מאיר שמגר

מאיר שמגר (13 באוגוסט 192518 באוקטובר 2019) היה משפטן ישראלי, שכיהן בין היתר כפרקליט הצבאי הראשי בשנים 19611968 וכיועץ המשפטי לממשלה בשנים 1968–1975. ב-1975 מונה לשופט בבית המשפט העליון, ובשנים 19831995 כיהן כנשיא בית המשפט העליון.

מאיר שמגר
Meir Shamgar
תאריך עלייה 1939
נשיא בית המשפט העליון ה־7
27 בנובמבר 198313 באוגוסט 1995
(11 שנים)
ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון ה־9
30 באפריל 198227 בנובמבר 1983
(שנה ו-30 שבועות)
תחת נשיא בית המשפט העליון יצחק כהן
שופט בית המשפט העליון
1 ביולי 197513 באוגוסט 1995
(20 שנים)
היועץ המשפטי לממשלה ה־5
19681975
(כ־7 שנים)
תחת ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה
Meir Shamgar - age 18
מאיר שמגר בגיל 18
Meir Shamgar bust in israel supreme court building
פסל של מאיר שמגר בכניסה לבית המשפט העליון

ביוגרפיה

מאיר שמגר נולד בעיר החופשית דנציג (כיום גדנסק שבפולין) בשם מאיר שטרנברג, בן לדינה ואלעזר שטרנברג, ציונים תומכי זאב ז'בוטינסקי,[1] שהיגרו לשם מהאימפריה הרוסית לאחר המהפכה הבולשביקית. ב-1939 עלה לארץ ישראל, ולמד בגימנסיה בלפור בתל אביב. בהמשך למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים ומשפטים בבית הספר המנדטורי למשפטים ואחר כך בלונדון. בשנת 1943 התגייס לפלמ"ח ושירת בפלוגה ד', מחלקת רמת הכובש/מעוז חיים.[2] בשנת 1944 הצטרף לאצ"ל והשתתף בפעולותיו ולימים היה בין גולי אצ"ל ולח"י שהוגלו למחנות המעצר באפריקה. במהלך שהותו באפריקה המשיך בלימודי משפטים בהתכתבות, וכן השתתף באחד מניסיונות הבריחה. עם קום המדינה ב־1948 חזר לישראל.

שמגר התגייס לצה"ל ובמהלך מלחמת העצמאות שירת בירושלים. לאחר המלחמה סיים את לימודי המשפטים ובשנת 1950 שב לצבא לשרת בפרקליטות. בשנת 1955 נשא את גאולה נווה לאשה. בשנת 1956 מונה לסגן הפרקליט הצבאי הראשי וב-1961 מונה לפרקליט הצבאי הראשי.[3][4] לכתב המינוי שלו לתפקיד צירף ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, קריאה לעברת את שם משפחתו משטרנברג, ובעקבות כך שונה השם לשמגר. בתפקידו זה עיצב את התשתית המשפטית של הממשל הצבאי ביהודה ושומרון וחבל עזה לאחר מלחמת ששת הימים.

לאחר סיום שירותו בצה"ל מונה ליועץ משפטי לממשלה,[5] תפקיד שאותו מילא בין השנים 19681975. בתקופתו הונהגה מדיניות של צמצום בעיכוב הליכים פליליים, דבר שהביא לעומס של תיקים בבתי המשפט.[6]

ב־1 ביולי 1975 מונה לשופט בבית המשפט העליון. ב־30 באפריל 1982 מונה כממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון וב־28 בנובמבר 1983 מונה לנשיא בית המשפט העליון (והחליף את שם ממלא מקום הנשיא ל"משנה לנשיא"). ב־13 באוגוסט 1995, עם מלאת לו 70 שנים, פרש מכהונתו.

לאחר פרישתו עמד בראש מספר ועדות חקירה. ב־1996 הוענק לו פרס ישראל למפעל חיים.

שימש בין היתר כבורר בסכסוכים שהופנו אליו מבתי המשפט או ישירות על ידי הצדדים.

נפטר ב-18 באוקטובר 2019 בגיל 94.[7]

עמדתו ביחס לשטחים המוחזקים

בתפקידו כפצ"ר נקרא שמגר בשנת 1967, עם תום מלחמת ששת הימים, על ידי שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, לעצב את התשתית המשפטית של הממשל הצבאי ביש"ע. את עמדתו המשפטית, שניסח במאמר "שמירת המשפט הבינלאומי בשטחים המוחזקים", יישם גם בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה. לדעתו, מדינת ישראל איננה מחויבת לאמנת ז'נבה הרביעית בירושלים וביש"ע משום ש"כל הרעיון של הגבלת הסמכויות של ממשל צבאי מבוסס על ההנחה שהיה קיים ריבון אשר גורש, וריבון זה היה ריבון חוקי".[8] ביש"ע לא היה ריבון חוקי לאחר מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים, משום שמדינת ישראל ומרבית אומות העולם לא הכירו בזכויות מצרים וירדן על השטחים שכבשו במלחמת העצמאות, שטחים שיועדו למדינה הערבית על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, שהגיעה לסיומה הרשמי בהסכם על קווי שביתת נשק ולא בהסכמה על גבולות קבע.

אף על פי שישראל אינה מחויבת לאמנת ז'נבה על פי דין, היא מקבלת מרצון את הדרישות ההומניטריות הנובעות ממנה. על רקע זה ביקשו באי כוח המדינה מבתי המשפט לדחות עותרים ערביים שטענו כנגד פעולות ישראל ביש"ע על בסיס מחויבותה, לכאורה, לאמנה. שמגר השווה בין מעמד יש"ע ובין מעמדם של שטחי אלזס-לורן לאחר שחרורם על ידי הצרפתים מידי הכיבוש הגרמני. גם הצרפתים וגם הישראלים לא ראו בחבלי המולדת שאליהם שבו שטחי כיבוש ולכן לא החילו עליהם את אמנת הכיבוש - אמנת ז'נבה הרביעית. לאור זאת, פתח שמגר בפני ערביי יש"ע את שערי בג"ץ, בשל מחויבותה של מדינת ישראל לתושבים אלו כאילו היו תושבי מדינת ישראל הריבונית.

כהונתו כשופט בית המשפט העליון

אחד המאפיינים את השפעתו של שמגר על פסיקת בית המשפט העליון הוא העמדה הנחרצת שהביע בזכות חופש הביטוי, בעיקר למול הוראות חוק איסור לשון הרע. זאת הוא ביטא במספר פסקי דין, אשר בחלקם מצא את עצמו במיעוט או שעמדתו, שהתקבלה בתחילה, התהפכה בדיון נוסף. שמגר סבר כי הזכות לחופש הביטוי צריכה לגבור על הוראות חוק איסור לשון הרע, גם אם הדעה שהובעה מסתברת לאחר מכן שלא מדויקת או שגויה, ובלבד שנאמרה בתום לב. בפרט הדגיש את חשיבות חופש הביטוי בהבעת ביקורת על רשויות השלטון, לרבות נושאי משרות ברשויות אלה, בציינו כי "אם יחשוש האזרח כי כל אי דיוק עובדתי, ככל שיראה פעוט וקל ערך, עלול לסבכו בהליכים משפטיים, הוא לא יהין למחות והביקורת תוחנק בעודה באיבה".

ברוח זו היה שמגר השופט שהכיר הלכה למעשה בחיסיון עיתונאי – זכותו של עיתונאי שהוא עד בבית משפט, שלא לחשוף את מקורות המידע שלו. אמנם לא הוכר חיסיון מוחלט בדומה לחסיון עורך דין – לקוח, אלא רק חיסיון יחסי, הנתון לשיקול דעת בית המשפט, אולם בעצם ההכרה הרשמית בקיומה של הזכות לחיסיון ניתנה הגנה רבה יותר למקורותיהם של העיתונאים.

שינוי תפישה נוסף הכתיב שמגר בפסק הדין בעניין פרשת האונס בקיבוץ שמרת, שם קבע כי אישה אינה צריכה להתנגד ליחסי המין על מנת שהדבר יחשב כאונס, אלא די בכך שלא הסכימה למעשה.

פסק הדין של שמגר בעניין אתא נ' שוורץ נחשב לאחד מפסקי הדין החשובים בדיני הנזיקין הישראליים. בפסק דין זה שלל השופט שמגר את השימוש בניתוח הכלכלי של המשפט כדי לקבוע זכויות וחובות בדיני הנזיקין, אך בו בזמן הכניס את הדיון בגישה הכלכלית למשפט הישראלי.[9]

פעילותו הציבורית לאחר פרישתו

Elon & Shamgar
השופטים מאיר שמגר ומנחם אלון

שמגר כיהן כנשיא כבוד בוועד הציבורי למען שארית יהודי אתיופיה.[10] בכינוס חירום של הוועד קבל שמגר על החלטת הממשלה לסיים את העלייה מאתיופיה בתוך שלושה חודשים:

חובת המדינה להעלות את שארית יהודי אתיופיה ארצה, זו אינה שאלה כלכלית אלא שאלה של ראייה ציונית ויהודית. ב־1948 הביאו חצי מיליון יהודים שישבו בארץ, מאות אלפים מארצות מצוקה, וכיום שבעה מיליון אינם יכולים לקלוט כמה אלפים? (...) המדינה אינה רכושם של אלה הנמצאים בה כיום, הם רק תחילת הבשורה של גאולת בני ישראל.

מתוך דבריו של מאיר שמגר בכינוס של הוועד הציבורי למען שארית יהודי אתיופיה בירושלים[11]
Shamgar Ostrovski
שמגר במסיבת פרידה לכבוד השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי כהן

ועדות חקירה

שמגר כיהן בראש מספר ועדות חקירה ממלכתיות וועדות ציבוריות, שכל אחת מהן מכונה ועדת שמגר.

בשנת 1994, בעקבות טבח מערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים ערבים, מינתה הממשלה את שמגר, אז עדיין נשיא בית המשפט העליון, לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הטבח. על הוועדה הוטל גם לחקור את התנהלות הצבא, המשטרה והמינהל האזרחי בענייני אכיפת החוק והסדר על מתיישבים יהודיים באזור יהודה ושומרון. כתוצאה ממסקנות הוועדה, הוקם בין היתר מחוז ש"י של המשטרה, והיועץ המשפטי לממשלה קבע בשנת 1998 "נוהל אכיפת החוק והסדר לגבי ישראלים המפירים חוק באיו"ש ובאזח"ע", המפרט את היחסים בין צה"ל, המשטרה וגורמי הביטחון האחרים.

בנובמבר 1995 מונה שמגר לעמוד בראש ועדת החקירה לעניין רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין, ועדת חקירה ממלכתית שהקימה הממשלה כדי לחקור את רצח ראש הממשלה יצחק רבין, את כשל האבטחה סביבו ואת כל נושא אבטחת אישים בישראל. מסקנות הוועדה היו שהרוצח יגאל עמיר פעל לבדו, השב"כ נכשל כשל חמור באבטחת ראש הממשלה לרבות כשל מודיעיני חמור. לאחר שהבין שהוועדה מייחסת לו אחריות למחדלים, התפטר כרמי גילון מתפקידו כראש השב"כ. בעקבות מסקנות הוועדה בוצע שינוי מהותי באופן העבודה של היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, ואבטחת האישים בישראל הוגברה והוחמרה במידה רבה.

בשנת 1997 עמד בראש ועדת חקירה ציבורית שהוקמה בעקבות פרשת בר-און חברון לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו.

בשנת 2000 כיהן שמגר, אז כבר שופט בדימוס, בראש ועדת חקירה צבאית, שחקרה את "השלכות הפעילות הצבאית בנחל קישון ומימי הסביבה על בריאותם של חיילי צה"ל שצללו במקום". הוא כתב את חוות דעת המיעוט בדו"ח הוועדה, אשר קבעה כי על אף שלא הוכחה סיבתיות מובהקת מבחינה מדעית, הרי שמבחינה משפטית על המדינה וצה"ל לקבל אחריות לנזקים הבריאותיים שנגרמו לחיילי שייטת 13 ויחידות אחרות שצללו במי נחל קישון והסביבה.

הישגים נוספים

בשנת 1995 זכה בפרס צלטנר לחקר המשפט, המוענק מדי שנה על ידי תנועת רוטרי והפקולטה למשפטים שבאוניברסיטת תל אביב. בשנת 2008 הוענק לו פרס צלטנר נוסף, בקטגוריה של מפעל חיים.

בשנת 2000 הוזכר שמו כמועמד לתפקיד נשיא המדינה, אולם הוא התנה הסכמתו להיות מועמד בכך שיהיה המועמד היחיד ויזכה לתמיכה מלאה. דבר זה לא התאפשר ומועמדותו הוסרה. לבסוף משה קצב נבחר לנשיא לאחר התמודדות מול שמעון פרס.

בשנת 2001 קיבל שמגר את פרס לשכת עורכי הדין בשל תרומתו המשמעותית לקידום המשפט בישראל. בנימוקים להענקת הפרס נכתב, כי שמגר הוא מדמויות המפתח של המשפט הישראלי, אבי מערכת המשפט הצבאי, ומוביל דרך במערכת המשפט האזרחי בישראל על כל גווניה. הוועדה קבעה עוד כי שמגר "ביסס רצף של פסיקה שיש בה אחדות רעיונית, עמקות מחשבתית ותבונה אנושית", "הטביע את ייחודו בכל המערכות בהן שירת", והוא "מודל לאזרח שהקדיש עצמו לחברה שבה חי ושירת, ותרומתו הערכית והאישית לה חתומה בהישגיו".

בשנת 2005 קיבל שמגר את "אות הדמוקרטיה" מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, על פועלו להשרשת ערכי הדמוקרטיה ויסודותיה בישראל. שמגר הוא זוכה פרס בן-גוריון לשנת 1997.

בשנת 2007 קיבל את "פרס בגין" מטעם מרכז מורשת מנחם בגין, על "שירותו באצ"ל, דבקותו למען עליונות המשפט, שלטון החוק ועקרונותיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

חיים אישיים

לשמגר שלושה ילדים מאשתו גאולה, ממנה התאלמן בשנת 1983. הוא התחתן בשנית עם השופטת בדימוס מיכל רובינשטיין, ששימשה כסגנית נשיא בית המשפט המחוזי תל אביב.[12]

פרסומים

לקריאה נוספת

  • יחיאל גוטמן, היועץ המשפטי נגד הממשלה - פרק 23: "שמגר - שבע השנים הטובות", הוצאת עידנים, ירושלים, 1981, עמ' 207 - 219
  • דינה זילבר, בשם החוק: היועץ המשפטי לממשלה והפרשות שטלטלו את המדינה, פרק 6, הוצאת דביר, 2012
  • ללא גלימה - שיחות עם שופטי בית המשפט העליון הפרק: מאיר שמגר, הוצאת למשכל - ידיעות ספרים, 2017, עמ' 13 - 36[13]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מאיר שטרנברג, חרות, 25 באוגוסט 1961
  2. ^ אהרון קליין, איש המבצעים, סיפורו של מייק הררי, מפקד היחידה המבצעית של המוסד, כתר ספרים, 2014, עמוד 117.
  3. ^ סא"ל שטרנברג - פרקליט צבאי ראשי, מעריב, 20 באוגוסט 1961
  4. ^ יוסף חריף, אשכול הודיע על השינויים - הדיון נדחה, מעריב, 17 ביוני 1968
  5. ^ אל"מ מ. שמגר - יועץ משפטי לממשלה, דבר, 17 ביוני 1968
  6. ^ אוריה באר, תיקים פעוטים סותמים את בתי המשפט, מעריב, 18 ביוני 1986
  7. ^ חזקי ברוך, מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, הלך לעולמו, באתר ערוץ 7, 18 באוקטובר 2019
  8. ^ אליקים העצני, דעה: הדלת לסיפוח יו"ש עדיין פתוחה, באתר ערוץ 7, 18 בספטמבר 2009
  9. ^ דוד שור, הסיפור של אתא נ' שוורץ: סיפורי(י) הליברליזם הישראלי, מעשי משפט י, 2019, עמ' 302-279
  10. ^ הוועד הציבורי למען שארית יהודי אתיופיה, ממשלת ישראל סוגרת שעריה בפני העלייה מאתיופיה ומותירה אלפי יהודים מאחור, 20 בנובמבר 2007(הקישור אינו פעיל, 19.10.2019)
  11. ^ אנשיל פפרמאיר שמגר: המדינה חייבת להעלות ארצה את כל יהודי אתיופיה, באתר הארץ, 27 במרץ 2008
  12. ^ ארנון סגל |, השופט שמגר: "כל עינוי הוא פסול לפי החוק", nrg, ‏2 בינואר 2016
  13. ^ המחברים/המראיינים הם קבוצה של שמונה סטודנטים למשפטים באוניברסיטת בר-אילן: אליחי שילה, יאיר טייטלבאום, שירי ליברמן - שלו, נפתלי פורת, שירה זילכה, אביחי יהוסף, שלומי שורץ, יובל תמיר
  14. ^ פרופסור אביעד הכהן, הורדוס של המשפט הישראלי
13 באוגוסט

13 באוגוסט הוא היום ה-225 בשנה בלוח הגרגוריאני (226 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 140 ימים.

18 באוקטובר

18 באוקטובר הוא היום ה-291 בשנה (292 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 74 ימים.

1983 בישראל

1983 (ה'תשמ"ג - ה'תשמ"ד) הייתה השנה בה חגגה ישראל 35 שנה מיום היווסדה. במוקד האירועים במדינה עמדו פרסום מסקנות ועדת כהן בנושא הטבח בסברה ושתילה ומשבר מניות הבנקים.

27 בנובמבר

27 בנובמבר הוא היום ה-331 בשנה בלוח הגרגוריאני (332 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 34 ימים.

אהרן ברק

אהרן ברק (נולד ב-16 בספטמבר 1936) הוא משפטן ישראלי. כיהן כנשיא בית המשפט העליון (1995–2006), היועץ המשפטי לממשלה (1975–1978) וכדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופסור למשפטים, חתן פרס ישראל למדעי המשפט לשנת 1975. כיום מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת ייל האמריקנית.

בית המשפט העליון

בית המשפט העליון הוא המוסד השיפוטי הגבוה ביותר של מדינת ישראל. תפקידיו העיקריים של בית המשפט העליון הם דיון בערעורים על פסיקות שניתנו בבית המשפט המחוזי, ודיון כבית המשפט הגבוה לצדק כערכאה ראשונה.

בבית המשפט העליון מכהנים 15 שופטים, הנבחרים על ידי הוועדה לבחירת שופטים. כהונת שופט בבית המשפט העליון נמשכת עד פרישתו בגיל 70, אלא אם חדל לכהן קודם לכן. נשיאת בית המשפט העליון כיום היא השופטת אסתר חיות. מספר התיקים בהם דנים שופטי העליון נע בין 9,500 ל-11,500 מדי שנה לערך.משכנו של בית המשפט העליון בירושלים. תחום שיפוטו הוא כל שטח מדינת ישראל. בנוסף הוא מוסמך לדון בחלק מהעניינים הפליליים והאזרחיים (בעיקר של אזרחים ישראלים) הקשורים לשטחי יהודה ושומרון שבהחזקתה (במסגרת ערעור על פסקי דין של בתי משפט מחוזיים), וכן בפעולות המדינה בשטחים אלה.

חוק יסוד: השפיטה קובע, כי פסיקת בית המשפט העליון יוצרת תקדים מחייב לכל בית משפט בישראל, זולת בית המשפט העליון עצמו.

הפרדת הרשויות

הפרדת הרשויות הוא עיקרון שלטוני לפיו יש לפצל את סמכויות השלטון לרשויות נפרדות ועצמאיות.

הרשימה המתקדמת לשלום

הרשימה המתקדמת לשלום (בערבית: قائمة التقدمية للسلام) הייתה מפלגה ערבית-יהודית רדיקלית שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה על ידי מיזוג בין תנועת "אלטרנטיבה" היהודית (שהוקמה ב-1983 על ידי פורשים משל"י בראשותם של מתי פלד, יעקב ארנון, אורי אבנרי וחיים ברעם), "התנועה המתקדמת" מנצרת (שחבריה פרשו מ"החזית הדמוקרטית", שהביאה לבחירתו של תופיק זיאד לראשות העיר, ב-1981, וגרפו הצלחה בריצה עצמאית בבחירות לרשות המקומית בנצרת ב-1983), ועוד כמה חוגים שונים (ביניהם "אל אנצאר" מאום אל-פחם, שפרשה מבני הכפר, ומצפן, שחברה חיים הנגבי היה למזכיר המפלגה) ויחידים נוספים. המפלגה דגלה בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים, שוויון אזרחי מלא לערביי ישראל, נסיגה של צה"ל מלבנון, והכרה באש"ף כנציגו של הפלסטינים.

ערב הבחירות לכנסת ה-11, נפסלה הרשימה מלרוץ לכנסת על ידי ועדת הבחירות המרכזית, יחד עם רשימת כך של מאיר כהנא, בטענה כי "רשימה זו דוגלת בעקרונות המסכנים את שלמותה וקיומה של מדינת ישראל, ושמירת יחודה כמדינה יהודית".

העניין הובא בפני בית המשפט העליון. הרכב מורחב של חמישה שופטים: הנשיא מאיר שמגר, אהרן ברק, מרים בן פורת, מנחם אלון ומשה בייסקי, ישב על המדוכה, הפך את החלטת ועדת הבחירות על פיה, והתיר לרשימה לרוץ לכנסת. הרשימה זכתה בשני מנדטים, וכיהנו מטעמה בכנסת חברי הכנסת מוחמד מיעארי (שהיה ממקימי ופעילי תנועת אל ארד, שעניינה נדון בפסק דין ירדור בשנת 1965) והאלוף (מיל') מתי פלד.

בשנת 1988, ערב הבחירות לכנסת השתים עשרה, שוב עלה עניינה של הרשימה לדיון בפס"ד בן שלום, אך גם שם התיר בית המשפט את השתתפות הרשימה בבחירות. הרשימה קיבלה 33,695 קולות והפעם זכתה רק במנדט אחד, וכיהן מטעמה בכנסת מוחמד מיעארי. במלחמת המפרץ תמכה המפלגה בעיראק, מה שהביא לפרישת החברים היהודים ממנה ולהפיכתה למפלגה לאומית ערבית.

בבחירות לכנסת ה-13 בשנת 1992 רצה הרשימה בשלישית, אך הפעם כרשימה עם נציגים ערבים בלבד. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה ובחרה שלא להתמודד בבחירות לכנסת ה-14 בשנת 1996. באותה שנה פרש פלג בראשות מוחמד מיעארי והצטרף למפלגת בל"ד.

ועדת חקירה ממלכתית (ישראל)

בישראל, ועדת חקירה ממלכתית היא ועדה ציבורית שהוקמה על-פי החלטה של ממשלת ישראל או בהחלטה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת, ומונתה על ידי נשיא בית המשפט העליון, לשם בירורו המעמיק של נושא הנמצא במרכז סדר היום הציבורי. הממשלה יכולה להורות על מינוי ועדת חקירה ממלכתית בכל עת. הוועדה לענייני ביקורת המדינה יכולה להורות על מינוי כזה רק בעקבות דיון בדוח של מבקר המדינה.

ועדות חקירה מוקמות בדרך-כלל בעקבות לחץ ציבורי, אולם לעיתים הממשלה מעדיפה להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי שלא תואשם ב"טיוח" של מחדלים.

על-פי פסק דין של בג"ץ, הממשלה חייבת לדון בהמלצות ועדת החקירה הממלכתית בצורה מעמיקה וממצה, אולם אין היא חייבת לקבל את ההמלצות. לעיתים קרובות יש התנגדות בממשלה להמלצות של ועדת חקירה ממלכתית, אולם עד כה, אף ממשלה לא התעלמה מהמלצות של ועדת חקירה ממלכתית. עם זאת, לא תמיד קוימו המלצות הוועדה במלואן.

ועדת שמגר (חיל הים)

ועדת שמגר, בראשותו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, היא ועדת חקירה, שהוקמה כדי לבדוק האם קיים קשר סיבתי בין זיהום נחל הקישון לבין ריבוי מקרי מחלת הסרטן בקרב צוללים לשעבר של חיל הים הישראלי. חברי הוועדה האחרים היו פרופ' מאיר וילצ'ק ממכון ויצמן למדע וד"ר גד רנרט, מנהל המחלקה לאפידמיולוגיה בבית החולים כרמל בחיפה.

מסקנות הוועדה פורסמו, לאחר ציפייה ציבורית ממושכת, ב־21 בנובמבר 2002, וקבעו כי לא ניתן למצוא קשר ישיר בין הזיהום בנחל הקישון לבין מחלת הסרטן אצל רוב הלוחמים שצללו בנחל. עם זאת, הוועדה מתחה ביקורת על צה"ל ועל חיל הים על התנהלותם בפרשה.

בעקבות דעת המיעוט של יו"ר הוועדה, לפיה "ישנו קשר סיבתי והגיוני בין מצב הקישון לבין מחלת הסרטן אשר פגעה בחיילים", הכיר משרד הביטחון בנפגעי הצלילות כחללי צה"ל או נכי צה"ל.

ועדת שמגר (רצח רבין)

ועדת החקירה לעניין רצח ראש הממשלה מר יצחק רבין ז"ל, שנודעה בקיצור בשם ועדת שמגר, היא ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בנובמבר 1995, זמן קצר לאחר רצח יצחק רבין, שתפקידה היה לחקור את השתלשלות העניינים ותפקוד הגופים האחראים על ביטחונו ושלומו של ראש הממשלה.

יושב ראש הוועדה היה הנשיא (בדימוס) של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, ויתר חבריה היו האלוף (מיל.) צבי זמיר ופרופ' אריאל רוזן-צבי.

בפני הוועדה הופיעו ראשי שירות הביטחון הכללי (השב"כ) ובפרט ראשי היחידה לאבטחת אישים, נציגי המשטרה, מלוויו של ראש הממשלה וכן רופאים שטיפלו ברבין והפתולוג, פרופ' יהודה היס, שקבע את סיבת המוות.

הוועדה קיבלה לידיה חומר נוסף, כולל סרט הווידאו שבו צולם הרצח על ידי רוני קמפלר.

הוועדה הגישה את ממצאיה ב-28 במרץ 1996, בדו"ח שכלל חלק גלוי וחלק חסוי. בחלק הגלוי תוארו סידורי האבטחה ביחס להתרעות שהיו קיימות, חלוקת התפקידים בין גורמי האבטחה השונים (שב"כ, משטרה, יס"מ), תיאור ההתרחשות בזירת האירוע, מסלול הפינוי והטיפול הרפואי.

החלק החסוי עסק בין היתר בהפעלתו של סוכן השב"כ אבישי רביב, שהתרועע עם פעילי ימין קיצוני.

יצחק כהן (נשיא בית המשפט העליון)

יצחק כַּהן (15 בנובמבר 1913 – 24 באפריל 1985) היה הנשיא השישי של בית המשפט העליון.

כ"א בכסלו

כ"א בכסלו הוא היום העשרים ואחד בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ואחד בחודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

כ"ג באב

כ"ג באב הוא היום העשרים ושלושה בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושלושה בחודש החמישי

למניין החודשים מניסן. כ"ג באב לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ג אב היא לרב פרשת ראה. אבל אם בר המצווה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא בשבת (שנים מקביעויות בשז, גכז, הכז), אז פרשת בר המצווה היא פרשת עקב.

מרים בן-פורת

מרים בן-פורת (25 בינואר 1918 - 26 ביולי 2012) הייתה שופטת בית המשפט העליון ומבקרת המדינה בשנות התשעים. היא הייתה האישה הראשונה שמלאה את התפקידים האלו במדינת ישראל.

משפט ועסקים

משפט ועסקים הוא כתב עת משפטי שיוצא לאור על ידי בית ספר הארי רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. כתב העת נערך על ידי סטודנטים מצטיינים למשפטים בהדרכתו של עורך ראשי, שהוא איש הסגל האקדמי.

משפט ועסקים נוסד בשנת 2004, ומפרסם מדי שנה שני כרכים: הכרך הראשון מאגד מאמרים בנושאים חופשיים מענפי המשפט המגוונים, והכרך השני מאגד מאמרים משפטיים בתחום מסוים, שנבחרו מבין כל המאמרים שהוצגו בכנס השנתי של כתב-העת. למרות שמו, כתב העת אינו מתמקד רק בנושאים עסקיים.

בכתב העת ראו אור מאמריהם של בכירי המשפטנים בישראל, בהם: נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) פרופ' אהרן ברק, חבר הכנסת ושר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, מבקרת המדינה ושופטת בית המשפט העליון (בדימוס) מרים בן-פורת, שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר, נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) מאיר שמגר, פרופ' יצחק זמיר ואחרים.

באתר כתב העת מתפרסמות מעת לעת רשימות קצרות בנושאים אקטואליים.

נשיא בית המשפט העליון

נשיא בית המשפט העליון הוא שופט משופטי בית המשפט העליון בישראל, העומד בראש בית המשפט העליון, ומתוקף כך יש לו השפעה רבה על מערכת בתי המשפט בישראל בכללה.

נשיאת בית המשפט העליון הנוכחית היא אסתר חיות, שהושבעה ב-26 באוקטובר 2017.

פסלות שופט

פסלות שופט היא מצב שבו שופט פסול מלשפוט במשפט מסוים, מחמת עילות היוצרות חשש ממשי שמשפטו לא יהיה משפט צדק.

ישראל נשיאי בית המשפט העליון
משה זמורהיצחק אולשןשמעון אגרנטיואל זוסמןמשה לנדוייצחק כַּהן
מאיר שמגר • אהרן ברקדורית בינישאשר גרוניסמרים נאוראסתר חיות
סמל ישראל
דגל ישראל
היועצים המשפטיים לממשלה
יעקב שמשון שפיראחיים כהןגדעון האוזנרמשה בן זאב • מאיר שמגר • אהרן ברקיצחק זמיריוסף חרישמיכאל בן יאיררוני בר-אוןאליקים רובינשטייןמני מזוזיהודה וינשטייןאביחי מנדלבליט
יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת
מנחם דונקלבלוםיצחק אולשןשמעון אגרנטיואל זוסמןצבי ברנזוןמשה לנדויאלפרד ויתקוןחיים כהןאליהו מנימשה עציונייצחק כהן • מאיר שמגר • גבריאל בךמרים בן-פורתאליעזר גולדברגאברהם חלימהתיאודור אוראליהו מצאמישאל חשיןדליה דורנריעקב טירקלדורית בינישאליעזר ריבליןאילה פרוקצ'יהמרים נאוראליקים רובינשטייןסלים ג'ובראןאסתר חיותחנן מלצר Knesset building
הפרקליט הצבאי הראשי תג מפצר.png
אהרן חטר-ישיאהרון מויאלמאיר זוהר • מאיר שמגר • צבי הדרצבי ענברדב שפיבן ציון פרחיאמנון סטרשנובאילן שיףאורי שהםמנחם פינקלשטייןאביחי מנדלבליטדני עפרונישרון אפק
דגל ישראל
משנים לנשיאי בית המשפט העליון
יצחק אולשןשניאור זלמן חשיןשמעון אגרנטמשה זילברגיואל זוסמןמשה לנדויחיים כהןיצחק כַּהן • מאיר שמגר • מרים בן-פורתמנחם אלוןאהרן ברקשלמה לויןתיאודור אוראליהו מצאמישאל חשיןאליעזר ריבליןמרים נאוראליקים רובינשטייןסלים ג'ובראןחנן מלצר סמל ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.