מאיר וילנר

מאיר וילנרכתיב יידי: מייער ווילנער; נולד בשם בר קובנר) (23 באוקטובר 19185 ביוני 2003) היה פוליטיקאי ישראלי יליד ליטא, מחותמי מגילת העצמאות, חבר הכנסת וממנהיגי התנועה הקומוניסטית הישראלית, במסגרת הסיעות מק"י, רק"ח וחד"ש, ופעיל שמאל רדיקלי.

מאיר וילנר
מאיר וילנר, דצמבר 1951
מאיר וילנר, דצמבר 1951
תאריך עלייה 1938
סיעה מק"י, רק"ח, חד"ש
חבר הכנסת
14 בפברואר 194916 בדצמבר 1959
(10 שנים)
4 בספטמבר 19619 באוקטובר 1961
(5 שבועות ויום)
22 בנובמבר 196510 בינואר 1990
(24 שנים)
כנסות 1 - 4, 5, 6 - 12
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

נולד בשם בר קובנר בעיר וילנה שבליטא (העיר החליפה ידיים מספר פעמים בשנות חייו הראשונות, עד אשר נכללה לבסוף בתחומי הרפובליקה הפולנית השנייה). למד בגימנסיה העברית "תרבות" בווילנה והיה חבר תנועת "השומר הצעיר". היה ממנהיגי "השומר הצעיר" בעיר יחד עם בן דודו אבא קובנר ואסתר נוביק (לימים אסתר וילנסקה, אשתו וגרושתו). בזכרונותיו מספר וילנר[1] כי זרעי הספק בציונות נבטו בו כאשר תנועת השומר הצעיר בה היה חבר סירבה לבקשתו של הירש גליק לסייע לו במאבק לקיצור יום העבודה שלו מ-14 שעות ל-8 ותמכה בעמדת אבא קובנר שטען כי "בגלות אין תנאים למאבק מעמדי או איגוד מקצועי של הפועל היהודי"

תשובה זו הכזיבה אותנו מאוד. משהו התחיל להתערער אצלנו בנוגע לתנועה שהיינו חברים בה. אנו שאלנו את עצמנו: אם אנו רואים את עצמנו כתנועה סוציאליסטית, כיצד אנו יכולים לסרב לסייע אפילו לחבר שלנו בעניין פועלי אלמנטרי כזה?

עלה לארץ ישראל בשנת 1938. למד באוניברסיטה העברית וארגן שם חוגים קומוניסטים בקרב הסטודנטים.

השם "מאיר" הוא שם מחתרת שקיבל טרם הייתה המפלגה הקומוניסטית של פלשׂתינה חוקית. שם המשפחה וילנר הוא לזכר יהודי וילנה שנרצחו בשואה.

ב-1940 התקבל כחבר המפלגה הקומוניסטית של פלשׂתינה, וב-1943 למזכיר המפלגה בסניף ירושלים. בשנים אלו התחדדה אצלו הדעה שהמפלגה הקומוניסטית היא מפלגה ערבית לאומית, ושיהודי יכול להיות חבר בה רק בתנאי שיכפיף את עצמו לצרכיה של הלאומיות הערבית[2]. מ-1948 ואילך היה חבר הוועד המרכזי של מק"י. כיהן כסגן מזכיר מק"י, חבר הלשכה המדינית והמזכ"ל.

בחודש נובמבר 1945 השתתף וילנר בכנס הייסוד של הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי שהתקיים בלונדון, כנציגה של פק"פ. הוא השתתף בכנסים בינלאומיים ואזוריים של התנועה הקומוניסטית, וכן בוועידות של תנועות אחיות.

בשנת 1948 היה חבר מועצת העם, בין החותמים על מגילת העצמאות וחבר מועצת המדינה הזמנית.

בשנת 1949 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מק"י. במרץ 1950, בתגובה לביקורת שמתח שר החוץ משה שרת על ברית המועצות, כינה אותו וילנר "היטלריסט". וילנר גם הרבה להשוות את ארצות הברית ל"פאשיזם הגרמני", כלומר לגרמניה הנאצית.[3]

בשנת 1956 חשף מאיר וילנר יחד עם תופיק טובי את מעשה הטבח בכפר קאסם, בזמן שהממשלה עשתה הכול כדי למנוע מהציבור בארץ ובעולם מלדעת על הטבח.

בשנת 1965 התרחש פילוג במפלגה הקומוניסטית על רקע התמיכה בברית המועצות, ביוזמתם של שמואל מיקוניס (מזכ"ל מק"י דאז) ומשה סנה (עורך היומון "קול העם"), אשר ייצגו את הפלג שהיה ביקורתי כלפי מדיניות ברית המועצות ביחס לישראל. השם מק"י נשאר בידי הפלג של קבוצת מיקוניס וסנה, משום שרוב חברי הכנסת של מק"י תמכו בפלג זה. מאיר וילנר ותופיק טובי הקימו את רק"ח הפרו-סובייטית, שאליה חברו רוב החברים הערבים ומיעוט של היהודים. באותה השנה נבחר וילנר לתפקיד מזכ"ל רק"ח.

מאיר וילנר דגל בעקביות באידאולוגיה הקומוניסטית המרקסיסטית-לניניסטית במשך כל חייו.

וילנר היה במשך שנים עורך ראשי ומו"ל של עיתוני המפלגה וכן של ביטאוניה הרעיוניים בתקופות שונות. הוא כתב מאמרים רבים, וכן הוציא חוברות ופרסומים במגוון רחב ביותר של נושאים.

ממשלת אשכול, אשר צרפה אליה את משה דיין מרפ"י כשר הביטחון ואת מנחם בגין, ראש "חרות", כשר בממשלה, פתחה היום במלחמה נגד מצרים. הממשלה החדשה אפילו עוד לא אושרה על ידי הכנסת וכבר החליטה על פתיחת מלחמה, ועתה באה להטיל על העם מסי-מלחמה מיוחדים. המלחמה עלולה להביא אסון על מדינת ישראל. שום אויב לא יכול היה להביא נזק כה רב לישראל כמו הממשלה הנוכחית. אתם אומרים שזוהי ממשלת ליכוד לאומי". אנו אומרים לעם: זוהי ממשלת מלחמה אנטי-לאומית. מי שפותח במלחמה אינו יכול לדעת כיצד היא תיגמר. זאת מוכיח הניסיון העצמי של ישראל. לכן אומרים אנו מתוך אחריות היסטורית עליונה: למען ביטחון ישראל ועתידה כמדינה עצמאית מוכרת על ידי עמי האזור: תופסק המלחמה, יוחזר צה"ל מיד אל קווי שביתת הנשק! המלחמה לא תפתור כל שאלה שנויה במחלוקת בין ישראל ומדינות ערב. המלחמה רק תסבך את ישראל עוד יותר ותגרום לה נזק בל-ישוער באזור ובזירה הבינלאומית. לישראל הזכות לחופש השייט, אך חופש השייט לא יושג במלחמה אלא בדרכי שלום והסכם עם המדינות הנוגעות בדבר. את כל השאלות השנויות במחלוקת בין ישראל ומדינות ערב יש לפתור אך ורק בדרכי שלום על בסיס הכרה הדדית בזכויות הלאומיות החוקיות של עם ישראל ושל העם הערבי הפלסטיני... אנו מציעים להחזיר את בנינו ובנותינו מן המלחמה אל קווי שביתת הנשק, אל חיי שלום ויצירה.

מתוך רגש אחריות לאומית אנו מזהירים מפני המשכת המלחמה ומציעים לכנסת להורות לממשלה:

להפסיק את המלחמה, להחזיר את צה"ל אל קווי שביתת-הנשק, להחזיר את השלום על כנו!

דברי מאיר וילנר בכנסת ב-5 ביוני 1967 (יומה הראשון של מלחמת ששת הימים)

ב-15 באוקטובר 1967 ברחוב הירקון בתל אביב דקר אברהם בן-משה, חבר תנועת החרות, את וילנר בגבו בסכין מטבח[4], על רקע התנגדותו למלחמת ששת הימים[5]. הדוקר נעצר במקום ווילנר הובהל לבית החולים. בית המשפט מצא את בן-משה אשם בגרימת חבלה חמורה, וגזר עליו עונש קל יחסית של שנה וחצי מאסר, שהוחמרו בערעור לארבע שנות מאסר[6].

באוקטובר 1973, בעת דיון בכנסת בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, האשים וילנר את מדינת ישראל באחריות לפרוץ המלחמה בכך שסירבה לפנות את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. בתגובה על כך, ניגשו אל הדוכן שני חברי הכנסת ממפלגת החרות, מתתיהו דרובלס ובן-ציון קשת, קרעו את נאומו והורידו אותו מעל הדוכן בכוח[7]. ועדת הכנסת הביעה צער על התקרית ועל דבריו של וילנר[8].

בשנת 1976 היה למאיר וילנר חלק חשוב, ביחד עם תאופיק זיאד, בקבלת ההחלטה על קיום השביתה הכללית ב-30 במרץ באותה שנה, שהובילה ליום האדמה הראשון. לאחר הקמת חד"ש בשנת 1977, כיהן וילנר כיושב-ראש הראשון שלה.

בשנת 1978 הצביע וילנר בכנסת נגד אישור הסכמי קמפ דייוויד עם מצרים[9].

ההתפתחות מוכיחה, כי הסכמי קמפ-דייוויד לא רק שלא קידמו את השלום הכולל, אלא אף הרחיקו אותו; לא רק שלא סילקו את סכנת המלחמה, אלא הגבירו אותה, בנותנם יד חופשית יותר למעשי תוקפנות נגד לבנון, נגד העם הפלשתינאי והלבנוני ונגד סוריה

דיון בעקבות הודעת הממשלה על ההחלטה האנטי-ישראלית של עצרת האו"ם, פברואר 1982[10]

ב-8 ביוני 1982 הגיש מאיר וילנר בכנסת בשם סיעת חד"ש את הצעת האי-אמון נגד ממשלת בגין-שרון על שפתחה במלחמת לבנון הראשונה ב-6 ביוני. נציגי חד"ש היו היחידים בכנסת שתמכו בהצעת האי-אמון.

ב-10 בינואר 1990 התפטר מהכנסת מתוקף הסכם רוטציה בחד"ש, לאחר כהונה בת כ-41 שנה כח"כ ב-12 כנסות שונות. וילנר 'מחזיק' במקום השביעי באורך כהונתו המצטברת בכנסת (אחרי שמעון פרס, תופיק טובי, אליעזר שוסטק, דוד לוי, יוסף בורג ומנחם בגין).

ב-5 ביוני 2003 נפטר מאיר וילנר, האחרון מבין חותמי מגילת העצמאות.[11]

בנו, מיכה, פעיל בפורום הקומוניסטי הישראלי.

מפרסומיו

  • מיר און דער ציעניזם, מוטווידאו, [חמו"ל, 1950?]. (ביידיש)
  • ביטחון ישראל: מי פוגע בו? מי מבצר אותו?, [תל אביב]: הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, (הקד’ 1955).
  • דער געבאט פון דער שעה - ענדערן די פאליטיק פון מדינת ישראל, [תל אביב]: צ.ק. פון דער קאמוניסטישער פארטיי פון ישראל, 1955. ‬(ביידיש)
  • מאבקנו הפוליטי-רעיוני לאור הניסיון ההיסטורי, מתוך הספר "60 שנה למפלגה הקומוניסטית הישראלית", בהוצאת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), תל אביב-יפו, 1980.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מאיר וילנר מה הביא אותי להיות קומוניסט?
  2. ^ שמואל מיקוניס, על: 1) סתירות ומסקנות (פ.ק.פ. - מק"י) 2) על זהות לאומית יהודית והמאבק על העיקר, עמ' 12–13.
  3. ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ד, 3, עמ' 235; עמ' 512, הערה 71.
  4. ^ ח"כ וילנר נדקר בגבו, דבר, 16 באוקטובר 1967
  5. ^ מאסר 18 חודש לדוקר ח"כ וילנר, דבר, 12 במרץ 1968
  6. ^ ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פד כב(2) 427 (1968)
  7. ^ בוגד... טינופת... עוכר ישראל... סוכן זר, מעריב, 24 באוקטובר 1973
  8. ^ ועדת הכנסת הביעה צער על התקרית עם וילנר, דבר, 5 בדצמבר 1973
  9. ^ הודעת הממשלה על ההסכמים שהושגו בקמפ-דייוויד 27 בספטמבר 1978
  10. ^ הישיבה החמישים ושש של הכנסת העשירית
  11. ^ ynet. "מת ח"כ לשעבר מאיר וילנר". Ynet (בעברית). בדיקה אחרונה ב-19 בינואר 2019.
6 ביוני

6 ביוני הוא היום ה-157 בשנה (158 בשנה מעוברת), בשבוע ה-23 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 208 ימים.

אסתר וילנסקה

אסתר וִילֶנְסְקָה (8 ביוני 1918 – 8 בנובמבר 1975) הייתה פוליטיקאית ישראלית, קומוניסטית, חברת הכנסת מטעם מק"י.

דוד חנין

דוד (סשה) חנין (18 באפריל 1923 - 9 במאי 2000) היה ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח וחד"ש.

הבחירות לכנסת השביעית

הבחירות לכנסת השביעית, אשר התקיימו ב-28 באוקטובר 1969, ט"ז בחשוון ה'תש"ל, נערכו לאחר מלחמת ששת הימים, בעיצומה של מלחמת ההתשה. "המערך" התייצב לבחירות כאשר הוא נהנה מרוב מוצק של 63 מנדטים, לאחר שהתאחד עם רשימות "רפ"י" ו"מפ"ם" במהלך הכנסת הקודמת. במקביל לבחירות לכנסת נערכו גם הבחירות לרשויות המקומיות.

תדמיתו של המערך הייתה בשיאה. גולדה מאיר, שעם התמנותה לראש הממשלה אחרי פטירתו של לוי אשכול בפברואר 1969, נהנתה מתדמית של ראש ממשלה חזקה. לצידו של משה דיין, שהוצג כאדריכל הניצחון במלחמת ששת הימים, דומה היה כי לאף מפלגה מתחרה אין סיכוי של ממש.

החלופה השלטונית הממשית היחידה, "גח"ל" בראשות מנחם בגין, נהנתה בבחירות אלו מעלייה מתונה בכוחה, אך העלייה הייתה זעירה ומהוססת. למעשה, צירוף הכוחות של המפלגות הליברליות לדורותיהן וחירות הניב בכל מערכות הבחירות תוצאה מקובצת שנעה בין 24.3 אחוזים ל-27.4 אחוזים, כאשר הישגן של המפלגות בכנסת השנייה והשביעית היה זהה למעשה (26 מול 26.1 אחוזים). "גח"ל" סבלה גם מהעובדה שישבה בממשלת האחדות הלאומית שבראשה עמד המערך, ומהעובדה שבתחום המדיני קשה היה להבחין בהבדל ממשי בין דעותיהם של גולדה מאיר או דיין לבין אלו של בגין.

האופוזיציה הלוחמנית למערך באה רק מקרב השוליים הקיצוניים של השמאל, ואנשי מפלגות זעירות כהעולם הזה-כוח חדש. אחרי הבחירות התברר כי המערך איבד את הרוב הפרלמנטרי עמו ניגש לבחירות, וזכה ב-56 מנדטים בלבד, אך הייתה זו התוצאה הגבוהה ביותר לה זכה המערך (או כל מפלגה אחרת בישראל) אי פעם.

הבחירות לכנסת השישית

הבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1965, ז' בחשוון ה'תשכ"ו, עמדו בסימן העימות בין המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל, רשימה משותפת שהוגשה בבחירות על ידי שתי המפלגות מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון ושבראשה עמד לוי אשכול, ורפ"י בראשות דוד בן-גוריון. הרקע לעימות היה לכאורה חילוקי דעות בנוגע ל"פרשה". בפועל, היה העימות סביב הדחתו של בן-גוריון מהנהגת מפא"י על–ידי "דור הביניים" של המפלגה.

בתום מערכת הבחירות התברר כי למרות המאמצים הניכרים שהשקיע בן-גוריון והשקיעו "הצעירים" במפלגה, הצליח דור הביניים להדיח את המנהיג הקשיש בלי שייפגע כוחה של המפלגה. רפ"י זכתה בבחירות בעשרה מנדטים בלבד, וניצחונו של לוי אשכול היה שלם. כישלון זה הביא לקצו הפוליטי של בן-גוריון, שחדל מעתה ואילך להוות דמות פוליטית בעלת חשיבות.

מערכת בחירות זו תיזכר גם בזכות פסילת "רשימת הסוציאליסטים" על ידי ועדת הבחירות המרכזית. פסק הדין שניתן בערעורה של הרשימה בפני בית המשפט העליון, הידוע בשם "פסק דין ירדור", מהווה אחד מעמודי התווך במשפט החוקתי במדינת ישראל.

הבחירות לכנסת התשיעית

הבחירות התקיימו ב-17 במאי 1977, כ"ט באייר ה'תשל"ז לאחר שהוקדמו ממועדן המקורי - 1 בנובמבר 1977, כ' בחשוון ה'תשל"ח.

מערכת הבחירות לכנסת התשיעית נחשבת בעיני ישראלים רבים לאחת ממערכות הבחירות החשובות והמשפיעות בתולדות מדינת ישראל, ותוצאותיה ניכרו לשנים, הרבה מעבר לשנות כהונת הכנסת התשיעית. בחירות אלו, המכונות "המהפך", היו הפעם הראשונה שבה הצליח הליכוד לקבל את השלטון במדינה, ובכך סיים את ההגמוניה של מפלגות הפועלים, ובראשן מפא"י, אשר שלטו במוסדות היישוב ולאחר מכן במדינה, במשך כמעט חמישים שנה, החל משנות ה-30 ועד שנת 1977. בחירות אלו סימנו בגלוי את השינוי במבנה הדמוקרטי והסוציו-אקונומי המתרחש בישראל, והעביר אל המרכז, מהשוליים, את קו השבר החברתי, הכלכלי והעדתי, שפיצל את החברה הישראלית, מעתה, לשני גושים שווי כוח לערך הנאבקים ביניהם, במקום שבו הייתה לאורך כל השנים שלפני כן הגמוניה ברורה של אנשי מפלגות הפועלים ותומכיהם.

בחירות 1977 היו הראשונות בהן התקיים מדגם טלוויזיוני לניבוי התוצאות ביום הבחירות. הסטטיסטיקאי חנוך סמית היה זה שהקים את מערך המדגם עבור רשות השידור. כך, בתום יום הבחירות, התאפשר למגיש משדר הבחירות, חיים יבין, להכריז בשידור ישיר, על סמך תוצאות המדגם, על ה"מהפך".

החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון

החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, הידועה יותר בקיצור חד"ש (בערבית: الجبهة الديمقراطية للسلام والمساواة, תעתיק מדויק: אלג'בהה אלדימקראטיה ללסלאם ואלמסאואה' לרוב נקראת בקיצור אלג'בהה, כלומר "החזית") היא תנועה של ארגוני שמאל רדיקלי בישראל, אשר מהווה רשימה וסיעה סוציאליסטית בישראל, אשר מתמודדת כרשימה לכנסת מאז הבחירות לכנסת התשיעית. חד"ש מגדירה את עצמה כרשימה יהודית-ערבית והיא הרשימה היחידה בכנסת שאינה מגדירה את עצמה לאומית או דתית.

חד"ש דוגלת בפינוי כל ההתנחלויות הישראליות בשטחים שנכבשו ב-1967, הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ושוויון זכויות לאזרחי ישראל הערבים. חד"ש תומכת במשא ומתן לשלום ולא בנסיגות חד-צדדיות. התנועה דוגלת בצדק חברתי, בסוציאליזם ובשוויון מגדרי. בכך, התנועה גם מאמינה בצדק סביבתי כהגדרתה, ודוגלת בקשר שבין סביבה ירוקה-בריאה וחברה שוויונית. חד"ש מורכבת מתנועות ומזרמים שונים והמרכזי בהם זרם קומוניסטי-לניניסטי אך מצעה מתייחס למשותף בין הזרמים ואינו קורא לקומוניזם.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בראשי תיבות מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي), היא מפלגת שמאל רדיקלית קומוניסטית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב העברי בא"י, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שהפכה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פ.ק.פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי). כיום מק"י מהווה חלק מהחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש). נקרא בעבר בשם רשימה קומוניסטית חדשה או בקיצור רק"ח.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית)

המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בקיצור מק"י (בערבית: الحزب الشيوعي الاسرائيلي), הייתה מפלגת שמאל רדיקלית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב בארץ ישראל, במפלגת פועלים סוציאליסטית עברית, שהפכה למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי) והתפרקה ב-1973. המפלגה הקומוניסטית הישראלית כיום היא גוף שונה, המהווה המשך של רק"ח, אשר התפצלה ממק"י ב-1964 ושבה לשם מק"י ב-1989. והיא מהווה מרכיב בתוך החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון - חד"ש. (לערך העוסק במפלגה כיום: המפלגה הקומוניסטית הישראלית.)

בשנת 1948, לאחר מלחמת העצמאות, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בארץ ישראל יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. עם זאת, כיום המפלגה מכירה בתאריך ההקמה של הפק"פ - 1919, את תאריך הווסדותה ובכך היא המפלגה הוותיקה ביותר בישראל. בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.

מק"י החלה כמפלגה בעלת רוב יהודי אולם בשל חילוקי דעות בין חבריה היהודים והערבים התפצלה כאשר הפלג הפורש שהיה ברובו ערבי הקים בשנת 1965 מפלגה אחרת- "רשימה קומוניסטית ישראלית" - רק"ח. במשך קיומה של ברית המועצות רק"ח שימשה כמפלגת לוויין שלה[1 ]ואף קיבלה מימון ממקורות סובייטים[2]. כאשר המפלגה היהודית ברובה נטמעה בשמאל הציוני,

ב-1989 רק"ח שינתה את שמה, וחזרה להיקרא מק"י, שמהווה את החלק הדומיננטי במפלגת "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון"- חד"ש אליה הצטרפה בשנת 1977.

המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה

המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (ביידיש: פאַלעסטינישע קומוניסטישע פרטײַ, בראשי תיבות: פק"פ או פ. ק. פ.) הייתה המפלגה הקומוניסטית הראשונה בארץ ישראל. הוקמה בשנת 1919, על ידי פורשים מהאגף הרדיקלי של הציונות הסוציאליסטית, דגלה בעקרונות הקומוניזם וצידדה באינטרנציונליזם יהודי-ערבי.

פק"פ הייתה אחת מגלגוליה הראשונים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

הר הרוח

הר הרוח הוא שלוחה של הרי ירושלים המתנשאת לגובה 774 מטר ממערב למעלה החמישה ואבו גוש.

השם ניתן להר על ידי מייסדי מעלה החמישה כתרגום לשמו הערבי והוא משקף את הרוחות הנושבות בפסגתו.

ההר נמצא מצפון לכביש תל אביב - ירושלים (כביש 1), בין נחל החמישה מצפונו, לנחל יתלה מדרומו. בפסגתו שרידים דלים של מצודה רומית הנקראת בערבית "חורבת ערש".

על שלוחתו המערבית של ההר היה כפר ערבי מוסלמי בן 302 תושבים בשם בית תול השומר על צליל השם הקדום "יתלה" שהייתה במקום בנחלת שבט דן: "ושעלבין ואילון ויתלה". הכפר נכבש על ידי חטיבת הראל במסגרת מבצע דני ב-12 ביולי 1948.

ההר מוכרז כגן לאומי ונטוע ביער הקרן הקיימת[דרושה הבהרה]. על המדרון הצפוני סלול הכביש אבו גוש - נטף.

בחלקו המזרחי נטוע "יער הצבא האדום". יער זה ניטע בשנת 1950 לכבוד הצבא האדום שניצח את צבא גרמניה הנאצית בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, לאחר מערכות עקובות מדם. בשנות ה-50 וה-60 של המאה העשרים בשבת הקרובה ל-9 במאי יום הניצחון על גרמניה הנאצית וכניעתו לצבא האדוםהיו נאספים אלפי חוגגים חברי מק"י, בנק"י, מפ"ם ואנשי שמאל רבים לחגיגת הזדהות עם ברית המועצות. על במה היו נואמים חברי כנסת של מק"י כמו מאיר וילנר, שמואל מיקוניס, תופיק טובי ואחרים, בשבח ברית המועצות ובגנות המקארתיזם האמריקאי ו הממשל הצבאי. אלכסנדר פן היה קורא משיריו והקהל היה חוגג בפיקניק המוני. עם הפילוג בין מק"י ורק"ח בעקבות ניתוק הקשרים של מק"י עם ברית המועצות, הצטמצמו החגיגות ההמוניות. במשך שנים היה המנהג רדום, אך בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] חלה עליה בכמות החוגגים בפיקניק והנחת זרים. במקום נשאר סלע גדול ועליו חקוקה הכתובת "יער זה נטעו תושבי ישראל לכבוד הצבא הסובייטי, תש"י 1950".

מערבה משם נמצא סלע הנצחה לחמשת חברי גרעין במעלה שנרצחו שם בהתקפה ממארב ב-9 בנובמבר 1937 בעת עבודתם. רצח זה עורר הדים רבים בארץ והלוויתם נערכה ברוב עם בבית הקברות בקריית ענבים. לאחר הרצח הוקם בסמוך קיבוץ מעלה החמישה כאנדרטה לזכרם. המשורר ש. שלום חיבר שיר לזכרם: "חמישה יצאו מולדת לבנות חמישה... בבית עזבו אם ואחות, תינוק ואשה... יריות פלחו את הבוקר פתאם, יריות... פטישים בידם, בנפשם המתום נפלו חמש הגוויות..."

בחלק הצפון מערבי של ההר, ליד היישוב נטף, נחנך בשנת 1995 במלאת חמישים שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, יער זיכרון ליהדות פולין הכולל מרכז כינוס גדול שתוכנן על ידי אד' דוד שקולניק. ביער אבן הנצחה ליאנוש קורצ'אק ועוזרתו סטפה וילצ'ינסקה, שנספו בטרבלינקה עם תלמידיהם, שפוסלה על ידי האמנים ורדה גבעולי ואילן גלבר. במקום גם פינת התייחדות ואבני זיכרון למספר קהילות בפולין. שהם חלק מאתר ההנצחה ליהדות פולין.

בהר נמצאת חוות עיזים, המייצרת גבינות עיזים ומוכרת אותם בסופי שבוע למטיילים באזור.

ו' בסיוון

ו' בסיוון הוא היום השישי בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השישי בחודש השלישי

למניין החודשים מניסן. ו' בסיוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שלישי,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא גהז".

וילנר

האם התכוונתם ל...

זו הדרך

זו הדרך הוא שבועון המפלגה הקומוניסטית הישראלית בעברית.

בטרם הפך לשבועון, הוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית לאור את "זו הדרך" כביטאון לבעיות התאוריה והפרקטיקה. כתב עת זה יצא לאור מינואר 1951 ועד יוני 1965. המו"ל והעורך של כתב העת היה מאיר וילנר.

במקביל הוציאה מק"י לאור את "א-דרב", כתב עת רעיוני בערבית.

לאחר הפילוג במק"י בשנת 1965, המשך ההוצאה לאור של עיתוני המפלגה פוצל, כאשר "קול העם" היומון נותר בידי הפלג בראשות שמואל מיקוניס ומשה סנה, שסיעתו בכנסת כונתה מק"י, בעוד ש"אל-איתיחאד", העיתון בערבית, וכן הביטאונים הרעיוניים "זו הדרך" ו"א-דרב" נותרו בידי הפלג בראשות מאיר וילנר ותופיק טובי, שסיעתם בכנסת כונתה רק"ח. ביוזמת מאיר וילנר, "זו הדרך" הפך מכתב עת לשבועון, המופיע בסדירות מאז אוגוסט 1965. בשנת 2001 בעקבות קשיים כלכליים צומצם היקף שבועון, וכיום הוא כולל שמונה עמודים.

תפוצת השבועון המודפס היא כאלף עותקים. נוסף לכך נשלח השבועון בדוא"ל לאלפי קוראים נוספים. מיום הקמתו עד שנת 1984 העורך הראשי של העיתון היה מאיר וילנר, מ-1984 ועד 2011 כיהנה כעורכת ראשית תמר גוז'נסקי. לאחר פרישתה של גוז'נסקי מעריכת העיתון, מונו ד"ר אפרים דוידי כעורך הראשי ואורי וולטמן כעורך בפועל.

כיום (2018) עורך את העיתון יוסף לאור.

טבח כפר קאסם

טבח כַּפְר קָאסִם היה מעשה טבח בתושבי היישוב הערבי-ישראלי כפר קאסם שבוצע על ידי יחידה של משמר הגבול ב-29 באוקטובר 1956, היום הראשון למבצע קדש, ובמהלכו נורו למוות 43 מתושבי הכפר: גברים, נשים וילדים; עוד 4 מתושבי הכפר נהרגו בנפרד באותו ערב.

יד חנה

יַד-חַנָּה הוא כפר שיתופי קהילתי בעמק חפר. מאז היווסדו של היישוב ועד 2005 היה קיבוץ. היישוב שוכן בתחום השיפוט של מועצה אזורית עמק חפר.

מועצת העם

מוֹעֶצֶת הָעָם הייתה המוסד העליון של היישוב שהוקם לקראת הכרזת המדינה. היא תפסה את מקומה של המלך במועצה, שבשמה שלטה בריטניה בארץ ישראל המנדטורית.

מועצת העם הוקמה על ידי ההנהלה הציונית ב־12 באפריל 1948, לקראת הכרזת המדינה. כבר בפברואר באותה שנה, פרסמו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי את הצעתם המשותפת לעניין זה. המועצה מנתה 37 חברים, מתוכם נבחרו 13 חברים להימנות עם מנהלת העם, הקבינט של היישוב והגוף המבצע העליון שלו.

מלבד 13 חברי מנהלת העם בראשותו של דוד בן-גוריון, כללה מועצת העם מספר אישים בעלי מעמד והשפעה ביישוב, אשר נכונו להם לעתיד לבוא תפקידים בכירים במדינת ישראל ובהם יצחק בן צבי לימים נשיא המדינה, גולדה מאיר (אז מאירסון) לימים צירת ישראל במוסקבה, שרת העבודה והחוץ בממשלות ישראל וראש ממשלת ישראל הרביעית, זרח ורהפטיג לימים שר הדתות, והרצל רוזנבלום שהיה עורך ידיעות אחרונות.

חברי מועצת העם נתמנו לפי מפתח מפלגתי וארגוני: למפא"י 10 חברים, לציונים הכלליים 6 חברים, למזרחי והפועל המזרחי (לימים המפד"ל וכיום הבית היהודי) 5 חברים למפ"ם 5 חברים, לאגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל 3 חברים. לויצו, לעלייה חדשה, לתימנים ולספרדים - נציג אחד לכל ארגון.

כן נכללו במועצת העם, זו לראשונה במוסד עליון של הנהגת היישוב, שלושה חברים רוויזיוניסטים (תומכים, אך לא נציגים של אצ"ל ובוודאי לא של לח"י) וכן נציג של המפלגה הקומוניסטית, פועל יוצא של תמיכת ברית המועצות בתוכנית החלוקה. החברים הרוויזיוניסטיים היו: בן-ציון שטרנברג, צבי סגל והעיתונאי הרצל רוזנבלום (ששינה את שם משפחתו לצורך זה בלבד, על פי בקשת בן-גוריון, להרצל ורדי). החבר הקומוניסטי היה מאיר וילנר. בתחילה הרוויזיוניסטים התנגדו להזמנת הסוכנות להצטרפותם למועצת העם, בשל תוכנית החלוקהבמגילת העצמאות, מגילת היסוד של מדינת ישראל, אותה הקריא דוד בן-גוריון בטקס הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף שבתל אביב ב־14 במאי 1948, הוכרז בין היתר כי מנהלת העם הופכת להיות לממשלה הזמנית של מדינת ישראל ומועצת העם הופכת להיות למועצת המדינה הזמנית, המוסד המחוקק של המדינה.

חברי מועצת המדינה הם החתומים על מגילת העצמאות, 25 מהם חתמו על המגילה בטקס הכרזת המדינה ו־12 מחברי המועצה, שלא יכולים היו להגיע מירושלים הנצורה לטקס, הוסיפו את חתימותיהם מאוחר יותר.

קול העם

"קול העם" היה עיתון יומי עברי של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה ושל ממשיכתה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שיצא לאור בין השנים 1937 עד 1975. פסק הדין בעתירה שהגיש העיתון כנגד סגירתו, הידוע כ-"בג"ץ קול העם" (1953) מהווה את אחד מן הניסוחים החשובים להגנה על חופש הביטוי בישראל.

רות לוביץ'

רות לוביץ' (1 בדצמבר 1906 – 27 ביולי 2010) הייתה פעילה חברתית בארץ ישראל ומראשי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, רק"ח וחד"ש.

לוביץ' נולדה בוורשה שבפולין למשפחת ורשביאק. אביה היה סוחר דתי. בשנת 1922 הצטרפה לתנועת השומר הצעיר בוורשה. בשנת 1929 עלתה לארץ ישראל במסגרת השומר הצעיר והתיישבה עם הקיבוץ שהקים את גן שמואל ועין שמר בהכשרה בבנימינה. בעקבות אי תמיכת הקיבוץ וההסתדרות בשובתים ערבים בבנימינה, החליטה לעזוב את הקיבוץ, ובשנת 1931 הצטרפה לשורות המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, ובה נותרה חברה על גלגוליה השונים עד פטירתה בשנת 2010. תחת המנדט הבריטי פעלה המפלגה במחתרת ולוביץ' נאסרה מספר פעמים בגין פעילותה. בתקופה זו עמדה בראש ארגון "עזרה אדומה" שסייע למשפחות קומוניסטים שנאסרו. בשנת 1946 בקשה להתמודד בראש רשימה קומוניסטית בבחירות למועצת ראשון לציון אולם מועמדותה נפסלה בידי קצין מחוז תל אביב והפסילה אושרה על ידי בית הדין העליון.

הייתה ממקימי הארגון להגשת סיוע לברית המועצות במלחמתה בנאצים ("ליגה וי") ובהמשך הייתה שותפה להקמת ליגת הידידות ישראל-ברית המועצות.

בעת הקמת המפלגה הקומוניסטית הישראלית בשנת 1948, הייתה לחברת הוועד המרכזי של המפלגה. בפילוג בשנת 1965, הייתה לוביץ' ממקימי רק"ח, יחד עם תופיק טובי, מאיר וילנר, אמיל חביבי וסשה חנין. בין השנים 1969–1990 כיהנה כחברת לשכת המפלגה, ובין היתר מילאה תפקידים כיו"ר ועדת הביקורת המרכזית ונציגת המפלגה במועצת הסתדרות העובדים הכללית, נעמת והפדרציה העולמית של נשים דמוקרטיות. לוביץ' הייתה ממייסדות ארגון הנשים הדמוקרטיות היהודיות והערביות, נבחרה בשנת 1952 למזכירתו הכללית ומאוחר יותר הייתה נשיאתו. כן הייתה לוביץ חברה בנשיאות הוועד למען השלום.

בשנת 1971 הוענק ללוביץ' אות לנין מטעם הסובייט העליון.

הייתה נשואה לזרח לוביץ' עד למותו ב-1984 ואם לשניים, גיסה היה מרדכי אורן.

חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)
דוד בן-גוריוןדניאל אוסטרמרדכי בנטוביצחק בן-צביאליהו ברליןפרץ ברנשטייןזאב גולדמאיר ארגוביצחק גרינבויםאברהם גרנותאליהו דובקין • מאיר וילנר • זרח ורהפטיגהרצל ורדי (רוזנבלום)רחל כהן-כגןקלמן כהנאסעדיה כובשייצחק מאיר לויןמאיר דוד לוינשטייןצבי לוריאגולדה מאירנחום ניר-רפאלקסצבי סגליהודה ליב הכהן פישמןדוד צבי פנקסאהרן ציזלינגמשה קולאליעזר קפלןאברהם קצנלסוןפנחס רוזןדוד רמזברל רפטורמרדכי שטנרבן-ציון שטרנברגבכור-שלום שטריתחיים משה שפיראמשה שרת מגילת העצמאות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.