מאיר שלי

מאיר שלי (בוגדנובסקי; 17 בפברואר 18931983) היה עורך, מתרגם, עיתונאי ומשפטן. מאנשי אחדות העבודה וההסתדרות הכללית. מנכ"ל העיתון "דבר" ומראשי מערכת העיתון. המזכיר הראשי של ארגון "החלוץ" העולמי.

מאיר שלי2
מאיר שלי, ראשית שנות ה-50
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ביוגרפיה

נולד באולשאן שבפלך וילנה לפסח שרגא ומרים בוגדנובסקי. בוגר ישיבת טלז, ישיבת לידא וישיבת וולוז'ין.

ב-1912 עלה לארץ ישראל, למד בבית המדרש למורים בירושלים. באוניברסיטת וינה. ואחר כך קיבל השכלה משפטית בשיעורי המשפט הממשלתיים בארץ ישראל.

ב-1920 התמנה מזכיר "אחדות העבודה". היה ממייסדי ועורכי השבועון "העתיד" ו"החלוץ הצעיר".

שלי היה מתרגם, בעבודתו זו תרגם ספרים רבים בפסבדונימים: מ. בוגדנובסקי, מ. בוגדן, ב. דן ועוד.

לקריאה נוספת

  • 'בוגדנובסקי, מאיר', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 69.

קישורים חיצוניים

אברהם הרצפלד

אברהם הֶרצפֶלד (פוסטרלקו) (נולד: ה' בסיוון תרמ"ו, 8 ביוני 1886. נפטר: ב' באלול תשל"ג, 30 באוגוסט 1973) היה חלוץ איש העלייה השנייה, פעיל ציוני, ממייסדי מפלגת "אחדות העבודה" ובין יוזמי הקמת ההסתדרות הכללית, חבר הכנסות הראשונה עד החמישית. הרצפלד נודע בפעילותו למען יישוב ארץ ישראל ובהתמסרותו להקמת נקודות יישוב, בעיקר של ההתיישבות העובדת, בכל רחבי הארץ.

בנימין זאב הרצל

בנימין זאב תאודור הרצל (בגרמנית: Theodor Herzl; בהונגרית: Herzl Tivadar; י' באייר ה'תר"ך, 2 במאי 1860 – כ' בתמוז ה'תרס"ד, 3 ביולי 1904) היה עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי, יליד בודפשט. מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת. בתנועה הציונית, ואחר כך בציבוריות היהודית ביישוב בארץ ישראל וברחבי העולם, וכן בספרות, ביצירה ובמחקר, הוענק לו התואר "חוזה המדינה".

מאז כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 עד פטירתו של הרצל, הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינמית ומשמעותית. רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב יהדות אירופה, והגיעו לקהילות היהודים בכל העולם. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות השפיעה על התגברות גלי העלייה לארץ ישראל, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל.

הלשאני

הלשאני (בבלארוסית: Гальшáны; בפולנית: Holszany; ביידיש: אלשאן) הוא כפר במחוז הורדנה שבבלארוס, בו התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

ישיבת טלז

ישיבת טֶלְז (טעלז) היא ישיבה שהוקמה בעיר טלז (בליטאית: טלשיאי - Telšiai) שבליטא במחצית השנייה של המאה ה-19, והועברה לאחר מלחמת העולם השנייה לעיר קליבלנד שבאוהיו. הישיבה נחשבת לאחת החשובות שבישיבות המסורתיות באירופה. עם ראשי הישיבה, שהיו "מגדולי למדני הזמן", נמנו הרב אליעזר גורדון והרב שמעון שקאפ, ובין הלומדים בה היו אנשי שם ידועים.הישיבה קמה כאנטיתזה לתנועת ההשכלה היהודית, והלימוד בה נעשה בדרך המסורתית, אך תוך התרחקות משיטת הפלפול ובהיצמדות להיגיון האנושי. עובדה זו הושפעה גם מכך שר' שמעון שקופ, בעל השיטה הייחודית בלימוד ההלכה, לימד בישיבה במשך 18 שנים. בעידודו של ר' אליעזר גורדון, התאפיינה הישיבה גם בדרך של משא ומתן-הלכתי אקטיבי, בניגוד לשמיעה פסיבית.

מאפיין עיקרי נוסף של הישיבה, היה דעתנות רבה בקרב התלמידים; זו אף הביאה למאבקים אידאולוגיים בה, שנסובו בעיקר סביב שיטת המוסר, שנכנסה לישיבה בשנת 1885 בהשפעת חתנו של גורדון - ר' יוסף יהודה ליב בלוך. כמו כן, חלק גדול מבני הישיבה היו ציונים. הביקוש ללמוד בישיבה היה גבוה, ובממוצע למדו בה כ-300 עד 350 תלמידים. היא נודעה במשטר הקפדני ששרר בהּ ובהתנהלותהּ המסודרת. ידועה במיוחד השיטה שהונהגה בהּ, לפיה חולקו התלמידים בהתאם לרמתם, ולא לפי גילם, לכמה כיתות ברמת קושי עולה.

רגע של עברית

"רגע של עברית" היא פינה יומית בת כדקה בקול ישראל, העוסקת בלשון העברית ובתיקוני לשון.

הפינה, אחת מכמה שעסקו בסוגיות הלשון העברית שפעלו ברדיו בארץ, נוסדה בשנת 1971 על ידי יועץ הלשון הראשון של רשות השידור, אבא בֶּנְדָוִיד, שהיה עורכהּ. (קודם לכן, מ-1955 ועד 1970, הוגשה פינה במתכונת דומה על ידי יוסף מנחם מרגלית, בשם "עברית של יום יום".)

במחצית השנייה שנות ה-70 הופסק שידורה, אך חודש כעבור זמן קצר בעקבות ביקוש המאזינים. מאז פרישתו של בנדויד בשנת 1982, עורכת וכותבת את הפינה יועצת הלשון של רשות השידור כיום, רות אלמגור-רמון.

בתחילה שודרה הפינה לפני חדשות השעה שבע בבוקר. במשך השנים שונה זמן השידור, והפינה שודרה בעיקר לפני חדשות השעה ארבע אחר הצהריים.

בשנים הראשונות העבירו הפינות, רובן פרי עטו של בנדויד, מסר חד וברור – הצגת שיבוש לשוני שכיח, וחלופה תקנית. הפינה זכתה לשבחים ולאהדת הציבור, ולצדן לפולמוס ציבורי ולביקורות של בלשנים ולשונאים, בהם חיים רבין, ראובן סיוון ומשה זינגר, שהתנגדו לנימה הפסקנית של הפינה, מכך שבנדויד פוסק בעניינים שלא הוכרעו על ידי האקדמיה ללשון העברית, ומכך שחלק מההצעות ל"תיקון" אינן סוגיה של תקינות לשונית, אלא עניין של טעם וסגנון אישי. בין מתנגדיו של בנדויד היו שכינו את הפינה "רש"ע" (ראשי התיבות של "רגע של עברית"). חמישה בלשנים, בהם ראובן סיוון, פרסמו בעיתונות קול קורא תחת הכותרת "רגע של עברית – לידי בלשנים", שבו דרשו להעביר את הפינה מידיו של בנדויד לידי ועדת בלשנים ומורים ללשון.

ב-1978 קיבלה האקדמיה ללשון העברית את האחריות לתיקונים ולהמלצות המוצגים בפינה.

בעריכתה של אלמגור-רמון, התוכנית על פי רוב אינה פוסלת שימוש לשון מסוים, אלא מסבירה את שורשיו ויחד עם זאת מציעה חלופה.

בשנים הראשונות הופיעה הפינה כדיאלוג בין קריין לקריינית – דניאל פאר ועדנה פאר. בין מגישי הפינה במשך השנים: משה חובב, דן כנר, חיותה דביר וליאורה גושן. בשנים האחרונות מגיש אותה מנחם פרי.

בשנת תשל"ד-1974 זכה אבא בנדויד בפרס רשות השידור על הפינה. באותה שנה כונסו המלצותיו ב"מדריך לשון לרדיו ולטלוויזיה" – ספר פנימי של מרכז ההדרכה של רשות השידור, שהיה לתקן בכל מערכות החדשות בארץ.בשנת תש"ם הופיע בהוצאת המחלקה לחינוך מבוגרים שבמשרד החינוך הספר "רגע של עברית: לקט תיקוני לשון ששודרו בקול ישראל", שכתב שלום קרמר וערך אבא בנדויד.

בשנת 2001 הוציאה רות אלמגור-רמון את הספר "רגע של עברית", ובו אוסף קטעי הפינה ברדיו.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.