מבטא

בבלשנות, מבטא הוא סגנון הגייה ייחודי, המאפיין קבוצה מסוימת. אין לבלבל בין מבטא ובין ניב, הכולל גם אוצר מילים וחוקי דקדוק שונים.

מידע כללי

היווצרות מבטאים שונים נובעת מפיצול אוכלוסייה, הדוברת שפה אחידה, לקבוצות שונות. הפיצול אינו בהכרח גאוגרפי – במקרים רבים מתפתחים מבטאים שונים אצל מעמדות שונים או קבוצות אתניות שונות.

המבטא הוא מושג יחסי, אם כי ניתן לאפיין את המבטא המצוי או התקני של שפה מסוימת.[דרושה הבהרה] בישראל, הרוב המוחלט של המבטאים נובע משפת אם שאינה עברית, ואין מבטאים המשויכים לאזורים בארץ. זאת בניגוד לשפות אחרות, בהן קיימים מבטאים שונים באזורים גאוגרפיים שונים.

ילדים מסוגלים לרכוש מבטא זר בקצב מהיר, ובכך יכולת זו דומה ליכולת למידת השפה אצל ילדים – ילדים למשפחות הנודדות במקומות שונים רוכשים מבטאים חדשים בתוך זמן קצר.

בחייו הבוגרים, מבטאו של אדם נשאר קבוע, ולמרות שייתכן שתהיינה עליו השפעות שונות, המבטא, בבסיסו, נותר קבוע. המבטא נוטה להשתנות עד שנות העשרים המוקדמות בחייו של אדם.

בחלק מהחברות מוגדר המבטא ה"סטנדרטי", אך אין הכרח שהוא יהיה גם המבטא הנפוץ באוכלוסייה. בבריטניה, למשל, מוגדרת הגיית ה-Received Pronunciation (המבטא הרשמי של ה-BBC בעבר, בין השאר) כמבטא התקני ביותר, אף על פי שזהו מבטאם של כ-3% מהאוכלוסייה בלבד.

מבטא זר

מבטא זר הוא המבטא של אדם שמדבר בשפה שאינה שפת האם שלו. מבטא זה נוצר כאשר הפונולוגיה של שפת אמו של האדם משפיעה על דרך הגייתו את השפה השנייה.

לעיתים, נתפש בחברה מבטא זר כנושא קונוטציה שלילית. במקרים כאלה, חלק מבעלי המבטא יעדיפו לנסות לדכא את מבטאם. עם זאת, קשה להיפטר ממבטא זר בלא להשקיע מאמצים רבים, וההצלחה בכך אינה אחידה. כאשר המבטא הזר לא יוצר בעיות רבות מדי, חלק מהאנשים מעדיפים לחיות עם מבטאם.

מבטאים בעברית

מבטאים בעברית המקראית

בפרק י"ב בספר שופטים מסופר שבני אפרים ביטאו שי"ן כסמ"ך, והשופט יפתח הגלעדי נעזר בכך כדי לזהות ולהרוג את בני השבט (ראו הרחבה בערך שיבולת (אמצעי זיהוי)).

מבטאים בעברית המשנאית

מצורות ניקוד שונות של כתבי היד של המשנה ומקורות תנאיים ואמוראיים אחרים, ניתן ללמוד על מבטאים שונים של השפה העברית:

כיוון שמערכת הניקוד משקפת מבטא שאינו בשימוש, קיימים בה סימנים כפולים לתנועות, שנהגות באופן זהה היום, כגון הצירי והסגול או הקמץ והפתח. הסימון הכפול משקף שוני באופי הגיית התנועות במבטא הקדום; שוני שהשתמר בעדות מסוימות.

מבטאים בעברית הגלותית

עד לתחיית השפה העברית בארץ ישראל, חיו קהילות היהודים בגולה כשהן רחוקות אלו מאלו, ולא קיימו קשר רציף ביניהן. תנאים אלו הביאו להתפתחות מבטאים שונים לשפה העברית:

יש לציין כי אלו חלוקות מכלילות, והמבטאים לא היו אחידים – המבטא העיראקי שונה מהטורקי, הפולני שונה מהליטאי, והמבטא במחוז צנעא היה שונה מהמבטא בשאר תימן.

מבטאים בעברית כיום

בישראל ניתן לשמוע מגוון רב של מבטאים, וזאת בשל היותה "קיבוץ גלויות" – מדינה קולטת עלייה. המבטא הזר מושפע מגיל החשיפה לעברית. מי שהינם ילידי ישראל או שעלו לישראל לפני תום גיל ההתבגרות ורכשו את העברית ברמת שפת אם אינם בעלי מבטא זר, לרוב. עם זאת, ישנם ילדים רבים שנולדו בארץ, אך גדלו בסביבה שבה רוב האוכלוסייה איננה ילידת הארץ, ולכן, אפילו אם העברית היא כמעט שפת האם שלהם, יהיה להם מבטא זר. לרוב, מי שעלו לישראל כבוגרים נושאים מבטא זר.

ראו גם

קישורים חיצוניים

אוטונומיה

אוֹטוֹנוֹמְיָה (מיוונית: αυτονομία "עצמיות בחוק"; מקור המושג בצירוף המילים αὐτο - עצמי, ו-νόμος - חוק, שמשמעו: 'הקובע חוק לעצמו'), מושג רחב שהוראתו הכללית מציינת מידת ריבונות או יכולת תפקוד בלתי תלויה, בתחום פעילות כלשהו או ביחס לפרמטרים כלשהם. המושג עשוי לשמש להתייחסות לאופן הפעולה של פרט או גוף חברתי, כמו גם של מערכות ביולוגיות ושל מכונות ועצמים מופשטים (כגון, פונקציות מתמטיות), ומהווה מושג בסיסי במגוון תחומים החל מפילוסופיה של המוסר ותאוריה פוליטית וביואתית, דרך סוציולוגיה ופסיכולוגיה ועד לביולוגיה, רפואה, הנדסה ומתמטיקה.

השימוש הראשון המוכר במונח הוא מאמצע המאה השבע עשרה (1623-4) אך את שורשיו הרעיוניים ניתן למצוא כבר בפילוסופיה היוונית העתיקה.

בשימוש העממי מבטא המונח בדרך כלל שאיפה לחירות בתחום מסוים של החיים. שימוש זה מטשטש את ההבחנה שתבעו פילוסופים בין 'אוטונומיה אישית', ל'אוטונומיה מוסרית' ו'אוטונומיה פוליטית'. "אוטונומיה מוסרית, ששורשי הדיון בה מיוחסים בדרך כלל לעמנואל קאנט, היא היכולת של הפרט להתלבט ולבחור לעצמו את חוקי המוסר המנחים אותו, במקום להיענות ללא שיקול דעת לתכתיבים חיצוניים; אוטונומיה אישית היא יכולתו של פרט לקבל החלטות לגבי עצמו ולנתב את פעילותו (הגדרה זו אינה מתייחסת בדרך כלל להיבטים או תכנים מוסריים); ואוטונומיה פוליטית היא מצב בו החלטותיו של הפרט מכובדות, מוערכות ונענות במסגרת הקשר פוליטי."

בהקשרים מדיניים משמש המושג אוטונומיה להגדרת מצב בו לאוכלוסייה מוגדרת (אם מבחינה טריטוריאלית או זהותית) מוענקת ריבונות עצמית מוגבלת. לרוב מדובר בממשל עצמי האחראי לניהול ענייני הפנים (כולל חקיקת חוקים), כאשר בכל הנוגע לענייני חוץ, ביטחון, מסחר וקשרי חוץ, הישות האוטונומית כפופה לחלוטין לשלטון המרכזי; לעיתים מדובר בריבונות רחבה או צרה יותר (למשל, אוטונומיה תרבותית).

בהקשרים שאינם חברתיים, כבהתייחסות למערכות ביולוגיות ומכניות או לעצמים מופשטים, משמש המושג לציון מידת החופש של המושא לפעול ללא תלות במערכות חיצוניות או פרמטרים מסוימים.

אנגלית בריטית

אנגלית בריטית היא מגוון ניבי השפה האנגלית הנמצאים בשימוש בבריטניה, על גרסאותיהם השונות, להבדיל מאלו שבקרב דוברי האנגלית האחרים בעולם.

דיגיטלי/אנלוגי

דיגיטלי ואנלוגי (בעברית: ספרתי ותקבילי) הם תכונות של אותות או סדרת התרחשויות. המושגים משמשים רבות בתחומי האלקטרוניקה והמחשוב.

התקנים אנלוגיים עוקבים אחרי מהלכם של אירועים ושל גדלים פיזיקליים ממשיים (כמו למשל: תנועה, קול או טמפרטורה) ומבטאים אותם בצורה פלט אשר דומה לאירוע עצמו. בהתאם לכך הייצוג האנלוגי מבטא על פי רוב פעולה מתמשכת ורציפה. בהתאם לכך, האות האנלוגי הוא אות רציף שמספר הערכים שהוא יכול לקבל אינו סופי.

לעומתו, הייצוג הדיגיטלי הוא בדיד ומחולק למספרים. לכן אות דיגיטלי הוא אות שיכול לקבל מספר סופי של ערכים. דוגמה לכך היא ההבדל בין מחוג הדקות בשעון אנלוגי - היכול להיות בכל אחד מאינסוף המקומות שבין השנתות הסמוכות - לבין שעון דיגיטלי, אשר יכול להראות רק 60 ערכים שונים בחיווי הדקות שלו.

הפועל הצעיר (עיתון)

הפועל הצעיר היה עיתון שנוסד על ידי מפלגת הפועל הצעיר בשנת 1907. עורכו הראשון של העיתון (עד שנת 1922) היה יוסף אהרונוביץ' ולאחר מכן יצחק לופבן. על-אף שיצא במסגרת מפלגתית, היה העיתון "רך" מבחינה אידאולוגית ולא דוגמטי וכופה את האידאולוגיה על התכנים. בראשיתו ראה "הפועל הצעיר" את טיפוח הספרות העברית כאחת ממטרותיו ובין הסופרים שפרסמו בו מפרי עטם נמנו ש"י עגנון, ר' בנימין, אז"ר, אברהם שמואל שטיין (א"ש שטיין), דוד שמעוני (שמעונוביץ'), יצחק וילקנסקי ומשה סמילנסקי, אשר ברש ויוסף חיים ברנר (שהיה, באופן יוצא דופן, גם חבר מערכת העיתון המתחרה, האחדות, של פועלי ציון).

עם האיחוד בין מפלגת אחדות העבודה ומפלגת הפועל הצעיר בשנת 1930 והקמת המפלגה המאוחדת מפא"י, הפך העיתון, שיצא במתכונת שבועית, להיות הבטאון הרשמי של מפא"י ביישוב ובשנות המדינה הראשונות. למרות היותו עיתון רשמי של המפלגה הובעו בו, בעידודו של עורכו לופבן, דעות אופוזיציוניות לקו המרכזי של המפלגה. בעיתון התפרסמו מאמרים מאת אנשי ברית שלום וכותבים אחרים שניגחו את הקו המרכזי האקטיביסטי של מפא"י ואת ראשיה.

בבואו לסכם 40 שנות הופעת "הפועל הצעיר" כתב לופבן, עורכו:

העיתון נסגר בשנת 1970.

טיראניה

טיראניה (ביוונית: τυραννίς) היא צורת משטר אוטוקרטי, אשר התקיים במספר רב של ערי פוליס ביוון העתיקה במשך תקופות מסוימות. בטיראניה, שלט שליט יחיד על כל העיר, אשר נקרא "טיראן" - שליט יחיד ביוונית (ומכאן גם tyrannus- שליט יחיד בלטינית). כך, למשל, בשפת המקור הטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס נקראת "אדיפוס טיראנוס", למרות שאדיפוס אינו טיראן במובן הקלאסי בכך שקיבל את השלטון כפרס ולא לקח אותו בהפיכה (וכן אין זה ידוע אך הוא בנו של המלך לאיוס). מקור המילה ככל הנראה לודי, וכן השליט הראשון שמכונה טירן הוא גיגס מלך לידיה.

השלטון הטיראני לבש צורה אחרת בכל פוליס ומאפייניו נבעו מן ההיסטוריה המקומית של המקום והיחסים החברתיים-כלכליים בו. המאפיין את כל הטיראניות הוא שכל טיראן עלה לשלטון בכוח הזרוע בהפיכה בתמיכת ההמונים, כיוון את שלטונו כנגד האריסטוקרטיה ששלטה בעיר לפני כן ויצר שלטון ריכוזי. מרבית הטיראניות לא נמשכו מעבר לשני דורות, משום שהטיראן המייסד היה פופולרי בקרב ההמונים בשל הרפורמות שהנהיג ומשום שנלחם באריסטוקרטיה, שהעם לא אהב, אך יורשו כבר לא יכול היה להתגאות בהישגים אלה ולכן העם התמרמר על כל פעולה מחמירה שעשה על-מנת לשמור על שלטונו. לכן רוב הטיראנים של הדור השני (והיו גם כאלה של הדור הראשון) הודחו בהפיכות דמוקרטיות - כך היפארכוס והיפיאס באתונה, וכך גם הטיראניה בקורינתוס, שנפסקה מיד עם מותו של הטיראן השני בשושלת - פריאנדרוס.

בהיסטוריה היוונית המונח "טיראן" אינו בהכרח שלילי אלא מבטא את צורת תפיסת השלטון, והטיראנים לאו דווקא היו שליטים גרועים. הפילוסופים של המאה ה-4 לפנה"ס (אפלטון ואריסטו) ראו בטיראן מפלצת, ובמשמעות זו המונח "טיראן" נכנס לשפות המערביות - במשמעות של עריץ, שליט אכזרי ואגואיסטי שלא אכפת לו מנתיניו. חלק נכבד מהטיראנים היווניים בפירוש לא היו כאלה.

חשיבותם של הטיראנים להיסטוריה של הערים היווניות רבה. הם תרמו לפיתוח הייצור והמסחר ושימשו חוליית-מעבר בין אריסטוקרטיה לדמוקרטיה.

ירושה

המונח "ירושה" או "הורשה", בהגדרתו הרחבה, מתייחס לכל העברה של מאפיין כלשהו מאדם לאדם, כגון תפקיד או תכונות גופניות במשפחה, בלא קשר למותו של האדם המוריש. לעיתים אין ההפרדה בין סוגי הירושות ברורה ומוחלטת. למעשה, מבטא ביסוס הירושה בחוק ממד עמוק יותר של דפוס התנהגות זה, המכונה זכות הירושה. משמעות זכות הירושה היא שאדם אשר צבר כוח חברתי מסוים בחייו (נכסים, הון, תפקיד, תואר וכו'), מעביר את כוחו לאדם אחר, לרוב לצאצאיו. עקרון יסוד בדיני הירושה של מדינת ישראל הוא ה"חופש לצוות". פירושו של עקרון זה הוא שהאדם חופשי להחליט אם לעשות צוואה, אם לשנותה ואם לבטלה.זכות הירושה מפורשת בתרבויות שונות באופנים שונים, ותפקידיה משתנים מחברה לחברה. בכל המקרים, קשורה זכות הירושה במנגנוני שימור הכוח ויצירתו בחברה, שכן היא מאפשרת צבירת כוח באופן ישיר לאורך דורות על ידי קבוצת השתייכות מסוימת, משפחית או אחרת (קשרי מעמד, קשרי קירבה עדתית וכו').

הדוגמה הבולטת ביותר במהלך ההיסטוריה לזכות הירושה היא האצולה - מכלול של יחסים חברתיים (בעלות על קרקעות, כבוד ויוקרה, סמכות חוקית, הסכם אריסות וכו') מועבר באופן גורף מהורה לילדיו.

זכויות נוספות שהועברו בירושה במהלך ההיסטוריה הן לאום, כהונה, מונרכיה, בעלות על קרקע, ממון ונכסי-דניידי, בעלות על ארגונים, מקצוע, והון.

יש המשייכים אף גורמי זהות כגון עדה, גזע, דת וכו' לירושה.

כמו כן, ניתן לייחס העברה בירושה, על-פי הגדרתה הרחבה, גם תכונות אישיות - המכונה תורשה - כגון: כישרונות, תסביכים נפשיים, מאפייני גוף ונפש, דעות, מוסר וכו'.

כאן (שיר)

כאן הוא השיר אתו ייצגו צמד הזמרים אורנה ומשה דץ את ישראל באירוויזיון 1991. את השיר כתב והלחין עוזי חיטמן לטובת קדם-אירוויזיון 1991 בעוד קובי אשרת עיבד את השיר.

לפי סדר הצגות השירים בתחרות האירוויזיון 1991, השיר היה החמישה עשר במספר, וזכה במקום השלישי, מרחק שבע נקודות בלבד משוודיה, שסיימה במקום הראשון וניצחה בתחרות.

השיר מבטא רגשות אהבה לארץ ישראל, והתגוררות נצחית בה.

כרזה

כְּרָזָה או פּוֹסְטֶר היא כל דימוי חזותי המיועד להצגתו לראווה, ולרוב מודפס על נייר גדול התלוי על קיר או משטח דומה לזה. זהו כלי שכיח עבור פרסומאים, תעמולנים, מפגינים וקבוצות אחרות המנסות להעביר מסר כלשהו. ניתן למצוא כרזות ככלי לפרסום, להעברת מסרים (בהפגנות למשל) וכאמצעי לביטוי אמנותי. בנוסף, משמשות כרזות שונות כאמצעי זול לקישוט קירות כפי שניתן למצוא בעיקר אצל אנשים צעירים.

עיצוב כרזות הוא לא פעם הפריט המזהה מעצב גרפי יותר מאשר תוצרים אחרים בעולם העיצוב. לדוגמה, המעצב יוסי למל מוכר בעולם בעיקר בגלל הכרזות הפוליטיות שלו, ופחות על פי סמלילים או עיצובים אחרים.

לכרזות שבהן מילים בלבד היסטוריה ארוכה: החל מימיו של שייקספיר עדכנו את האזרחים על הצהרות ממשלתיות במשך מאות שנים.

המהפכה הגדולה בתחום הכרזות היה פיתוח צבע של הדפסת-אבן (ליתוגרפיה) אשר אפשר הדפסה זולה של כרזות מאוירות בצבעים מלאי חיים. הרעיון פותח לראשונה בצרפת אך עד שנות ה-90 של המאה ה-19 הוא התפשט בכל אירופה. ישנם מספר אמנים מפורסמים אשר יצרו כרזות בתקופה זו והידועים מביניהם היו אנרי דה טולוז-לוטרק (צייר וחרט צרפתי) וז'ול שרט (צייר וליתוגרף צרפתי).

כרזות רבות, בהן כרזות המפרסמות ירידים בינלאומיים ותערוכות עם נושאים שונים, היו בעלות ערך אמנותי גבוה והפכו פריטי אספנים. בזמן מלחמת העולם הראשונה והשנייה נעשו כרזות גיוס לדבר נפוץ וחלקן אף חדרו לתודעה הלאומית. דוגמה טיפוסית לכך היא הכרזה האמריקנית – "הדוד סם רוצה אותך" – לגיוס צעירים לצבא ארצות הברית או "שפתיים חופשיות מטביעות ספינות" לאזהרה ממרגלים זרים.

בשנות ה-60 של המאה ה-20 הפציעו תנועת הפופ ארט ותנועות מחאה במערב, שהשתמשו רבות בכרזות. הכרזות הנחשבות לטובות במיוחד עוצבו כנראה על ידי סטודנטים צרפתיים בהתקוממות הגדולה במאי 1968.

ביהדות החרדית נפוץ הפשקוויל, כרזה הכתובה בדרך כלל בשחור-לבן, המשמשת כאמצעי תקשורת, בדרך כלל לשם הודעה על בעיות או מחאה כנגד גורמים שונים.

המונח פוסטר משמש כיום גם לתיאור תצלום ענק על נייר, בדרך כלל של מוזיקאים (כגון כוכב רוק), ספורטאים (בפרט כוכבי כדורגל וכדורסל) ומכונות (בדרך כלל מטוסים ומכוניות על), שנועד לתלייה על הקיר. באמצעות איסוף הפוסטרים ותלייתם מבטא העוסק בכך את הערצתו לאובייקט שבפוסטר.

כרטיס צהוב

בספורט, כרטיס צהוב מבטא אזהרה בפני שחקן, שאם וכאשר יבצע עבירה נוספת על חוקי המשחק כמפורט להלן, הוא יראה את הכרטיס פעם נוספת, ומיד לאחר מכן יורחק מתחומי המגרש בכרטיס אדום, וזכותו להשתתף במשחק הבא תישלל. שחקן שכבר ספג כרטיס צהוב ובאותו המשחק מבצע עבירה שעליה שולפים כרטיס אדום ישירות - הכרטיס האדום יישלף לעברו מיידית ללא צהוב שני.

בנוסף, בחלק מהמסגרות, לאחר מספר מסוים של כרטיסים צהובים שצבר שחקן באותה מסגרת, הוא לא יוכל להשתתף במשחקה הבא של קבוצתו.

הכרטיס הצהוב נמצא בשימוש בענפי ספורט רבים, ביניהם: כדורגל, כדוריד, רוגבי, בדמינגטון, אתלטיקה, כדורעף, כדורמים, הוקי שדה, MMA ובנדי. השימוש בכרטיס משתנה בהתאם לחוקים הנהוגים בכל ענף, אך לרוב הוא מבטא אזהרה.

הכללים להנפת כרטיס צהוב רשומים בחוקת משחק הכדורגל שנכתבה על ידי ארגון ה-IFAB, תחת חוק מספר 12: עבירות והתנהגות בלתי הולמת:

ניתן לשלוף כרטיס צהוב רק לשחקן השותף במשחק, לשחקן מחליף או לשחקן מוחלף.

פרט לכרטיס הצהוב ולכרטיס האדום קיימים סוגים נוספים של כרטיסי ענישה ואזהרה בענפי ספורט שונים: כרטיס לבן, כרטיס ירוק, כרטיס כחול וכרטיס שחור.

כתב עת

כתב עת (באנגלית: מגזין) הוא תקופון היוצא בתדירות הנמוכה מאחת לחודש, ולפחות אחת לשנה. רוב כתבי העת מוקדשים לתחום עניין מסוים, כגון כתבי עת לספרות או כתבי עת אקדמיים.

כתבי עת יוצאים לאור על ידי גורמים שונים ובהם ארגונים שכתב העת משמש להם במה עבור חברי הארגון בנושא הקושר אותם יחד. במקרה זה נקרא כתב העת ביטאון, בהיותו מבטא דעות או עובדות המפורטות על ידי חברי הארגון או עבורם. מקובל לכנות כתבי עת גם על פי תדירות הפצתם.

משמעות

משמעותו של דבר, היא קישורו של דבר זה למה שדבר זה מייצג.

דוגמה: שבתאי הוא כוכב הלכת השישי במרחקו מהשמש. משמעות המילה "שבתאי" היא המידע שבהכרתו של המשתמש במילה או שבמילון, שהמילה "שבתאי" מייצגת את כוכב הלכת השישי במרחקו מהשמש.

דוגמה של משמעות בהקשר בלתי לשוני: צלצול בפעמון על דלפק הקבלה של בית מלון מפיק צליל, שמשמעותו שקולה למשמעות המשפט: "פקיד קבלה מתבקש להגיע לדלפק". גם הצליל וגם המשפט מבטאים באופנים שונים את הבקשה הזאת: המשפט "פקיד קבלה מתבקש להגיע לדלפק" מבטא את הבקשה באופן לשוני; צליל הפעמון מבטא את אותה הבקשה באופן אקוסטי בלתי לשוני. המשמעות של כל אחת מההתבטאויות הללו היא הקישור בין ההתבטאות לבקשה, כלומר, המידע שאומר לגבי כל אחת משתי ההתבטאויות הללו: "התבטאות מסוימת זו מייצגת את הבקשה המסוימת הזאת".

דבר שיש לו משמעות הוא לפיכך בהכרח דבר אשר מבטא או מסמל דבר אחר או מעיד עליו, כלומר דבר המשמש כסוג של סימן מייצג, ומשמעות מתקיימת תמיד בתוך מערכת של שלושה מרכיבים: 1. סימן (המרכיב אשר לו יש משמעות), 2. הדבר שסימן זה מייצג, 3. המידע באשר לקשר ייצוגי זה בין הסימן והדבר שהסימן הנתון מייצג.

משמעות יש לאלמנטים לשוניים (כגון מילים מדוברות, סימני כתב, סימנים של שפות סימנים וכו') ולאלמנטים שאינם לשוניים, כמו למשל לסמלים גרפיים (כגון תמרורים או סמלים אסטרונומיים), לאלמנטים של שפת הגוף (כגון הבעות פנים, מחוות ובנסיבות מסוימות גם תהליכים ביולוגיים כמו הסמקה, הזעה או הזלת דמעות, אשר בהם קיים קשר סיבתי בין המייצג למיוצג), או לאלמנטים בהקשרים חברתיים מוגדרים (כגון הצליל המציין את סוף ההפסקה בתיאטרון או את תחילת השיעור או סופו בבית הספר, תנועות יד מסוימות של מנצח, או לאלמנטים טקסיים כמו לחיצת ידיים, הצדעה או קידה).

במקרים מסוימים ניתן ליישם את מערכת היחס המשולש ("מייצג←משמעות←מיוצג") גם בתיאור הסוג המיוחד של מקרים שבהם האלמנט המייצג (בעל המשמעות) הוא אירוע, ואנו מייחסים סיבתיות לקשר שבינו לבין הדבר המיוצג, כמו במקרים שצוינו לעיל של הסמקה, הזעה או הזלת דמעות, או אירועים מסוגים אחרים, לדוגמה: "כשהסנוניות עפות קרוב לקרקע, משמעות הדבר היא שעומד לרדת גשם". בקיום הקשר הסיבתי נבדלים מקרים כאלה מהמקרים הרגילים שבהם משמש המונח "משמעות" בפירוש "מקשר ייצוגי". עם זאת, במקרים אלה רווח שימוש אחר במונח "משמעות" המתכוון לומר "חשיבות", למשל: "למעופן הנמוך של הסנוניות יש משמעות (=חשיבות), שכן היא מיידעת אותנו לגבי בואו של הגשם" (ראו הערת שוליים זו להדגמה והבהרה של הבדל זה).

ניו יורק

נְיוּ יוֹרְק (באנגלית: New York City, בקיצור NYC, או New York בלבד) היא עיר במדינת ניו יורק והעיר המאוכלסת והצפופה ביותר בארצות הברית. שטחה העירוני הוא אחד מן הגדולים בעולם. כינויה של העיר הוא "התפוח הגדול". כבר למעלה ממאה שנים מהווה ניו יורק מרכז מסחרי וכלכלי מהגדולים בעולם. העיר מדורגת כעיר עולם מסוג אלפא (היא ולונדון הן היחידות המוגדרות כאלפא ++), בשל השפעתה העולמית על התקשורת, הפוליטיקה, הכלכלה, החינוך, הבידור, התרבות, האמנות והאופנה.

העיר היא מרכז לפעילות בינלאומית, ושוכן בה מטהו של ארגון האומות המאוחדות. ראש עיריית ניו יורק מתחילת 2014 הוא ביל דה בלאזיו.

העיר ניו יורק מורכבת מחמישה רבעים: הברונקס, ברוקלין, מנהטן, קווינס וסטטן איילנד. אוכלוסיית העיר מגוונת מבחינה אתנית, והיא מונה מעל 8.2 מיליון תושבים, המשתכנים בשטח של 1,214 קילומטר רבוע.

רבות משכונות העיר ומאתריה ידועים ברחבי העולם. פסל החירות קידם את פניהם של מיליוני המהגרים בבואם לאמריקה בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. וול סטריט, השוכן במנהטן תחתית, מהווה מרכז פיננסי עולמי מאז סוף מלחמת העולם השנייה ומשכנה של הבורסה לניירות ערך. בעיר שוכנים כמה מהבניינים הגבוהים בעולם, כמו מגדל החירות והאמפייר סטייט, וכן שכנו בה מגדלי התאומים, שנהרסו בפיגועי 11 בספטמבר 2001.

ניו יורק היא מקום היווסדן של תנועות תרבות אמריקאיות רבות, כמו תנועת הספרות והאמנות הידועה בשם "הרנסאנס של הארלם", סגנון הציור האקספרסיוניסטי המופשט (שידוע גם כאסכולת ניו יורק), והסגנונות המוזיקליים היפ הופ, פאנק וסלסה. 36 אחוזים מאוכלוסייתה נולדו מחוץ לארצות הברית, ובשנת 2005 דוברו בה כמעט 170 שפות שונות. הרכבת התחתית של ניו יורק פועלת 24 שעות ביממה, רחובותיה סואנים בהולכי רגל ובמכוניות והיא מכונה "העיר שאינה ישנה לעולם".

עולה עולה

עולה עולה הוא השיר שייצג את ישראל באירוויזיון 1985 בשוודיה, אשר בוצע בשפה העברית על ידי יזהר כהן, בהופעתו השנייה באירוויזיון, לאחר שזכה באירוויזיון 1978 עם השיר אבניבי.

השיר הוא מסוג פופ, אשר מבטא שמחה וחשיבה כיצד יראה העולם כאשר בני האדם יחיו בשלווה ובשלום.

מצוין בשיר גם דברים המציינים תקווה והמשכיות, כגון "אור", "קשת בענן" ו"מים", המחזקים את המסר הנובע מהשיר.

השיר זכה במקום הראשון בקדם-אירוויזיון 1985, לאחר שזכה ב-69 נקודות, והקדים שירים שזכו מאוחר יותר להצלחה ("כמו צועני" ו"עוד נגיע"), ונחשב לאחד השירים הקליטים ביותר באותה שנה.

באירוויזיון הוגרל השיר להיות במקום 15 לפי סדר ההשמעה. בסיומה של ההצבעה, סיים השיר עם 93 נקודות, במקום החמישי מתוך 19 שירים בתחרות.

השיר הגיע למקום השני במצעד הפזמונים העברי השנתי ה'תשמ"ה-1985 של רשת ג'.

עיתונאי

עיתונַאי הוא אדם העוסק בעיתונאות, כלומר עובד עבור אמצעי התקשורת וכותב, מכין או מגיש מאמרים וכתבות בנושאים מגוונים או בתחום מסוים שבו הוא מתמחה.

פולחן

פולחן (מהשורש הארמי פל"ח, המקביל לשורש העברי עב"ד; בלועזית: ריטוּאָל) הוא מכלול הפעולות שאנשים מצווים או נוהגים לבצע במהלך טקס דתי או טקס מסורתי כלשהו.

הפולחן יכול לכלול צורה קבועה מראש לביצוע עבודת האל בדת מסוימת או בכת דתית. הפולחן יכול להתבטא כחלק מדוקטרינה חברתית רחבה או כאמונה אישית.

על אף שנהוג להשתמש בביטוי "פולחן" בהקשר של טקסים המתבצעים בבבתי תפילה כגון בתי כנסת או כנסיות, הקשר שבין הדוקטרינה של דת מסוימת לפולחנים המבוצעים בגינה משתנה במידה ניכרת בין דת לדת. לעיתים קרובות יש קשר ישיר בין דבקות דתית לבין פולחן, ובכך ברוב המקרים הפולחן מבטא הערצה לאלוהות[דרוש מקור].

אחת מצורות הפולחן הנפוצות ביותר בין הדתות הקדומות (שאף הייתה קיימת בתחילת דרכן של הדתות המונותיסטיות הגדולות) הייתה העלאת קורבנות. בדתות מסוימות היה אף נהוג להקריב קורבן אדם, או צורות אחרות של רצח פולחני. הדוגמה הבולטת לכך הייתה אצל האצטקים.

פולחנים היוו חלק מהתרבות האנושית במשך עשרות אלפי השנים האחרונות. ההוכחה המוקדמת ביותר לקבורה פולחנית תוארכה ללפני 20,000 שנה (לא נמצאו סימני קבורה בשלדים עתיקים יותר).

פטישיזם (סקסולוגיה)

בתחום הפסיכולוגיה והסקסולוגיה, המונח פֶטִישִׁיזם מתאר משמעות מיוחדת הניתנת על ידי אדם לגורם כלשהו, בעיקר על רקע מיני. האדם משיג הנאה מינית על ידי חפץ דומם או איבר גוף שאינו רגיש לגירוי מיני (ארוגני). הפטישים הנפוצים ביותר הם פטיש לכפות רגליים ונעליים.

הסיפוק והריגוש מגיעים תוך מישושו, הרחתו, נישוקו, טעימתו, הסתכלות עליו ואוננות תוך מגע בחפץ או הסתכלות על החפץ או באיבר הגוף. חלקי גוף וחפצים המשמשים כמושא לפטישיזם הם לדוגמה שיער, כפות רגליים, בגדים תחתונים, נעליים, מוצצים, בקבוקי תינוקות, בשמים, בגדי עור וחפצים דומים הקשורים למין המועדף. אדם בעל פטיש מבקש לעיתים משותפו ליחסי המין לענוד את החפץ בזמן האקט המיני. אדם בעל פטיש מבטא לא רק הנאה משימוש בחפצים, אלא החפץ משמש עבורו באופן מובהק לשם עוררות מינית.

לרוב, אין כל נזק בפטישיזם. לעיתים נדירות, האדם עלול לבצע פריצה, גניבה או תקיפה כדי להשיג את החפץ הדרוש. במקרים אלו הריגוש והמתח שבמעשה הפשע מחזקים בדרך כלל את הריגוש המיני ולפעמים הם הפטיש עצמו, ואילו לפריט עצמו יש חשיבות מועטה, או שזו הדרך היחידה שבה האדם יכול לממש את הפטיש שלו.

רוב התאוריות על פטישיזם מדגישות את למידת הפטיש באמצעות התניה קלאסית. לבני נשים, למשל, עשויים להיות לפטיש ארוטי עקב הקישור שלהם למין ולגוף נשי. ישנה השערה שגברים מסוימים הם בעלי אפשרות התניה גבוהה ולכן הם מועדים יותר לפתח פטיש.

פסוק (לוגיקה)

הפסוק הוא מאבני היסוד של תורת השפה ואף על פי כן קשה ביותר להגדירו. הקושי העיקרי הוא להבחין אותו מחלקיו (מילים, מונחים וכדומה).

ככלל, הפסוק הוא אוסף של סימנים (אידיאליים) אשר קיימת בדרך כלל הסכמה על משמעותו. במובחן מחלקיו (המילה, הצירוף השמני וכדומה) הפסוק מבטא בדרך כלל משפט או פעולת דיבור שלמה, כגון שאלה, פקודה, טענה, הצעה וכדומה.

ישנן לוגיקות שונות המטפלות בתוכנם של פסוקים ממינים שונים (לדוגמה הלוגיקה מודלית המטפלת בייתכנות), אך הלוגיקה המודרנית מטפלת בעיקר בתוכנם של פסוקי חיווי (כגון "יורד גשם", או "סוקרטס שתה את כוס הרעל").

פסוק חיווי הוא אוסף סימנים המבטא טענה.

טענה היא תוכן היכול להיות אמיתי או שקרי, כלומר תיאור של עובדה אפשרית.

המתמטיקה למשל, עוסקת כמעט אך ורק בטענות אודות יישים מתמטים ועל כן הלוגיקה המתמטית מטפלת כמעט אך ורק בטענות, תנאי האמת שלהן, תנאי ההוכחה שלהן וכדומה, בעוד פעולות דיבור אחרות, כגון שאלות (העולות במהלך החיפוש המתמטי) אינן מטופלות במסגרתה.

יש להדגיש כי פסוק חיווי מבטא טענה גם כאשר איננו יודעים לקבוע בשום דרך האם טענה זו אכן אמיתית או שקרית. החשוב הוא שהפסוק מבטא תוכן אשר יכול להיות אמיתי או שקרי. לדוגמה, הפסוק "ישנו חד קרן מחייך על כוכב צדק" מבטא טענה גם אם אין לנו שום פרוצדורה המבטיחה בירור של אמיתות או שקריותו.

תנע

תנע (בלטינית: momentum) הוא גודל פיזיקלי וקטורי, שמקורו בענף המכניקה של הפיזיקה הקלאסית. תנע של גוף או של קבוצת גופים, מבטא את כיוון ו"עוצמת" התנועה של אותו גוף או אותה קבוצת גופים במרחב. את מושג התנע הגה לראשונה אייזק ניוטון. ככל שיש לגוף מהירות רבה יותר או מסה גדולה יותר, כך התנע שלו גדול יותר.

התנע נמדד ביחידות מסה כפול מהירות. במכניקה קלאסית, שאינה יחסותית או קוונטית, התנע של עצם שווה למהירותו כפול מסתו. בפיזיקה מודרנית התנע מקבל צורות מורכבות ושונות: בתורת היחסות הפרטית, בתורת הקוונטים ובתורת השדות הקוונטיים אשר מאחדת את שתיהן.

התנע נשמר בכל תורה פיזיקלית, במערכת שלא פועלים עליה כוחות חיצוניים. על פי משפט נתר, שימור התנע נובע מן הסימטריה של המרחב להזזות.

תת-היבשת ההודית

תת-היבשת ההודית הוא אזור גאוגרפי ותרבותי בדרום אסיה הכולל את הודו, בנגלדש, פקיסטן, נפאל, בהוטן, סרי לנקה והאיים המלדיביים. תת-היבשת חופפת את הלוח הטקטוני ההודי. תת-היבשת הוא אחד מהאזורים המאוכלסים ביותר בעולם ובו כמיליארד וחצי תושבים (רובם בהודו), המהווים 40% מאוכלוסיית אסיה. המונח "תת-היבשת ההודית" מבטא את השוני הגאוגרפי והטקטוני בין האזור לבין שאר יבשת אסיה, אך גם את ההבדלים החברתיים בין תרבויות תת-היבשת והתרבויות הסמוכות. עם זאת, אין קונצנזוס מוחלט לגבי המושג.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.