנזים לכלי דרכו ביטאו עצמם מתנגדים מיליטנטים בתוך הפת"ח למהלכים שיזמה ההנהגה של ה"שבים מתוניס"; וככלי דרכו הפת"ח ויסת התנגדות ל"הסכמי אוסלו", תוך ניסיון לצמצום התמיכה בארגונים אופוזיציונים לפת"ח, כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי. בנוסף, ערפאת היה מעוניין להשתמש בתנזים כמעין "צבא פלסטיני". בפועל, הארגון פעל גם נגד גורמים מתונים בתוך הרשות הפלסטינית ואש"ף, ובמיוחד ייצג באופן סמלי את תושבי השטחים מול השחיתות לכאורה של ההנהגה ששבה מגלותה בתוניס. במהלך קרבות הרחוב של תחילת האינתיפאדה השנייה הפך התנזים לגוף בולט. פעיליו היו בולטים גם במהלך מהומות מנהרת הכותל (ספטמבר 1996) ובמהלך "מהומות יום הנכבה" במאי 2000.

מבחינה אידאולוגית, התנזים מושך צעירים המתנגדים להסכמי אוסלו ורבים באוכלוסייה הפלסטינית רואים אותו כגוף "עממי", אשר מושך פעילים "מלמטה". הוא רואה עצמו כיורש של ניצי הפת"ח, ארגון שפורק במצוות ישראל ב-1996. חבריו נוטים להיות צעירים יותר מחברי פלגים אחרים בפת"ח, כולל כאלה אשר התבגרו בתקופה שאחרי אוסלו. חלק מן החברים בארגון פעילים גם בגדודי חללי אל אקצה ואין למעשה "יריבות" בין שני הגופים, אלא חפיפה מסוימת. למרות השתייכות חלק מן החברים למיעוט הנוצרי בשטחי הרשות, ממסמכים שנתפסו במהלך מבצע חומת מגן עולה כי הארגון נהג להתנכל לתושבי בית לחם הנוצרים. כ-50 מפעילי הארגון התבצרו במהלך האינתיפאדה השנייה בכנסיית המולד בבית לחם למשך 38 יום, כשהם מחזיקים 200 בני ערובה פלסטינים.

למרות שמו, ה"תנזים" מאורגן בצורה רופפת למדי, ומנהיגים בשטח אינם מתייעצים בדרך כלל עם הנהגה מרכזית. הארגון מחולק לתאים אזוריים, כאשר יחידת הבסיס היא כפר או שכונה. תאים חזקים במיוחד קיימים באוניברסיטאות - אוניברסיטת א-נג'אח בשכם, אוניברסיטת ביר זית ברמאללה ואוניברסיטת בית לחם. אחד ממנהיגי הארגון הוא מרואן ברגותי. ברגותי נעצר על ידי כוחות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" במרץ 2002.

לתנזים קשרים עם ארגון חזבאללה, אשר מסייע לו מבחינה לוגיסטית (למשל, מתן אמצעי לחימה וחומרי נפץ; כמו גם הדרכות). הארגון, עם זאת, השתמש גם בנשק ש"זלג" אליו מהרש"פ. מספר פעיליו מוערך בכ-10,000. הארגון ביצע מספר פיגועים נגד ישראלים, ובכלל זאת פיגועי התאבדות. במסגרת זאת, הארגון גייס גם נשים בתור מחבלות מתאבדות ושילח גם קטינים למשימות התאבדות.

האינתיפאדה השנייה - אירועים עיקריים, מסודרים לפי רצף כרונולוגי
שנת 2000 הרוגים:
יש' 47
פל' 299
פסגת קמפ דייוויד (יולי) | רצח דוד בירי (27.9) | עליית אריאל שרון להר הבית (28.9) | מהומות הר הבית (9. 29) | התפשטות המהומות ברחבי יש"ע, ופרשת מוחמד א-דורה (30.9) | אירועי אוקטובר 2000 (10. 10 - 1) | הלינץ' ברמאללה (12.10) | ירי על שכונת גילה בירושלים | תחילת פיגועי ירי בשטחים | מכונית תופת מתפוצצת בשוק מחנה יהודה (2.11) | תחילת ה"סיכולים הממוקדים" (9.11) | פיגוע התאבדות ראשון במחולה (22.12)
שנת 2001 יש' 247
פל' 538
ועידת טאבה (21-27.1) | בחירות בישראל לראשות הממשלה (6.2) | הרוגים ישראלים ראשונים בפיגוע התאבדות - בנתניה (4.3) | פיגוע ההתאבדות הראשון בקניון השרון (18.5) | הפיגוע בדולפינריום (1.6) | הפיגוע במסעדת סבארו (9.8) | פיגועי 11 בספטמבר (ארצות הברית) | רצח רחבעם זאבי (17.10) | סיכול ממוקד של מחמוד אבו הנוד (23.11) | הפיגוע בעמנואל (הראשון) (12.12) | ערפאת קורא להפסקת אש (16.12) |
שנת 2002 יש' 453
פל' 1033
לכידת ספינת הנשק קארין איי (3.1) | חיסול ראאד אל-כרמי (14.1) | פיגוע בת המצווה בחדרה (17.1) | הפיגוע במחסום עין עריכ (19.2) | "מרץ השחור" - 135 ישראלים נרצחו בפעולות טרור | הפיגוע בשכונת בית ישראל (2.3) | הפיגוע בוואדי חרמיה (3.3) | הפיגוע באוטובוס בוואדי ערה (20.3) | הפיגוע במלון פארק (27.3) | מבצע חומת מגן (10.5 - 29.3) | הפיגוע במסעדת מצה (31.3) | הקרב בג'נין מעורר תשומת לב בינלאומית רבה (3.4 - 12.4) | הפיגוע במועדון השפילד קלאב בראשון לציון (7.5) | הפיגוע בצומת מגידו (5.6) | הפיגוע בעמנואל (השני) (16.6) | הפיגועים בקו 32א בצומת פת (18.6) ובגבעה הצרפתית בירושלים (19.6) | מבצע דרך נחושה | ג'ורג' בוש קורא להקמת מדינה פלסטינית ולהחלפת ערפאת (24.6) | משה יעלון מחליף את שאול מופז כרמטכ"ל צה"ל (9.7) | חיסול סלאח שחאדה על ידי מטוס קרב - "פצצת הטון" (22.7) | הפיגוע ברחוב אלנבי (19.9) | הפיגוע בצומת כרכור (21.10) | הפיגוע בקניון ערים (4.11) | הפיגוע בקיבוץ מצר (10.11) | הפיגוע בציר המתפללים (15.11) | החלה הקמת גדר ההפרדה | הפיגוע בקו 20 בירושלים (21.11)
שנת 2003 יש' 212
פל' 553
פיגוע ההתאבדות הכפול בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב (5.1) | הפיגוע בקו 37 (5.3) | מותה של רייצ'ל קורי בהתקלות עם דחפור די-9 ברפיח (16.3) | אבו מאזן מתמנה לראש ממשלה (19.3) | פרסום מפת הדרכים (30.4) | ועידת עקבה (4.6) | הפיגוע בקו 14א (11.6) | ה"הודנה" (19.8 - 29.6) | הפיגוע בקו 2 בירושלים (19.8) | אבו מאזן מתפטר מראשות הממשלה (6.9) | הפיגוע בצריפין והפיגוע בקפה הלל (9.9) | הפיגוע במסעדת מקסים (4.10) | השלמת החלק הצפוני של גדר ההפרדה | ירי רקטות קסאם על שדרות | שרון מכריז על תוכנית ההתנתקות בכנס הרצליה (18.12)
שנת 2004 יש' 117
פל' 468
הפיגוע בקו 14א (22.2) | הפיגוע בנמל אשדוד (14.3). | סיכול ממוקד של אחמד יאסין (22.3) ורנתיסי (17.4) | רצח טלי חטואל ובנותיה‏ ומשאל מתפקדי הליכוד בנושא ההתנתקות (2.5) | אסון הנגמ"שים (12.5-11.5) | מבצע קשת בענן (25.5 - 18.5) | הרוגים ראשונים מקסאמים בשדרות (28.6) | ירי אלפי רקטות קסאם ופצמ"רים על שדרות וגוש קטיף | הפיגוע בבאר שבע (31.8) | מבצע ימי תשובה (15.10 - 30.9) | מותו של יאסר ערפאת (11.11)
שנת 2005 יש' 45
פל' 425
אבו מאזן נבחר לראש הרש"פ (9.1) | פסגת שארם א-שייח (9.2) והתחלת ה"תהאדיה" | יובל דיסקין מחליף את אבי דיכטר כראש השב"כ, דני חלוץ מחליף את יעלון כרמטכ"ל (1.6) | ביצוע ההתנתקות (12.9 - 15.8) | מבצע גשם ראשון (1.10 - 23.9) | פיגוע התאבדות בחדרה (26.10) | פיגוע ההתאבדות השלישי בקניון השרון (5.12) | חידוש ירי הקסאמים והסיכולים הממוקדים | חשיפת מנהרת טרור במעבר ארז (10.12) | ארגוני הטרור מודיעים על סיום ה"תהאדייה" בסוף השנה (10.12) שמתמוטטת עוד באמצע החודש
ערכים משניים: אבידות באינתיפאדה השנייה | הטקטיקה באינתיפאדה השנייה | האינתיפאדה השנייה בתרבות
ראו גם: הסכסוך הישראלי-פלסטיני | טרור פלסטיני | פיגועי התאבדות בישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.