מאמר תאולוגי-מדיני

מאמר תאולוגי-מדינילטינית: Tractatus Theologico-Politicus) מאת הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה הוא חיבור המציג בצורה שיטתית את עיקרי תפיסותיו של שפינוזה לגבי נושאי דת ומדינה, והיווה מבחינתו של שפינוזה הכנה למגנום אופוס שלו, "תורת המידות" (Ethica). המאמר יצא לאור (בתחילה בעילום-שם) בשנת 1670 וקרא תגר על תפיסות העולם הדתיות והפוליטיות שהיו מקובלות בזמנו.

מאמר תאולוגי-מדיני
Tractatus Theologico-Politicus
Spinoza Tractatus Theologico-Politicus
שער החיבור המקורי בלטינית: מאמר תאולוגי מדיני
ובו קצת מחקרים
המראים כי חופש העיון הפילוסופי לא זו בלבד שאפשר להעניקו בלא שיינזקו יראת-שמים ושלום המדינה, אלא אדרבה, אי אפשר לבטלו בלי שיבוטלו עמו שלום במדינה ויראת-שמים עצמה
אגרת יוחנן א, פרק ד, פסוק יג
בָּזֹאת נֵדַע אֲשֶׁר־בּוֹ נִשְׁכֹּן וְהוּא בָנוּ כִּי־נָתַן לָנוּ מֵרוּחוֹ.
מידע כללי
מאת ברוך שפינוזה
שפת המקור לטינית
הוצאה
שנת הוצאה 1670
הוצאה בעברית מהדורה ראשונה - הוצאת מאגנס
מהדורה שנייה - הוצאת משכל
שנת הוצאה בעברית מהדורה ראשונה - 1961
מהדורה שנייה - 2009
תרגום לעברית חיים וירשובסקי
מספר עמודים מהדורה ראשונה - 260
מהדורה שנייה - 365
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 002695618, 000347386, 002085606, 002602479
Spinoza
דיוקנו של ברוך שפינוזה

עיקרי הטיעונים במאמר

הדת היא כלי לשיעבוד ההמון על ידי השלטונות הפוליטיים

לשלטונות יש אינטרס לשמור את המון העם מפוחד ונטול חופש דעה, ולשם כך הם מטפחים את הדת, המבוססת ברובה על אמונות טפלות, אשר יחד עם טקסים ו"הדר פולחן" מונעים כל ניסיון של הבעת דעה עצמאית ומפנימים באדם תחושה שהוא תלוי בכל מעשיו בגורם חיצוני ונעלה ממנו. לשם כך משתמשים בתאולוגיה ככלי לפירוש כתבי הקודש בצורה מסולפת, במטרה להוכיח שעמדותיהם הן-הן רצון האלוהים.

אולם שפינוזה היה זהיר בניסוחיו בחיבורו זה, הוא אמנם לא שלל את ההשראה הנבואית העומדת מאחורי המקרא, אך שלל את זיהויה עם 'רוח הקודש' האלוהית. לטענתו הנבואה נשענת על כח הדמיון ולא על השכל (ראה להלן). בהתאם לכך, הוא ביקש להבחין בין תחולתה של השראה נבואית כזו במישור המדרבן את השומעים למוסר ולערכים, לבין הטענות העובדתיות או המדעיות המובעות בספרי המקרא.

בחינה שכלית של כתבי הקודש והאמונה בנסים

הקריטריון היחיד לבחינת אמיתוֹת הוא השכל ("האור הטבעי"), וכתבי הקודש כפופים גם הם לקריטריון זה, אם הם באים להורות לנו אמיתות על האלוהות או על הטבע. ההנחה כי כתבי הקודש נכונים תמיד היא מוטעית, אלא יש לבדוק את אמיתותם על ידי קריאתם בצורה אובייקטיבית ללא דעות קדומות, ולפרשם "מתוכם" ולא על-פי מסורות ואמונות חיצוניות להם. בנוסף, יש לזכור כי כתבי הקודש נכתבו על ידי בני אדם שונים, בעלי השקפות שונות ועבור קהלי יעד שונים ולכן יש בהם אמירות הסותרות זו את זו, ואין בכך פסול, כל עוד אין הדברים נוגעים לאמיתות אלוהיות. עם זאת, בסיכומו של דבר אין סתירה בין השכל לבין כתבי הקודש והנבואה, ובכלל זה אף הנסים.[1] הנסים המתוארים בכתבי הקודש אינם מספקים כל דרך להכרת האלוהים ולכן אין להם חשיבות שכלית, ובוודאי שאינם חריגה מסדר הטבע, שהרי סדר זה הוא השלמות האלוהית האמיתית. לכן יש להסבירם כאירועים טבעיים שהוצגו לאנשים בהתאם להשקפות ההמוניות ששררו אז, או שתוארו במילים מושאלות להגדלת אותם אירועים, שהיו לא-מובנים מבחינה מדעית אז.

הנבואה מבוססת על הדמיון, לא ניתן להבינה בשכל והיא אינה מלמדת אמיתות פילוסופיות

מכיוון שהנבואה נמסרה לנביאים רק במראות או בקולות, ואלו לא לווו בהסברים שכליים, הרי שהנביא מתנבא על ידי כוח הדמיון שלו; אך אין לומר כי הנביא הוא על-אנושי בשל כך, ובוודאי שאינו חכם יותר – שהרי מצאנו כי "אפילו נשים כגון הגר שפחת אברהם"[2] התנבאו. בנוסף, הנביאים לא החכימו באמיתות פילוסופיות בנבואתם, ויתרונם על שאר האנשים הוא בכוחם המוסרי. נבואתם מגלה את השקפותיהם ואמונותיהם האישיות, גם אם אינן נכונות מבחינה פילוסופית ואף סותרות השקפות נביאים אחרים. לפיכך, יש להפריד הפרדה מוחלטת בין הנבואה לבין הפילוסופיה, ולקבוע כי הנבואה עוסקת בשלמות המידות ובמוסר, ולא בהשקפות פילוסופיות על האלוהות או על הטבע.

בחירת האלוהים בעברים אינה בשל חכמתם, ונועדה רק להעניק להם חיי ביטחון בממלכתם

העברים לא נראים כחכמים יותר משאר עמי המקרא, ואף ידיעותיהם על אלוהים והטבע היו ילדותיות והמוניות כשאר העמים. מהמקרא עצמו רואים בבירור כי מטרת הבחירה בעברים ונתינת חוקי התורה נועדו רק להעניק להם חיים גשמיים בטוחים וממלכה שתאריך ימים, ואם לא יצייתו לחוקים – יאבדו את ממלכתם. התורה היא למעשה חוקה מדינית לממלכת העברים בלבד, ואינה חוק אלוהי, כלומר אמיתה מוחלטת ומוכרחת, כי אם אוסף תקנות שנאמרו בשם אלוהים. החוק האלוהי האמיתי גלום בדברי המוסר של הנביאים ושל ישו, הוא משותף לכלל האנושות, ומכאן שאין כל צורך בטקסי הדת השונים. גם מבחינה פילוסופית-מוסרית, לא ייתכן שאלוהים יבחר להעניק רק לחלק קטן מהאנושות את המושכלות הפילוסופיות ותורת המידות – שהן תכלית האדם – וימנע אותן מכל השאר. לכן גם לשאר העמים קמו נביאים, ואף יש מנביאי העברים שניבאו אל העמים.

הבחירה בעם ישראל אינה נצחית, ומשום כך היהודים בגלות אינם מחויבים לקיים את חוקי התורה

הבחירה בישראל מותנית בקיום החוקה המדינית (=התורה), ובדיוק כפי שגורשו הכנענים כיוון שלא שמרו את חוקי האלוהים, כך גורשו גם העברים. לכן כיום אין ליהודים שום יתרון על שאר העמים, ובוודאי שאינם חייבים לקיים את חוקי התורה, שנועדו לקיום רק בממלכתם. את דברי הנביאים המבטיחים בחירה מחדש בעם ישראל וכדומה יש לפרש שמדובר רק על הצדיקים שבישראל, ומוכרחים לומר שגם בין העמים האחרים קמו נביאים שניבאו אותו דבר לעמיהם.

המקרא נערך על ידי מחבר מאוחר, שאסף כתבים קדומים ממספר מחברים וסידרם יחד תוך עריכתם

ברור כשמש בצהריים...כי החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה

מאמר תאולוגי-מדיני, פרק ח'

מתוך המקרא מוכח כי לא ייתכן שמשה כתב את התורה, או שהנביאים כתבו את ספריהם כפי שהם לפנינו, אלא משה כתב ספר קצר יותר שנערך בידי מחבר מאוחר.[3] המסקנה הסבירה היא כי כל המקרא כולו נכתב על ידי מחבר מאוחר, ככל הנראה עזרא הסופר. עזרא גם הוסיף ותיקן לפי צורך דורו, בעיקר את ספר דברים, שנועד ברובו לכונן את החוקה המדינית של ישראל בארצו וחשיבותו הייתה רבה בעת שיבת ציון. בנוסף, ישנן סתירות כרונולוגיות רבות במקרא,[4] וכן סיפורים המתארים אותו אירוע מנקודות מבט שונות אם במילים ואם בתוכן. מכאן, שהיו בידי עזרא מספר כתבים של מחברים שונים והוא הכניסם כפי שהם, עם תיקונים קלים. גם בנוסח עצמו נפלו מדי פעם שיבושים, והם מצוינים כ"קרי וכתיב", וכמובן שאין לפרשם כסודות אלא כשגיאות הנובעות מהעתקות רבות. עם זאת, אין בכל האמור משום פגיעה באמינות המסופר במקרא, שכן לא ניתן להעלות על הדעת שספר בסדר גודל כזה יזויף, ודווקא יראת שמיים אמיתית מחייבת שהסיפורים והאמונות במקרא הם אמת, אף שכתיבתם בפועל אירעה באופן מקוטע ולא שלם.

השפעת החיבור

החיבור עורר, כצפוי, סערה ציבורית, בעיקר בקרב התאולוגים הנוצרים, הן הקתולים והן הפרוטסטנטים (יש לזכור כי שפינוזה כבר נודה על ידי הקהילה היהודית כ-15 שנה קודם לכן, לא בשל דעותיו כי אם בשל עבירות בפרהסיה על מצוות היהדות והתחברות עם נוצרים). זאת למרות שהמאמר רווי באמירות "פרו-נוצריות" בסגנון פרוטסטנטי, הנראות כאפולוגטיקה הנובעת מחששו של שפינוזה מעימות ישיר עם שלטונות מולדתו הפרוטסטנטית (הולנד).[5] כוונותיו הטובות של שפינוזה לא עזרו לו, והוא וכתביו הוחרמו על ידי שלטונות מולדתו.

החיבור תואר בידי מתנגדיו בני התקופה כ'מזיק ונתעב', 'משחית ביותר', 'שלוח רסן באופן בלתי נסבל', 'חתרני', 'מחרף ומגדף', 'שטני' ו'אתיאיסטי'.[6] התגובה היהודית הרצינית היחידה לספר שפורסמה עוד בחיי מחברו היא תגובתו השוללת של יצחק אורוביו די קסטרו שהתפרסמה בשנת 1684.[7]

אחד הנושאים שעמדו במרכז הסערה סביב החיבור, היו טענותיו כי התורה לא נכתבה על ידי משה אלא על ידי מחבר מאוחר בהרבה, (אם כי קדם לו בכך תומאס הובס)[8] שהוסיף מהשקפותיו לכתוב, וכי אין לפרש את המקרא על-פי המסורת או דוגמות כלשהן, אלא אך ורק מתוך המקרא גופו. טענותיו אלו היוו ומהוות עד היום את היסודות של ביקורת המקרא המודרנית, אם כי בניגוד למבקרי המקרא המודרניים, שפינוזה לא פקפק באל המקראי ובהיסטוריות של האירועים עליהם מסופר במקרא, ואף כתב שחרף העריכה המאוחרת, יש לראות במסורות המקראיות עדות מהימנה לגבי התרחשות האירועים.[9]

חרף מתנגדיו הרבים, אחרים הלכו בעקבותיו וניסו לחקור ולפרש את המקרא לאור הפרמטרים עליהם שהציע שפינוזה.

ביקורת על המאמר

למרות חדשנותו יוצאת הדופן ורעיונותיו הנועזים, המאמר לוקה במספר חולשות, הן במישור הלוגי והן במישור המתודי.[דרוש מקור]

אפולוגטיקה נוצרית

המאמר מכיל משפטי הערכה מרובים לנצרות ולספרי הבשורות,[10] ללא כל ביקורת מתבקשת, בייחוד לאור הביקורת הרבה כלפי היהדות והמקרא.[11] זאת בעוד שעיקרי האמונה הנוצרית (בעיקר התגשמות האלוהים בבשר – אינקרנציה) סותרים את הפילוסופיה הפנתאיסטית של שפינוזה עצמו, ואין כל התייחסות במאמר לסתירות אלו. לכן נראה כי משפטים אלו הם אפולוגטיקה כלפי שלטונות הולנד, כאמור לעיל, ושפינוזה סמך על הקורא הנבון כי ישכיל להתעלם מהם.

כתיבת התורה על ידי מחבר מאוחר

בדבריו על הפרכת המסורת של חיבור התורה בידי משה (בפרק ח) מביא שפינוזה את דברי אבן עזרא כסמך לדבריו, כאשר הוא מייחס לאבן עזרא את דעתו שלו, לפיה חוברה התורה בידי מחבר מאוחר ממשה. ייחוס דעה זו לאבן עזרא אינו נכון, משום שכל מה שהאבן עזרא הציע הוא כי יש בה תוספות ספורדיות, אותן הוא מונה בפירושו לתורה, המאוחרות למשה, אולם אין בדבריו של האבן עזרא כל סמך לדעה לפיה עיקר התורה (למעט אותן תוספות ספורדיות) לא חוברה בידי משה כפי המסורת. כמו כן במהלך דבריו מצטט שפינוזה את דבריו הסתומים של האבן עזרא ומפרש אותם, כאשר בחלק מפרשנותו הא מעמיס בדברי האבן עזרא דברים שהאבן עזרא כלל לא כיוון להם.

אולם מלבד זאת, בכל הנוגע לעיקר דבריו, ביקורת על ייחוס הספרים למחברים כפי המסורת והצעת מחבר מאוחר יותר, הרי שמסקנת דבריו מקובלת בין חוקרי המקרא. בנוגע להצעתו לייחס את חיבור הספרים לעזרא הרי שהצעה זו אינה יותר מסתם השערה, ואף הוא מציג אותה ככזו, ובעניין זה אין סבורים כיום חוקרי המקרא כי כל הספרים חוברו בידי מחבר אחד, או כי ניתן להצביע לדמותו של אותו מחבר.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "בכל הדברים שכתבי הקודש מלמדים בפירוש, לא מצאתי דבר שאינו מסכים עם השכל או שהוא סותרו... לכן נשתכנעתי לגמרי כי כתבי הקודש הניחו את התבונה חופשית בהחלט ואין להם ולפילוסופיה ולא כלום, אלא כמותה-כמותם ברשות עצמם הם עומדים" (עמ' 25–26).
  2. ^ עמ' 145
  3. ^ שפינוזה מצטט את פירושו של רבי אברהם אבן-עזרא לדברים, א', ב', שבו לדבריו אבן-עזרא רומז לדעה זו. ומביא מספר פסוקים לדוגמה: "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית, י"ב, ו') – משמע שעכשיו איננו כבר; "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן... עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן" (שמות, ט"ז, ל"ה)) – אך זה היה רק חציית הירדן כפי שמתואר בספר יהושע. "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַתּוֹרָה" (דברים, ל"א, ט') – משמע שפסוק זה עצמו לא נכתב על ידי משה, "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים, ל"ד, י') – משמע שנכתב זמן רב לאחר משה. בנוסף, משה עצמו מצווה לכתוב פרשיות מסוימות בתורה, כגון פרשת הברית ושירת "האזינו", משמע שאת כל השאר הוא לא כתב. וגם בספרי הנביאים מצויות הוכחות לכך כי נכתבו מאוחר יותר.
  4. ^ לדוגמה: לפי הספר, לא סביר שבעת ירידת בני ישראל למצרים, כבר נולדו חצרון וחמול; מניין 480 שנה מיציאת מצרים עד בניין מקדש שלמה לא מתיישב עם סכום השנים המפורטות ביהושע, שופטים ושמואל ועוד.
  5. ^ "אני רואה חובה לעצמי להודיע גם כאן, כמו בסוף המאמר הזה, כי אינני כותב שום דבר שלא אגישנו ברצון לבחינת הרשויות העליונות של ארץ מולדתי ולמשפטן... אך השתדלתי וטרחתי... שכל מה שכתבתי יתאים מכל צד לחוקי מולדתי, ליראת שמים ולמידות הטובות." (הקדמה, עמ' 27, ושוב בסיום המאמר, עמ' 214)
  6. ^ הקדמת ס. פלדמן לתרגום האנגלי של החיבור, אינדיאנאפוליס 1998.
  7. ^ יוסף קפלן, מנצרות ליהדות, חייו פעלו של האנוס יצחק אורוביו די קאסטרו ,הוצאת מאגנס, 1983
  8. ^ "It is therefore sufficiently evident that the five Books of Moses were written after his time, though how long after it be not so manifest". תומאס הובס, לויתן, חלק שלישי: "על המדינה הנוצרית", פרק 33: "על מספרם, עתיקותם, תחומם, סמכותם ופרשנותם של כתבי הקודש" (באנגלית)
    Thomas Hobbes, Leviathan, The Third Part: "Of a Christian Commonwealth", Chapter XXXIII: "Of the Number, Antiquity, Scope, Authority, and Interpreters of the Books of Holy Scripture". (1651)
  9. ^ עמ' 145, 163
  10. ^ לדוגמה: "על כן אינני מאמין כי מישהו זולת כריסטוס הגיע לשלמות כזו על פני האחרים... וכן, שכריסטוס היה דרך הישועה" (עמ' 33); "בכל זאת לגבי כריסטוס מוכרחים אנו לחשוב כי הוא תפס את הדברים לאמתם וכהווייתם" (עמ' 66). במספר מקומות הוא מתרץ בדוחק את דברי ישו ופאולוס שיתאימו לשיטתו, ועוד.
  11. ^ בעמוד 133 מצטדק שפינוזה כי "אמנם הגיעה השעה לבחון בדומה לכך גם את ספרי הברית החדשה, אבל לפי שאני שומע כי הדבר נעשה על ידי אנשים בקיאים... ולפי שאין לי ידיעה מדויקת בשפה היוונית... הריני מעדיף למשוך ידי מעסק זה".
אוסף הנדירים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה

בספריית יונס וסוראיה נזריאן שבאוניברסיטת חיפה קיים אוסף ספרים נדירים וכן אוספים מיוחדים נוספים. יחדיו, מכילים אוספים אלה כ-3,000 ספרים החל מראשית ימי הדפוס ועד ימינו אנו.

בין הספרים הבולטים באוסף:

ספרו של ברוך שפינוזה "מאמר תאולוגי-מדיני" עם חתימתו והערות בכתב ידו

שלוש אינקונבולות

אנציקלופדיית דידרו

53 דפים מן הגניזה הקהירית

אוסף ספרים בטורקית עות'מאנית מן האימפריה העות'מאנית, המכיל כ-1,700 כותריםהאוסף ממוקם בבנין הספרייה בקמפוס, באגף הצפוני קומה 1.5.

במהלך שנת 2012 קיבל האוסף תרומה של אוסף ספרים מן הספרות הרוסית מתוך אוסף שלמה אבן-שושן. רבים מן הספרים חתומים בידי מחבריהם, וכן אוסף מכתבים בין אבן-שושן לבין הסופרים הרוסיים אודות תרגום הספרים.

לאחר פטירתו של אבן שושן הועבר האוסף לעיריית עפולה שתרמה את האוסף, על מנת לשמרו, לאוסף הספרים הנדירים של הספרייה.

הספרים באוסף אינם ניתנים להשאלה, כי אם לעיון בלבד בחדר העיון. את מרבית האוסף ניתן לצלם במקום.

ארווין יאלום

ארווין ד. יאלום (באנגלית: Irvin David Yalom; נולד ב-13 ביוני 1931) הוא סופר ופסיכיאטר יהודי אמריקאי, מחשובי הפסיכולוגים בתחום הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית.

ברוך שפינוזה

ברוך (בנדיקטוס ולעיתים בנטו) שְׂפִּינוֹזָה, (Benedict de Spinoza או Bento de Spinoza, נהגה: "ספינוזה". בהולנדית: [baːˈrux spɪˈnoːzaː] ברוך ספינוזה, בפורטוגזית: [bɨnɨˈðitu ðɨ ʃpiˈnɔzɐ] ביניד'יטוּ שׁפינוזה; 24 בנובמבר 1632 – 21 בפברואר 1677) היה פילוסוף יהודי-הולנדי, בן למשפחת אנוסים. הוא פיתח השקפות פילוסופיות חדשניות לתקופתו ונחשב לחלוץ ביקורת המקרא, אותו תפס כיצירה אנושית ולא פרי של התגלות אלוהית. שפינוזה נתפס כאחד מאבות החילוניות, הספקנות והמודרניות ככלל. השפעתו הגדולה על התפתחות הפילוסופיה המודרנית הביאה את הפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הגל לטעון בהרצאותיו על תולדות הפילוסופיה: "שפינוזה הוא אבן הראשה של הפילוסופיה המודרנית, מבלעדי השפינוזאיזם אין פילוסופיה כלל."

גאורג הרץ-שקמוני

גאורג הרץ-שִקמוני (Georg Herz-Shikmoni;‏ 4 בפברואר 1885 – 1976) היה סוחר, פילוסוף, פעיל ציוני ופעיל בחיפה, יליד גרמניה.

דת ומדע

המונח דת ומדע, במשמעותו הרחבה, כולל כל ידע והגות השייכים להקשרים שבין תחומי הדת והמדע. במובן הצר הוא מתייחס לקונפליקט בין תפיסת הטבע כפי שהיא משתקפת במקרא (בשיח היהודי, נוצרי) או בקוראן (בשיח המוסלמי) לבין התפיסה המדעית. הקשרים שבין שני התחומים מעסיקים כבר רבות בשנים אנשי דת כמו את המתנגדים לה.

בדרך כלל מניחים המאמינים בדת מסוימת שסתירה בין תורת הדת לתגליות המדע אינה אפשרית, מפני שאם הדת נכונה - אף התורה שלה נכונה. או כפי שביטא זאת ר' יהודה הלוי בספר "הכוזרי": "חלילה לאל, מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין או דבר שהוכח במופת שכלי!" (מאמר ראשון, פסקה ס"ז). משום כך, כאשר ישנו קונפליקט בין הנאמר בתורת הדת לבין מוסכמה ברורה כלשהי - הנטייה היא או לפרש את הנאמר בצורה שלא תסתור בין השניים, או לטעון שהידע המדעי אינו תקף.

עבור אלו שאינם מאמינים באותה דת, ורואים בה יצירה אנושית, יהיה לדיון בנושאים אלו, לכל היותר, ערך אנתרופולוגי בלבד, אך למאמינים מעוררות שאלות אלו עניין רב.

תחומים עיקריים של הקונפליקט בין תורה למדע הם:

גיל העולם

יצירת החי והאדם – בריאה אלוהית מכוונת או תהליך אבולוציוני אקראי?

סיפורי התנ"ך, ובמיוחד הנסים שבו, האם הם התרחשו או שמא מדובר במיתוסים עממיים.

הלל צייטלין

הלל צייטלין (תרל"א, 1871–כ"ט באלול תש"ב, 1942) היה הוגה דעות, סופר ופובליציסט יהודי, שכתב בעברית וביידיש. נרצח בשואה.

חיים וירשובסקי

חיים וירשוּבְּסקי (Wirszubski;‏ 1915 – 1977) היה היסטוריון, חוקר קבלה, ומתרגם ישראלי, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

יוסף חיים ירושלמי

יוסף חיים ירושלמי (באנגלית: Yosef Hayim Yerushalmi‏; 1932 - 8 בדצמבר 2009) היה חוקר ההיסטוריה של עם ישראל, פרופסור באוניברסיטאות קולומביה והרווארד.

מחבר

מחבר של יצירה ספרותית הוא האדם שכתב אותה, הסופר. המונח מחבר נוצר בתורת הספרות כדי להבחין בינה ובין המספר, שהוא פרסונה ספרותית המשמשת בתוך עלילת הסיפור או השיר (בשירה המספר קרוי "דובר").

ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה

ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה היא ספרייה אקדמית כוללת מהגדולות בישראל. הספרייה היא אחת מן המתקדמות בישראל בתחום השירות והטכנולוגיה של ספריות ומערכות מידע ספרייתיות.

מאז הקמתה בשנת 1963, פועלת הספרייה על כל חלקיה תחת קורת גג אחת ומנוהלת על ידי הנהלה מרכזית. הספרייה מציעה שירות אקדמי מידעני למציאת מקורות מידע במגוון סוגי החומר הנמצא בספרייה. פעילות הספרייה בעשייה האקדמית באוניברסיטה מבוססת על התמחויות מקצועיות המאפשרות הצעת שירותי-מידע במגוון עשיר של תחומי דעת וסוגי מידע.

הספרייה מקדישה משאבים לפיתוח, שימור ודיגיטיזציה של אוספים מיוחדים כגון מאגר עבודות גמר, פרסומי חוקרים, תמונות היסטוריות של ארץ ישראל וכן ארכיוני תיאטרון ואמנות הבמה. האוספים נבנים ומוצגים במערכת "המרכז למדיה דיגיטלית" בספרייה ומהווים תרומה להוראה ולמחקר באוניברסיטה ומחוצה לה. דגש רב מושם על הבטחת נגישות בטווח הקצר והארוך לקהילה האקדמית ולציבור הרחב המתעניין בנושאי שימור מורשת. פרויקט ייחודי נוסף בספרייה הוא "המפתח למאמרים בעברית".

עם הספר (סדרת ספרים)

"עם הספר" הוא שמה של סדרת ספרים שיצאה לאור בהדרגה מסוף שנת 2007 ועד יוני 2009 בהוצאת ידיעות אחרונות, ובמסגרתה פורסמו 27 ספרי יסוד של התרבות העברית. המו"ל הציג מיזם זה כחלק מחגיגות שנת ה-60 למדינת ישראל. את שמה יונקת הסדרה מהביטוי "עם הספר" - כינוי לעם ישראל.

במרץ 2010 החלה הוצאה לאור של סדרה נוספת, "עם הספר - פרוזה ישראלית", ובה 20 ספרים בולטים של סופרים ישראלים.

פילוסופיה של הנפש

פילוסופיה של הנפש (נקרא גם פילוסופיה של ה-mind או פילוסופיה של הרוח) הוא תחום בפילוסופיה אשר עוסק במהות הנפש, אירועים נפשיים, פונקציות נפשיות, תכונות נפשיות, תודעה ויחסם לגוף בכלל ולמוח בפרט.

בעיית הגוף-נפש נתפסת לעיתים כנושא העיקרי בתחום, אולם ישנם נושאים נוספים אשר אינם קשורים ליחס עם הגוף. דואליזם ומוניזם הן שתי האסכולות העיקריות בבעיית הגוף-נפש.

הדואליזם החל עם אפלטון, אריסטו, סמקיה והפילוסופיה ההודית, אולם נוסח בצורה מדויקת על ידי רנה דקארט במאה ה-17. הדואליזם טוען שהנפש בלתי תלויה בחומר קיים (דואליזם חומרי) ועל פי גרסה אחרת כי הנפש היא קבוצת תכונות בלתי תלויה אשר נובעת מהמוח אך לא ניתנת לרדוקציה (דואליזם של תכונות).

מוניזם הוא העמדה שהנפש והגוף אינם ישויות נפרדות אונטולוגית. עמדה זו פותחה בפילוסופיה המערבית על ידי פרמנידס במאה ה-5 לפני הספירה ומאוחר יותר על ידי הרציונליסט ברוך שפינוזה.

על פי האידיאליזם הנפש היא כל מה שקיים והעולם החיצוני הוא נפשי או אשליה שנוצרת על ידי הנפש.

על פי המוניזם הנטורליסטי, ישנם חומרים אחרים, מוחיים, שהם, יחד עם הנפש, תכונות של חומר בלתי ידוע.

הפיזיקליזם טוען שרק ישויות בתאוריה פיזיקלית הן קיימות וכי הנפש תוסבר בסופו של דבר במונחים של ישויות אלה (המוניזם הרווח במאה ה-20 וה-21 הוא גרסאות של פיזיקליזם: ביהביוריזם, תורת זהות טיפוס, מוניזם אנומלי ופונקציונליזם).רוב הפילוסופים המודרניים של הנפש מעדיפים עמדה פיזיקלית רדוקציונית או לא-רדוקציונית, בהתאם להשקפתם על הדרך בה הנפש נקשרת לגוף (פיזיקליזם רדוקציוני טוען שכל המצבים הנפשיים והתכונות יוסברו, בסופו של דבר, על ידי המדע כתהליכים ומצבים פיזיולוגים, לעומתו פיזיקליזם לא-רדוקציוניסטי טוען שלמרות שהמוח הוא כל מה שיש לנפש, התוצרים ואוצר המילים בתיאורים נפשיים וההסברים שלהם הם חיוניים, ולא יכולים לעבור רדוקציה לשפה ולהסברים של רמה פיזיקלית נמוכה יותר). גישות אלו מושפעות מסוציוביולוגיה, מדעי המחשב, פסיכולוגיה אבולוציונית ומדעי המוח. פילוסופים אחרים, מעדיפים עמדה לא-פיזיקלית שמבקרת את הרעיון שהמוח הוא מבנה פיזיקלי טהור. ההתקדמות במדעי המוח עוזרת להבהיר חלק מנושאים אלו, למרות זאת, הם רחוקים מלהיפתר. פילוסופים מודרניים של הנפש ממשיכים לשאול כיצד איכויות החומר והאינטנציונליות של מצבים נפשיים ותכונות יכולות להיות מוסברות במונחים נטורליסטים.

פירוש האבן עזרא

פירוש האבן עזרא הוא פירוש לתנ"ך שנכתב על ידי רבי אברהם אבן עזרא במהלך המאה ה-12 והוא מהווה את אחד הפירושים החשובים ביותר שנכתבו לתנ"ך, הוא הודפס ברוב מוחלט של גרסאות מקראות גדולות לתנ"ך ולפירושו נכתבו מעל מאה פירושים. פירושיו על הספרים: תורה, חמש מגילות, ישעיהו, תרי עשר, תהלים, איוב ודניאל נמצאים בידינו, כששני פירושים המיוחסים לו, על ספר משלי וספר עזרא-נחמיה אינם שלו ומי שכתבם הוא רבי משה קמחי. אבן עזרא מזכיר את פירושיו לנביאים ראשונים ומשלי, אך הם לא הגיעו לידינו.

האבן עזרא כתב את פירושו לתורה כפי שכתב את רוב ספריו, תמורת תשלום. מסיבה זו כתב האבן עזרא את הפירוש מספר פעמים, כל פעם מחדש לאדם ששילם לו. שתי מערכות פירושים עיקריות פרי עטו שרדו לחמשה חומשי תורה. פירושיו דומים מאוד ברוב הפעמים, אך לעיתים גם חלוקים. אחד הפירושים ארוך יותר יחסית לכמות הפירוש, וממנו שרדו רק ספר שמות וחלקו הראשון של ספר בראשית, בעוד מהפירוש השני, הקצר יותר ברוב המקרים, שרדו בכמה מהדורות מחלקים שונים של חייו של האבן עזרא, הפירוש על התורה כולה.

בהקדמתו הארוכה לפירושו לתורה מסביר האבן עזרא את דרכו הייחודית בפירוש המקרא. הוא שאף למצוא את הפשט הפשוט של כל פסוק ולהפריד בינו ובין דרשתו של הפסוק. מתוך שאיפה זו מתעמת האבן עזרא לאורך פירושו לתורה עם פירושיהם של פרשנים שונים מכלל קשת פרשני המקרא, החל מחז"ל במדרש ובתלמוד וכלה בפירושיהם של חכמי הקראים. לגבי חלקם טען שהם דרש ולא הפשט של הפסוק, ואילו כנגד חלקם טען שהם לא הפשט האמיתי של הפסוק. למרות זאת, קיבל האבן עזרא שהלכה למעשה נעשית ע"פ דרשתם של חז"ל.

את פירושו לתורה כתב האבן עזרא בלשון קצרה תמציתית ופיוטית, וזו אחת הסיבות להיותו של הפירוש קשה להבנה. סיבה נוספת היא היותו של הפירוש מרבה בסודות, ופעמים רבות ניתן לקורא רמז בלבד להבנת הפסוק ובנוסף צויינה העובדה "ויש בו סוד" או "והמשכיל יבין". דיבור המתחיל רבים מכילים מילים בודדות ואף מילה אחת לעיתים. עם זאת, במקומות בהם הזכיר עניין עקרוני - הרחיב האבן עזרא אפילו מספר דפים רק על 'דיבור מתחיל' אחד.

דבר נוסף הבולט בפירושו, למעט השאיפה לרובד הפשט, היא בלשנות עברית. רבים מפירושי האבן עזרא עוסקים בעניינים לשוניים, בפירוש מילים וכללי דקדוק ייחודים בלשון המקרא. מהיקפם ותוכנם של אלה - משתקפת הבנתו העמוקה של האבן עזרא גם בתחום הבלשנות.

הראב"ע תוקף בחריפות רבה מפרשים קודמים לו אשר לדעתו טעו בביאור הכתוב. בין המותקפים נמצאים פרשנים ידועים כרבי שמואל הנגיד, הרב סעדיה גאון, רבי שמואל בן חפני ואחרים. רבים נוספים מבקר האבן עזרא ללא ציון שמותיהם, אלא מכנה את המבוקרים כ"יש אומרים" או מלים דומות.

הראב"ע מִקד את הבקורת שלו בעיקר ברב סעדיה גאון וברב משה. את רש"י לא הזכיר מלבד פעמים ספורים. מדברי הראב"ע עולה תמונה לפיה רחש לרש"י כבוד רב אך הסתייג רבות מפרשנותו.

רשימה של חיבורים פילוסופיים

זוהי רשימה של חיבורים פילוסופיים, המאורגנים על פי תקופות ועל פי תחום. שמותיהם של חלק מהחיבורים ברשימה זו תורגמו באופן חופשי, מאחר שלא קיים עבורם תרגום רשמי בעברית, וכן נוספו מספר חיבורים שלא הופיעו בערך המקורי.

כמה סיבות להופעת חיבור ברשימה:

יצירת נושא – חיבור שיצר נושא חדש.

פריצת דרך – חיבור ששינה באופן משמעותי את הידע הקיים.

השפעה – חיבור שהשפיע באופן משמעותי על העולם או שיש לו השפעה מסיבית על לימוד פילוסופיה.

שמונת מלכי אדום

פרשת שמונת מלכי אדום (נקראת גם פרשת ואלה המלכים או שמונת המלכים) היא פרשיה בתוך פרשת וישלח שבספר בראשית, המספרת על שמונה מלכים שמלכו באדום בתקופה קדומה. בפרשנות המקרא המסורתית קיים קושי בהבנת תקופת הפרשה והקשרה, ובספרות הקבלה מוסבר כי רמוזים בה סודות על סדר ההשתלשלות לפני בריאת העולם. חוקרי המקרא סבורים כי לא ייתכן שהפרשה נכתבה לפני ימי שאול המלך. הפרשה מופיעה בשינויים קלים גם בספר דברי הימים.

תורה

הַתּוֹרָה (או על פי היהדות הרבנית: תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, הקרויים גם חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, כל עקרונות הדת עומדים על המצוות המתוארות בחמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים ממצוות התורה.

בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה "תַּוְּרַאת" (توراة) התגלה למשה, אבל שהטקסט שבידינו הוא גרסה מעוותת של המקור. בביקורת המקרא מרבית החוקרים מחזיקים בדעה שהתורה נוצרה באופן הדרגתי - התבססה על מסורות קדומות, נכתבה בעיקר במאות ה-7 וה-6 לפני הספירה, ואוחדה לנוסח אחיד במהלך התקופה הפרסית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.